יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף א
הנה פשטות דברי הש"ס ופוסקים בודאי משמע דיש זכיה באיסורי הנאה, וכמו שכתב הפר"ח באו"ח סי' תמ"ו סוף ס"ק א' מהא דר"פ כל הצלמים דף מ"ב ע"א, דפריך התם לר"ל, למה אין ישראל מבטל ע"ז של עכו"ם, תיהוי כע"ז שנשתברה מאליה, ומשני רבא גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטיל לה, [ופירש"י דילמא מגבה לה וקני לה בהגבהה וכ'] והו"ל עכו"ם בידי ישראל שאינה בטלה לעולם, עיי"ש, הרי ע"ז דאסורה בהנאה ואעפ"כ קני בהגבהה. והרמב"ם פסק בפ"א מה' חמץ ה"ג דקנה חמץ בפסח לוקה משום לא יראה ולא ימצא, אלמא דיש זכיה לחמץ בפסח אף שהוא אסור בהנאה, דאל"כ לא הי' עובר בב"י וב"י על החמץ הזה, וכמו שהאריך בזה הנודע ביהודה מהד"ק חלק או"ח סי' י"ט, ומ"ש שם שוב ליתן תבלין לזה, דאף דאין זכיה באיסורי הנאה, מ"מ בחמץ עשאו הכתוב לענין ב"י כאלו הי' מותר בהנאה, עיי"ש, כבר השיג עליו בזה בשו"ת ברית אברהם שם בסי' כ"ו אות ד', וכתב שדבריו בזה סתורין לדברי עצמו בצל"ח, ושדבריו בצל"ח נכונים, עיי"ש. וכ"כ בבית אפרים שם בד"ה ומה שהבאת, ובד"ה והנה, שזה דחוק, אלא ע"כ דהרמב"ם ס"ל דזוכה בהחמץ אף שהוא אסור בהנאה וכ"כ הריב"ש להדיא בסי' ת"א הובא בפר"ח שם, וז"ל ואם החמץ הוא ברה"ר וכו' שהרי יזכה בו בהגבהתו והו"ל חמץ שלו וקעבר עלי', עכ"ל, עיי"ש:
אמנם לעומת זה מצינו בש"ס ופוסקים דאיסורי הנאה לא מקרי שלו. וכמו דאמרינן גבי חמץ, בפסחים ו' ע"ב ובב"ק כ"ט ע"ב, שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ואלו הן בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה, ופירש"י בפסחים שם, וז"ל דאמר ר"א ב' דברים אינן שלו וכו', וכן פירש בדיבור הקודם לזה, דלאו ברשותי' הוא. אינו שלו. עכ"ל, והיינו משום דלא נוכל לפרש כפשוטו דאין החמץ בהרשות שלו, דזה אינו דהא הוא בביתו או בשאר גבולין שלו, ולכן פירש דאינו שלו, והיינו משום דאסור בהנאה, וכמ"ש רש"י להדיא בב"ק שם בד"ה משש שעות ולמעלה, עיי"ש ובב"ק דע"א ע"ב ודפ"ב איסוה"נ לאו דמארו' קא טבח, ובסוכה ל"ה ע"א גבי אתרוג של ערלה פסול, חד אמר לפי שאין בה דין ממון, פירש רש"י וז"ל שאינו שוה פרוטה דאיסורי הנאה הוא הלכך לאו שלכם הוא, עכ"ל, וכ"כ הריטב"א שם בשם הראב"ד, וז"ל במשנה שם, דכיון דלית בהו היתר אכילה ודין ממון, והו"ל איסורי הנאה לא קרינן בי' לכם, דהא לית בהו מידי, ומאן דגזל להו לא הוי גזל, עכ"ל וז"ל הרמ"א באו"ח סי' תרמ"ט ס"ב בהגה, והמודר הנאה מלולבו של חבירו או מלולבו של עצמו אינו יוצא בו ביום א' דלא הוי שלכם, עכ"ל, והוא מתשובת הרשב"א עיי"ש, וכ"ה להדיא בירושלמי ר"פ לולב הגזול, וז"ל הכל מודים בלולב של ע"ז ושל עיהנ"ד שהוא פסול וכו' א"ר יוסה בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם ולא משל אסור הנייה, עכ"ל, הרי דאיסור הנאה לאו לכם היא, בתוספתא ריש פ"ה דכלאים איתא כלאי הכרם מותרין משום גזל, והיינו משום דאסור בהנאה, וגדולה מזו כתב הרשב"א בנדרים דף פ"ה ע"א הביאו הר"ן שם בד"ה רבא אמר, דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולים ליטול אותן בעל כרחו אעפ"י שיכול לישאל על נדרו השתא מיהא לא איתשיל, עיי"ש:
וכיון דאיסורי הנאה לא הוי שלו ואין בהם משום גזל, ממילא הי' נראה לכאורה דג"כ אינו יכול להקנותם לאחרים, דמה אית לי' בהו שיהי' יכול להקנות לאחר, הלא אינם שלו, ומזה הטעם ג"כ נראה דאין זכיה באיסורי הנאה גם מצד הזוכה, ואפילו לזכות בהם מן ההפקר הגמור, דכיון דאמרית דאפילו דבר שהוא בעצם שלו מקודם, מ"מ כשנאסר בהנאה שוב לא הוי שלו, ומאחר דיש כח להאיסור הנאה להפקיע קנינו שמקודם, מכש"כ דיכול למנוע שלא יקנה אותו זה ויזכה בו מחדש, שיתהוה עי"ז שלו, דע"י איסור הנאה אין כאן במה לזכות, ויפה המליץ ע"ז בבית אפרים שם, השתא מה דהוה לא הוה מה דלא הוה לא כש"כ, וכן כתבו התו' בסנהדרין פ' ובזבחים ע"א, דיש להביא ראיה דשור הנסקל לא נאסר מחיים, מהא דתניא גנב שור הנסקל וטבחו משלם דו"ה, ואי נאסר בהנאה בחיים משנגמר דינו, אמאי משלם דו"ה, הא ליתיה במכירה, וכל שאינו במכירה אינו בטביחה, אבל אי שרי בהנאה ניחא, וכו', עיי"ש, ולכאורה מה דליתיה במכירה אם הוא אסור בהנאה מחיים, הוא משום דכשהוא אסור בהנאה אין המוכר יכול להקנותו ולא הלוקח יכול לזכות בו, וכנ"ל, וכן נראה מדברי הנוב"י שם שהבין כן מדברי התו', ועיי"ש בבית אפרים בזה, וז"ל הש"ע בחו"מ סוף סי' רל"ד כל איסורי הנאה בין מדברי תורה בין מדברי סופרים מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל, עכ"ל, והוא מדברי הרמב"ם, ולכאורה הא דאין בהם דין מכירה כלל הוא ג"כ מטעם הנ"ל, ועיין בברית אברהם ר"ס כ"ו שם:
הנה לפנינו מערכה מול מערכה בזה, דמראיות אלו האחרונים משמע לכאורה דאין שום הקנאה וזכיה באיסורי הנאה, ולא שייך זה בהם כלל, מאחר דגם מה שיש לו אינו שלו, ויכולים אחרים ליקח ממנו בע"כ באין מוחה, והוי הפקר גמור, וכנ"ל, ומראיות הראשונים הנ"ל נראה להדיא דיש זכיה באיסורי הנאה, ובפרט מהא דגט שכתבו על איסורי הנאה כשר נראה להדיא דיש הקנאה וגם זכיה באיסורי הנאה, דהא בגט בעינן נתינה של הקנאה, ושיתן לה דבר שבאם היתה רוצית לזכות בו היתה זוכית בו, דאל"כ אין כאן ונתן בידה כלל גם מצדו, וכנ"ל, וע"כ שמעינן מזה דיש זכיה והקנאה באיסורי הנאה, וא"כ נפלינן בזה בסבך המבוכה: