אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף ט

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף ט

ענף ח

שוב הגיע לידי גוף תשובת הרשב"א ח"א, וראיתי שזה שכתב מהרי"ט אלגאזי ז"ל אליבא דהרשב"א, דבנותן מתנה לחבירו האסורה לו בהנאה היא רק פקדון ביד המודר, ולא זכה בה כלל, דבר זה לקח ממ"ש הרשב"א שם בתשובה סי' תר"ב, ששם השיב על מה ששאלו ממנו באשה שנדרה הנאה מפלוני, וקדשה אותו פלוני בכסף, אם מקודשת מטעם הואיל אי בעיא מיתשילא אנדרא ותוכל להנות ממנו, והשיב וזה לשונו, והטעם שאמרת משום דיכולה לשאול, לא אשכחן בהא הואיל, דלא אמרינן הואיל אלא במה שהוא שלו, וכו', ובשלו אמרינן הואיל, אי נמי במה שאין לאחרים רשות, כגון הפקר ופאה וכו', אבל לזכות במתנה שנתנו לו אחרים וכו' דכיון דבשעה שקבלו אינו יכול לזכות בו ואינו שלו שוב אין לו בו זכות וכו', הא למה הדבר דומה להא דיש נוחלין דף קל"ח אמר מעיקרא אי אפשי בהם אעפ"י שאח"כ אמר רוצה אני לא קנה, הלכך הכא נמי מיד הוו להו כסף קידושין כפקדון בידיה, וכאותה שאמרו במקדש אחותו, ואפילו לשמואל דאמר מעות מתנה הכא אינו באפשר, עכ"ל הרשב"א, הרי שכתב הרשב"א להדיא דמאחר שהכסף שלו אשר נתן לה הוא אסור לה בהנאה לא זכתה בו כלל, והוי רק פקדון בידיה, ומשו"ה אף כי מתשלא אח"כ על נדרה לא נעשה שלה, דאז ליכא שוב דעת בעלים להקנות לה, עיי"ש, וא"כ זה מורה לכאורה כמ"ש המהרי"ט אלגאזי ז"ל בדעת הרשב"א, דהנותן מתנה למי שמודר הנאה ממנו לא זכה המודר בהמתנה כלל וכלל, והוי רק פקדון בידו:

אמנם אעפ"כ אומר אני דגם מהא לא תברא למה שכתבתי לעיל והוכחתי מהרשב"א גופי' דיש זכיה באיסורי הנאה לעצם הדבר, אף דאינו זוכה בו זכות של ממון, ומהא שכתב הרשב"א גבי קידושין אין סתירה כלל לזה, ואדרבא כד דייקינן שפיר, אפילו ראי' יש מזה למה שכתבתי, דעד כאן לא קאמר הרשב"א דבשביל האיסור הנאה הוי המעות רק פקדון בידה, אלא בכסף קידושין, דכיון דלא נתן לה הכסף אלא על דעת שתתקדש לו בזה, וא"כ כיון דהכסף שלו אסור לה בהנאה, ובכל אופן אינה מקודשת לו בו, כיון דלדידה לא שוה כלל אפילו פחות מש"פ, א"כ ממילא אדעתא דהכי שלא תתקדש לו לא יהיב לה כלל הכסף כל עיקר, ומש"ה גם בעצם הדבר לא זכתה והוי רק פקדון בידה, וכמו בכל מקח טעות דהמעות הוי רק פקדון ביד המוכר, דאדעתא דהכי לא קנה הלוקח כלל ולא יהיב לי' המעות כלל, והם רק פקדון ביד המוכר, או הלואה, או גזילה כשידע המוכר מהטעות, עיי"ש במשנה למלך פ"ה מה' אישות ה"ז, ובספר נחל יצחק מהגאון מהרי"א ז"ל בחו"מ ס"ס פ"א, עיי"ש בארוכה, וה"ה הכא בכסף קידושין, כיון דאינה מקודשת בו בשביל האיסור הנאה, גם בעצם הדבר לא זכתה, דאדעתא דהכי לא יהיב לה כלל:

ואפילו אם גם המקדש ידע שהיא נדרה הנאה ממנו, וידע גם דין זה שמשום זה לא תתקדש לו בכסף זה, וא"כ אין כאן טעות כלל, מ"מ שוב אמרינן כיון שידע מכל זה, ואעפ"כ נתן לה לשם קידושין, על כרחך אין כוונתו באמת לשם קידושין כלל, דאין אדם עושה דבר לבטלה, אלא דיהיב לה כסף זה לשם פקדון, ובזה באמת איירי הרשב"א כשידע המקדש מאיסור הנאה שלה, ומשו"ה מייתי ראי' לזה ממקדש אחותו, דהתם ג"כ אמר רב בקידושין מ"ו ע"ב מעות חוזרין, מטעמא דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון וכו' עיי"ש ואפילו לשמואל דאמר שם מעות מתנה הכא אינו באפשר, עכ"ל הרשב"א, ור"ל דדוקא במקדש אחותו אמרינן דמשום דרצה להנות אותה וליתן לה כסף זה במתנה, ורצה ג"כ שלא יהי' לה זה בדרך בזיון, משו"ה התחכם ונתן לה זה בדרך כבוד לשם קידושין, אבל עיקר הכוונה ע"כ הי' לשם מתנה, להיותו יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וכמו דאמר בגמרא שם, אבל בהיותו יודע שהכסף אשר נותן לה אסור לה בהנאה, אי אפשר לומר כלל שבשביל שרוצה להנות אותה במתנה זו בדרך כבוד נתן לה זה לשם קידושין, אף שיודע שלא תתקדש בו משום האיסור הנאה, דכמו דלא תתקדש משום האיסור הנאה כמו כן לא תוכל להנות ממתנתו משום האיסור הנאה, ולאיזה תועלת הוא נותן לה זה כלל, ואי משום דתזכה עכ"פ בעצם הדבר, שיהי' עכ"פ בעצם שלה, פשיטא דעל זה לא הי' חרד את כל החרדה הזאת, לעשות פועל ריק וליתן לה הכסף לשם קידושין, אף שיודע שלא תתקדש בו, ורק כדי ליתן לה במתנה את עצם הכסף, אשר סוף כל סוף לא תוכל להנות בו כלל, ומה הוא עושה בזה, ולאיזה תכלית, גם זה הוא פועל ריק, ואין לנו לתלות כן בשום אדם שיעשה כן, ולכך גם שמואל מודה בזה דלא נתן לה הכסף אלא לשם פקדון, ומשום דסבר לא מקבלא פקדון ממנו משו"ה הטעה אותה ויהיב לה לשם קידושין, דלומר דנתן לה זה במתנה, כמו שאר מתנות, להנות אותה בזה בדרך כבוד, אי אפשר, כיון דיודע דאסור לה בהנאה, ולתלות בדעתו דכוונתו היתה רק שתזכה בו בעצם במתנה, אף שלא תוכל להנות בו כלל, גם זה לא תלינן מן הסתם בדעת שום אדם, דגם זה הוא פועל ריק, וכנ"ל, וע"כ אמדינן דעתיה דלשם פקדון יהיב לה זה הכסף:

וכל זה הוא כשנתן לה הכסף לשם קידושין, אבל כשנותן להדיא מתנה למי שמודר הנאה ממנו, בזה שפיר אמרינן דאף דאין המודר זוכה בה בזכות של ממון מחמת האיסור הנאה, אעפ"כ זוכה עכ"פ בעצם הדבר, ונעשית בעצם שלו, דהא נתנה לו במתנה, והיא קבל אותה, ומשו"ה במה שיכול לזכות בה, דהיינו בעצם הדבר, שפיר זכה, ונעשית בעצם שלו:

ואפילו את"ל דגם בזה יש סברא לומר דכשהנותן אינו יודע שהמקבל מודר הנאה ממנו ג"כ לא זכה המקבל בהמתנה כלל, אף בעצם הדבר, דגם זה הוי מתנה בטעות, דמסתמא כוונת הנותן היא להנות את המקבל במתנתו, אבל אדעתא דהכי שלא יוכל להנות בו לא יהיב לי' כלל, דלא יקח אדם את שלו מעצמו ויתנו לחבירו אשר אינו יכול להנות בו כלל:

אבל עכ"פ כשהנותן יודע מזה שהמקבל הוא מודר הנאה ממנו, ואעפ"כ נותן לו מתנה, וגם המקבל אף שיודע שאסור לו בהנאה אעפ"כ הוא מקבל ממנו, א"כ הרי חזינן להדיא שדעת שניהם הוא שיזכה המקבל בהמתנה אף שאסורה לו בהנאה, והיינו שיזכה עכ"פ בעצם הדבר, פשיטא דזוכה בעצם הדבר, ונעשית בעצם שלו, אף שאין לו בו זכות של ממון, וכנ"ל:

ובזה מיירי הרשב"א בתשובה ח"ד סי' ר"ב הנ"ל, שכתב בנותן מתנה למודר הנאה ממנו וקידש בו את האשה דאינה מקודשת, משום דדמי לערלה וכה"כ, ולא כתב משום דלא הוי רק פקדון בידו, ואינו שלו כל וכמ"ש המהרי"ט אלגאזי ז"ל, משום דבנותן מתנה להדיא למי שהוא יודע שמודר הנאה ממנו שפיר זוכה המקבל בעצם הדבר ונעשית שלו, אלא דאסורה לו בהנאה, ואין לו בה זכות של ממון, ודמי ממש לערלה וכה"כ, וכנ"ל:

ומעתה לא די שאין סתירה מדברי הרשב"א ח"א סי' תר"ב למה שכתבתי לעיל בדעתו, אלא דאדרבא גם ראי' יש למה שכתבתי, דאם הוי ס"ל להרשב"א כמו שהבין המהרי"ט אלגאזי ז"ל בדעתו, דבאיסורי הנאה אף שנותן לו במתנה להדיא ג"כ אינו זוכה בו כלל אף בעצם הדבר שיהי' שלו, א"כ למה הי' צריך הרשב"א להביא שם ראי' לזה ממקדש אחותו, ולמה לא כתב, בפשיטות דמשו"ה הוי המעות פקדון בידה משום דאסור לה בהנאה ואינה יכולה לזכות בו כלל אף בעצם הדבר, ועל כרחך הוי רק פקדון בידה, א"ו הא ליתא, דשפיר יכולה לזכות בו שיהי' עכ"פ בעצם שלה, אם הי' נותנו לה במתנה להדיא, אף דאסור לה בהנאה, אלא דמשו"ה הוי הכסף רק פקדון בידה, יען דלא נתנו לה במתנה להדיא, אלא לשם קידושין, וא"כ יש אומדנא לזה דלא נתנו לה רק לשם פקדון וכנ"ל, ומשו"ה הוצרך לדמות זה למקדש אחותו, וז"ב בעזה"י:

וממוצא הדברים נשמע דיש לנו ד' ראיות ברורות גם מתשובותיו של הרשב"א ז"ל לדרכינו הנ"ל, דנהי דאין זכיה באיסורי הנאה לענין שיהי' לו בהם זכות של ממון. אבל יש זכיה באיסורי הנאה לענין עצם הדבר שיהי' שלו. ראי' אחת, ממ"ש להדיא בח"א סי' קע"א דזוכה בחמץ בפסח וכן בע"ז, אף דאסורים בהנאה, וכמו שפירשתי דבריו לעיל. ראי' הב', ממ"ש הרשב"א בתשובה ח"א סי' תשמ"ו ובח"ד סי' ר"ב ובחידושי נדרים דמ"ח דהנותן מתנה למודר הנאה ממנו וקדש בו המודר אשה אינה מקודשת, מטעם דדמי לערלה וכה"כ, ותיפוק לי' משום דאינו שלו כלל, והוי מקדש בדבר שאינו שלו, וכמו שהקשה המהריט"א בספר גט מקושר הנ"ל והניח בצ"ע, א"ו דזוכה המודר עכ"פ בעצם הדבר ונעשה שלו, אף דאינו זוכה בו זכות של ממון מחמת האיסור הנאה, וכמ"ש לעיל. ראי' הג', מתשובת הרשב"א ח"א סי' תר"ב. שהוצרך להביא ראי' דהמקדש אשה שנדרה הנאה ממנו דהכסף הוא פקדון בידה מהא דמקדש אחותו, ולמה לא בפשיטות, כיון שאסור לה בהנאה אינה יכולה לזכות בו כלל, ועדיין הוא של הנותן, ורק דהוא פקדון בידה, א"ו דבנותן לה מתנה שפיר יכולה לזכות בעצם הדבר עכ"פ ונעשה בעצם שלה, ולכך הוצרך להביא ראי' בנותן לה לשם קידושין ממקדש אחותו, וכנ"ל:

ראי' הד', ממ"ש הרשב"א בתשובה ח"א סי' תכ"ג לענין אשה שנדרה הנאה מפלוני וקדשה בשטר, ותלה הרשב"א, דין זה בדין שטר קידושין שכתבו על איסורי הנאה אם כשר אם לא, והקשה מהריט"א בספר ג"מ שם בד"ה הן אמת דק' לי, דאפילו אם כתבו על איסורי הנאה כשר, מ"מ במוברת הנאה מפלוני וקדשה בשטר, כיון דרק לדידה אסור בהנאה, ולדידי' מותר, וא"כ היא לא זכתה בגוף השטר כלל, ופקדון הוא בידה, ועדיין הוא של המקדש, ואיך תהא מקודשת, עיי"ש ותבין, והניח בקושיא, וע"כ כדי לתרץ זאת, צ"ל דכשנותן לה להמודרת השטר, הגם דהוא אסור לה בהנאה, אעפ"כ זכתה בעצם השטר ונעשה שלה, אלא דאין לה בו זכות של ממון, ולזאת אם הדין דקדשה בשטר של איסורי הנאה כשר, משום דלא בעינן בגט ובקדושי שטר נתינה של ממון. אלא נתינה והקנאה של עצם הגט והשטר, א"כ ממילא בקדש למודרת הנאה ממנו בשטר מקודשת, דבעצם השטר שפיר זכתה, אבל אם הדין דשטר קידושין שכתבו על איסורי הנאה פסול, והיינו מטעמא דונתן דכתיב בגט היינו נתינה של ממון, ואף דפשיטא דאינה מתגרשת בהנאה אלא בגופו של גט, מ"מ גזירת הכתוב הוא דבעינן בי' ונתן, ונתינה היינו נתינה של ממון, ולכך כתבו על איסורי הנאה של תורה פסול להירושלמי, דאין זה נתינה של ממון, והא דכותבין על העלה של זית, היינו משום דחזי לאצטרופי, וכמו דדחי לי' בש"ס דידן, וה"ה לשטר קידושין שכתבו על איסור הנאה של תורה פסול, דנהי דבגופו מתקדשת ולא בהנאה, כדאמר בירושלמי, מ"מ בעינן בי' נתינה של ממון כמו בגט, דמקשינן הוי' ליציאה, והא דאמר בירושלמי כתבו על איסורי הנאה של דבריהם כשר, ולא דמי לקדושי כסף דגם באיסוה"נ של דבריהם פסול, משום דהתם בהנאה מתקדשת, ובשטר בגופו מתקדשת, עיי"ש, ואף דאמרינן דהוי גזה"כ דבעינן בי' דוקא נתינה של ממון, ע"כ צ"ל דכיון דמדאורייתא מותר בהנאה והוי נתינה של ממון לא החמירו בו רבנן, משא"כ בקידושי כסף, כיון דבהנאה מתקדשת כיון שרק אסור בהנאה, ולו יהי' מדבריהם, מ"מ סוף סוף שוב אין לה הנאה, ואינה מקודשת, ולפי דעת זו ה"ה בקדש למודרת הנאה ממנו בשטר, אף שיכול לזכות בעצם השטר מ"מ כיון דהשטר אסור לה בהנאה מן התורה, א"כ אין כאן נתינה של ממון ואינה מקודשת, וכיון דאינה מקודשת, ממילא באמת אמרינן דלא זכתה בהשטר כלל, גם בעצם השטר, והוי רק פקדון בידה, דלא יהיב לה השטר אלא אדעתא דקידושין, וזולת זה לא יהיב לה כל עיקר גם עצם השטר, וזהו בין ידע דאינה מקודשת בשטר זה בין לא ידע, בכל ענין כיון דיהיב לה לשם קידושין, והיא אינה מקודשת בו, גם בעצם השטר לא זכתה, ועדיין הוא של המקדש, ולא הוי רק פקדון בידה, וכמו שהארכתי לעיל מילתא בטעמא, ולכך לא שייך בו לומר הואיל אי בעי מיתשלא, כיון דעדיין הוא של המקדש, ומכי מיתשלא אח"כ צריך לזה אז דעת המקדש שתזכה בו אז, וכמ"ש הרשב"א בח"א סי' תר"ב הנ"ל, דבכל היכי דבלא ההואיל הוא של חבירו, לא אמרינן בי' הואיל, שיזכה בו ע"ז, ודוק:

ובזה שכתבתי יפלו הרבה מדברי מהריט"א ז"ל בספר ג"מ שם, וגם יתיישב כל מה שנסתבך שם בדברי הרשב"א והר"ן בתשובותיהם והניח בקושיא, עיי"ש בד"ה ועוד יש לדון בדברי הרשב"א, והנמשכים עד סוף ד"ה הן אמת דק' לי, ובד"ה וראיתי להר"ן ז"ל בתשובה, והנמשכים עד סוף ד"ה ודע, וגם בעיקר היסוד, אשר הניח שם בכל הסימן הנ"ל סי' ב', ועשה פלוגתא בין הרשב"א והר"ן, דלהרשב"א הנותן מתנה למי שמודר הנאה ממנו אינו זוכה בגוף הדבר כלל, ולהר"ן הואיל דשרי לאחריני לכ"ע הגם דלדידי' אסור, מ"מ זוכה בהמתנה ליתנה לבניו או לאחיו, וכדומה, עיי"ש, ובמחכ"ת כי רב הוא אין כאן פלוגתא כל עיקר בין הרשב"א והר"ן בזה, דגם להרשב"א הנותן מתנה למי שמודר הנאה ממנו הגם דאיני זוכה בה זכות של ממון, הואיל דעדיין אסורה לו בהנאה, מ"מ זוכה הוא בעצם המפנה ונעשית שלי, ואפילו באיסור הנאה לכל העולם, כמו חמץ בפסח וע"ז, כתב הרשב"א בתשובה הנ"ל דכשרוצה לזכות בהם זוכה בהם ונעשים שלו, והיינו דעצם הדבר נעשה שלו, אף שאין לו בהם זכיה של ממון, וכמו שהארכתי והוכחתי לעיל מכמה תשובות של הרשב"א, וגם הר"ן ס"ל דהנותן מתנה למי שמודר הנאה ממנו, דאף דזוכה בעצם המתנה ונעשית שלו, מ"מ אין לו בה זכות של ממון, דהא אסירה לו בכל הנאות שבעולם, ומה בכך דשרי לאחריני, כיון דלדידי' אסיר בכל הנאות שבעולם, ואינו רשאי ליתנו לשום אדם, דגם זה בכלל הנאה הוא, ומה דקתני נותנו לבניו או לאחיו, כבר כתב הר"ן בנדרים שם דלאו דוקא נותנו, אלא שמראה להם מקום ליטול, באופן דלא הוי הנאה, וכן כל מה שמותר לו בו הוא משום דלא הוי הנאה, ובזה יש פלוגתא בין הרשב"א והר"ן, אם מראה מקום ליטול מקרי הנאה ואסור, או דלא הוי הנאה ושרי, ועכ"פ כיון דזה פשיטא דגם להר"ן אסור המודר בהמתנה בכל הנאות שבעולם, ואינו מותר בה אלא במה דלדעת הר"ן לא הוי שום הנאה, וכיון דאין לו בה שום היתר הנאה ממילא אין לו בה זכות של ממון, ותדע דהרי כל איסורי הנאה מותרים לעכו"ם ולדעת הר"ן דמראה מקום ליטול אין זה הנאה, א"כ שרי להראות מקום גם לנכרי המכירו ליטלו, במקום דאין הישראל מצווה לבערו וגם אין חשש שיחזור הנכרי וימכרנו לישראל, ואעפ"כ וכי בשביל זה נימא דיש לו להישראל בו בשביל זה איזה זכות של ממון. הא ודאי דלא דמ"מ כל מה שרק נקרא הנאה אסור לו, וא"כ איזה זכות של ממון יש לו בו, וה"ה במודר הנאה מחבירו ונתן לו מתנה, כיון שאין לו היתר בשום הנאה, ממילא אין לו בו שום זכות של ממון, אף דעצם הדבר נעשה שלו, וכנ"ל:

וכיון שנתברר לנו דבין להרשב"א ובין להר"ן הנותן מתנה למי שמודר הנאה ממנו זוכה המודר בעצם המתנה, ונעשית שלו, אבל אין לו בה שום זכות של ממון, מאחר דאסורה לו בהנאה, א"כ שפיר כתבו הרשב"א והר"ן בתשובותיהם, דמי שקדש בשטר לאשה שנדרה הנאה ממנו, דזה תלוי אם גט ושטר קידושין שכתבו על איסורי הנאה כשר או לא, דאם כתבו על אסוה"נ כשר, הרי דלא בעינן בהו נתינה של ממון, אלא סגי בנתינה והקנאה של עצם הגט והש"ק, א"כ גם בקדש למודרת הנאה ממנו בשטר מקודשת, דהרי עצם השטר קנתה ונעשה שלה, וכנ"ל, ומקודשת בו, אבל להירושלמי דכתבו על איסורי הנאה של תורה פסול, משום דבעינן נתינה של ממון וליכא, א"כ גם במודרת הנאה,, נהי דיכולה לזכות בעצם הש"ק, מ"מ כיון דאסור לה בהנאה אין כאן נתינה של ממון לדידה, ואינה מקודשת, ומכיון דאינה מקודשת בו ממילא גם בעצם השטר לא זכתה כיון דהוא לא נתנו לה אלא לשם קידושין וכשאין קידושין לא הוי בידה אלא פקדון בעלמא וכנ"ל, ולזה לא שייך בי' הואיל אי בעיא מיתשלא וכמ"ש הרשב"א בח"א סי' תר"ב, וכנ"ל, ובזה נסתר מ"ש בספר ג"מ שם בד"ה ודע כי מ"ש הר"ן, ובד"ה ומה שהי' ראוי לחוש, עיי"ש:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה