אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף ז

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף ז

ענף ו

ומ"ש התו' בסנהדרין ובזבחים דאם שור הנסקל הי' נאסר בהנאה מחיים ליתי' במכירה, וכן מ"ש הרמב"ם והש"ע דבכל איסורי הנאה אין בהם דין מכירה כלל, היינו משום דמכירה לא שייך אלא בדבר שיש בו זכות של ממון. אבל בדבר שאין לו דמים כלל, ואינו שוה ממון כלל, אפילו שוה פרוטה, כמו איסורי הנאה, לא שייך בי' מכירה כלל, דמי הוא השוטה אשר יתן ממון עבור דבר אשר אין לו שום שווי' של ממון כלל, ולזאת ממ"נ אם הלוקח אינו יודע שזה הוא איסור הנאה, הרי זה מקח טעות, דאם הי' יודע, בודאי לא הי' קונה אותו, ולא הי' נותן דמים עבור דבר שאין לו שום דמים כלל, וכנ"ל, וא"כ הוי מקח טעות, והמעות הוא גזל ביד המוכר, ואם הלוקח ידע שהוא איסור הנאה ואעפ"כ נתן דמים עבורו, בלי ספק שלא נתן לו הדמים עבור האיסור הנאה, דאטו בשופטני עסקינן שיתן דמים עבור דבר שאין לו שום שווי של דמים כלל, א"ו במתנה רצה ליתן לו דמים אלו לאיזה טעם אשר אצלו, ונתנם לו במתנה על דרך זה, כדי שלא ירגיש חבירו ויתבייש, וכדומה וא"כ שלא נתן הדמים עבור דבר הנמכר לו כלל, ממילא אין זה מכירה כלל, רק הוא נתן לו המעות במתנה, וחבירו נתן לו עצם הדבר של איסור הנאה, אבל אין זה חילוף זה שיהי' נקרא מכירה, וכ"כ הר"ן בר"פ השוכר את הפועל בשם הירושלמי, על הא דתנן מכרן [לערלה וכלאי הכרם] וקידש בדמיהן מקודשת, וקאמר בירושלמי ע"ז בשאין דמיהן, ופירש הר"ן דר"ל דמשו"ה מקודשת לפי שאין ממון זה דמים של ערלה וכלאי הכרם, וכו', שכיון שהן אסורין בהנאה אינן שוין ממון, ומעות הללו מתנה או גזל הן בידו, עכ"ל הר"ן שם, עיי"ש, ור"ל מתנה כשידע הלוקח שהוא איסור הנאה, או גזל כשלא ידע, וכנ"ל, וכיון שהמעות הן מתנה או גזל, ואין זה דמיהן, ממילא אין זה מכירה כלל לפי האמת, וכנ"ל:

ונראה פשוט דאפילו מכרן לעכו"ם, דלדידי' מותר בהנאה, ושוה ממון אצלו, אעפ"כ אין זה דמיהן, דהא סתמא קתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, ומשמע ודאי דאין חילוק בזה למי שמכרן. וגם לעכו"ם, ועלה קאמר בירושלמי לפי שאין זה דמיהן, והטעם לזה, דכיון שלישראל המוכר הוא אסור בהנאה, וא"כ אין לו בו רק עצם הדבר לבד, אבל אין לו בו שום זכות של ממון, וכיון שבשביל עצם הדבר לבד בלא ההיתר הנאה לא יתן העכו"ם שום ממון, וכנ"ל, והממון שנותן העכו"ם הוא רק בשביל ההיתר הנאה וזכות ממון שיהי' לו בו, וזה אינו שייך לישראל המוכר, דהרי ישראל המוכר אינו מוכר לו ההיתר הנאה וזכות ממון, מה שהוא בעצמו אין לו בו, ונמצא הדמים שנותן לישראל אינו נותן עבור גוף האיסור הנאה כלל, כי בשביל עצם הדבר בלא ההיתר הנאה אינו נותן העכו"ם שום ממון כלל, וההיתר הנאה וזכות ממון שיש להעכו"ם בו אינו בא לו מכח הישראל, דהרי אדרבא הישראל אין לו בו היתר הנאה ולא שום זכות של ממון, וגם אפילו בע"כ של הישראל הי' יכול העכו"ם ליטול אותו בלא שום דמים, וכנ"ל, והגם דפחות משוה פרוטה אמרינן בסנהדרין דנ"ז ע"א דכותי בישראל אסור, משום דאע"ג דישראל מחיל מ"מ צערא בשעתא מי לית לי', מ"מ איסורי הנאה, דאין לו להישראל בו שום זכות של ממון כלל, אפילו פחות מש"פ, גם עכו"ם יכול לטלו בע"כ כמו ישראל, דגם שום צערא בשעתא לית לי' מזה, כיון דאין לו שום שווי אצלו כלל, אפילו של פחות משו"פ, ואפילו אם הישראל רוצה להיות עבריין, ולמכור אותו ולהנות ממנו, ונמצא שיש לו צער בנטילתו בע"כ ממנו, מ"מ כיון דמהראוי לא הי' צריך להיות לו מזה שום צער, וכנ"ל, א"כ אין העכו"ם גורם לו שום צער בזה, רק הוא עצמו בעבריינותו, ואין העכו"ם צריך להשגיח בזה, ויכול ליטלו ממנו בע"כ, ודוק:

וכיון שלישראל המוכר אין לו בהאיסור הנאה שום זכות של ממון, וגם אין צורך להקנאתו כלל, ע"כ אין העכו"ם נותן לו הדמים בשביל הקנאת גוף הדבר של איסור הנאה אשר קונה ממנו, דהא גם בלא הקנאתו יכול הוא לקנות אותו וכנ"ל, רק כיון דהוא עבריין, ואינו רוצה להניח את העכו"ם ליטלו ממנו בלא דמים, וגם העכו"ם עצמו אינו רוצה ליקח ממנו זה בחוזק יד, לכן הוא נותן לו את הדמים כדי שיניח אותו לקחתו, וכיון שכן הגע עצמך, אם מונח דבר של הפקר, וגבר אלם אחד עומד בצדו, חוץ לד' אמות, ולא זכה בו בשום זכיה, רק שעומד שם ומונע אחרים באלמותו מלזכות בו, ובא אחד ונותן לו דמים כדי שיניח אותו לזכות בו, הכי זה יקרא מכירה, והדמים דמי החפץ, הא ודאי דלא, כיון דאין לו להאלם הזה בהחפץ כלום, והוא לא נתן לו הדמים תמור גוף החפץ, שהרי אינו שלו, רק כדי שלא ימנע אותו מלזכות בו. והרי זה דבר מבחוץ, אבל אין זה נקרא מכירה, ואין הדמים דמי החפץ, וא"כ ה"ה בעכו"ם שקונה מישראל איסור הנאה, הגם שעצם הדבר הוא של הישראל, מ"מ כיון שבשביל עצם הדבר לבד אשר הוא מקנה לו בלא הזכות ממון שבו אין העכו"ם נותן שום ממון כלל, ושום זכות של ממון אין לו לישראל בו, דנימא דבשביל שמקנה לו זה הזכות נותן לו הדמים, וגם אפילו עצם הדבר יכול לקנות גם בלא הקנאתו של הישראל, וכנ"ל, וע"כ אינו נותן לו להישראל את הדמים אלא כדי שלא ימנע אותו מלזכות בהחפץ, אבל תמור גוף החפץ אינו נותן להישראל שאין לו בו שום זכות של ממון כלל שום דמים, וכנ"ל, א"כ אין זה דמי החפץ כלל, ולא נקרא זה מכירה, ודוק:

ואפילו אם אין העכו"ם יודע שזה הוא איסור הנאה, מ"מ אין זה תלוי בדעת העכו"ם, אלא כיון שאין להישראל בו זכות של ממון, נמצא שאין לו בו מה למכור, דמכירה ונתינת דמים עבורו לא שייכא אלא בזכות של ממון, וכנ"ל, ונמצא דהדמים שלוקח מן העכו"ם אינו תמור האיסור הנאה, דהרי באמת אין לו בו מה למכור, ואינו מוכרו לו כלל, אלא שלוקח ממנו הדמים עבור שמניח אותו לזכות בו, וכנ"ל, וא"כ אין זה דמיהן ואינו נקרא מכירה כלל ומה בכך שהנכרי אינו יודע שהוא איסור הנאה וחושב שנותן דמי תמורו של החפץ להישראל, ושהוא מוכרו לו, כיון שהאמת אינו כן, וכנ"ל, ומידי דהוי כמו בדמיון הנ"ל שאפילו כשזה חושב עליו שכבר זכה בהדבר של הפקר, ונותן לו דמים עבורו, אעפ"כ פשיטא שאין זה דמיו ואינו מכירה כלל, כיון שאין האמת כן, ולפי האמת לא הועיל בהדמים שנתן לו אלא שלא מנע אותו מלזכות בו, אבל זכה מן ההפקר ולא ממנו, וה"ה במכירת איסור הנאה לעכו"ם, אף שהעכו"ם אינו יודע שהוא איסור הנאה, מ"מ לפי האמת שהוא איסור הנאה, ואין לו לישראל המוכר בו זכות של ממון למכור אותו ולקחת דמים עבורו, א"כ אין הדמים תמור החפץ, רק עבור שמניחו לזכות בו, אבל הזכות של ממון שהעכו"ם זוכה בו אינו בא מכח הישראל, רק מצד העכו"ם עצמו, שזוכה בו זכות של ממון כמו מן ההפקר, וא"כ אין זה דמיהן ואין זה מכירה כלל לפי האמת, ודוק:

שוב ראיתי במשנה למלך פ"ז מה' עכו"ם ה"ט, ובפ"ה מה' האישות ה"ז, שכתב ג"כ דלפי פירוש הר"ן ושאר הראשונים ז"ל בדברי הירושלמי הנ"ל. גם במוכר לעכו"ם אין זה דמיהן, אמנם כתב הטעם לזה, משום דכיון דאסור לו למכרן ואיסורי הנאה הם, דמיהן אינן אלא כגזל בידו, ומייתי לי' כן בשם הר"ן בפ"ק דחולין. עיי"ש בה' אישות, ונראה בכוונתם, דכיון דע"י האיסור הנאה אין לו בהם שום זכות של ממון, ולזה יש לו רשות להנכרי ליטלו ממנו בע"כ בלא דמים ולזכות בו, וכנ"ל, ואפילו למחות בהנכרי מליטלו אינו רשאי, דגם זה הנאה הוא, כמ"ש הנתיבות בסי' ער"ה ס"ק א', עיי"ש, וא"כ אפילו זכות זה אין לו בו ליקח דמים עבור שלא ימנע את הנכרי מלזכות בו, דכיון שאסור גם בהנאה זו למחות בו מלזכות בו ממילא גם זכות זה של המחאה מלזכות בו אין לו בו, וא"כ באמת הדמים שלוקח מהנכרי הם רק גזל בידו, דאין לו שום זכות ליקח הדמים האלו, לא בעד החפץ בעצמו ולא בעד הרשאתו להנכרי לזכות בו, והגם דהנכרי נותן לו הדמים מרצונו הואיל דלדידי' מותר בהנאה ושוה ממון, מ"מ פשיטא דהנכרי הי' יותר חפץ ליטלן בלא דמים כמו שהוא מן הדק, ורק ע"י עבריינותו ואלמותו של הישראל אשר מונע אותו מזה, הוא מוכרת ליתן לו דמים אלו, מה דאין לו להישראל זכית בשום אופן ליקח הדמים האלה ממנו, וא"כ הוי זה גזל בעלמא ואם גם לפעמים נותן לו הנכרי הדמים בחפץ לבבו, אף שאין מגיע לו עפ"י הדין, כי לפי תכונת רוחו של הנכרי אינו חפץ לקחת בחנם, א"כ מתנה בעלמא הוא דיהיב לי', [עיין במ"ל ה' עכו"ם שם] אבל עכ"פ אין זה דמיהן כלל בשום אופן, וכיון שאין זה דמיהן ממילא אין כאן מכירה לפי האמת, ודוק:

וכ"כ בתשובת הרשב"א ח"ד סי' ר"ב, דגם במודר הנאה מנכסיו או מנכסי אחרים, הגם דלכ"ע שרי, מ"מ אינו יכול למכרן לאחרים, והיינו דאין לו להמודר הנאה זכות למכרן, ואין מכירתו מכירה, עייש"ה:

ונראה שזה הוא ג"כ דעת התו' בסנהדרין ובזבחים שם, שהוכיחו דשור הנסקל אינו נאסר בהנאה מחיים, דאם נאסר מחיים א"כ ליתא במכירה, וממילא ג"כ ליתי' בשחיטה, ולמה משלם דו"ה כשגנב שור הנסקל וטבחו, עיי"ש, ולמה לא דחו זה דשפיר איתי' במכירה אף שנאסר מחיים, דהיינו למכור אותו לנכרי, דלדידי' שרי בהנאה, ויכול למכור אותו לו להנות בו עד שעת הסקילה, וכמ"ש התו' שם, או אפשר דיוכל להנות בו גם אחר הסקילה, דהב"ד לא יקברו אותו, כמו דאין שורפין וקוברין כה"כ ובב"ח של נכרי, ואין זה מקח טעות לגבי הנכרי, ולא המעות מתנה, דלדידי' שוה הממון שנתן, או ס"ל להתו' כמ"ש לעיל, דכיון דלהמוכר אסור בהנאה ואין לו בו מה למכור, כי אין לו בו שום זכות של ממון בשום אופן, א"כ גם לנכרי ליתי' במכירה, שאין זה דמיהן, ואינו נקרא מכירה לפי האמת, וכנ"ל:

אמנם בכתובות דף ל"ג ע"ב כתבו התו' בד"ה גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי דו"ה, תימא דתיקשי מהכא לר"ל דאמר בפ' מרובה דע"ז ע"ב כל היכי דליתי' במכירה ליתי' בטביחה, והכא שור הנסקל ליתי' במכירה, וי"ל דהתם קדשים חמירי דליתנייהו כלל במכירה, אבל שור הנסקל אם ימכרנו לכותי אין תופס דמיו, ולר"ת שאומר דאין שור הנסקל נאסר מחיים ניחא, עכ"ל התו' שם, ומשמע לכאורה מהי"ל שלהם. דאפילו אם שור הנסקל נאסר מחיים ג"כ איתי' במכירה לכותי, מפני שאין תופס דמיו, וזה תמוה מאוד, דאדרבא היא הנותנת, כיון שאין תופס דמיו, והיינו מפני שאין זה דמיהן, כמבואר בירושלמי, א"כ ממילא אין זה מכירה, וכנ"ל באורך, וכבר עמד ע"ז בשו"ת ברית אברהם חאו"ח סי' כ"ו אות ה', וכתב שלדעתו הי' נראה הסברא להיפוך מדברי התו', וכנ"ל, אלא שמוכרח לבטל דעתו נגד סברת התו' דס"ל דכיון דהדמים מותרים איתי' במכירה, עיי"ש:

אמנם לפענ"ד נראה דגם התו' בכתובות ס"ל דלפי האמת כל איסורי הנאה ליתנייהו במכירה כלל אפילו לנכרי, וכנ"ל, ותדע לך שכן הוא, דהרי התו' שם כתבו בקושייתם סתם דשור הנסקל ליתי' במכירה, וגם בתירוצם לא כתבו דישנו במכירה אם ימכרנו לכותי מפני שאינו תופס דמיו, אלא כתבו אבל שוה"נ אם ימכרנו לכותי אין תופס דמיו, וכוונתם נראה כך, דנהי דגנב שור הנסקל ליתי' במכירה כלל לפי האמת, אפילו אם ימכרנו לכותי, הואיל דלדידי' הוא אסור בהנאה, ואין זה מכירה מצדו, וכנ"ל, מ"מ הא גם בגנב שור דעלמא, דאינו אסור בהנאה, ומכרו לפני יאוש, ג"כ אין כאן מכירה כלל לפי האמת ולא אהני מעשיו, דהא אינו שלו, ואעפ"כ קיי"ל בזה כר' נחמן בב"ק ס"ח ע"א דחייב דו"ה על מכירה זו, דומכרו אמר רחמנא והא זבין, עיי"ש. וגם ר"ל ס"ל כן שם ע"ב, ואדרבא ר"ל ס"ל שם דכל חיוביה דוקא לפני יאוש הוא, אבל לאחר יאוש קנה, ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, עיי"ש, וא"כ חזינן דהא דכתב רחמנא בתשלומי דו"ה ומכרו אין הכוונה שיהי' מכירה גמורה לפי האמת, אלא סגי בזה כשעשה מעשה מכירה כדרך המוכרין, דהיינו שפסק עם חבירו המקח, והקנהו לו, ולקח דמים עבורו, ואף שלפי האמת אין הקנין הזה והמכירה הזאת כלום, דאין זה שלו, והגניבה בעצמה חוזרת מיד הלוקח, והוא צריך להחזיר הדמים, אעפ"כ התורה חייבה אותו דו"ה על מעשה מכירה כזאת. וא"כ צריך להבין למה אמר ר"ל שם בב"ק דע"ז ע"ב דגנב קדשים ושחטן בפנים כשהם תמימים אינו חייב בדו"ה אפילו לר"ש, משום דליתיה במכירה, הואיל דכי מזבין קדשים לא הויא מכירה ליתנהו בטביחה, עיי"ש, ולפי הנ"ל מה בכך דכי מזבין קדשים לא הוי מכירה, הא גם בכל שור שגנב ומזבין לי' לפני יאוש לא הויא מכירה, ואעפ"כ חייביה רחמנא משום דעביד בי' מעשה מכירה, וא"כ ה"ה כשמוכר קדשים שגנב, עכ"פ עביד בהו מעשה מכירה, שהקנם לחבירו ונטל דמים עבורם, והיינו מכירה דכתב רחמנא בתשלומי דו"ה, ולמה אמר ר"ל דקדשים תמימין ליתנהו במכירה:

וע"כ צ"ל דהענין הוא כך, דבאמת אי לאו דהי' לנו הכרח דקרא דומכרו מיירי בלפני יאוש, לא הוי אמרינן דסגי בזה גם במכירה שאינו מכירה לפי האמת, אלא הוי אמרינן דמסתמא כיון דכתב רחמנא ומכרו בעינן בזה מכירה מעלייתא, אבל יש הכרח דהכתוב מיירי לפני יאוש, ר' יוחנן יליף לי' שם מגניבה בנפש, ור"ל מכריח זה דע"כ מיירי לפני יאוש, דאי לאחר יאוש הרי קנאו ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, עיי"ש, וכיון דיש הכרח דהכתוב איירי לפני יאוש, ע"כ צ"ל דומכרו דכתב רחמנא היינו אפילו אם אינה מכירה לפי האמת, אבל עכ"פ אמרינן בזה דאין לך בו אלא חידושו. דהרי לעולם ומכרו כתיב, אשר זה מורה על מכירה מעלייא ולא על מעשה מכירה של קוף בעלמא, אלא דע"כ יוצא מכלל זה היכי דמניעת חלות המכירה היא מצד האינו שלו של המקנה, דאל"כ לא יתחייב לעולם כשמכר לפני יאוש, דיש בזה מניעה מצד המקנה לחלות המכירה, דהרי אינו שלו, וכיון דרחמנא בעי לחייב אותו על מכירה זו שלפני יאוש ע"כ צריך להוציא מן הכלל של ומכרו היכי דמניעת חלות המכירה היא מצד האינו שלו של המקנה, אבל בכל שאר פרטי המכירה במה שזולת מצד האינו שלו של המקנה צריך להיות מכירה גמורה ומעלייתא בכל הפרטים של דיני מכירה, דאל"כ לא קרינן בי' ומכרו כלל, ומהאי טעמא אמרינן שם דס"ח ע"א פרט לשהקנה לשלשים יום, עיי"ש בפירש"י, והיינו משום דלא הוי מכירה חלוטה, וכן צריך להיות בו קנין גמור עפ"י פרטי דיני קנין, כמבואר שם בדף ע' ע"ב בסוגיא דעקוץ תאינה, ועיי"ש בתו', כללא דמילתא דזולת מניעת חלות הקנין והמכירה מצד האינו שלו של המקנה צריך להיות מכירה גמורה ומעלייתא בכל הפרטים, ויש בכלל זה ג"כ שלא יהי' שום מניעה לחלות הקנין והמכירה מצד הקונה, דהיינו שבאם הי' בעל השור עצמו מוכר לו את השור במכירה וקנין כזה הי' יכול לקנות אותו, ושיתן לו עבור זה דמים אשר יוכל המוכר להנות מהם, דאל"כ אין זה מכירה כלל:

ובזה אתי שפיר הא דאמרינן שם דגנב קדשים תמימים ליתנהו במכירה, דבמוכר קדשים כשם שיש מניעת חלות המכירה מצד המוכר, דאינו יכול למכור ולהקנות קדשי שמים ונכסי גבוה, וגם כי אסורים לו בהנאה, ואסוה"נ אינו יכול למכור, וכנ"ל, כמו כן יש ג"כ בזה מניעת חלות המכירה מצד הקונה, דאיך יש מציאות ויכול לזכות כלל בקדשי שמים ונכסי גבוה, וגם כי אסורים בהנאה גם לו, וא"א לו לזכות בהם גם מטעם זה בזכות של ממון כלל, וא"כ אין כאן מכירה גם מצד הקונה, ואפילו אם ימכרנו לנכרי גם הנכרי אינו יכול לזכות בנכסי גבוה, ואסורין בהנאה גם לו משום גזל, דהוא אחד מז' מצות שלו, ומה לי גזל הדיוט ומה לי גזל גבוה, וזה פשוט, שוב מצאתי כן להדיא במנחת חינוך פ' ויקרא במצוה קכ"ז, עיי"ש, ועוד נראה לפענ"ד דגם בלא זה אסורים קדשים בהנאה לנכרי כמו לישראל, וק"ו הוא דאם לישראל נאסר להנות מקדשי ד' מכש"כ לנכרי, ואין זה דומה להרבה דברים אשר נאסרו לישראל ולא לב"נ, דהדברים ההם נאסרו משום הטומאה והתיעוב אשר יש בהם, ולכך לא נאסרו אלא לישראל עם קדושו, אשר צריכים הם להתרחק מן הטומאה והתיעוב, וכאשר מבואר כן להדיא כמה וכמה פעמים בתורה, אבל לב"נ לא נאסר כל זה, משא"כ האיסור שלא להנות מקדשי שמים ונכסי גבוה דהוא לגודל הקדושה אשר יש בדברים האלה, ואין רשאי לאדם להנות מזה, א"כ הסברא הוא להיפוך, דאם לבני ישראל עם קרובו לא הותר להנות מקדשי שמים מכש"כ דלא הותר זה לב"נ, וק"ו ניתן לדרוש מעצמו, וכמו דאמרינן בפשיטות בדברים אשר יש בהם משום טומאה ותיעוב ליכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור, והוא ג"כ מכח ק"ו, כמובן, כמו כן ראוי לומר בדברים אשר נאסרו לישראל מחמת גודל הקדושה אשר יש בהן ליכא מידי דלישראל אסור ולב"נ שרי, וז"ב ופשוט לפענ"ד:

וכיון שכן, דקדשים אסורין בהנאה לב"נ כמו לישראל, הן מצד גזל גבוה והן מצד האיסור הנאה בעצם, א"כ גם במוכר קדשים תמימין לנכרי, ג"כ יש בזה מניעת חלות המכירה גם מצד הקונה כמו במוכר אותם לישראל, וכנ"ל, וא"כ אין כאן שייכות מכירה כלל לא מצד המקנה ולא מצד הקונה, ולא קרינן בזה ומכרו כלל, וכנ"ל, ולזה אמר שם דליתי' במכירה:

ובזה נבין דברי התו' בכתובות הנ"ל, שכתבו לחלק בין קדשים לשור הנסקל, דקדשים חמירי דליתנהו כלל במכירה, ור"ל דבין שימכור אותם לישראל ובין שימכור אותם לנכרי ליתנהו כלל במכירה לא מצד המקנה ולא מצד הקונה, ולכך לא קרינן בהו ומכרו. וכנ"ל, אבל שור הנסקל אם ימכרנו לכותי אין תופס דמיו, ור"ל דאפילו אם ימכרנו לכותי, דלדידו' מותר בהנאה, אעפ"כ אין זה דמיהן, מצד הישראל המוכר, וכנ"ל, ואינו תופס דמיו, וכיון שכן אם ימכרנו לכותי שפיר יש בזה מכירה מעלייא מצד הקונה עכ"פ, דהא לדידי' מותר בהנאה ושפיר יכול לזכות בו זכיה גמורה, ושוה ממון אצלו מה שנותן עבורו, וגם הממון שנותן להמוכר מותר לו להמוכר בהנאה, וא"כ מצד הקונה יש בזה מכירה מעלייא, ורק שמניעת חלות המכירה בזה הוא מצד הישראל המוכר, דכיון דלדידי' אסור בהנאה ואין לו בו שום זכות של ממון, הוי כמוכר דבר שאינו שלו, ואין זה דמיהן, ואין כאן מכירה לפי האמת, וכנ"ל בארוכה, וא"כ מה בכך לענין המכירה של תשלומי דו"ה, דהא בלאו הכי אינו שלו לפני יאוש, ואין זה מכירה כלל לפי האמת, ואעפ"כ חייביה רחמנא על מכירה זו, אם היא רק מכירה מעלייתא מצד הקונה ובשאר הפרטים, וקרינן בי' ומכרו, אף דמצד המוכר אין כאן מכירה כלל, וכנ"ל, וא"כ מה יתן ומה יוסיף בזה מה דהוא ג"כ אסור בהנאה לישראל המוכר, והוי לענין, המכירה גם משום זה כאינו שלו, ואין כאן מכירה מצד המוכר אם רק מותר בהנאה לנכרי הקונה, ויש בזה מכירה מעלייתא מצדו, וגם הדמים מותרים בהנאה למוכר, שפיר קרינן בזה ומכרו, הכתוב לענין תשלומי דו"ה, וכנ"ל, כן נראה לפענ"ד ברור ונכון בכוונת דברי התו' בעזה"י:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה