יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף ה
ומה דמצינו בתוספתא ובראשונים ז"ל דאיסורי הנאה מותרין משום גזל, אף דהם בעצם של הבעלים, ואינם הפקר ממש, מ"מ כיון דאין להם להבעלים בהם שום זכות של ממון, אינם אסורין משום גזל, דלענין גזל ממון בעינן, ומידי דהוי אפחות משוה פרוטה, דודאי הוי שלו, וגם יכול להנות ממנו, ואעפ"כ אינו עובר עליו משום לא תגזול, כמבואר ברמב"ם ובטור וש"ע ריש הלכות גזילה, והיינו טעמא משום דאינו חשיב ממון, והנגזל מחיל לי' אח"כ, ואינו בהשבה, וכל שאינו בהשבה לא קרי גזל, כמבואר כל זה בסנהדרין דף נ"ו ע"א וברש"י שם בר"ה צערא, עיי"ש, וה"ה נמי איסורי הנאה לא חשיבי ממון, ואין בהם שוה פרוטה, כמ"ש רש"י בסוכה דל"ה שם, ואינם בהשבה, ולא קרי גזל, ואפילו אוסר נכסיו בהנאה על עצמו, דלכ"ע שרי וחשיב ממון, מ"מ כיון דלדידי' אסור בהנאה, ואינו שוה פרוטה לגבי דידי', לא חשיב ממון אצלו, ומחיל וליתא בהשבה, ולא משום גזל, והגם דבפחות משוה פרוטה, אף דאינו עובר הלאו של לא תגזול, מ"מ עכ"פ איסור דאורייתא יש בו שלא לגזול לכתחלה, כמבואר ברמב"ם ובטור וש"ע שם, ועיי"ש ברש"י סנהדרין הנ"ל, דישראל בישראל מיעבר לא עבר, אבל עכ"פ אסור, דצערא בשעתא מיהו אית לי', עיי"ש, מ"מ היינו דוקא פחות משוה פרוטה דעלמא, דעכ"פ קצת שווי יש לו, רק דהוא שוה פחות מפרוטה, ועכ"פ חזי לאיצטרופי עם עוד פחות מש"פ, ויהי' פרוטה שלימה, והוי זה כמו כל חצי שיעור שאסור מה"ת, משום דחזי לאיצטרופי, וכמ"ש הרב המגיד בריש הלכות גניבה, והסמ"ע בסי' שמ"ח ס"ק א' וסי' שנ"ט ס"ק ב', דזה הוא הטעם של איסור גניבה וגזילה פחות משוה פרוטה, משום דהוי כמו כל חצי שיעור שאסור מה"ת, עיי"ש, ועיי"ש בחידושי הרי"מ לחו"מ סי' שמ"ח ס"ק א' שביאר זה יפה, דצערא בשעתא של פחות מש"פ ג"כ אינו דומה לשל שוה פרוטה, רק דאסור משום חזי לאיצטרופי, עיי"ש עוד בארוכה, וכל זה שייך בפחות משוה פרוטה דעלמא, אבל איסורי הנאה דאין להם שום שווי כלל, אפילו שיווי של פחות מפרוטה, וממילא לא חזו לאיצטרופי כלל, וא"כ אפילו איסור לכתחלה אין בהם משום. גזל, דגם חצי שיעור אין בהם:
ויש לדמות זה להא שכתב הטור באו"ח סי' תרי"ב בשם הראבי"ה, דאכל ביוכ"פ מדבר שאינו ראוי לאכילה אפילו איסורא ליכא. עיי"ש, והיינו משום דלא שייך בי' חזי לאיצטרופי, וה"ה בגזל דאיסורי הנאה דלא שייך בי' חזי לאיצטרופי, אפילו איסורא ליכא, והגם דהב"י כתב שם בשם הרמב"ם דחולק על הראבי"ה, וס"ל דאכל אוכלין שאינם ראוים וכו'. מכין אותו מכות מרדות, מ"מ שוב כתב שם הב"י וז"ל, מיהו אפשר דלא כתב אבי"ה דאפילו איסורא ליכא וכו' אלא באוכל פחות מכשיעור דוקא, עכ"ל, ומשמע מזה דבפחות מכשיעור מדבר שאינו ראוי לאכילה יכול להיות דגם הרמב"ם מודה דאפילו איסורא ליכא והיינו הואיל דאית בי' תרתי, דהוא פחות מכשיעור, וגם לא חזי לאיצטרופי ולכך אין בו אפילו איסור דרבנן, ולפ"ז ה"ה בגזל של איסורי הנאה, דתמיד הם פחות מכשיעור, דכמה שהם אין בהם שוה פרוטה, וגם לא חזו לאיצטרופי, ולכך אין בהם שום איסור משום גזל, אפילו איסור דרבנן, ואפילו למ"ש הב"ח שם דלדעת הראבי"ה אפילו בכשיעור ליכא איסורא, ולדעת הרמב"ם אין חילוק בין רב למעט, דאיסורא לעולם איכא, עי"ש מ"מ נ"ד לא דמי להתם, דהתם עכ"פ יש פחות מכשיעור, אבל באיסורי הנאה לענין גזל אף פחות מכשיעור אין כאן, דלא שוה מידי, וכנ"ל, ולזה אין כאן איסור כלל:
ובלא"ה כיון דזה עכ"פ ברור דהיכי דלא שייך חזי לאיצטרופי אין כאן איסור דאורייתא, רק להרמב"ם איסור דרבנן יש באוכלין ומשקין שאינן ראויין, ואפילו בפחות מכשיעור לדעת הב"ח, וכיון דהוא מידי דרבנן אין לדמות באיסורין, די"ל דדוקא באיסורי אכילה ראו חכמים לאסור פחות מכשיעור אף במקום דלא שייך חזי לאיצטרופי אבל לא באיסורי ממון:
ובש"ע הרב שם בסי' תל"ה בקו"א האריך להוכיח ג"כ דחמץ בפסח אינו הפקר גמור, והוא שלו, אלא שאין לו זכות ליהנות ממנו, עיי"ש, וכ"ז מתאים לדברינו הנ"ל, אבל מ"ש עוד שם דאין אחר יכול ליטלו בע"כ של בעלים, במחכ"ת הקדושה אשתמיטתי' התוספתא וכל דברי הראשונים ז"ל הנ"ל, דמבואר בדבריהם דאיסורי הנאה יכולים אחרים ליטלם בע"כ של הבעלים, אמנם אין שום הכרח מזה דהם הפקר גמור, ואין להם בעלים, דזה הוא נגד האמת, וכנ"ל, אלא דאעפ"י דאינם הפקר גמור, ויש להם בעלים, אעפ"כ מותרים משום גזל הואיל דאין להם להבעלים בהם זכות של ממון, ואין להם שום שיווי כלל, וכנ"ל:
וגם הלום ראיתי בפרי מגדים באו"ח סי' תל"א באשל ס"ק ב', הביא דברי הר"ן דמשו"ה מהני בחמץ ביטול בלב, כיון דאסור בהנאה ולאו ממון גמור, בגילוי דעת סגי, ושוב כתב שם וז"ל, ויצא לנו הדין, מי שאסר נכסיו עליו בהנאה, ואח"כ הפקירם בלב, ובא אחר וזכה בהם. אין אחר יכול להוציא ממנו, דכה"ג דלאו ממון גמור הוא הוי כחמץ, ובלב הפקר מהני כאמור, עכ"ל:
ונוראות נפלאתי על דברים אלו בתרתי, חדא דמכיון שאסר עליו נכסיו בהנאה איך יוכל אח"כ להפקירם כלל, דהא שוב אינם ברשותו, ולא מצי מפקיר להו, וכדאמרינן גבי חמץ בפסחים ו' ע"ב, דלבתר זמן איסורא לאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטל, והר"ן לא קאמר בחמץ דמהני ביטול בלב אלא כשמבטלו קודם זמן איסורו, אבל כשאסר נכסיו עליו בהנאה, לבתר איסורא הוא, ושוב לא מצי לבטלם ולהפקירם כלל, הא חדא:
שנית, דמי שאסר נכסיו עליו בהנאה, גם בלא שום הפקר כלל יכול לבוא אחר ולזכות בהם בע"כ של בעל הנכסים, וכמ"ש להדיא הרשב"א והר"ן בנדרים דף פ"ה ע"א, וכנ"ל, ופשיטא דמשזכה בם שוב אין שום איש יכול להוציא ממנו, ולמה צריך לזה עוד הפקר בלב, וגם מה שכתב שם עוד דצ"ע בדברי ר"א לפי שיטת הריטב"א כבר נתבאר בדברינו הנ"ל בעזה"י:
ולא נעלם ממני מה שיש לדחוק וליישב פליאה הראשונה הנ"ל על הפרמ"ג, ולומר שהוא ז"ל עצמו תיקן זה, במה שסמכו ענין לו, והביא דברי הריטב"א דאיסה"נ מקרי לכם, ושצ"ע לפ"ז הא דאמר ר"א, עיי"ש, ונאמר דכוונתו בזה דע"כ צ"ל כמ"ש המק"ח בזה דר"א לא אמר אלא בחמץ משום דהכל מצווין לבערו, ולזה לא מהני ג"כ ביטול אז, אבל בשאר איסה"נ מהני הפקר, וגם אפילו בלב, דלענין ביטול דמהני בלב לא תלוי דוקא במה דהכל מצווין לבערו, אלא רק הואיל דאסור בהנאה, ודוק. אך יען כי זה הוא דוחק גדול מאוד, לחלק דלענין ביטול בלב מהני האינו ברשותו מחמת איסור הנאה, ולא לענין מניעת הביטול של אחר זמן איסורו, דמאי שנא, וממ"נ, דהא זה וזה הכל סובב על דברי ר"א, עיי"ש בר"ן, וגם כי לפענ"ד א"א לומר כלל, כהמק"ח בזה, וכנ"ל, וגם בל"ס שהפמ"ג לא כיוון לזה כלל, כמו שיראה המעיין שם, לזאת קצרתי בזה. ועיין לקמן בענף כ"ד מ"ש ליישב דברי הפרמ"ג. ובמה דביררנו לעיל מדברי הראשונים ז"ל, דאיסורי הנאה אף דהם בעצם של הבעלים, מ"מ הואיל דאינם ברשותם להנות מהם, ואין להם בהם שום זכות של ממון, מותר לאחרים לקחת אותם להם בע"כ של הבעלים, בזה יתפרשו לנו דברי הר"ן בפסחים הנ"ל ביתר ביאור, דדוקא בדבר שהוא ברשותו של אדם להנות בו, דאז עיקר ההפקר הוא שיהי' יכולים אחרים לזכות בו, וכיון שכן צריך ע"כ להיות ההפקר בפה, ובלשון שיהי' המשמעות שלו ענין הפקר, כדי שיהי' נודע לאחרים ענין זה, דאל"כ אין זה כלום, דכיון שהדבר נוגע בעיקרו לאחרים צריכין הם לדעת זאת, אבל חמץ משש ולמעלה דגם בלא ההפקר יכולים אחרים לזכות בו בע"כ של הבעלים, הואיל דאסור בהנאה ואינו ברשותם, וא"כ ההפקר הזה אינו בא לצורך אחרים כלל, רק לצורך עצמו, דבלא ההפקר עדיין החמץ בעצם שלו, ועובר עליו בב"י וב"י, דעשאו הכתוב לענין זה כאלו הוא ברשותו, וע"י ההפקר נעשה אינו שלו לגמרי, ושוב אינו עובר עליו, וכיון דהפקר זה אינו בא לצורך אחרים כלל, רק למה שבינו למקום להוציאו מהיות שלו לגמרי, סגי לזה גילוי דעת בעלמא שאינו חפץ בו כלל, ואפילו בלב, ואפילו לר' יוסי דס"ל בהפקר בעלמא הבא לצורך הזוכה דמי למתנה, ועד דאתי לרשות זוכה, מ"מ בחמץ דהזוכה אינו צריך לההפקר כלל, ואין ההפקר בא לצורך הזוכה כלל, אלא לצורך המפקיר עצמו, להוציאו מרשותו לגמרי, וזה אין לו שום דמיון כלל למתנה, בזה גם ר' יוסי מודה דיוצא מרשותו לגמרי אפילו כי לא אתי ליד זוכה, וגם בגילוי דעת בלבד ואפילו בלב סגי לזה, שיצא מרשותו לגמרי כשיגיע זמן איסורו, וכנ"ל, ודוק: