ידי דוד· רבי דוד מועטי
נזיר · דף נד:
איבעיא להו ארץ העמים משום אוירא גזרו עליה וכו' כתב המפרש משום אוירא נמי גזרו עליה וכו' שלא פסע בארץ וכו' אלא נכנס בה קליש לה טומאה ע"כ פירוש דאם משום גושא דווקא הוא עד שיגע בארץ אבל אם נכנס בקרון או בספינה שלא נגע בארץ אינו מיטמא או דילמא אפי' על אוירא שלא נגע בארץ דהיא טומאה קלישא גזרי עליה וא"כ אפי' נכנס בקרון או בספינה טמא משמע מדבריו אלו דעיקר דין גזירת ארץ העמים הוא כבית הפרס שמטמא במגע ולא באהל אלא דקא מיבעיא להו דאם על איירא נמי גזרו דחשיבנן כאילו נגע בארך וכמו דתנן להדיא בפ"ק דאהלות ואלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל ארץ העמים ובית הפרס וכו' אבל התוספות מפרשי דעיקר גזירתם הוא כמו שמאהיל על המת מפני מתי מבול או מפני רוב מישראל שנהרגו בח"ל וקא מיבעיא להו אי משום אוירא נמי שהחמירו בה יותר מבאהל המת כדי שלא יצא מארץ לח"ל ולהכי הקשה הרב ר' יעקב מאורליינש מדתנן בפ"ק דאהלות הנ"ז דלא מיטמא באהל יעו"ש מה שתירצו והקשה להם נמי מהא דמשמ' בפ"ק דשבת דגזרו על גושא ועל אוירא ותירצו דהתם בין לנוגע בגושא בין מאהיל על גושא בלי שום הפסק לגושא דהיינו דאהל דגזרו הוא כשיאהיל על גושא בלי שום הפסק אבל הכא קא מיבעיא ליה אם ג"כ גזרו על אוירא אפי' היכא דאיכא הפסק לגושא משום אויר לבדו מיטמא:
ונ"ל דכוונת הבעיא לפי זה היא אם הוא כך דעל אוירא גזרו א"כ גם הך אוירא דפ"ק דשבת איירי בהכי דאל"כ מאי קא מבעיא ליה והלא לא אמרו בפ"ק דשבת דגזרו על אוירא אלא בדליכא הפסק בין גושא לאוירא: והשתא לדברי המפרש דהגזירה היתה משום מגע דווקא ולא משום אהל אלא דהבעיא אם נאמר דגם על אוירא חשבינן כאילו נגע בארץ דהוא גושא א"כ תקשי ליה כך דפ"ק דשבת דקאמרי דגזרו על אוירא. דהא אינו עילה לו תירוץ התוספות דאמרי בין לנוגע בגושא בין למאהיל על גושא דהוא לדבריו דליכא אהל בארץ העמים:
וראיתי לרש"י ז"ל שם שכתבו ז"ל אגושא לשרוף תרומה הנוגעת בגוש העפר ואאוירא לתלות תרומה הנכנס באוירא ואין דבר מפסיק בנתים כגון שידה פרוצה מתחתיה ע"כ נראה מדלא כתב דמאהיל על גושא משום הפסק כמו דנקטו בדבריהם התו' הוא משמע דלאו משום אהל הוא אלא כיון דפרוצה מתחתיה ואין דבר מפסיק הוה ליה כאילו נגע בגושא דעבדי לאויר גושא כאלו גושא וכאילו נגע בגושא ולפי זה אה היתא שאינה פרוצה מתחתיה אינו טמא וכיון שכן אתי שפיר מה שפירש המפרש לקמן בד"ה ור' יוסי דר' יהודה וכו' ולא משום אוירא וכיון דקרקעות שידה תיבה ומגדל מפסיק בינו לבין הנושא הוי טהור ע"כ אלמא דהכא איירי בשאינה פרוצה מתחתיה אבל התם דשבת איירי בפרוצה מתחתיה וקרי לה אוירא דהוא מפרש לה כמו דמפרש לה רש"י ז"ל התם דאל"כ למה נקט דקרקעות השידה תיבה ומגדל מפסיק היה לו לומר וכיון דלא נגע בה בגושא טהור דהוא משמע דאף אם היא פרוצה מתחתיה כיון דלא נגע לא יטמא אלא מוכרח לומר דס"ל דאם היא פרוצה מתחתיה אע"ג דלא נגע יחשב לו כאילו נגע משו' דהוא אויר גושא וכמו דאמר' בשבת דגם על אוירא גזרו. וא"כ ודאי דפשיטא ליה דשאני אוירא דאמרו בשבת מאוירא דהכא דאוירא דשבת הוא אויר גושא, היכא דליכא הפסק והכא מיירי בדהפסיק ואעפ"כ קא מיבעיא ליה אם על אוירא נמי גזרו משום דכך גזרו על אויר ארץ העמים הרי הוא כעפרה:
תו' בד"ה ת"ש ומזה ב"ג וב"ז וכו' ושלח לו רבי' חיים כהן אי זה בית אשר תבנו לי דאם הנזיר מגלח עליו ה"ה דכהן מוזהר עליו ואין לך בית וכו' כצ"ל והפירוש דרבי' חיים כהן שלא לו' לו לר"ת על מה שאמר שהנזיר מגלח על כלי מתכות א"כ אי איפשר לשום כהן ליכנס לשום בית דסתם בתים מתים בהם בני אדם ואין לך שום בית שאין בו כלי מתכות או מסמר ואם הוא הדין דהנזיר מגלח עליו א"כ הכהן מוזהר עליו והביא ראיה:
ממנחות דכל שהנזיר מגלח עליו בהן מוזהר עליו שהוא היה בהן אמר בלשון מליצה איזה בית אשר תבנו לי וק"ל:
בא"ד ומשמעתין קשה למה שפירש הר"ר יצחק וכו' דבהדיא אמרינן בשמעתין הנוגע בשאר כלים אינו טמא אלא טומאת ערב ע"כ פירוש מדקאמר בש"ס הני כלים בני הזאה נינהו וק"ל:
בא"ד ויש לדחות דהתם משום דיקרב בדיקרב וכו באותה שעה היה נוגע בהחמת והחמת בתנור ע"כ פי' דהתם שאני שהוא היה בחיבורין ובחיבורין מטמא כל דבר וק"ל:
בא"ד ועוד הביא מדקאמר בספרי וכו' אף בשאינן כלי מתכות ע"כ פי' דמקרא דבחלל חרב ילפינן שחרב הוא כחלל דהוא אבי אבות הטומאה ואדם הנוגע בו הוא אב הטומאה הרי מקרא זה למדנו לכלים ואדם אבל לכלים ואדם וכלים מנין ת"ל וכבסתם וכו' דהיינו מדכתיב כל הורג נפש שהוא אדם נגע בחרב והבגדים שנוגעים באדם הוא מדכתיב וכבסתם בגדיכם הרי כלים ואדם וכלים ומדכתיב בגדיכם משמע דאיירי בכלים שאינן כלי מתכות וק"ל:
בא"ד וכללא דמלתא וכו' ותו לא מדי עכ"ל פי' דכלים הנוגעים במת. או דנגעו באדם באופן שיתבאר או אדם שנגע בכלים שנגעו במת הרי דינם אחד הוא אבל אדם שנגע בכלים ואותם כלים לא נגעו במת אלא נגעו בכלים שנגעו במת או אדם שנגע באדם שהוא נגע במת ירדו מעלה אחת דהיינו כלי מתכות שנגעו במת הרי הם כמוהו דהם אבי אבות הטומאה דחרב הרי הוא כחלל ואדם הנוגע בהם הוא אב הטומאה ואם נגעו באדם זה כלים אחרים הרי הם כמוהו להיות אב הטומאה ואע"פ שהם שלשה למת כדכתיב וכבסתם בגדיכם וגו' בקרא זה איירי באדם ההורג על ידי חרב דנמצא דכלי הנוגע באדם הוא נעשה כמוהו אבל אדם שנגע באדם זה אינו נעשה כמוהו אלא ראשון מקרי אבל כלים שנגעו בכלים הם תמיד ירדו מעלה אחת שהם נגעו בכלים שנגעו במת אינם כמותם להיות אבי אבות הטומאה אלא מקרו אב הטומאה דווקא וג"כ גם הכלים הנוגעים באדם שנגע במת דאמרנו שהם כאדם להיות אב הטומאה אם נגעו בהם עוד כלים אחרים אינם נקראים כמותם אב הטומאה אלא ראשון מקרו וג"כ אם כלים נגעו בכלים שנגעו במת שאמרנו שהם נעשו אב הטומאה אם נגע בהם אדם ג"כ מקרי ראשון דנמצא דכלים הנוגעים במת או נגעו באדם שנגע במת שהם שניים למת או אפי' זה האדם לא נגע במת אלא בכלי שנגע במת הרי דינם שוה לענין טומאת שבעה דכל שנקרא אב הטומאה הוא טמא טומאת שבעה וכל שנקרא ראשון אינו אלא טומאת ערב וכל זה מבואר בפ"ק דאהלות אלא דהלשון אינו מתוקן בגי' שלפנינו. וצריך להיות כך וכללא דמלתא כלים במת ואדם בכלים וכלים באדם הרי הם כמו אדם במת ואדם בכלים דהם מכלים ואדם באדם ירדו מעלה אחת דאילו כלי מתכות במת הרי הן כמוהו דחרב כחלל וגם כלים באדם כדכתיב וכבסתם בגדיכם אבל כלים בכלים לא אשכחן שיעשו כיוצא בהן וכלים בכלים השלישי אינו אלא ערב בין אדם בין כלים אבל כלים באדם הכלים כמו האדם מה האדם טמא ז' אף כלים הנוגע בו טמא ז' וכלים במת הרי הן כמת וכו' ותו לא מדי ע"כ: