אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף ד

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף ד

ענף ג

וכיון שנתברר לנו דאיסורי הנאה הם בעצם של הבעלים, ע"כ צ"ל דהא דאמרינן באתרוג ולולב של איסורי הנאה דלא הוי שלכם, הוא משום דלכם דכתיב בהד' מינים, היינו שיהי' ראוי לכמה להנות בו, ותדע דהא בסוכה ל"ה שם גבי אתרוג של ערלה, מסיק בגמ' דכ"ע ס"ל דבעינן שיהי' בו היתר אכילה, והיינו דאף שהוא מותר בהנאה, ובודאי הוי שלו, אעפ"כ אם אין בו היתר אכילה אין זה לכם שכיוונה אליו התורה. כמ"ש רש"י ותו' שם, וז"ל ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתו, עכ"ל, והיינו שיהי' מותר גם באכילה, עיי"ש, וה"ה למאן דס"ל דבעינן ג"כ שיהי' בו דק ממון, וכן בלולב דכ"ע ס"ל דבעינן בי' דין ממון. כמ"ש התו' שם, ס"ל דלכם דכתב רחמנא, היינו שיהי' שלכם ממש כמו שאר ממון, להנות בי, ולמכור אותו אם ירצה, ולמחות במי שבא לקחתו ממנו בע"כ, והיינו דין ממון, משא"כ באיסורי הנאה, דהגם דהם בעצם שלו, וכנ"ל, מ"מ אין לו בהם זכות ודין של ממון, ואין זה לכם שכיוונה אליו התורה:

ובזה מדוקדק היטב דברי הראב"ד הנ"ל, שכתב וז"ל דכיון וכו' והו"ל איסורי הנאה לא קרינן בי' לכם דהא לית בהו מידי וכו' עכ"ל, ראה איך דקדק בלשונו הטהור, שלא כתב דלא הוי לכם, אלא דלא קרינן בי' לכם, וגם לא כתב דהא לית לי' בהו מידי, אלא דהא לית בהו מידי, והיינו משום דבאמת איסורי הנאה הוי בעצם לכם, וגם אית לי' בהו מידי, דהיינו עצם הדבר, אלא כתב דלא קרינן בי' לכם, ור"ל דאין זה לכם הכתוב בתורה, דהא לית בהו מידי, ור"ל דבאיסורי הנאה אין בהם כלום, לא היתר אכילה ולא דין ממון, ולא כיוונה התירה על לכם כזה שאינו יכול לעשות בו כאדם העושה בשלו, וכנ"ל, ובזה מובן דברי הריטב"א שם, דפליג על הראב"ד בזה, וז"ל ותו דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים רשות וזכ"ת לכם קרינן בי', עכ"ל, ולא פליג הריטב"א בזה עם שאר הראשונים ז"ל במציאות, אם איסורי הנאה הם שלו או לא, דזה דבר פשוט ומוסכם ומוחלט, דגדר של איסורי הנאה הוא, דהמה בעצם של הבעלים, אלא דאין להם בהם זכות ודין של ממון, וכנ"ל, אלא דהראב"ד ושאר הראשונים ז"ל ס"ל, דהגם דהוי בעצם לכם, מ"מ אין זה לכם שכתבה התורה, דכוונת התורה היא שיהי' לכם ממש כמו שאר ממון, וכנ"ל, והריטב"א ז"ל ס"ל דכיון דבעצם הוא שלו שפיר קרינן בי' לכם שכתבה התורה, דגם על לכם כזה כיוונה התורה, ומפרש הסוגיא שם באופן אחר, עיי"ש:

וכן הא דאמרינן גבי חמץ דאינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, ופירש"י דאינו שלו משום שאסור בהנאה, אין הכוונה דלגמרי אינו שלו, והוא הפקר ממש, דזה אינו, וכנ"ל, אלא דר"ל דאינו שלו האמור בתורה, דגם בחמץ כתיב לך, ולא יראה לך, וג"כ הפירוש כמו לכם הכתוב בד' מינים, דהיינו הראוי לך, להנות בו, ושיהי' לך ממש כמו שאר ממון שלו, וכנ"ל, ולהיות כי הוא אסור בהנאה משש ולמעלה, אינו שלו ממש הכתוב בתורה, אם כי בעצם הוא שלו, וכנ"ל:

ובזה מדוקדק נמי דברי ר"א, שאמר שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ולמה לא אמר שני דברים אינן של האדם ועשאן הכתוב כאלו הן שלו, אלא דמשום דחמץ נקיט לי' כן, דחמץ הוא בעצם שלו, אלא דאינו ברשותו להנות ממנו ולעשות בו כאדם העושה בשלו, ולכך אין זה לך האמור בתורה, אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו להנות בו, כדי לעבור עליו בב"י וב"י ובעשה דתשביתו:

וכ"כ בקצות החשן סי' ת"ה ס"ק ב' דאיסורי הנאה אע"ג דלאו ברשותיה קאי אבל בעלים מיהא אית לי', עיי"ש, וכ"כ בש"ע הרב בעל התניא ז"ל בה' פסח סי' תל"ה, בקונטרס אחרון ס"ק ב', דכל איסורי הנאה אינן הפקר גמור, והם שלו, אלא שאין לו זכות בגופם עיי"ש, והיינו שאין לו בהם זכות של ממון:

ובזה שכתבתי לא קשה מה שמקשים על שיטת הריטב"א הנ"ל דאיסורי הנאה לכם קרינא בי', ממה דאמר ר"א דחמץ אינו ברשותו של אדם, דר"א לא אמר שאינו שלו, אלא שאינו ברשותו, וכנ"ל:

אלא דעדיין קשה ע"ז, דמה בכך לענין ב"י וב"י במה שהחמץ אינו ברשותו להנות בו, ולרש"י ז"ל הקשה לו זה, ולכן פירש בדברי ר"א, ב' דברים אינן שלו, וכנ"ל, והיינו לפי שיטתו בסוכה שם. דמה שאינו ברשותו להנות ממנו אינו לכם הכתוב בתורה, וכנ"ל, וה"ה גבי חמץ דכתיב בי' נמי לך, ומכיון דאינו ברשותו להנות ממנו, ממילא אינו שלו הכתוב בתורה, וכנ"ל, אלא דעשאו הכתוב לענין ב"י כאלו הוא ברשותו, אבל לשיטת הריטב"א, דהגם דאסור בהנאה קרינן בי' לכם של תורה, הואיל דבעצם הוא שלי, א"כ מה בכך דחמץ אינו ברשותו להנות בו, מ"מ הוא לך של תורה, ולכך עובר עליו בב"י וב"י, ולמה צריך לומר בזה דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו. ומ"ש בזה הפרמ"ג באו"ח סי' תרמ"ט באשל ס"ק כ' בד"ה ויצא אינו מובן כלל:

ומ"ש המקור חיים בהפתיחה לסי' תל"א דחמץ שאני שהכל מצווין עליו לבערו ולהשביתו ואין לך דבר המופקר גדול מזה, עיי"ש, עדיין קשה דהא ע"ז בודאי הכל מצווין עליה לבערה ולאבדה מן העולם, כמ"ש הרמב"ם רפ"ז מה' עכו"ם, ואדרבא היא חמור יותר מחמץ, דאלו חמץ אינו מצווה בעשה דתשביתו אלא מי שהחמץ שלו, והא דאמרינן הכל מצווין לבערו, היינו כשאין הבעלים מבערים אותו, וכדי לאפרושי מאיסורא, וכמו שכתבתי מזה במקום אחר, ועכ"פ כשלא הפריש אותם מאיסורא, הגם דלא טוב עשה, אעפ"כ על העשה דתשביתו לא עבר על חמץ של חבירו, וז"פ, אבל בע"ז כל שהיכולת בידו לאבד הע"ז, אפילו של חבירו, ואפילו של נכרי, ואפילו בחו"ל, אם אינו מאבדה הוא עובר על העשה דאבד תאבדון, עיי"ש ברמב"ם, וא"כ ע"ז ודאי הכל מחויבין ומצווין עליה לבערה, ואעפ"כ כבר ביררנו למעלה דהיא בעצם של הבעלים עד שיכול להורישה לבניו, ומאי עדיפתי' דחמץ מע"ז בזה, וצ"ל דס"ל להריטב"א דהגם דזה ודאי דאפילו באיסורי הנאה שהכל מצווים לבערה ג"כ הם בעצם שלו, אעפ"כ לא נכלל כזאת בכלל לך ולכם שאמרה תורה, דכיון שכ"כ אינו ברשותו אפילו להשהותו אצלו לא קרינן בי' לך או לכם דאמרה תורה, וכמו דס"ל לשאר הראשונים ז"ל בכל איסורי הנאה, דהגם דבעצם הם של הבעלים, אעפ"כ אין זה בכלל לכם או לך דאמרה התורה, וכנ"ל, כמו כן ס"ל להריטב"א באותם איסורי הנאה שהכל מצווים עליהם לבערם:

אמנם מלבד שזה הוא דוחק גדול, דהא הריטב"א ס"ל דכל שהוא בעצם שלו הוא בכלל לכם שכתבה התורה, וכיון שגם איסורי הנאה שהכל מצווים לבערם המה בעצם שלו, למה לא יהי' זה ג"כ בכלל לכם ולך של תורה, אלא דאף גם זאת, דבהדיא כתב הריטב"א דאף איסורי הנאה של ע"ז מקרי לכם גבי לולב, עיי"ש בסוכה דף כ"ט ע"ב בד"ה של אשירה, הביא בשם הראב"ד ז"ל דלולב של אשירה דעכו"ם פסול ביום א' וכו' כיון דהוי איסור הנאה לא קרינא בי' לכם, והריטב"א כתב ע"ז ולי נראה דודאי וכו' אעפ"י שהוא מאיסורי הנאה לכם קרינא בי', עכ"ל, הרי להדיא דגם בלולב של ע"ז כתב הריטב"א דלכם קרינא בי', אף דהכל מצווים לבערו ולאבדו, וא"כ למה לא נימא גם בחמץ, דאף דמצווה לבערו אעפ"כ לך קרינא בי', ולזאת אי אפשר להעמיד כלל תירוצו של המק"ח מל שיטת הריטב"א:

ולכאורה הי' נראה לומר דס"ל להריטב"א דשאני חמץ הואיל דכתיב בי' לך לך תרי זימני, לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור, וכמו דאמרינן בסיכה דף ל"ה ע"ב שם, דאפילו למאן דלא בעי דין ממון לענין לכם, ואפילו כשאין לו בו דין ממון אם רק יש בו היתר אכילה מקרי לכם, מ"מ מודה בחלה דלא מקרי עריסותיכם אא"כ יש לו בה גם דין ממון, הואיל דכתיב בה עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני עיי"ש, וא"כ הכי נמי יש לומר בחמץ, דהגם דס"ל להריטב"א דגם איסור הנאה מקרי לכם גבי ד' מינים, מ"מ בחמץ מודה דלא מקרי לך עד שיהי' ברשותו ליהנות ממנו, הואיל דכתיב לך לך תרי זימני, והגם דכל הני לך דכתיבי בחמץ ושאור מיצרך צריכא להו, עיי"ש בפסחים ה' ע"ב וברש"י ותו' שם, מ"מ הלא גם הני ב' עריסותיכם דכתיבי גבי חלה ג"כ דרשינן להו במנחות דס"ז ע"א, עיי"ש ואעפ"כ ילפינן מהם נמי דבעי דין ממון לכ"ע, וה"ה גבי חמץ וכנ"ל:

מיהו באמת אי אפשר לומר כן, דהא הריטב"א בסוכה שם כתב ג"כ כמ"ש התו' שם בד"ה דכתיב, דרק דחויי דקא מדחה לה התם, אבל באמת הני ב' עריסותיכם לא להכי הוא דאתי, עיי"ש, וא"כ ה"ה בחמץ כיון דהני כולהו לך מיצרך צריכי, א"כ לא להכי הוא דאתי, ואיך אמר ר"א לפי האמת דחמץ עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו:

שוב ראיתי דשפיר יש לומר כן לפי דעת הריטב"א, דהא בפסחים ד"ה ע"ב שם לא דריש אלא תרי לך, חד לנכרי שלא כיבשתו וחד לנכרי שכיבשתו, וכתב שם רש"י ז"ל בד"ה ופרכינן, דהגם דג' לך כתיבי, ב' בפ' בא, וא' בפ' ראה, מ"מ האי לך דחמץ לא קא חשיב, דשאור וחמץ מיצרך צריכי, כדאמר בביצה, עיי"ש, ובזה יש לומר דהריטב"א ז"ל לא ס"ל כן, דהגם דזה אמת דשאור וחמץ מיצרך צריכי, אבל מ"מ הוי סגי חד לך בתרווייהו, דהוי מצי למיכתב ולא יראה לך חמץ או שאור בכל גבולך, אלא דהנהו תרי לך אתו לומר דלענין בל יראה בעינן לך ממש, שיהי' יכול ליהנות ממנו כאדם בשלו, ולא סגי בזה במה דהוא בעצם שלו לחוד, ונפקא מינה דאם יש לו חמץ של כלאי הכרם או של ע"ז, שהוא אסור בהנאה, דהגם דהם בעצם שלו, וכנ"ל, אעפ"כ אין עובר עליו בב"י וב"י, דלזה בעינן שיהי' לך ממש, וכנ"ל, ודלא כמ"ש שם בפרמ"ג, ולזה שפיר קאמר ר"א, דא"כ לא משכחת לה לבל יראה וב"י כלל, דהא כל חמץ משש שעות ולמעלה נאסר בהנאה, וא"כ אינו ברשותו לעשות בו כאדם העושה בשלו, ואין זה שלך ממש, וא"כ לא הי' מהראוי לעבור עליו, אלא דעשאו הכתוב לענין האיסור הנאה של איסור חמץ כאלו הי' ברשותו, כדי שיעבור עליו בב"י וב"י ובעשה דתשביתו, ובזה א"ש דברי ר"א אף לשיטת הריטב"א:

עוד י"ל בדעת הריטב"א, דאפילו נימא דלך דחמץ הוא ג"כ כמו הלכם דד' מינים, דכלהו לך מיצרך צריכי כדפירש"י, ואין בהם יתור ללמוד ממנו דבעינן לך ממש, אעפ"כ דייק לי' ר"א דבחמץ לא סגי לענין ב"י במה שהוא בעצם שלו, אלא דצריך שיהי' לו בו זכות של ממון, דהא חזינן בחמץ אף דאינו שלו כלל רק שקבל עליו אחריות ג"כ עובר עליו בב"י וב"י, משום דהוא גורם לממון, הרי דלענין ב"י וב"י בממון תליא מילתא, ומינה דבהיפוך כשאין לו בו שום זכות ממון כלל, וגם לא גורם לממון, אף דהוא בעצם שלו, אינו עובר עליו בב"י וב"י, דלך דאמרה תורה גבי, חמץ היינו לך ממש, שיהי' ברשותו להנות בו, והרי חמץ אינו ברשותו, אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו:

ובאמת שיטה זו של הריטב"א היא שיטה יחידית, לא מצינו לה חבר בדברי שאר הראשונים ז"ל, דכולם ס"ל דאיסורי הנאה לא קרינן בהו לכם לענין מצוות הד' מינים, כמו שמורה ע"ז פשטות הסוגיא שבסוכה דף ל"ה, עיי"ש בפירש"י ותו', והראב"ד שהובא בהריטב"א, ותשובות הרשב"א הנ"ל, דכולם ס"ל כן, וכן פסקינן להלכה באו"ח סי' תרמ"ט ס"ב בהגה, וכנ"ל, ולשיטת הריטב"א צריכין לדחוק מאוד בהסוגיא דסוכה שם, כמו שיראה המעיין בריטב"א שם, הן אמת דמדברי הר"ן במשנה דר"פ לולב הגזול בד"ה של אשירה נראה לכאורה דס"ל כהריטב"א, מדכתב שם דא"א לומר דמיירי ביום ראשון וזכה בה ישראל, דא"כ כתותי וכו', ולא כתב דאף כשזכה בה לא מקרי לכם גבי לולב, דהא אסור בהנאה, או דס"ל כהריטב"א, אבל אינו מוכרח כלל, דהרי גם התו' שם בדל"א ע"ב בד"ה באשירה דמשה כתבו ג"כ כהר"ן, עיי"ש, והתו' הלא ס"ל דאיסורי הנאה לא מקרי לכם לגבי לולב, וכנ"ל, וע"כ צ"ל דעדיפא מיניה קאמרו בפשיטות, דכשזכה בה הוי אשירה דמשה וכתותי וכו', וא"כ אין להם צורך להכניס עצמם עכשיו אם איסורי הנאה מקרי לכם גבי לולב או לא, אף דלפי האמת ס"ל דלא מקרי לכם גבי לולב, כמו שכתבו להדיא בדל"ה שם בד"ה לפי, עיי"ש, וזה עצמו נוכל לומר כן בדעת הר"ן, ואין הכרח דהר"ן יסבור בזה כהריטב"א, ואין להאריך בזה כי הלכה רווחת בהרמ"א הנ"ל כדעת רוב הראשונים ז"ל דאיסורי הנאה לא הוי לכם לגבי מצות ד' מינים, וכנ"ל וכן לגבי חמץ לא הוי לך אליבא דכ"ע, וכנ"ל:

מיהו היינו דוקא דאיסורי הנאה לא קרינן בהו לכם ולך שכתבה התורה, אבל בעצם הם של הבעלים, אלא דכוונת התורה לא הי' על לכם ולך כזה, רק שיהי' לכם ולך ממש, שיהי' ג"כ ברשותו להנות ממנו, וכנ"ל:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה