יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף ב
אמנם מה שנראה בזה פשר דבר הוא זה, דזה ודאי אי אפשר לומר כלל דאיסורי הנאה אין להם להבעלים בהם שום חלק כלל, והם הפקר גמור ממש, דמהיכי תיתי לן זאת, דנהי דזה אמת דע"י האיסור של הנאה אשר על הדבר אין להם להבעלים בו שום זכות של ממון, דמאחר דאי אפשר להם ליהנות בו בשום הנאה שבעולם אין בו שום שיווי של ממון לגבי' דידי', וממילא אין לו בו שום זכות ודין של ממון, אבל מ"מ גוף ועצם הדבר עדיין הוא שלו, דמאן מרמי לי' מיניה, דנימא דשוב אינו שלו לגמרי:
וראי' לזה מהא דקיי"ל דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך, כגון בגזל חמץ ועבר עליו הפסח וכדומה, כמבואר בב"ק צ"ח ע"ב, ובחו"מ ר"ס שס"ג, ואם נימא דאיסורי הנאה יצאו מרשות הבעלים לגמרי, ואינם שלהם בלל, והם הפקר ממש, א"כ האיך אומר לו הרי שלך לפניך, כיון ששוב אינו שלו כלל, דבשלמא אם אמרינן דאיסורי הנאה בעצם הם שלו, אלא דמחמת שאסור בהנאה אין לו בהם זכות ודין ממון, שפיר הוא משיב לו החמץ שלו, ואי דנאסר בהנאה, ויש לו בזה הפסד, והגזלן חייב באחריותו של הגזילה, מ"מ הו"ל היזק שאינו ניכר, ולא שמי' היזק, אבל אי אמרינן דכשנאסר בהנאה שוב אינו שלו כלל, א"כ אינו משיב לו את שלו כלל, ואיך יוכל לשלם לו את הגזילה באיסורי הנאה, והגע עצמך, מי שגזל פת מחבירו, ומשיב לו תחת זה פת אחר, כדמותו וכצלמו של הפת אשר גזל ממנו ממש, באין שום הפרש, באופן שאינו ניכר כלל וכלל שזה הפת אינו שלו, אבל הפת הזה אשר משיב הוא חמץ שעבר עליו הפסח, שאסור בהנאה, הכי יוצא בזה ידי חיוב של השבת הגזילה, יען שאינו ניכר כלל שזה הפת אינו של הנגזל, הא ודאי דלא, אלא כל שאינו מחזיר לו הפת שלו, דמי מעליא בעי לשלוחי לי' עבורו, ולא איסור הנאה, אף שאינו ניכר בו האיסור. וא"כ ה"ה אפילו אם גם משיב לו אותו הפת אשר גזל ממנו, ורק שנאסר בהנאה אחר הגזילה, ע"י שעבר עליו הפסח, אם נימא דע"י איסור הנאה נעשה אינו שלו לגמרי, הפקר ממש, א"כ כשנותן לו הפת הזה, אין זה בגדר השבה, כיון שאינו שלו, רק דהוא בגדר תשלומין, וא"כ דמי מעליא בעי לשלומי לי', ולא איסור הנאה, וכנ"ל, וראי' לזה מב"ק ס"ו ע"ב, דאמר שם ואי ס"ד יאוש קנה אמאי אומר לו הש"ל דמי מעליא בעי שלומי לי', עיי"ש, ואף דמחזיר לו אותו החמץ עצמו אשר גזל ממנו, מ"מ כיון דשוב אינו שלו, ואין זה בגדר השבה, אלא בגדר תשלומין, דמי מעליא בעי שלומי לי', וא"כ ה"ה אפילו אם לא קנה אותו הגזלן, רק שנעשה אינו שלו של הנגזל לגמרי, הפקר ממש, ג"כ שוב אינו בגדר השבה, רק בגדר תשלומין, ודמי מעליא בעי שלומי לי', ולא איסור הנאה, דמאי שנא, וזיל בתר טעמא, ודוק, וכ"כ להדיא בקצות החשן סוף סימן ת"ה, עיי"ש בסוף הס"ק, וא"כ אם נימא דע"י שעבר עליו הפסח ונאסר בהנאה שוב אינו של הנגזל כלל וכלל, רק הפקר ממש, איך יכול לומר לו הרי שלך לפניך, אף דזה אינו רוצה לקנות, ואף אם גם יאוש לא קני כלל, מ"מ הרי נעשה הפקר גמור מצד שנאסר בהנאה, ושוב אינו של הנגזל כלל וכלל, ודמי מעליא בעי לשלומי לי', וכנ"ל, א"ו דזה ליתא, אלא דגם לאחר שנאסר בהנאה עדיין הוא בעצם שלו, ורק שאין לו בו דין ממון, ועכ"פ כשמשיב לו החמץ משיב לו את שלו, ולכך יכול לומר לו הרי שלך לפניך, וכנ"ל:
ועוד ראי' לזה מהא דקיי"ל דע"ז של ישראל אין לה ביטול, ואי נימא דאיסורי הנאה אינם של הבעלים כלל, א"כ ע"ז דהיא אסורה בהנאה הוי הפקר, ואינה של הישראל כלל, ולמה לא יהי' לה ביטול, וע"כ צ"ל משום דכך הוא גזירת הכתוב, כדילפינן לה בע"ז דף נ"ב א', מושם בסתר שטעונה גניזה, או מלא תטע לך אשרה אצל מזבח, עיי"ש, ואין להקשות קושיא על התורה, וכמו דמצינו בחמץ, דאף דאינו ברשותו, עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, לעבור עליו בב"י וב"י, וה"ה בע"ז של ישראל, אף דאינה כלל של הישראל מחמת איסור הנאה, מ"מ עשאה הכתוב כאלו היא של הישראל, לענין שלא יועיל לה ביטול, וא"כ קשה על ר"א למה לא הכניס זה ג"כ בתוך הדברים אשר אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, וכך הי' לו לומר, שלשה דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, חמץ משש שעות ולמעלה, ובור ברה"ר, וע"ז של ישראל, א"ו דאיסורי הנאה הם בעצם של הבעלים, אלא דאין להם בהם זכות ודין של ממון, ולכך דוקא בחמץ דכתיב בי' לך, ולא יראה לך, דזה משמע שיהי' דבר הראוי לך, ליהנות בו, וכמו לכם הכתוב בד' מינים, וכמו שיתבאר עוד לפנינו. בזה שפיר הוי חידוש, דאף דמחמת האיסור הנאה אשר עליו אינו ברשותו ליהנות בו בשום הנאה שבעולם, ולא קרינן בי' לך, אעפ"כ עשאו הכתוב כאלו לא הי' אסור בהנאה, והוא ברשותו, לעבור עליו בב"י וב"י, אבל בע"ז של ישראל דלא כתיב בי' לך ולכם לענין שלילת הביטול, למאן דיליף לי' מקרא דושם בסתר, וי"ל דגם ר"א ס"ל כן, ולא בעינן בי' אלא שיהי' הע"ז של ישראל, וכיון שאף שהיא אסורה בהנאה מ"מ הרי היא בעצם של הישראל, וכנ"ל, ממילא אין לה ביטול, ולא הוי זה חידוש כלל, ולכך לא חשבה ר"א בהדי חמץ משש שעות ולמעלה ובור ברה"ר, דבהנך יש חידוש שחדשה בהן התורה, ולא כן בזה:
מיהו ראי' זו יש לדחות, לפי מה שכתב הב"י ביו"ד ר"ס קמ"ו בשם הסמ"ג, דהא דע"ז של גוי משבאה ליד ישראל אין לה ביטול הוא רק מדרבנן. גזירה משום ע"ז של ישראל עצמה, עכ"ל, ומשמע מדברי הב"י שם וממסקנתו, דאפילו זכה בה הישראל, ג"כ אין בו רק גזירה דרבנן שלא יועיל לה ביטול, עיי"ש, וכן מצאתי בריטב"א בע"ז דף נ"ג ע"ב, על הא דאמרינן שם ואשיריהם תשרפון באש מכבי רושה היא וכו' ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו, והקשה הריטב"א הא זכו בהם ישראל אח"כ, וע"ז של מי משבאה לרשות ישראל אין לה ביטול, ותירץ דזה הוא רק מדרבנן דמדאורייתא לא אמרו שאין לע"ז של ישראל בטלה אלא בשעבדה על ידו או על יד שלוחו, כן פירש רבינו בשם הרמב"ן ז"ל, עכ"ל הריטב"א שם, ולפ"ז נראה דמדאורייתא לא תלוי זה כלל באם הע"ז היא בשעת ביטול של הישראל, דכמו דחזינן דאפילו אם בשעת הביטול היא של ישראל, אעפ"כ אם בשעת עבודה לא היתה של ישראל, או שלא עבדה הישראל או שלוחו, יש לה ביטול מן התורה, ה"ה בהיפוך, אם רק בשעת עבודה היתה של ישראל, ועבדה הישראל או שלוחו, שוב אין לה ביטול עולמית, אפילו אם בשעת הביטול שוב אינה של הישראל כלל, דמן התורה אין דבר זה תלוי כלל בשעת הביטול של מי הוא, אלא בשעת עבודה,. דאם היא אז של ישראל, וגם עבדה הישראל או שלוחו, אין לה ביטול עולמית, ואם בשעת עבודה לא היתה של ישראל, או שעבדה עכו"ם אפילו במעשה, דאוסרה אף שאינו שלו, יש לה ביטול מה"ת, אף דהיא עכשיו של ישראל, ולפ"ז נסתרה ראייתינו הנ"ל, דאי משום הא שפיר יש לומר דמשנאסרה בהנאה שוב אינה של הישראל כלל, ואעפ"כ כיון דבשעת עבודה שלו, כשהתחיל לעבוד אותה, היתה שלו, שוב אין לה ביטול, אף דבשעת ביטול שוב אינה שלו כלה בשעת עבודה שפיר היתה שלו, דאיסור הנאה שלו אשר אין לו ביטול והאינו שלו באים כאחד, ודוק, וכיון שכן אין זה חידוש כלל אשר נצרך לומר בזה דעשאו הכתוב כאלו היא שלו, דאפילו כשאינה שלו עכשיו אין לה ביטול, ומשו"ה לא חשב ר"א זה:
אמנם לפי דעת הב"ח והש"ך שם בר"ס קמ"ו, דהא דכתב הסמ"ג דע"ז של גוי שבאה ליד ישראל דאין לה ביטול הוא רק משום גזירה, היינו דוקא כשלא זכה בה הישראל אבל אם הישראל זכה בה אין לה ביטול מעיקר הדין עיי"ש. ומשמע ודאי דכוונתם דמן התורה אין לה ביטול כשזכה בה ישראל, וא"כ חזינן לפי דעת זו, דדבר זה דע"ז של ישראל אין לה ביטול מה"ת, תלוי בשעת ביטול, דאם בשעת ביטול היא של ישראל אף דבשעה שנעבדה לא היתה של ישראל, וגם לא נעבדה מישראל, אעפ"כ אין לה ביטול, הואיל דהיא עכשיו של ישראל, ומינה דאם עכשיו בשעת ביטול אינה של ישראל, אף דבשעה שנעבדה היתה של ישראל, וגם נעבדה מישראל, אעפ"כ יש לה ביטול, וא"כ שפיר יש ראי' מזה דאיסורי הנאה הם בעצם של הבעלים, דאל"כ הא דע"ז של ישראל שאין לה ביטול אף דאסורה בהנאה ואינה שלו. ע"כ צ"ל דעשאה הכתוב כשלו לענין ביטול, וא"כ למה לא חשב ר"א גם זה בתוך הדברים שאינם ברשותו ש"א ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותן, וכנ"ל:
ולכאורה יש להביא ראי' לדעת הב"ח והש"ך, מהא דאמרינן שם בע"ז מ"ב ע"ב אליבא דר"ל, דלהכי לא מצי ישראל לבטל ע"ז של גוי, ולא הוי עכ"פ כנשתברה מאליה, משום גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה, ואי אמרת דאף כשמגבה לה וזכה בה, ג"כ הא דאין לו ביטול הוא רק מדרבנן, משום גזירה, א"כ כשלא מגבה לה, הוא גזירה לגזירה, ואיך גזרינן גזירה לגזירה, א"ו דכשמגבה לה וזכה בה, אין לה ביטול מדאורייתא, וכן משמע לכאורה מדברי הסמ"ג גופי', שכתב על הא דע"ז של גוי שבא ליד ישראל אין לו ביטול, דהוא משום גזירה, כדמפרש התם בפ' כל הצלמים דמ"ב. עכ"ל ובשלמא אם כוונתו בזה הוא כשלא זכה בה ישראל, והגזירה היא משום ע"ז של ישראל עצמה, ור"ל דילמא יבטל אותה גם לאחר שיזכה בה, ותהי' ע"ז של ישראל עצמה, שפיר מייתי ראי' לזה מפ' כל הצלמים דמ"ב, דכמו דאמרינן התם דגזרינן כי לא מגבה לה אטו מגבה לה כשמבטלה הישראל, ה"ה דגזרינן כשבא לידו ולא זכה בה. אף שמבטלה הגוי, אטו זכה בה, וראי' זו מייתי גם לגוף הדין, דמשבאת ליד ישראל אף שלא זכה בה אין לה ביטול, דבלא ראי' זו היינו יכולים לפרש הא דמשבאת ליד ישראל אין לה ביטול היינו שזכה בה ישראל, אבל בלא זכה בה היא עדיין של הגוי מהיכי תיתי לא יהי' לה ביטול, ולכך מייתי ראי' משם דגזרינן לא זכה אטו זכה, וכנ"ל אבל אם נימא דכוונת הסמ"ג היא דגם כשזכה בה הישראל הוא רק משום גזירה הא דאין לה ביטול, א"כ מה ראי' מייתי לזה מהא דפ' כל הצלמים, אם לגוף הדין, דמשבאת ליד הישראל וזכה בה אין לה ביטול, לזה לא צריך ראי' מפ' כל הצלמים, דזה מבואר במקומו בברייתא בר"פ השוכר את הפועל דס"ד ע"ב, ע"ז של גוי משבאת ליד ישראל אין לה ביטול, ומאי עדיפותא דשם מהך, וגם הלשון כדמפרש התם לא משמע כן, ואם הראי' משם הוא על מה שכתב דזה הוא רק משום גזירה, ולא מעיקר הדין, לזה באמת צריך ראי', אבל איזה ראי' יש לזה משם, אדרבא משם משמע איפכא דאל"כ הוי גזירה לגזירה, וכנ"ל, ומאי מייתי הסמ"ג משם, א"ו דכוונת הסמ"ג היא כמ"ש הב"ח והש"ך, ושפיר מייתי ראי' לזה משם, וכנ"ל, ונראה לפענ"ד שזה הי' כוונת הב"ח שם במה שכתב ע"ז וז"ל, וכתב הסמ"ג להדיא, עיי"ש בסי' מ"ה, עכ"ל, ולכאורה אינו מבואר כן כלל בסמ"ג, עיי"ש, אלא דכוונתו הוא על הראי' זו של הסמ"ג, וכמו שכתבתי:
אמנם לפי דעת זו דמשזכה בה הישראל אין לה ביטול מה"ת, צריך לתרץ קושיית הריטב"א הנ"ל, דהיכי סגי להו בביטול להנהו דמעיקרא כיון שזכו בהן ישראל קודם ביטול, ונראה לפענ"ד ליישב זה גם לפי דעת זו של הב"ח והש"ך, די"ל דבשעה שהקנה לו הקב"ה לאברהם אבינו את הארץ וכל אשר בה, לא זכה כלל באותן האשירות אשר כבר עבדו אותם הגוים, משום דלא הי' דעתו כלל לקנות אותם אז, וגם דעת השי"ת לא הי' להקנותם לו אז, דאם יקנה אותם, שוב לא יהי' להם ביטול כשיבואו ישראל לארץ, דהם ע"ז של ישראל, ויהי' טעונין שריפה, ולכך יותר טוב הי' שלא יקנה אותם אז, וכשיכנסו ישראל לארץ יבטלו אותם מקודם ע"י גוים ואח"כ יזכו בהם, וכיון שהשי"ת רצה להנחיל את הארץ וכל אשר בה לישראל, כדי שיוכלו ליהנות מזה, בל"ס שלא הי' הרצון להקנות אז לאברהם אבינו את האשירות הנעבדות כבר, ללא תועלת, כי הם אסורים בהנאה, וע"י הקנאה זו ישארו באיסורם לעולם, ולא יהי' להם תקנה אלא בשריפה, וכיון שלא קנה אברהם את האשירות דפלחו להו מעיקרא, שפיר פריך הגמ' דאי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו, ועיין בספר בית אברהם להגה"ק מעשעכנאווא זי"ע בע"ז דף נ"ג ע"ב:
שוב ראיתי בשו"ת שבסוף הש"ע מהרב בעל התניא ז"ל בסוף סי' י"ד שהעיר בזה, הא דלא קא חשיב נמי ר"א ישראל שמצא ע"ז והגביהה וזכה בה, שאינו ברשותו כמו חמץ בפסח ממש, וכו', ואפ"ה היא כשלו לענין שאין לה ביטול, כדאיתא בע"ז דף מ"ב ע"א, ובב"ח ליו"ד סי' קמ"ו, דלא כט"ז שם, עכ"ל, ור"ל כדאיתא בב"ח שם דכשזכה בה הישראל אין לה ביטול מעיקר הדין מדאורייתא, ולא כט"ז שם שנמשך אחר הב"י בזה דאף כשזכה בה אינו אלא משום גזירה, וניחא לי' להרב ז"ל שם דלהכי לא חשיב לי' ר"א משום דאינו מפורש בכתוב, עיי"ש:
וכפי הנראה ס"ל להרב ז"ל, דהא דע"ז של ישראל אין לה בביטול נכלל בזה ב' ענינים, אחד, היכי דבשעה שנעבדה היא של הישראל, ובזה איירי פשטי' דקרא דושם בסתר, דילפינן מיני' דבעי גניזה ואין לה ביטול שכן כתיב לעיל מיני' ארור האיש אשר יעשה פסל וכו' ושם בסתר, וכן למאן הלך זה מלא תטע לך אשירה אצל מזבח. כל זה מיירי דהע"ז היא של הישראל בשעה שנעבדה, ובה שוב אין לה ביטול עולמית, אף שאח"כ בשעת הביטול כבר יצאה מרשות הישראל לגמרי, ושוב אינו שלו כלל כגון שנאבדה מהישראל והתיאש ממנה ומצאה גוי, אעפ"כ כיון שבשעה שנעבדה היתה של ישראל, אין לה ביטול גם עכשיו, ואופן הב' הוא, היכי דהע"ז היא עכשיו בשעת הביטול של ישראל. אף דבשעה שנעבדה היתה של גוי, וגם עבדה הגוי, אעפ"כ אין לה ביטול מדאורייתא, כיון דעכשיו בשעת הביטול היא של ישראל, ועל זה האופן האחרון העיר הרב ז"ל למה לא קא חשיב אותו ר"א, וניחא לי' משום דאין זה מפורש בכתוב דבכתוב אינו מפורש אלא כשהיא של ישראל בשעה שנעבדה, וכנ"ל:
אמנם לפענ"ד כיון דילפינן מקראי הנ"ל דע"ז של ישראל אין לה ביטול, וקראי הנ"ל הלא מיירו דהיא ע"ז של ישראל מתחלה ועד עתה, בשעה שנעבדה וגם בשעת הביטול, ומעתה אפילו תימא כנ"ל, והיינו דקים להו לחז"ל עפ"י קבלתם דבחדא מינייהו סגי דלא יהי' לה ביטול, או שהיא של הישראל בשעה שנעבדה, או שהיא של ישראל בשעת הביטול, וע"ז מרמזים הכתובים הנ"ל, א"כ שפיר שייך לומר על אופן הב' הנ"ל עשאו הכתוב כאלו היא ברשותו, ומה בכך שאינו מפורש להדיא בהכתוב. הלא כל התורה כולה היא כן עיקרה בכתב ופירושה בעל פה, וגם בור ברה"ר אינו מפורש. להדיא בתורה, אבל חז"ל למדו זה מן הכתוב. ולפי דעת רב יוסף יש פלוגתא בזה בין ר' ישמעאל ור"ע אם בור ברה"ר חייב, כמבואר בב"ק דף נ' ע"א, ועכ"פ אין זה דבר מבואר בכתוב, עיי"ש, ואעפ"כ אמר ר"א ע"ז עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, וכן אפילו חמץ משש שעות ולמעלה, דמבואר בכתוב, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ודרשינן אך חלוק, מ"מ אינו מבואר בכתוב דעובר אז בב"י וב"י, דשבעת ימים כתיב, וכמ"ש הראב"ד ורוב הפוסקים דבאמת אינו עובר אז בב"י וב"י מטעם זה, ולענין העשה דתשביתו אינו מבואר בכתוב הזה דבעינן לך, ויש לומר דמצד העשה מחוייב הוא להשבית גם חמץ שאינו שלו, אלא דילפינן שאור שאור לגזירה שוה גם לענין העשה, ולזה בעינן לך גם לענין העשה, כמ"ש בנודע ביהודה מהד"ק סי' כי ובשאגת אריה ס"ס ע"ח, ומהאי טעמא ס"ל להרמב"ם דגם בב"י וב"י עובר משש שעות ולמעלה, מגז"ש דשאור שאור, וכמ"ש בנוב"י שם, ובהיות כן שפיר גם משש שעות ולמעלה ע"כ צ"ל דעשאו רחמנא כאלו הוא ברשותו, דהא לפי האמת גם אז בעינן לך, ומאחר שהוא אסור בהנאה אינו ברשותו, וע"כ צ"ל דעשאו כאלו הוא ברשותו, אבל עכ"פ בכתוב אינו מבואר זה, דהוא כאלו הוא ברשותו לענין משש שעות ולמעלה, דהא בכתוב אינו מבואר כלל דבעינן אז לך לענין העשה דתשביתו, וכנ"ל, ואעפ"כ אמר ר"א ע"ז דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, חמץ מש"ש ולמעלה, וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל, דהואיל דעיקרו בכתוב, הגם דפירושו הוא מקבלת חז"ל, שפיר שייך לומר ע"ז עשאו הכתוב, וא"כ גם לענין ע"ז של עכו"ם שזכה בה ישראל, הי' יכול ר"א לומר עשאו הכתיב כאלו הוא ברשותו לענין ביטול, וכנ"ל:
אלא הוא הדבר אשר דיברתי לעיל, דלפי דעת הב"ח דנקיט הרב ז"ל לעיקר, גם מכאן מוכח דאיסורי הנאה הם בעצם של הבעלים. אלא דאין להם בהם זכות ודין של ממון, ולכך בחמץ דכתיב לך, וזה מורה דצריך דוקא שיהי' לו בהחמץ זכות של ממון וכנ"ל, וכיון שהוא אסור בהנאה, ואין לו בו זכות של ממון, ע"כ צ"ל דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו להנות בו, לענין שיעבור עליו בב"י ובעשה דתשביתו, אבל בע"ז של ישראל דלא מהני ביטול, יש לומר דר"א ס"ל בזה כר' יצחק בע"ז דף נ"ב ע"א, דנפקא לי' זה מוקרא דושם בסתר, ולא כרב חסדא א"ר דיליף לי' מקרא דלא תטע לך אשרה, וכן ס"ל לסתם גמרא שם בסוף ע"ב דמושם בסתר ילפינן זה, עיי"ש, וכיון דבקרא זה דושם בסתר לא כתיב לך ולכם, א"כ הא דע"ז של ישראל טעון גניזה ולא מהני לה ביטול לא תלוי כלל בזה שיהי' לו להישראל בה זכות של ממון, אלא באם היא בעצם של ישראל, דאז לא מהני ביטול, וכיון דאמרינן דהגם דהיא אסורה בהנאה אעפ"כ היא בעצם של בעליה הישראל, א"כ לא צריכינן כלל לומר בזה דעשאה הכתוב כאלו היא של הישראל דבאמת היא בעצם של הישראל, ולכך לא קחשיב ר"א זה:
וכן אפילו בהא דנגח והזיק דאיירי בי' הרב שם, הגם דשם הוי יאוש בעלים, אעפ"כ לא צריך לומר בזה כלל דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, אלא כמ"ש הקצות החשן ס"ס ת"ה בזה, דיאוש אינו כהפקר, דביאוש לא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, וכן כתב הנתיבות בסי' רס"ב ס"ק ג' עיי"ש, וכיון שכן שפיר קרינן בי' והועד בבעליו, אף דנגמר דינו לסקילה ויש בו יאוש בעלים, ואפילו אם גם נימא דמשנגמר דינו נאסר בהנאה, אעפ"כ עדיין הוא בעצם של הבעלים, וקרינן בי' והועד בבעליו: