יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף ח
באופן שיוצא לנו מזה, דלית מאן דפליג בזה, דאיסורי הנאה ליתנייהו במכירה כלל, אפילו כשמוכר אותם למי שמותר לו בהנאה, דהגם דאיסורי הנאה הם בעצם שלו, ויכול להקנות העצם שלהם גם לאחר, וכנ"ל, מ"מ אין מכירה נתפסת בהם, דמכירה שנותנין עבורה ממון לא שייכא אלא בדבר שיש לו להמוכר בו זכות של ממון, אבל איסורי הנאה, דאין להמוכר בהם שום זכות של ממון, ומחמת זה יכול אחר ליטלו ממנו בע"כ, ואינו רשאי אפילו למחות בו שלא לטלו, וכנ"ל, א"כ אין לו בו שום זכות ליטול ממון עבורו בשום אופן, והממון שנותן הלוקח עבורו הוא גזל ביד המוכר או מתנה, אבל אין זה דמיהן של המקח כלל, וא"כ איז זה מכירה לפי האמת, וכנ"ל:
ומהאי טעמא גם כשנותן אותם לאחר במתנה אין זה מתנה לפי האמת כמו שאר מתנות, דיהי' המקבל צריך להחזיק לו טובה, ולומר דהוי זה כמו מכירה, דאי לאו דעביד לי' נייח נפשא לא הוי יהיב לי', כמו דאמרינן בשאר מתנות דעלמא, דהכא לא יהיב לי' מידי אשר יש בו שום שווי' של ממון, והגם אם להמקבל הוא מותר בהנאה, וא"כ ממילא זוכה בו זכיה גמורה זכות של ממון, אבל אין הזכיה הזאת באה לו מצד הנותן ולא מכוחו כלל, וגם מעצמו הי' יכול לזכות בו הזכיה הזאת בע"כ של הנותן, ולא הי' רשאי אפילו למחות בו, הגם דעצם הדבר הוא שלו, וכנ"ל:
וזה הוא שכתב בתשובות הרשב"א ח"ד סו' ר"ב שם דאפילו בעלים שאסרו עליהם נכסיהם בקונם אין להם זכות ואינם יכולים ליתנם לאחר, עיי"ש, ור"ל דהגם דהאחר בודאי זוכה בהם זכיה גמורה, גם אפילו בלא נתינתם, אבל הבעלים מצדם אין להם זכות הזה ליתנם לאחר, שיהי' זה ממון שלו, כמו שאר מתנות דעלמא אשר באים מצד הנותן, ונ"מ דלא מהני בזה קנין אשר הוא מצד המקנה, כמו ק"ס ואגב קרקע, כי המקנה מצדו אינו יכול להקנות לו בו שום הקנאה וזכות של ממון מה שהוא בעצמו אין לו בו, אלא צריך שיעשה בו הזוכה קנין אשר מהני גם במציאה והפקר, כמו הגבהה או משיכה או חצירו, דאז זוכה בו זכיה גמורה זכות של ממון, וגם נ"מ דמי שנשבע ליתן מתנה לחבירו, ונתן לו ערלה וכלאי הכרם וכדומה או אפילו דברים המותרים בהנאה לאחרים, ורק שאסרם בהנאה על עצמו, לא יצא בזה ידי השבועה, דאין זה מתנה מצדו כלל, וכן להיפוך, אם נשבע שלא לתת מתנה לחבירו, ונתן לו איסורי הנאה, או דברים שאסרם בהנאה על עצמו לא עבר בזה על שבועתו, כי אין זה מתנה כלל מצדו, וגם מעצמו הי' יכול לקחת זה מבלי מוחה, וכנ"ל:
וכן הא שכתב הרשב"א בתשובה שם דהמודר הנאה מדבר וקידש בו את האשה אינה מקודשת, וכן אם פרע בו את חובו אין החוב פרוע, עיי"ש וגם בחידושי רשב"א נדרים דמ"ז ע"א בד"ה בחייו, הגם דלהמקבלים הוא מותר בהנאה, ויש להם בו זכות של ממון, מ"מ לא בא להם הזכות הזה של ממון מצד הנותן, כי הנותן מאחר דלו הוא אסור בהנאה אין לו בעצמו בו זכות של ממון, ואיך יכול לזכות זה לאחר, וגם אפילו לעצם הדבר דהוא שלו לא הי' צריכים בזה לנתינתו, ומעצמם הי' יכולים לקחתו בלי שום מוחה, וכנ"ל, ונמצא לפי האמת דלא יהיב להו מידי, וזכייתם שזכו בהדבר בזכות של ממון מהפקירא זכו, ולא מכחו כלל, ולכך אין האשה מקודשת בזה ולא החוב פרוע, דממנו לא קבלו שום דבר השוה כסף כלל, ולא אפילו בגרמתו, כי גם מעצמם הי' יכולים לקחתו ולזכות בו:
וכן הא שכתב הרשב"א בתשובה שם דהמודר הנאה מנכסי חבירו אעפ"י שנתנו לו מדיר לא קנאו, דאכתי באיסורי קאי גבי' כל שבא מיד המדיר ליד נידר, וכו' וכיון שהוא אסור בהנאתו לאיזה דבר קנאו. ומה שנא משאר איסורי הנאה, עכ"ל וכ"כ שם לבסוף דלא זכה בהמתנה דאיסור הנאה רביע עלייהו, והוי להו לגבי דידי' כערלה וכה"כ ואם קידש בהן את האשה אינה מקודשת, עכ"ל, כל זה הוא דר"ל דלא קנאו ולא זכה בו שיהי' שלו כמו שאר דברים, להיות לו בו זכות גמור, זכות של ממון, דהואיל דאכתי אסור לו בהנאה גם אחר נתינתו, ואין לו בו שום זכות לא למכרו ולא ליתנו במתנה ולא לקדש בו אשה ולא לפרוע בו חובו, וכמו שהאריך בזה הרשב"א שם, א"כ לאיזה דבר קנאו וזכה בו, והגם דבעצם נעשה שלו, כי יכול לזכות בעצם הדבר האסור בהנאה, כמו שכתב הרשב"א גופי' לעניין זכיית חמץ בפסח וע"ז, וכנ"ל, מ"מ קנין וזכות של ממון אין לו בו, ולא קרינן בי' לכם לענין ד' מינים, אשר ע"ז הי' עיקר דברי הרשב"א שם:
עייש"ה ותראה שכן הוא, וכן הא שהכריח הרשב"א שם ובנדרים ובחידושי ב"ק דק"ח ע"ב דהא דתנן בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ונותן הוא לבנו ולאחיו וכו' דע"כ אמדיר קאי, דאי אמודר הא ודאי יורשו, כיון דיכול ליתנו למי שירצה, עיי"ש, היינו דהגם דזה ברור דבכל ענין הבן יורש את עצם הדבר האסור לו בהנאה, וכמו שהוכחתי לעיל מכמה דוכתי, אעפ"כ ניחא מתניתין דקתני לא יירשנו, דהיינו שלא יירשנו כמו שאר היורשים, אשר יש להם זכות של ממון במה שיורשים מאביהם, אבל זה כיון שאסור לו בהנאה אין לו בו זכות של ממון, וכמו דלא ירית כלום דמי, וכמו שפירש כן הר"ן בנדרים שם, וכנ"ל, ומעתה שפיר הכריח הרשב"א דע"כ האי ויתן לבנו וכו' אמדיר קאי, דאי אמודר הרי יש בו זכות של ממון, ואיך קתני לא יירשנו, עיי"ש שכן כוונת הרשב"א בבירור:
וראיתי בספר גט מקושר למהרי"ט אלגאזי ז"ל בסי' ב' בד"ה ואני אומר שהקשה על הרשב"א דלמה הוצרך לומר באוסר פירותיו על חבירו ונתנם לו וקדש בהם דאינה מקודשת מטעמא דערלה וכלאי הכרם, תיפוק לי' דכיון דלא זכה בהם, וכמ"ש הרשב"א שם, א"כ עדיין לא יצאו מרשות המדיר. והמה רק פקדון ביד המודר, וכל היכי דאיתי' ברשותי' דבעלים הראשונים איתי', וא"כ הוי מקדש בדבר שאינו שלו, והניח בצ"ע, עיי"ש, וכן הקשה שם מקודם לזה עוד קושיא על הרשב"א עפ"י יסוד זה דמאחר שכתב הרשב"א דלא זכה בו המודר הוי רק פקדון בידו, עיי"ש בד"ה הן אמת דקשה לי, וכן שקיל וטרי שם עוד עפ"י יסוד זה, עי"ש, אבל אחרי המחילה רבה מכ"ת הקדושה יסוד זה נופל הוא לפי מה שכתבתי לעיל דהרשב"א לא קאמר דלא זכה המודר במתנת המדיר אלא לענין זכיה גמורה כמו בשאר זכיות, והיינו דלא זכה בהם בשום זכות של ממון, מאחר דאסור לו בהנאה, אבל בעצם הדבר זכה ונעשה בעצם שלו, וכמ"ש הרשב"א עצמו גבי ככרות של חמץ וגבי ע"ז דזוכה בעצם הדבר ונעשה שלו, וניתוסף עליהם איסור בשביל זה, אף שאינו זוכה בהם זכות של ממון, וכיון שכן מתנת המדיר אצל המודר דמי ממש לערלה וכה"כ דהם בעצם שלו רק שאין לו בהם זכות של ממון, וה"ה מתנת המדיר נעשית בעצם של המודר, וזכה בה בעצם, אלא דאין לו בה זכות של ממון, ושפיר מדמי לי' הרשב"א לערלה ולכלאי הכרם, וגם נחה ושקטה בזה קושיא הראשונה של הג"מ שם, וא"כ גם מזה עצמו ראי' לדברינו הנ"ל, דשפיר זוכה בעצם הדבר האסור בהנאה, אף דאינו זוכה בו זכות של ממון: