ידי דוד· רבי דוד מועטי
נזיר
דף ב.
לרבי דוד בן שמואל מועטי ז"ל:
בע"ה אתחיל מסכת נזיר:
תו' בד"ה נזיר נזיק נזיח פזיח הרי זה נזיר וכו' וי"ל דאה"נ הגם בשאר הלשונות אם וכו' אבל מהני וכו' חייל עליה נזירות נמי כי אין מתכוין משום דדמי טפי ללשון תורה מלשונות אחרים עכ'. קשה דאיך שייך לומר דאע"פי שאינו מתכוין יהא נזיר והרי נזירות הוא כמו נדר דכתיב לנדור נדר נזיר והנדרים בעי שיתכוין לנדר וגם הם כתבו לקמן בד"ה מהו דתימא וכו' דבעי שיהא פיו ולבו שוין וג"כ זה מוכרע מכמה משניות לקמן משמע דבעי עד שיתכוין לנזירות ואזכיר מהם דבפ"ב בההיא דמעשה באשה אחת שהיתה שכורה וכו' ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא כלומר הרי הוא עלי קרבן אלמא אע"ג דהזכירה נזירות בעי עד שתכוון לנזירות וכן בההיא יודע אני שיש נזירות אבל אינו יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה אסור משום דאפי' לא נדר אלא בחד מנייהו אסור בכולן אבל אם לא היה יודע שהנזיר אסור בשום אחד מהן אע"פי שאמר הריני נזיר אינו נזיר וגם בזה ר"ש מתיר וגם בההיא דאמר יודע אני וכו' אבל סבור הייתי שחכמים מתורים לי וכו' הרי זה מותר וכ"ש זה שלא נתכוון לנזירות כלל. ונ"ל דהכוונה היא דבשאר הלשונות בעינן עד שיודע מאי כוונת דבור זה שהוא קבלת נזירות ומקבל עליו נזירות אבל אם לא היה יודע פירוש דבר זה ולא נתכוין לקבלת נזירות אבל היתה כוונתו בדבורו שיקבל עליו מה שרוצה לומר דבור זה אינו נזיר. אבל בהני לישני אם אמר שאני מקבל עלי מה שרוצה לומר זה. אע"ג דלא נתכוון לנזירות בהדיא כיון שקבל עליו לעשות מה שרוצה לומר הרי כאלו אמר הרני נזיר לעשות מה שאסור בנזיר שודאי מי שאמר כך הוא נזיר ואלו הלשונות כיון דדמו טפי ללשון תורה הרי כאלו הזכיר בלשון תורה בפרוש שבלשון תורה ודאי כיון שאמר הרני נזיר לעשות דין נזיר חל עליו נזירות כיון שהזכיר נזירות בפירוש. והני לישני שקרובים ללשון תורה כאלו הזכיר. לשון תורה אבל בהנך לישני דלא דמו לשון תורה אע"פ שקבל עליו לעשות מה שרוצה לומר דבור זה כיון שאינו לשון דאורייתא המביא לידי נזירות או מן הקרובים מלשון דאורייתא הוה ליה כאילו הזכיר דבור אחר שאינו נזירות ודוק:
בד"ה האומר הריני כזה וכו' פירוש דבש"ס מוקמי לה כגון שהיה נזיר עובר לפניו ועל זה הוקשה להו דאם בנזיר עובר לפניו הא מרישא שמעינן לה אפי' לא אמר כזה אלא אהא וכ"ש כשאמר כזה לזה אמרו דלגפיה לא אצטריך אלא לדיוקא וכו' וק"ל. אבל קשה לי על זה דבירושלמי אמרו הריני יד לנזירות הרי עלי יד לקרבן:
בד"ה מאי טעמא תני נזיר וכו' וקשה דלמא לו להאריך וכו' פירוש כיון דהש"ס נחית למיהב טעמא דתני מיר בסדר קדשים דהא דאקרא קאי וכו' למה לו להאריך וליתי ההיא דכל הרואה סוטה דבשלמא אם שדרשו זה הוא מקרא זה דהויה אם לא תמצא חן וגו' היה שפיר דהוא סיום הדבר שאמר תחלה מי גרם לעבירה אבל זה רבי קא דריש לה מדסמך פרשת סוטה לפרשת נזיר וא"כ מה ענין זה לזה להכי פירשו דמה שאמר תנא אקרא קאי הוא מה שקתני ליה בגטין ולהכי תנא נזיר בסדר נשים אבל עדין יקשה דה"ול למתני לה גבי גטין ולתרץ זה מייתי הא דהרואה סוטה בקלקולה וכו' דהיינו דלהכי תני לה אצל סוטה ולא גבי גטין דהאי עדיף דקאמר יזיר עצמו נין היין וגם בסוטה איכא עבירה דקלות ראש שגרם לה היין וקאמרי דבהאי טעמא לחוד לא סגי דא"כ ליתני סוטה ברישא והדר נזיר אלא צריך טעמא אחרינא דאמר התם דאגב המדיר וכו' והכא קצר בלשונו אלא דקשה לי דאמאי נקט הש"ס דתנא אקרא קאי הו"ל דקבעה בסדר נשים משום סוטה וי"ל דהכי קאמר דמשים קרא לבד דוהיה אם לא תמצא חן וגו' לבד היה לו לקבעה בסדר נשים ואין צריך לטעמא דהרואה סוטה ולא צריכנא לטעמא דכל הרואה סוטה אלא משום דתנא ליה גבי סוטה:
ע"ב גמ' לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות וכו' פי"רשי ז"ל והא איפכא שמעינן ליה בפ"ק דקידושין וכו' אמרי לעולם קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות הוין ידים וכו' וקשה לי דאם קא מקשה מדאמר שמואל בפ"ק דקידושין אדרבה התם מסיק דלשמואל ס"ל דידי' שאינן מוכיחו' לא הוין ידים דשמואל איירי בשאמר לו דבשלמא אם מפרשינן דקאבעי אם שמואל ס"ל דידים שאינן מוכיחות לא הוין ידים אמרי אין דשמואל הכי ס"ל אתי שפיר דהתם קא מקשא מהכא וקא מסיק כמו הכא:
וי"ל דרש"י ז"ל לא ניחא ליה בהאי פירושא לומר אמר אין דשמואל ס"ל הכי דידים שאינן מוכיחות לא הוין ידים דא"כ הוה ליה להקשות הכא אח"כ והא איפכא שמעינן ליה בפ"ק דקידושין כמו שמקשה התם. ועוד דא"כ האי לימא עומד שלא בדרך לימא שאומר תמיד בש"ס. ועוד אחרת דלמה לא להאריך ולומר בזמן שהנזיר עובר לפניו וכו' דמי לא ידע בכל אלה. דודאי דמשום זה הוא דקאמר לימא וכו' ומשום זה פי' לימא וכו' דהא איפכא שמעינן ליה כמו קשיא דהתם. ודהאי לימא אינו עומד וגם אריכות לשון צריכא דהוא בא לחלק בין הא לההיא דקידושין וכמו שפירוש הוא ז"ל והש"ס הבא לא ניחא ליה בהך תירוצא מה שתרץ התם דאיירי בדאמר לי ולישני בתראי קמ"ל. דודאי כפשטא היא בדלא אמר לי ועל הקושיא קא מתרצי אמרי וכו'. דלא אמר שמואל דידים שאין מוכיחות הוין ידים אלא התם דאיכא הוכחה במקצת. אבל הכא ליכא הוכחה כלל דליכא למיקם עלה דמלתא וכמו שפירש ז"ל ודוק:
שם אהיה נאה נזיר ודילמא אנאה לפניו במצות ה' וכו' כתב רש"י ז"ל האומר אהא נאה הרי זה נזיר דמשמע הכי קאמר שיהא שערו גודל ונאה וכו' מי הויא נזירות מילתא דנוי באמרין ליה זיל ותהי נזיר והנהא ע"כ משמע דהא דאמר הש"ס נזירא מילתא דעבירה וכו' אע"ג דהשיער הוא נוי כיון דהוא מלתא דעבירה ולא מילתא דגוי לא אמרינן ליה זיל ותהוי נזיר והונאה ששמואל דאמר שתפוס בשערו דהיינו שרוצה לומר שיהוא שערו נאה על ידי גידולו בנזירתו. דלא נייד ממשמעותא דש"ס מעיקרא שהנוי הוא בגידול שער אבל מדברי התו' נראה דשמואל נייד ממשמעותיה דש"ס מעיקרא דהנוי הוא גידול שער אלא דהנוי הוא במצוה דנזירות וא"כ איכא למידק דלמה נייד שמואל שהנוי הוא גידול שער וכיוון דתפס בשערו משמע דהוא על הנוי דשער שהוא נזירות:
ונ"ל דהתו' לא מפרשי כדברי רש"י דאהא נאה דקאמר על הנוי בשער שיהא שערו מגודל ונאה אלא שיהא נאה במצות נזירות. ועל זה הקשה הש"ס ודילמא אונאה לפניו בשאר מצות ולא על מצות דנזירות דכך דייקי בדבריהם דפירשו על מה שאמר הש"ס ודילמא אהא נאה לפניו במצות אמרו בשאר מצות דמשמע דמעיקרא היה סבר דטעמא דמתני' דמפרשינן לדיבוריה אהא נאה במצות נזירות ועל זה הקשה הש"ס ודילמא אהא נאה בשאר מצות ולא מצות נזירו'. ועל זה תירץ שמואל שתפס בשערו ופירשו דלומר אימא תורה דכתיב סלסילה וגו' מאי מקשה דהא כל כמה דמצינן דלומר קאי על לשון השער שפיר אתא נאה במצוה התלויה בשער כגון נזירות דהשתא גם לדברי התוס' לא נייר שמואל ממשמעותיה דש"ס דהנוי הוא על המצוה דהיא נזירות:
תו' בד"ה הרני כזה וכו' אכן טעות הוא וכו' ונ"ל שצריך לגרוס בבית הריני בזה לא אמר ואתו דברי רש"י ז"ל על נכון דגרסינן נמי בדבריו בבית והוא לא אמר הריני בזה דאי בזה אמר הכי משמע להו הרני בזה שיער לגדלו ודבריו מבוארים אבל הכ"מ בפ"א מהל' נזירות הכי גרם הרני כזה נהי נמי דתפוס בשערו הרני נזיר לא אמר. אמר שמואל וכו' והיא גירסא נכונה:
דף ג.
תו' בד"ה תנא פרע פרע יליף וכו' והכא הכי פירוש תנא פרע פרע יליף בעלמא וכו' פירוש דאינו כמו פי' רש"י דפ' משום דתנא דהכא יליף פרע פרע מכהן הדיוט דמה התם גדול שיער ג"כ הכא פרע גדול שיער דנראה דקשה להם פירוש זה דא"כ למה ליה ג"ש כיון דבנזיר כתיב פרע וכתב יהיה אלמא משמע דפרע הוא לשון גידול שיער להכי פירשו דתנא בעלמא יליף פרע פרע אלמא דשלוח הוא לשון גידול דאיירי הש"ס על לשון שלוח דהוא לשון גידול שיער ועל זה אמרו ואם תאמר ולייתי מקרא דכתיב בכהן הדיוט ופרע לא ישלחו דמשמ' דשלוח הוא לשון גידול ולמה ליה ג"ש ותרצו ונראה וכו' פירוש דלא ישלחו דכהן הדיוט הוא משמע אפי' תרי יומי נקרא שלוח פרע וכי תימא הרי בנזיר אם אמר הריני נזיר תרי יומי הרי הוא נזיר שלשים כדתנן לקמן סתם נזירות ל' יום ומשמע דבין שאמר סתם הריני נזיר יום א' או עשרה ימים לפי שאין נזירות פחות משלושים יום על זה אמרו כיון דלא אמרו בפירוש הריני נזיר תרי יומי אלא שילוח פרע אין כאן קבלת נזירות אבל כי גמרינן בג"ש אתי שפיר דשלוח הוי גדול שער ל' יום ומשתמע שפיר דנזירו' קביל עלי' ודק:
ד"ה משקין ליה מיא לפרי ורבי ואע"ג דקראי טובא לשון העברה שפיר ילפינן מחד קרא דהוי לשון ריבויא דמסתברא דעתו אנזירות הוא ע"כ משמע דאי איכא במה דלתלות אנזירות סגי וקשה לי דא"כ לעיל דאמר ילפינן כמו הכא וכן בהאיך דכלכיל והקשה ואימא מיזן עניי וכו' וי"ל דלא קאמרי אלא על לשון קרא אבל אנך דלעיל קא מייתי מעיקרא מלישנא דעלמא על זה קא פריך נאימא כלישנא דקרא ודוק:
ד"ה ציפורים סמוכין וכו' והפ' מצוה התלויה בציפורין. וכו' דטפי סמיכי לשערא ע"כ נראה דלפי פירושם זה לא בעי נזיר עובד דלא מצינן לאקשויי ודילמא הרי עלי ציפורי מצורע קאמר כיון דדעתיה דאיניש אציפורין הסמו' לשיער ולא קא מקשה הש"ס לקמן אלא אליבא דר' יוחנן דלא כפי רש"י דפירש דקא מקשה גם לר"ל דרש"י ז"ל דפירש משום סמיכות גרידא תחול הקושיא גם לר"ל אבל לפי פירושם ליכא קושיא זו ולא בעי נזיר עובר לפניו:
אבל מדברי הש"ס לקמן משמע דגם לדברי ר"ל בעי נזיר עובר לפניו מדקאמר מאי בנייהו כגון דאמר צפורין הסמוכין לשיער עלי וכו' לרש"בל אע"ג דאין נזיר עובר לפניו הרי משמע דבציפורין סתמא בעי נזיר עובר לפניו: וצ"ל דאע"ג דדעתיה דאיניש אציפורין הסמוכין לשיער קאמר מ"מ כיון דמלתא דנזירות טריחא ליה לאיניש וחמירא עליה לקבל ועוד נוסף דלשון צפורין כתבו אצל מצורע אמרינן דציפורי מצורעאי קבל עליה אי לאו דנזיר עובר לפניו:
ד"ה מכדי חיישינן קאמר וכו' דכל כמה דאיכא לפרושי דיבוריה דלאו נזירות קבל עליה וכו' וטריחא ליה עכ"ל ומאי דקאמרי לעיל דמסתברא דעתו אנזירו' היינו דווקא היכא דליכא למתלי בנדר אחר אלא דברים דעלמא אמרינן מסתברא דדעתיה אנזירות אבל בהיכא דאיכא למתלי בנדר אחר ולא בדברים דעלמא אמרינן דדעתיה אנדר אחר דנזירות חמיר עליה:
דף ג:
גמ' כגון שהיה נזיר טהור עובר לפניו ע"כ אין להקשות כיון דטעמא הא משום דנזיר עובר לפניו ג"כ אליבא דר"ל למה אמר דהוא משום דמתפיס איניש במדי דסמיך ליה והלא לאו משום זה אלא משום דנזיר טהור עובר לפניו דהא ר' יוחנן דס"ל דלא תפוס איניש במדי דסמיך מ"מ משום דנזיר עובר לפניו הוי נזיר:
דהא דנקט האי טעמא ר"ל הוא היכא דאמר בפירוש ציפורין הסמוכין לשיער עלי דלר"ל לא בעי נזיר עובר לפניו ישום דתפיס איניש וכו' אבל לר' יוחנן לא מהני אלא באם נזיר עובר וכמו שאמר אח"כ מאי בניהו וכו': תו' בד"ה ציפורי מצורע קאמר וכו' וגם דציפורי שייכו שפיר גבי מצורע ע"כ. כתבו זה משום דהקושיא גם לר"ל דס"ל דאיניש אציפורי הסמוכין לשיער קביל עליה דאי לר' יוחנן לא צריך האי טעמא אלא היה מספיק הטעם משום דלא ניחא ליה לאיניש לקבולי עליה מלתא דנזירות דטריחא ליה כמ"ש לעיל בד"ה מכדי חיישינן קאמר יכו' דר"ל בעי טעמי אחריני עם האי טעמא דנזירות חמיר עליה דבהאי טעמא לחודיה לא סגי דדעתיה דאיניש אציפורין דסמוכין לשיער קאמר:
אלא דקשה לי דא"נ לקמן שכתבו בד"ה כגון שהיה נזיר עובר לפניו וכו' כגון שהיה בלבו וכו' והוקשה להם על מה שלא תרץ על הקושיא ודילמא ציפורי מצורע כגון שהיה בלבו וכו' ותרצו דלא מהני מה שיאמר שהיה בלבי וכו' כיוון נזירות חמירא וכו' וגם ציפורים משמע על ציפורי מצורע וכו' דאם בעינן כל הני טעמי כמ"ש א"כ אכתי תקשה דלמה לא תרץ הש"ס כד פריך ליה ודילמא נזיר טמא ולפוטרו מן הקרבנות וכו' הוה מתרץ כגון שאמר שהיה בלבו וכו' דהשתא כיון דליבא טעמי אחריני עם האי טעמי דנזירות חמיר ליה וכו' ודאי משתמע דיבוריה אנזירות דלא דמי למצורע דלא משתמע דאיכא טעמי אחריני כמ"ש:
וי"ל דלא הוה מצי לשנויי כגון שאמר בלבו כיון שהנזיר שהיה עומד לפניו הוא טמא הרי הוכחה אחרינא נמי דעל הנזירות דידיה הוא קאמר שיביא עליו קרבנותיו עם האי טעמא דנזירות חמירא ליה וכו' ולהכי אצטריך לומר כגון דנזיר טהור עובר לפניו דאז אין סברא לומר שיקבל עליו נזירות ציפורים טמא שדבר זה אינו בעולם עדיין והדבר שקול לכך מיהניא מחשבת הלב כמו שכתבו שם האי טעמא על שהיה נזיר טהור לפניו דמשמע דלא מהני מחשבת הלב אלא כשהיה נזיר טהור עובר לפניו דווקא ולא כשהוא טמא ודוק:
בד"ה מאי בינייהו וכו' וא"ת ולישני דאיכי בינייהו וכו' כדפירש ר"ל ציפורין סמוכין לשיער קביל עליה ע"כ לעיל בד"ה ציפורין וכו' פשיטא דר"ל איירי אע"פי דאמר ציפורין סתמא אבל בהאי דיבורא דהוא דברי ההגה ס"ד לומר ד"ל איירי כדפירש כדאמר במלתיה ציפורין הסמוכין לשיע' קביל עליה ולהכי אמרו וא"ת ולישני וכו' ואסיקו דאיירי בסתמא כמו הדיבור דלעיל:
וקשה לי על קושייתם זאת דאם ר"ל איירי בדאמר ציפורין הסמוכין לשיער בפירוש א"כ לא בעי נזיר לפניו דאם לא כן למה נקט טעמא משוב דמתפיס איניש וכו' וכיון שכן מאי קא מקשו לישני דאיכא בינייהו היכא דאמר וכו' ולר' יוחנן דלא הזכיר במלתיה סמוכין לשיער כשיקבל עליו ציפורין סתומא בלא סמוכין לשיער הוי נזיר והאי הא דאמר ר' יוחנן הוי נזיר הוא איירי בשנזיר עובר לפניו כדאמר הש"ס ובכגון זה גם לר"ל אם נזיר עובר לפניו אף בסתמא דלא הזכיר בפירוש הוי נזיר דהא בשהזכיר בפירוש כבר הוכרחתי דלא דעי נזיר עובר לפניו מדנקט טעמא דמתפיס איניש וכו' וא"כ בדאמר סתמא בדנזיר עובר לפניו ודאי דמהני דהא לר' יוחנן דס"ל דלא מתפיס איניש אע"ג דפירש דבריו ציפורין הסמוכין לשיער אפ"ה בדאמי בסתמא אם נזיר עובר לפניו הוי נזיר כ"ש לר"ל דס"ל דמתפי' איניש וכו' ולא בעי נזיר עובר לפניו דודאי דמהני בסתמא היכא דנזיר עובר לפניו הן אמת דעלה על דעתם לומר דלר"ל היכא דאמר סתמא לא מהני בשהנזיר עובר לפניו משום דהם סוברים דלא אמר הש"ס בשהנזיר עובר לפניו אלא לר' יוחנן דעליה קא פריך וקא משני וכמו שאמר אח"כ וא"ת וכו' הוה ליה להש"ס להזכיר נזיר עובר לפניו במלתיה דר"ל כמו במלתיה דר' יוחנן דמשמע דמשום זה הוו סברי דלא אמרו בנזיר עובר לפניו אלא לר' יוחנן אבל איך שייך לומר כך דלא מהני בשהנזיר עובר לפניו לר"ל בדאמר סתמא וכמו שכתבתי:
וי"ל כיון דקס"ד דר"ל איירי בדאמר בפירוש הרי עלי צפורין הסמוכין לשיער ודאי דלא תקשה לר"ל ואימא צפורי מצורע משום דהוא אמר בפירוש ציפורין הסמוכין לשיער דהוא על נזירות קאי וכיון שכן מה שתרץ דאיירי בשנזיר עובר לפניו הוא דווקא לר' יוחנן דעליה קא פריך ועוד כיון דאיירי ר"ל בדפירוש לא צריך נזיר עובר לפניו וכמו שכתבתי לעיל ומשום ס"ד דל"רל היכא דאמר בסתמא לא מהני נזיר עובר לפניו דלא אמרו זה אלא לר' יוחנן וכי תימא דמאי שנא דכמו דמהני לר' יוחנן נזיר עובר לפניו גם לר"ל מהני בדאמר בסתמא וכ"ש הוא כמו שכתבתי יש לדחות זה משום כיון דר"ל נקט בדאמר בפירוש משמע דאם לא אמר בפירוש לא יהיה נזיר בשום אופן שבעולם אף אם נזיר עובר לפניו אבל אכתי קשה דאיך שייך לומר דר"ל איירי בדאמר הרי עלי צפורין הסמוכין לשיער דא"כ מאי קא בעי מאי בינייהו דהוא נראה להדיא מה שאיכא בינייהו דר"ל בעי שפירש ובסתמא לא מהני ולרי' מהני בסתמא דבשלמא אם נאמר דר"ל איירי גם בסתמא והקושיא גם לר"ל והתרוץ לתרוייהו דבעי נזיר עובר לפניו אתי שפיר מאי דקאמר מאי בינייהו דהכוונה כיון דלתרוייהו בעי נזיר עובר לפניו מה לי משום דציפורין הסמוכין לשיע' מה לי משום נזיר טמא וכמו דפירש רש"י ז"ל אבל לדבריהם מאי קא בעי ועוד מדקא משיב לו כגון דאמר ציפורין הסמוכין לשיער וכו' דמשמע כגון הוא ענין דלא איירי ביה ר"ל אלה כגון זה. ונראה לי דזה הוא מה שאמרו אח"כ והשתא ניחא דפריך מאי בינייהו וכו' דנתכוונו למ"ש דמעיקרא אמרו ולישני וכו' ולא נחתי לדייק ממה שאמר מאי בינייהו דודאי לפי מה שאמר הש"ס מאי בינייהו לא שייך לומר דר"ל איירי בדאמר בפירוש ציפורין הסמוכין לשיער וכמ"ש אלא דנחתי לסתור האי פירו' ממה דמתני' קתני סתמא ואח"כ אמרו דלפי האי פירו' דמפרשי אח"כ דהוא בסתמא איירי ניחא דמה דבעי מאי בינייהו דלפי מה דס"ד לא אתי הא דקבעי מאי בינייהו והוא משום מה שהקשתי כנ"ז ודוק:
רש"י בד"ה אמר קרא מיין וכו' דמשמע דאפי' לא נזיר אלא ביין לחוד הוי נזיר מכולם עכ"ל פירוש דמשמעות יזיר דקאמר קרא הוא על הנזירות דאם הכוונה הוא מאותו דנדר למאי אצטריך קרא כיון שהוא קבלו עליו בנדר אלא ודאי דאתא לומר דאפי' לא הזיר עצמו כי אם מאחד מהם הוי נזיר מכולם וזה מיתורא דקרא דכבר כתיב מכל ואשר יעשה מגפן היין למה ליה למכתב עוד מיין ושכר וכו' אלא למשמועינן האי:
דף ד.
גמ' איבעית אימא ר"ש לית ליה איסור חל איסור ע"כ פי' רש"י דהאי איבעת אימא קאי אטעמא דר"ש מעיקרא, דאמר עד שיזיר מכולן דלאו מקרא קא מפיק ליה כמו שאמר הש"ס מעקרא אלא משום דהוא ס"ל אין איסור חל איסור וז"ל וה"נ כי אסר עצמי מן החרצנים ומן הזגין וחיילה עליה נזירות לא אתי אידך פלגא דתגלחת וטומאה וחיילא עלויה אי נמי כי הזיר עצמו מן היין לא אתי איסור תגלחת וטומאה וחייל איסור יין לשווייה נדר גמור ע"כ וקשה לי על דבריו דאם כך הוא דבא ליתן טעם דר"ש. א"כ לפי זה מה שאסר עצמו בפירוש נזירות חיילה עליה מ"מ אלא דלא חייל עליה הנך דלא מדכר להו והרי מדברי ר"ש נראה דלא חיילא עליה נזירות כלל גם על שהזכיר בפירוש וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל בד"ה מכל אשר יעשה וכו' שאינו נזיר אלא א"כ נזיר מכולם ע"כ וכי תימא דלא פירוש כך אלא לפי מה שהיה אומר דמפיק ליה מקרא דמכל אשר יעשה וכו' דכן משמעות הפסוק אבל עכשיו דאמר איבעית אימא ישתנה הפירוש של ר"ש דאינו אסור אלא על מה דלא מדכר אבל על מה דמדבר אסור בודאי זה אי אפשר דמשמעות איבעית אימא הוא דלא נפקא מינה לדינא אלא דמהכא קא מפיק ליה ולא כדמעיקרא:
ונראה לי דכוונת רש"י דאמר כי אסור עצמו מן החרצונים ומן הזגין וחיילה עליה נזירות הוא שהתחילה לחול עליו הנזירות בהן לא אתו אידך פלגא וחיילא עלויה כדי להיות כל דין נזיר נדר שנשאר לא נדר גמור הוא וכמאן דלא נדר מקרי וזהו מה שדייק דבריו שכתב לבסוף לא אתי איסור תגלחת וטומאה וחייל אאיסור יין לשווייה לדר גמור דהיינו דלהכי לא חייל כדי שלא ליקרא נדר גמור ודוק:
אלא דאכתי קשה לי פירוש זה דרשי' ז"ל דא"כ היה לו להש"ס לומר מקודם מה דפריך לרבנן דאמר ולרבנן נמי הכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין דהיא קושיא על הטעם הראשון דלפי פירוש התו' אתא שפיר דטעם ראשון קיים ובא לומר איבעית אימא ולא תימא כדקאמר רבא וכד גמר טעם ר"ש חזר לומר ולרבנן נמי וכו':
שם הריני כשמשון וכו' כתב רש"י ז"ל הריני כשמשון או כבן מנוח או כבעל דלילה וכו' ודאי דט"ס וצ"ל הריני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה או שלא אמר וכו' אלא אמר כשמשון כבן מנוח כמו שעקר דליתות עזה וכו' דזה מוכרח ממה שפי' על הש"ס וז"ל דאי אמר כשמשון ותו לא וכו' ואי הוה אמר נמי כשמשון כבן מנוח לבד וכו' לה"ק בהדייהו כבעל דליל' וכו' וכן מוכח מדבריו ממה שכתב על המתני' לבסוף אלא אמר כשמשון כבן מנוח וכו':
תו' בד"ה מיין ושכר נזיר וכו' ואפי' כשבא לפרש דהכא חרצן וזג לא כתיבי עכ"ל פי' דמעיקרא אמרו דהא דמשמע מהא קרא דמחד הוי נזיר הוא משום דהוא מיותר דכבר כתיב מכל אשר יעשה מגפן ולמה ליה למכתב עוד מיין ושכר אלא לאשומעינן דאפי' מחד מהני הוי נזיר ואפי' שבא לפרש דנזיר דקאמר מהחרצנים דווקא וא"כ אינו נתפס במה שאמר נזיר מקורם אפ"ה בחדא מן מיני הנזירות הוא נזיר גמור דאפי' בחד מהני חייל נזירות עליו דלא כתב חרצן וזג בהאי קרא דמשמע דלא בעי עד שיזיר מכולהו אלא בחד מהני סגי דאל"כ כשבא הכתוב לבאר ענייני הנזירות הו"ל לבאר על החרצינים והזגים נמי ודוק:
בד"ה לאסור יין מצוה ביין הרשות כלומר מקרא יתירא דמיין ושכר יזיר עכ"ל פירוש דלכאורה דמה שאמר הש"ס ההוא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין הרשות משמע דבא לומר שאין כתוב זה מיותר עד שנדרוש בו כמו שדרשו רבנן אלא אתא לאסור יין מצוה כיין הרשות להכי אמרו שאין זה הכוונה דהיכא במשמעות דקרא זאת הדרשא אלא הכוונה זאת היתורא דקרא לאו לדרשא דרבנן אתא אלא אתא יתורא לאסור יין מצוה כיין הרשות: בד"ה כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה אבל כשמשון לחודיה או כבן מנוח נמי לא סגי עד שיאמר שלשתן כצ"ל דהיינו אפי' אמר כשמשון בן מנוח נמי לא סגי אלא עד שיאמר השלישי נמי שהוא סימן אחד מן השלישי שהם כבעל דלילה או כמו שעקר דלתות עזה. או כמו שנקרו פלשתים את עיניו ואמרו אח"כ דבאחד מן אלו השלשה לבד סגי שהם סימנים גם אם יהיו כל אחד לבדו:
בד"ה נזיר עולם מקיל ולא מגלח לגמרי וכו' שהרי נתלה בשערו ע"כ דמשמעות מקל משמע הכי דאינו מגלח לגמרי ונתנו טעמא להאי דינא משום דבעי כאבשלום דמה שכתוב באבשלום ובגלחו וכו' אי איפשר לומר דהיה מגלח לגמרי שהרי נתלה בשערו דהיינו דאם אמרינן דהיה מיקל דווקא תינח דאית ליה שיער ונתלה בו אבל אם היה מגלח לגמרי היאך נתלה:
אבל איכא למידק דאי' דהיה מגלח לגמרי וזה היה אחר שגרל שערו ובשלמא למאן דס"ל דמגלח אחת לל' יום או למאן דס"ל מערב שבת לערב שבת ניחא דבזמן מועט כזה לא יהיה בו שיעור להתלות בו אבל למען דס"ל דמגלח אחד לשנים עשר חודש ליכא ראיה ממה שנתלה בשערו דאימא שלאחר שגלח ונשאר שנים עשר חדש חסר יום שכבר גדל השיער נתלה. וי"ל כיון דלהנך תנאי ודאי הוא דלא היה מגלח לגמרי גם למאן דס"ל שנים עשר חודש לא היה מגלח לגמרי דהא לא נחלקו כי אם בזמנים דווקא כן נ"ל והרב תו"יט כתב על דברי התוס' אלו כלו' שהרי מעשה תליתו סמוך למעשה גלוחו היה עכ"ל ופי' דבריו שהרי כתיב ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי וג' שהוא הבאת קרבנותיו על תגלחתו בדקתני מתני' שהרי מזה למדו שאבשלום היה נזיר עולם כדלקמן ובאותו זמן נתלה בשערו אלמא שהתגלחת היתה הקלת שיער דווקא:
ולעדן שיש לדחות ראיה זה שאימא שכיון שהיתה כוונתו הוא למלוך בחברון אמר כך לאביו כדי שילך לחברון והוא עדיין לא הגיע זמן תגלחתו איזה ימים ובין כך ובין כך נטרד במלחמה ולא גלח ונתלה בשערו ואף אם תמצי לומר שאביו יודע זמן של תגלחתו מ"מ רצה להקדים איזה ימים כדי שיהיה מוכן כך יסבור אביו:
דף ד:
גמ' דתניא ר' יהודא אומר וכו' ר"ש אומר וכו' שלא מצינו בשמשון שיצתה גזירות מפיו ע"כ פירוש דשמשון היה נזיר מבטן ואנן בעינן שידור בדבר הנדור וכן פי"רשי והתו' וא"כ ר' יהודא טעמיה הוא משום דלא בעינן דבר הנידר דהא כיון דפירש טעמיה ר"ש א"כ ודאי דר' יהודא דפליג עליה הוא על האי טעמא ולפי זה מה שאמר הש"ס אח"כ לימא בפלוגתא דהני תנאי קמפלגי וכו' הכוונה אם ר' יעקב ור' יוסי פליגי בהכי ג"כ. דלאו אם ר' יהודא ור"ש פליגי בפלוגתא דר' יעקוב ור' יוסי דר"ש כבר פירש טעמו ור' יהודא דפליג עליה הוא דלא ס"ל האי אבל דברי ר' יעקב ור' יוסי אינו מפורש בדבריהם טעמא. ולפי זה אתי שפיר מה דקאמר הש"ס לא דכולי עלמא בעינן דבר הנידר ושאני הכא דגבי בכור דהיינו דכע' דקאמר הוא על ר' יעקב ור' יוסי אבל ר' יהודא ודאי ס"ל דלא בעי דבר הנידר ולא מסתבר לומר דהכי קאמר לא דכ"ע וכו' כל הני תנאי ושאני בכור דכתיב לה' ומרבינן מניה בבור דהוי כעין דבר הנדור וכן ר' יהודא נמי מרבה מלה' דכתיב גבי נזיר גם נזיר שמשון דהוא דמי לשאר נזירים משום דמשמע דר' יהודא פליג על דברי ר"ש על הך טעמא דס"ל דלא בעינן דבר הנידר וכמו שכתבתי ועוד דלא הוה ליה לש"ס לשתוק מלומר זה לדברי ר' יהודא דהוא משום דכתיב לה':
ועוד דא"כ למאי נפקא מינה קא דחי ליה לא לכ"ע בעינן דבר הנידר דאם ר' יהודא טעמיה משום דלה' מרבה לנזיר שמשון. ע"כ ר' יעקב דריש לה' דבכור ג"כ דריש לה' דנזיר כמו ר' יהודא וזה מה שהיה רוצה לומר דגם ר' יעקב ס"ל בנזיר דשמשון דמתפיס ומאי נפקא מינה אם משום דס"ל דלא בעי דבר הנידר או משום דכתיא לה שאין זה דרך הש"ס לומר לימא וכו' אלא שהוא משום דנפקא מינה לדינא בודאי:
ועוד דהא קא מקשה הש"ס גבי נזיר נמי הכתיב לה' דמשמע דקא פריך גם לר' יעקב ומאי פריך והרי ר' יעקב גם הוא דריש לה' כמו ר' יהודא ואין לפרש דקאי אר' יוסי דווקא דמשמע על מה דקאמר דבעי בעי דבר הנידר דהוא גם על ר' יעקב. ועוד דהתו' ורשי' מפרשי דקאי גם אר' יעקב: ועוד. נ"ל לפרש דמה שאמר הש"ס לימא בפלוגתא דהני תנאי וכו' הכוונה דקא בעי הש"ס אם כפי פשט הנז"ל כיון דר"ש נקט טעמא משום דלא הוי דבר הנידר משמע דר' יהודא דפליג עליה הוא משום דס"ל דלא בעי דבר הנידר וא"כ הוי בפלוגתא דהני תנאי או איפשר לומר דמה דפליג ר' יהודא אר"ש לאו משום דס"ל דלא בעי דבר' הנידר אלא פליג עליה דקאמר דשמשון נזיר מבטן אמו דהמלאך הדירו אלא המלאך ציוה לאביו מנוח שידירו בנזיר דהאב מדיר בנו בנזיר. דזה ג"כ משמע בדבריו והש"ס השיב לו דהאי דפשיטא דר' יעקב ור' יוסי פלוגתייהו בהכי ולא נסתפק לך אלא בדברי ר' יהודא אני אומר דכ"ע גם ר' יעקב בעי דבר הנידר. וטעמיה דר' יעקב בבכור משום דכתיב לה' לרבות וגם ר' יהודא בעי נמי דבר הנידר וס"ל דהמלאך צוה למנוח שידרו כמו שעלה על דעתו בתחלה כשאמר לימא וכו' והש"ס לא עסיק אלא על מה דפשיטא ליה דר' יעקב דלא בעי דבר הנידר. ויצא דבנזיר שמשון לא נזיר הוא על זה אמר לו דגם ר' יעקב ס"ל דבנזיר שמשון לאו נזיר וכר"ש ס"ל ועל זה הקשה גבי נזיר נמי הכתיב לה' דקא פריך בין לר' יעקב בין לר' יוסי לפי סברת הדוחה דאמר דכ"ע בנזירות לא חיילא עליה נזירות שמשון:
והשתא אתי שפיר דמצינו לר' יהודא דבעי מתפיס בדבר הנידר דהכי אמר בפ"ק דנדרים אמר בירושלים לא אמר כלום עד שידיר בדבר הקרב בירושלים והוה מצי ליפרוך עליה כד אמר לימא וכו' דר' יהודא בר' יעקב ס"ל דלא בעי דבר הנידר אלא דניחא ליה לומר דגם ר' יעקב ס"ל ד בעי דבר הנידר:
וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' נזירות דין י"ד דפסק כר' יהודא דמי שאמר הריני נזיר כשמשון הרי זה נזיר והוא פסק דבעי דבר הנידר ולכאורה תרתי דסתרן אבל לפי מה מה שפרשתי דר' יהודא בעי דבר הנידר אלא הא דשמשון המלאך צוה למנוח שידיר בנו בנזיר אתי שפיר דהוא נמי דבר הנידר כן נלע"ד ועיין מ"ש הכ"מ:
שם ור' יעקב אמר לך בכור נמי מתפיסו בנדר ע"כ פירוש כשאתה מרבה חטאת ואשם גם הבכור לירבי ליה דבכור נמי מתפיס בנדר הוא דתניא של בית רבינו אמרו וכו':
שם. גבי נזיר נמי הכתיב לה' איכא לימדק כיון דהקושיא היא לר' יעקב ור' יוסי כמ"ש רשי' ז"ל ולדברי התו' הקושיא לר' יעקב מאי קא פריך והרי ר' יעקב לא אמר דמרבי מלה' אלא בכור דמתפיסו בנדר נמי כמו דתניא של בית רבינו וכו' ור' יוסי גם בזה לא מרבה מלה'. וא"כ נזיר שמשון דליכא ביה שום התפסה בנדר לא לרבו ליה:
וי"ל דאה"נ אם יש במה לדרוש אותו לרבויי כגון דנדרים יש דנדרוש ביה לרבו' חטאת ואשם לר' יוסי ולהכי לא דריש ליה לבכור דלא דמי להו ולר' יעקב חשיב ליה דדמי ליהו. אבל גבי נזיר דליכא למדרש ליה על כרחין נדרוש ליה לרבויי נזיר שמשון דאל"כ למאי אתא:
שם אמרתי לו בני מה ראית לשחת שער נאה זה פירוש דשמעון הצדיק יודע דשערותיו אלו היה מקודם נזירותו ולא גדלם מחמת נזירות ולהכי אמר לו מה לך לקבל נזירות שעל ידה צריך אתה לשחת שער זה כשתשלים זמן נזירות בהכרח ואמר לו רועה הייתי וכו' העבודה שאגלחך לשמים. דהיינו שקבל נזירו' כדי שלבסוף יגלח שער זה לשם שמים דאע"ג שהיה בידו לגלחו להסיר ממנו הרהוריו הוא רצה שהגלח יהיה לשמים:
שם ושמשון לאו נזיר הוה פירוש דלר"ש קא פריך דאמר שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מעיו והכתיב כי נזיר שהים וגו' דקס"ד דהמלאך אמר לאביו שידירינו לכשיולד וא"כ אפי' שלא יצאת נזירות מפי שמשון הרי אביו הדירו וקי"ל דהאב מדיר את בנו בנזיר וא"כ שמשון נדור הוה ותרץ לו דמלאך הוא דקאמר ולא יצאתה נזירות לא מפיו ולא מפי אביו ואין להקשות ממה שאמר שמשון עצמו לדלילה כי נזיר שהים אני וג'. דבהאי לא קבלת נזירות הוא שהוא מספר לה ואמר לה שאני נזיר מן הבטן על ידי המלאך שצוה עלי כך אבל הוא לא יצאתה נזירות מפיו:
שם. דתניא ר' אומר וכו' ומגלח אחד לשנים עשר חודש וכו' כתב רשי' ז"ל ומגלח היה אבשלום לשנים עשר חודש דבכך הוה ליה כובד ובבציר מהכי לא הוי ליה כובד דכאיש גבורתו אבמ שער נזירי עולם מגלח אחד לל' יום דהוה ליה בהכי כובד ע"כ עוד כתב לקמן בד"ה איכא ביניהו וכו' ולר' מאי שנא אבשלום משאר נזיר עולם וכו' ולר' יוסי הואיל דאורחייהו דבני מלכים להסתפר מערב שבת לערב שבת הוה ליה כובד כשאר אחין אבל לשאר אינשי ליכא כובד עד ל' עכ"ל הנה לפי דבריו אלו דמחלוקת דר' ור' נהוראי ור' יוסי היא דווקא באבשלום היאך הוה מגלח אבל בשאר אינשי כ"ע מודים דמגלח א' לשלשים יום:
וזה תימא דמאי נפקא מינה דליפליג על אבשלום כיון דלא נפיק מינה לדינא. ועוד דשקלא וטרייא דעבוד הש"ס לדברי רבי דיליף מבתי ערי חומה לא נפק א מינה לדינא ואין ואין זה מדרך הש"ס:
ונ"ל לתת טעם על רשי' שפירש כך משום דמתני' קתני סתמא הכבוד שערו מקיל כתער ולא פירשה כמה הוא זמן ההכבדה של השער ואם מחלוקתם בברייתא גם על שאר אינשי דלילפי' מאבשלום הו"ל לפרושי כדברי חד מנייהו כיון דאיכא מחלוקת בדבר ומדלא פירשה משמע דדבר ידוע כובד שער של שאר אינשי והוא כמו כובד של כהנים דהוא שלשים יום והש"ס הביא הברייתא וקא שקיל וטרי בדברי רבי להורות לן דטעמא דר' נמי משום כובד דשער. ור' נהוראי ס"ל דגם באבשלום כובד דשער שלו דאמר קרא עליה כי כבד עליו ושלחו דומיא דכהנים דלא יליף ג"ש דרבי ור' יוסי ס"ל דכובד שע' של אבשלום הוא כמו בני מלכים דמגלחים מע"ש לע"ש דגבייהו איכא כובד שער לשבוע אחד דהשתא כולהו משום כובד שער וכמו דקתני במתני' הכביד שערו מקל בתער ובאילו קא יהיב טעמא למתני' דמסתם סתמא ולא קא יהבה זמן כובד שער הוא משום דהוא ידוע דלא נחלקו אלא באבשלום דרבי משום דגמר ג"ש ור' נהוראי ס"ל כמו כובד דשאר אינשי דמצי' כובד בכהני' ל' יום ור' יו' ס"ל דכובד שער של אבשלום אינו כמו שער אינשי אלא כמו כובד דבני מלכים דמנייהו ילפינן דשאני אבשלום משאר אינשי. דהא לרבי אי לאו דגמר ג"ש לא הוינא אמרינן י"ב חדש ור' יוסי אי לאו משום דהוא בן מלך אמרינן שבוע אחד דמשמע הא בשאר אינשי כובד שערם לאו הכי הוא אלא כמו שידוע בכהנים:
ועוד איכא טעמא לדברי רשי' דפירש כך משום דאם דבריהם גם לשאר אינשי היכי ילפינן מאבשלו' כיון דקרא יהיב טעמא משום כובד שער הלא אין כובד שער דשאר אינשי שוה לאבשלום דאבשלום אם היה מגלח לי"ב חדש הוא משום דהוא גבור וליכא קמיה כובד שער ואם היה מגלח בכל שבוע הוא משום דהוא בן מלכים וקמייהו איכא כובד שער בשבוע אחד. להכי פירוש דפלוגתייהו הוא דווקא באבשלום ודוק:
שם אלא גמרא גמירי לה ע"כ נלע"ד דהכי גמירי לה דהיה מטמא למתים דמקראי ליכא הוכחה ולא ידעתי למה התוספות פירשו דגמרי דקטלינתו ממש והדר שלחינהו ועוד דמשמעות גמרא גמירי לה הוא כל מה שאמר ומנלן דאיטמי למתים וכו':
תו' בד"ה גריי גרי לשון חיצים כלומר מרחוק זורק בהם והרגם ע"כ פירוש דבלחי החמור היה עושה בה מעשה חץ שהיה זורקה להם והורג בה וחוזר ונוטלה וזורק לאחרים והורג:
בד"ה ונזיר עולם היכא כתיב כלומר שמותר להקל. פירוש דאין הכוונה דבעי על נזיר עולם שיהיה נזיר לעולם דזה פשיטא כיון דהוא פירש דבריו אלא דבעי שמותר להקל ומייתו מאבשלום שהיה מקל למר כדיאת ליה וכו': בד"ה את נדרי אשר נדרתי וסתם נדר משמע ליה נזירות עי"כ ולא ידעתי דאמאי סתם נדר הוא נזירות דפשטא דקרא הו שנדר להביא קרבנות עולה ושלמים כשישוב אל אביו ממקום אשר ברח שם יביא קרבנות:
ולעד"ן דזה של אבשלום קבלה היא בידה שזה הנדר שנדר הוא נזירות וכן ראיתי להרמבם ז"ל שכתוב בפ"ג מהל' נזירות וז"ל ואבשלום נזיר עולם היה ודבר זה היא הלכה היא מפי הקבלה ע"כ דמשמע על כל מה שאמר מקודם ובכלל ואבשלום נזיר עולם היה ודוק:
דף ה.
והא ר' הוא דאמר אין ימים פחות משנים ע"כ פי' דדריש ימים כפשטיה לתחלת הגאולה ושנה לסוף, הגאולה וכיון שכן אמאי דריש ג"ש דימים לשנה דכתיב ביה נדרש לה מניה לשני ימים ותרץ כיון דבשני ימים ליכא כובד לא גמיר מניה:
ומאי נפקא מינה והא וכו' זו היא שיבה זו היא ביאה ע"כ פירוש דהא הכא אע"ג דלא דמו להדדי כיון דמשמעותן חד הוא דריש להו בג"ש ג"כ הכא לדרוש מימימה אע"ג דלא דמי להדדי כיון דמשמעותן חד הוא וק"ל: שם מאי טעמי גבי כהנים וכו' ה"נ איכא כובד ע"כ איכא לימדק כיון דהא דכהנים דמגלחים לשלשים יום הוא משום דיליף מנזיר מדכתיב קרא יהי"ה א"כ הוה ליה למילף מנזיר גופיה ונ"ל כיון דנזיר איירי הוא בשגמר נזירותו דלהכי מגלח לא הוה ילפינן מניה לנזיר עולם אבל כד מצינו באבשלו' דכתי' בים כי כבד וגו' ומצינו בכהנים דמגלחים לשלשים יום בג"ש מנזיר דודאי דטעמא הוא משום כובד שער והו"ל ניוול. א"כ גם כובד דאבשלום הוא לשלשים יום ואח"כ ראיתי שהתו' הקשו קושיא זו:
שם ר' יוסי אומר מגלח מע"ש לע"ש ע"כ קשה לי כיון דאמרינן דהוא מיקל דווקא ואינו מגלח לגמרי א"כ מאי מייתי ראייה מבני מלכים והא בני מלכים מגלחים לגמרי וגם על דברי ר' נהוראי דיליף מכהנים ס"ל לנזיר עולם ליגלח לגמרי כמו הכהנים ולא דווקא הקלת שער בתער וכי תימא דגם בכהנים כתיב כסום יכסמו את ראשיהם זה אינו דקרא איירי בכהן גדו' דכתיב אחריו ויין לא ישתו כל כהן משמע דמקודם איירי בכ"ג וכמו שנראה הכי בגדרים בפרק דאמרו לא לחנם פיזר בן אלעשה את מעותיו אלא להראות בהן תספורת של כהן גדול דכתיב כסוס יכסמו את ראשיהם אלמא דקרא איירי בכהן גדול ועוד דכסוס יכסמו דקרא הוא כמו שאמרו התם ראשו של זה בצד עיקרו של זה ואין זה הקלת שער דנזיר עולם שהרי התו' אמרו לעיל דמה שמיקל דווקא ולא מגלח לגמרי הוא משום באבשלום שלא גלח לגמרי שהרי נתלה בשערו ואם כסוס יכסמולא הוה ביה שיער להתלות:
וי"ל דאע"ג דהכהנים ובני מלכים מגלחים לגמרי הרי מ"מ הוא משום כובד דבהאי שיעורא איכא כובד ובאבשלום דכתיב ביה כובד הוא כי הך שיעורא דכובד דכהנים או דבני מלכים ואע"ג דהוא היה מקל דווקא הוא משום דהכי הלכתא דנזיר עולם דמיקל בעת הכובד דאחריני אבל אכתי קשה כדאמר הש"ס מאי היכא ביניה לשאר אחוהי לימא ליה דאיכא דהוא מיקל דווקא ואחוהי מגלחין לגמרי:
ואיפשר לומר דאע"ג דהוא מיקל דווקא מ"מ ליכא הכירא דנזיר הוא דאיפשר דהוא אינו רוצה לגלח לגמרי אלא מיקל דווקא דנוי הוא לו כשיהיה ראשו מכוסה בשער אבל כשאינו מיקל ודאי דכובד הוא לו ובהכי ניחא נמי דלא אמר איכא בינייהו דאיהו לא מגלח אלא בתער ואינהו גם במספרים משום דבהאי ליכא היכרא דנזיר דאיפשר דמה שהוא בתער והם במספרם משום דהוא ניחא ליה בתער ואינהו ניחא להו במספרים אבל במה שאינו מגלח ביום טוב שחל להית באמצע שבת אי נמי לגלוחיי מן צפרא דמעלי שבתא אחוהי מגלחין כי כן דרכם לגלח בצפרא ואיהו לא מגלח עד פניא איכא היכרא דנזיר הוא: שם אמר לך ההוא לדרשא וכו' פי"רשי ז"ל וכיון דהני אתא לדרשא ולא למניינא אחריני נמי לאו למניינא אתו ע"כ פירוש אלא דגם הם אתו לדרשא אלא דלא ידעינן להו יש לדקדק דמשמע דאי אידך למניינא הוי ניחא למילף מנייהו והוא בצרי להו מאי דדרשינן להו ולא הוו שלשים ומתני' קתני ל' יום וי"ל דאי הוו מנייהו למניינא הוה אמרינן גם הנך לדרשא אתו להו למניינא:
אבל התו' מפרשי כיון דאתיין לדרשא לא מצטרפין למניינא ומניין להו כ"ט:
וקשה ליעל דבריהם דא"כ מאי קאמר ובר פדא אמר לך ליכא חד מנייהו: דלא לדרשה אלא מדההוא למניינא כולהו נמי למניינא וכי רב מתנא אמר דליכא חר, מנייהו למניינא והלא הוא אמר דכולהו למניינא אלא דלא מצטרפין עמהם הנהו דלדרשא אתו ומניין להו כ"ט. דבשלמא לפרוש רשי' ניחא וכמו שפירשתי דבריו דרב מתנה סבר דכולהו לדרשה אתו אלא דלא ידעינן להו ורב פדא אמר דלכל הפחות איכא חד דלאו לדרשא. ומדהא למניינא כולהו למניינא אע"ג דאית בהו דרשא מדאפקיה קרא בהאי לישנא כולהו אבל לפי דבריהם כך היה לו לומר מדההוא למניינא כולהו נמי למניינא:
דף ה:
גמ'. תנן סתם נזירות ל' יום בשלמא לרב מתנא ניחא אלא לבר פדא קשייא ע"כ איכא למידק כיון דרב מתנה ובר פדה אמתניתין קיימי כמו שאמר מנהני מילי וכו' א"כ היה צריך להיות הפירכא כך והא מתני' קתני סתם נזירות שלשים יום וכיצד אמר בר פדא ל' חסר א' ולמה לו לומר דבשלמא לרב מתנא ניחא:
ונ"ל. דרב מתנה ובר פדא לא קיימי אמתניתין אלא דהיו עסקי בנזירות דרב מתנה אמר ימי משכו ל' יום כדאמר קרא יהיה בגמטריא תלתין הוו ובר פ' אמר כנגד נזיר נזרו האמורין בתורה ל' חסר אחת אלא דהש"ס כד אמר מנהגי מלי הביא דבריהם מה שפליגי רב מתנא ובר פדא שמדבריהם ידעינן טעמא דמתני' ועל זה קא פריך הש"ס דבשלמא לרב מתנא דמפיק מקרא קדש יהיה בגמטריא תלתין ניחא דמתני קתני ל'יום כמו שלדרשתו היא ל' יום אבל לברפ' לא אתיא מתני' כמו דרשתו דהא קתני ל' יום:
ותרץ לו אמר לך בר פדה איידי וכו' משום הכי תנא ל' דהיינו דמתני' נמי סברה כוותיה ומה דקתני שלשים יום הוא משום אירי דאיכא וכו': שם אלא סיפא מסייעא ליה רישא נעשה כאומר שלימין ע"כ כתב רשי' ז"ל אמר לך בר פדה רישא דתני שמגלח לשלשים ואחד נעשה כאומר שלשים יום שלמים ע"כ משמע מדבריו דאע"ג דאמר הרני נזיר שלשים יום אם גלח ליום שלשים יצא וכן הוא להדיא במה שכתב אח"כ וכיון דלא אמר בהדיא שלמים אם גלח ליום שלשים יצא ולפי זה אתי שפיר דמקשה אח"כ והא תנן גלח ליום שלשים לא יצא. ותרץ לו באמר שלמים ואם הא דקאמר נעשה כאומר שלמים לא דווקא וכן הא דקאמר באומר שלמים לא דווקא אלא אפי' אם אמר שלשים יום מאי קא פריך תנן אם גילח יום שלשים לא יצא והא איירי בשאמר שלשים דהוא כמו שאמר שלמים ובר פדא לית ליה מקצת היום ככלו ולהכי לא יצא ולא איירי בר פדא אלא באומר הריני נזיר סתם וכמו דקתני ברישא אם גילח ביום שלשים יצא ובהכי אתי שפיר נמי דמתני' רישא אסיפ' לא קשה דמה דקתני שאם גילח ליום שלשים יצא הוא איירי באמר נזיר סתם. וסיפ' איירי בשאמר יום שלשים בפירוש ולא קשה אלא לפי דברי בר פדא דס"ל דאומר שלשים הוא כמו שאומר הריני נזיר סתם. ועל זה קא מקשה והא תנן גילח יום שלשים לא יצא. דקשה על דברי בר פדא דא"כ סיפא דלא כרישא:
ואין להקשות דאמאי דאם אמר שלשים בפי' אם גילח ביום שלסים יצא והא כיון דלית ליה מקצת היום ככלו צריך להיות עד יום ל' ואחד דרב פדא ס"ל דמה שאמר ל' יום הכוונה חשבון הסמוך לשלשים יום אבל אם אמר שלמים היא כמו שקבל עליו מאה יום או יותר:
שם הריני גזיר שלשים יום אם גילח יום שלשים לא יצא באומר שלימין ע"כ כתב רשי' באומר שלימין ממש וכן משמע דהקושיא היא לבר פדא וכמו שפירשתי לעיל. וקשה לי דאמאי לא תקשה נמי לרב מתנה דאמאי לא יצא דאע"ג דאמר שלשים יום בפירוש כיון דהוא ס"ל דמקצת היום ככלו דהא הוא מפרש דלא אמרינן דצריך להשלים כל מה שהזיר אלא באומר שלשים שלמים: וי"ל דלרב מתנה דס"ל דסתם נזירות שלשים יום דהכא דפירש שלשים הו"ל כאילו שלשים שלמים אבל בר פדא דס"ל דסתם נזיר כ"ט יום מה שאמר שלשים הכוונה מספר הסמוך לל' וכמו שפירשתי לעיל:
אבל. התו' מפרשים דלבר פדא דלית ליה מקצת היום ככלו אם אמר שלשי' יום קבל עליה משך נזירות שלשים ולהכי אם גילח ביום שלשים לא יצא ומפרשי דהקושיא היא לרב מתנה כיון דס"ל דמקצת היום ככלו אמאי אם גילח ביום שלשים לא יצא אפי' אמר שלשים הרי מקצת היום ככלו ותרץ דאמר שלמים הכוונה דחשבינן דבוריה כאלו אמר שלשי' יום שלמי' לפי כיון שהוא ס"ל דאם אמר סתם הריני נזיר הוא ל' א"כ היכא דפירש ואמר שלשי' דהוא לישנא יתיר' הוה ליה כאלו אמר שלשים יום שלמים דבהא ודאי צריך עד יום שלש' ואחד דדומה למי שקבל עליו מאה יום דצריך להזיר מכלם ולעד"ן דאין זה פשט הש"ס דאם כדבריהם הוה ליה לש"ס לומר שאני התם דאמר שלשי' דהוא כאומר שלימין. אבל מה שאמר באומר שלמים משמע דחדש לו דאיירי מסגי' באומר שלימים להדייא ודוק:
עוד כתב רשי' ז"ל איכא דגרסי לה בלישנ' אחרינא רישא באומר שלימין ומפרש לה רישא וכו' ואם אמר שלשים שלימין אם גילח ביום שלשים לא יצא עכ"ל פירוש דהשתא הדר מהך תירוצ' דקאמ' מעיקרא דנעשה כאומר שלמין דמתני' דקתני דמגלח ליום שלשים ואחד הוא לכתחילה דווקא ובדיעבד אם גילח ליום שלשים יצא אלא דאיירי בשאמר שלשים יום בהדיא דאז צריך למנות ל' יום כיון דאמר בהדיא שלשים וזה פירש אותו בסיפא דקתני הריני גזיר שלשים יום דסיפא מפרשא לרישא. דלפי פירוש זה דאם אמר סתם הריני נזיר אין צריך למנות לכתחילה שלשים יום דלא כלישנא קמא דעכ"פ צריך למנות לכתחילה ל' יום ולגלח עד יום לא'. ומה דקתני ואם גילח ביום ל' יצא הכוונה ואם בסתמא ולא פירש יצא דהכי דינו הוא שנזירות סתמא כט' יום וקתני סיפא דאם גילח ביום ל'לא יצא משום דקתני ל' יום בהדיא דהוא רוצה להיות נזיר שלשים יום שלמין להכי אם גילח ביום ל' לא יצא ומה שכתב ואם אמר שלשים יום שלמין אין הכוונה דבעי לומר שלמין אלא דמה שאמר ל' יום הוא כוונתו ל' יום שלמין ומה שכתב בתחי' דצריך למנות לכתחילה שלשים וכו' אין הכוונה דדווקא לכתחילה אבל דיעבד לא. אלא פירוש לכתחלה דקאמר הוא ר"ל בתחלה צריך למנות ל' ולגלח ביום ל' ואחד וכך ראיתי בגרסאות ישנים צריך למנות תחלה לשים וכו' דהוא כמ"ש ודוק:
שם תנן מי שנזר שתי נזירות וכו' אלא לבר פדא קושיא ע"כ פי"רשי דלכי גילח ביום שלשים ואחד לראשונה לאלתר נכנסה לו נזירות שניה באותו יום עצמו וכו' אלא לבר פ' קשה למה ליה כולי האי בס' חסר אחת סגי ע"כ משמע דהקושיא כמי שהקשה לעיל וכן נראה ממה שכתב אח"כ בד"ה שא סיפא מסייע' ליה לבר פדא מדקאמר שאם גילח את הראשונה ליום ל' שפיר דמי ע"כ דמשמע כמו קושיא ותירוץ דלעיל דכן דרך הש"ס להקשות בזה אחר זה דתירוץ אחד שתרץ בראשונה הוא שמתרץ במה שמקשה אח"כ ובודאי שהמקשה הקשה כלם בבת אחת ותירוץ אחד עולה לכלם והש"ס הוא שמסדר להו זה אחר זה ולפי פירוש זה מה שמקשה הש"ס אח"כ ולרב מתנ' קשיא סיפא הוא דקתני שאם גילח את הראשונה ליום ל' שפיר דמי וכיון שכן למה לי לש"ס להאריך בלשוני ולומר אמר לך רב מתנה כדקתני סיפא יום שלשים עולה לכאן ולכאן היה לו לומר כמו שתרץ לעיל קסבר מקצת היום ככלו וכי תימא דכוונתו כמו שאמר אח"כ דעולה לשתי נזירות אלא דלא הבי דבריו ואמר מאי היא מקצת היום ככלו הא אמרה חדא זמנא דא"כ עליה אני דן למה הקשה עליו הא אמרה חדא זמנא דכמו שלא הקש' על בר פדא הא אמרה חדא זמנא דהא כד תרץ לו אלא סיפא מסיייע ליה ריש' כאומר שלמים דהוא תירוץ דלעיל שתק גם לרב מתנא לא הוה ליה להקשות עליו ונ"ל דגם רש"י ז"ל יסבור דהא דמקשה ומתרץ כמו דלעיל הוא כדי להקשות הא אמרה חדא זמנה ולאשמועינן חידושא דלמה אמרה עוד אלא כד תריץ על רב מתנא כדקתני סיפא וכו' מהו דתימא וכו' לא צריך להקשות על כבר פדא הא תני חדא זמנ' דמתרוץ דרב מתנ' דאיכ' חידושא ג"כ ידעינן דלבר פדא איכא חידושא דאע"ג דתחילת היום הוא עסוק בתגלחת דנזירות ראשונה עולה לו לנזירות שניה ואע"ג דכל נזירות בחצי היום חייל. הכא שאני דהוה עסיק בתחילת היום בנזירות ראשונה והוה אמינא דגרע מתחילת נזירות בחצי היו' קמ"ל דמתחיל נזירו' שניה גם בהאי ודוק:
דף ו:
גמ'. אמר לך בר פדא וכו' אי סלקא דעתך ל' יום בעינן נסתור כולהו ע"כ כתב רש"י אינו סותר אלא ז' כנגד אותן ימים שמונה בהן שלישי ושביעי מחמת טומאה. פירוש דמאי דאמר דא' סותר ז' אינן הימים ז' שמונה בהן ג' וז' מחמת טומאה אלא לאחר אותן ז' מגלח תגלחת טומאה ואח"כ מונה ז' ימים אחרים כנגדן ומגלח תגלחת טהרה ומביא קרבנות נזירות טהרה כדי שיותר ביין וליטמא למתים ומפרש בדבור שאחריו הטעם משום דתגלחת טומאה היא לאחר הזאת ג' וז' כדכתיב וביום הז' יגלחנו וא"כ תגלחת זו של טומאה היא וצריך תגלחת אחרת של השלמת הנזירות וקים להו לרבנן דאין שער מתגדל כדי לכוף ראשו של זה בצד עקר של זה בפחות מז' ימים כדי ליקריביה תגלחת להכי צריך למנות ז' ימים אחרים. שזה הוא שאמר ר"א סותר ז'. דהיינו שסותר ז' ימים מנזירות ומונה אח"כ ז' ימי' אבל התוס' מפרשי דאינו סותר כלל למפרע נזרו. אלא פירוש סותר שאין יכול להביא קרבנותיו עד שיטהר מטומאה זו שצריך להזות שלישי וז' להביא קרבנותיו בטהרה והיינו סותר ז' שאסור לשתות יין וליטמא למתים עד שיביא קרבנות וזה הוא כוונת נ"א שכתב רשי' אח"כ כמו שמפרשי התוספות כמ"ש ודוק:
אלא דקשה על דבריו דמשמע דרב פד' דאמר כ"ט יום הוא אמר כדברי ר"א וא"כ רב מתנה דאמר ל' יום כרבנן וכיון שכן קשה אמאי בר פדא פסק כר"א ולרב מתנה דפסק כרבנן אמאי דחיק לעיל לאוקים הנך מתני' דלעיל לאוקים להו כרבנן כיון דרבנן גופייהו ס"ל דלא אמרינן מקצת היום ככלו דהא קתני נטמא יום ל' סותר הכל הו"ל לומר דהנך ר"א ומפרש להו כמו שפירש בר פדא לעיל דיותר טוב לומר כך ממה שנאמר דרבנן תרי נינהו דרבנן דהנך מתניתי' סברי מקצת היום ככלו ורבנן דהאי מתני' ס"ל לא אמרינן מקצת היום ככלו כמו שכתב רשי' ז"ל בד"ה תנן מי שאמר הריני נזיר וכו' דבשלמא לפירוש התו' דמפרשי דהנך רבנן אינהו דרבנן דר"א ומחלקי שפיר יעו"ש וגם מפרשי דבר פדא נמי סבר כרבנן אתי שפיר וגם מפרשי דלרב מתנה ס"ל דגם ר"א ס"ל דנזירות ל' יום להכי שפיר דקאמר הש"ס קסבר ר"א מקצת היום ככלו דודאי דכל חד קאמר דבריו בין לת"ק בין לר"א אבל לדברי רשי' ז"ל דבר פדא אמר כר"א דווקא א"כ מאי צריך הש"ס לומר דרב מתנה אמר דגם ר"א כוותיה הוא דבעי ל' כיון דודאי רבנן כוותיה: ועוד קשה לי על דברי רשי' ז"ל דכתב ואי קשיא אמאי לא מתרץ בר פדא הכא ברישא וכו' דקסברי דכיון דטעמא לאחר כ"ט יום לא מדחינן ליה מקרבן כולי האי עד שלשי' אחריני דילמא אתי למעבר על גזריה ואתי לידי תקלה ע"כ דמשמע שאין סברא לימגזר בענין הנזירות לסתור דלהכי אמר שהוא כר"א א"כ קשה לרב מתנה דסבר דת"ק דר"א לא אמרינן מקצת היום ככלו כמו שפי"רשי ז"ל אמאי אם נטמא יום מאה ואחד סותר שלשים דבשלמא לפירוש התו' דהוא מדרבנן ולא חיישי לתקלה שפיר אבל לפי דברי רשי' דמשמע דאין סברא יגזרו לסתור משו' דחייש' לתקלה אמאי סותר שלשים וכי תימא דטעמא דר"ל דקאמר לר"א גם לרבנן נמי ולהכי ביום מאה וא' דהוא יום מלאת לרבנן דלא ס"ל מקצת היו' ככולו סותר)שלשים א"כ בתחלה כדמקשה לבר פדא נטמא יום שלשים וכו' וקאמר דלרב ניתנה ניחא ואכתי לא ידע האי טעמא דר"ל אמאי לרב מחנה ניחא אע"ג דלא תקשי מרישא משום דת"ק דר"א ס"ל דלא אמרינן מקצת היום ככלו תקשה ליה מהא דנטמא יום מאה ואחד:
וג"כ תקשי לרב פדא דתרץ דהוא ס"ל כר"א דאם לא נגזור בנזירו' לסתור וכמ"ש רשי' אמאי אמרי רבנן דסותר שלשים בנטמא ליום מאה ואחד דבשלמא לדברי התו' ניחא דפירשו דס"ל לבר פדא נמי שהוא מדרבנן:
ועוד קשה מה שכתב בד"ה זאת תורת הנזיר וכו' בין לנזירות שלשים בין לנזירות מאה תן לו תורת נזיר דהיינו שלשים ע"כ ואם לנזירות שלשים נמי יתן לו תורת הנזיר שהוא שלשים אמאי קאמר ר"א דאם נטמא ביום שלשים אינו סותר אלא שבעה:
ונ"ל לומר דרשי' ז"ל סובר דכיון דלא ביאר בש"ס דגזרינן גם בענין דליסתור אי איפשר לומר כדברי התו' ועוד דלא מתרץ דטעמא דסותר הכל משום דנעשה באומר שלמין דודאי דלא דחינן ליה מקרבן כולי הא. דילמא אתי לידי תקלה כמו שכתב בפירוש ופירוש הסוגיא לדעתו כך היא שכד פריך ליה לבר פדא תנן מי שאמר הרני נזיר נטמא יום שלשים סותר את הכל הרי לרב מתנה ניחא דמשמע דסתם נזירות ל' יום ואע"ג דיש להקשות לרב מתנה דאמר לעיל מקצת היום ככלו ואמאי יכתור לזה יכול לדחות דהאי תנא קמא דר"א לא ס"ל מקצת היום ככלו דלא כהנך סתמי דאייתי לעיל דהנך מוכרח לומר דס"ל דמקצת היום ככלו וכמו דעת ר"א הכא וכמו שאמר לקמיה וס"ל דגם ר"א ס"ל סתם נזירות שלשים דאם לא תפרש להו דס"ל מקצת היום ככלו א"כ הוה ס"ל דסתם נזירות אליבא דכ"ע כ"ט יום והוא ס"ל דליכא מאן דס"ל סתם נזירות כ"ט יום:
אבל לבר פדא אי איפשר לומר דהאי מתני' ס"ל נמי כ"ט יום דהא קתני סותר את הכל להכי אמר בר פדא אימא סיפא ר"א אומר אינו סותר אלא שבעה דהיינו דהא ר"א ס"ל הכי להדייא ואנא פסיקנא כוותיה משום דתנא לעיל סתם כוותיה בהך דאמר בר פדא לעיל אנא הכי סמכי וכיון דהש"ס מהאי מתני' צריך קא עסיק ליתובי לה גם לרב מתנה דס"ל דגם ר"א נמי הכי סבר דסתם נזירו' ל' יום ואמאי קסבר ר"א מקצת היום ככלו וכוותיה הנך מתני' דלעיל דסברי מקצת היום ככלו וחזר הש"ס ליפרוך האי מדתנן הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר את הכל ר"א אומר אינו סותר אלא שלש' ואי סלקא דעתך וכו' לא לעולם לא אמרינן מקצת היום ככלו אי הכי ליסתור כלהו אמר ריש לקי' וכו' דעסיק לדחות הך סברא דאמר דר"א ס"ל מקצת היום ככלו. וטעמא הוא כדר"ל דאמר קרא זאת תורת הנזיר וכו'. דהיינו דאם נטמא ביום מלאת סותר שלשים לאחר מלאת אינו סותר אלא שבעה. משום דבעי לגלח בטהרה ולהכי אמר ר"א דאם נטמא ביום מאה סותר ל' דהוא יום מלאת ואם נטמא ביום ל' היכא דאמר נזיר סתם שהוא כ"ט יום שיום ל' הוא אחר מלאת ואינו סותר אלא שבעה. וכן אם נטמא יום מאה ואחד אינו סותר אלא שבעה שהוא אחר יום מלאת:
ומ"ש רשי' בין לנזירות שלשים איירי דאמר ל' יום בפירוש. וכמו דקתני התם הריני נזיר שלשים יום נטמא יום שלמים סותר את הכל לפי שהוא יום מלאת אבל לקמן נקט טעם אחר בלאו הכי וז"ל נטמא יום שלשים סותר את הכל ולא פליג ר"א דהא קאמר שלמין ואפי' לבר פדא דאכתי תוך מלאת קרינא ביה ע"כ:
והשתא כיון דהש"ס עסיק לסיועי לבר פדא וכמו שכתב רשי' ז"ל בד"ה לעולם לא סבר מקצת היום ככלו והאי דקאמר אינו סותר אלא שלשים יום מסייעא ליה לבר פדא וכו' וכאילו דמזה איתות' רב מתנה לא הדר לפרוך עליה מנטמא יום מאה ואחד דסותר שלש' לת"ק ועוד דהיה יכיל לתרץ לו דגם לת"ק דר"א ס"ל ג"כ האי דר"ל וכיון דהוא ס"ל דלא אמרי' מקצת היום ככלו להכי אם נטמא ביום מאה סותר את הכל דחשיב ליה בתוך מלאת שהרי קודם שגמר הנזירות נטמא ואם נטמא ביום מאה ואחד מקרי ביום מלאת שהוא יום הבאת קרבנות. וכי תימא א"כ ג"כ בנטמא יום שלשים ואחד יהיה סותר שלשים שהוא יום מלאת שיום הבאת קרבנותיו הא לא קושיא דלא אמרה תורה דביום מלאת סותר אלא במפרש נזירותיו אבל בסתם נזיר לא יסתור שלשים ביום מלאת. אבל ר"א ס"ל דיום מאה מקרי יום מלאת אע"ג דס"ל דלא אמרינן מקצת היום ככלו ולהכי סותר שלשים אבל נטמא יום מאה ואחד אחר מלאת מקרי ובהכי אתי שפיר דלמה לא הקשה לבר פדא מנטמא ביום מאה ואחד דלרבנן סותר שלשים דהש"ס עסיק לסיועיה לבר פדא מרישא דהיא סיפא דרישא וכד אמר היינו טעמא דר"א אמר קרא מה לו דליפרוך מרבנן ומכ"ש דיכול לתרץ כמו שאמרנו לרב מתנה כן נלע"ד לומר לדעת רשי' ז"ל ודוק: שם אמר לב רב מתנה כולי עלמא שלשים יום בעינן וכו' פירוש דרב מתנה אמר דכ"ע כוותיה ס"ל אבל לבר פדא מוכרח לומר דתנאי היא דהא ר' יאשיה אמר אין גידול שער פחות משלשים יום. והא דקאמר לימא כתנאי הוא אם רב מתנה יכול לאוקומי תרוייהו כוותיה או תנאי היא וק"ל:
דף ז.
גמ' הריני נזיר וכו' רשי' ז"ל גריס ברישא אחת קטנה ומפרש דאע"ג דאמר קטנה לא תהיה פחותה משלשים יום דאפי' אמר יום א' הרי זה נזיר ל' יום וכו' דכוונתו ז"ל דפירוש קטנה קטנה ממש אבל גדולה פירוש דהיא אריכא עלי קאמר דתנא תרתי מלי קמ"ל מתניתין אבל התו' גרסי ברישא אחת גדולה. וכיון דפירוש גדולה היא אריכא מלתא עלי קאמר כמו דמכאן ועד סוף העולם דסיפא להכי פירשו קטנה דקתני באמצע הוא כלומר דלא טריחא לי כלל:
שם ואימא הכא נמי אריכא לי הא כמכאן ועד מקום פלוני פירוש דאע"ג דפשט דבריו הוא כמה ימים עד מקום פלוני קאמ' דלהכי פריך לעיל ואמאי והא מכאן ועד סוף העולם קאמר מ"מ כיון דפירש במתני' דאריכא לי מלתא קאמר ג"כ הכא נפרש דארכ לי מלתא קאמר כמכאן ועד מקום פלוני: וקשה לי דמאי פריך דבשלמא התם הוא משום דאם הוא כפי פשט דבריו היה לו להזכיר מנין סוף העולם דהוא חמש מאות שנים כמו שפי' התו' בד"ה ואמאי וכו' אבל הכא אימא דאיירי בדלא ידע כמה הדרך דלא שייך לפרש דבריו וכיון שכן אמרינן כפשט דבריו ומחמרינן עליה שיהא נזיר כמנין ימי הדרך:
ונ"ל לפרש שהכוונה כיון שהמתני' סתמא קתני דאיירי בכל גוונא ואעפ"כ מחמרינן עליה וע"ז קא פריך דאמאי בהיכא דידע כמה רב הדרך דלא אמרינן גמי דאריכא לימלתא קאמר דומיא דמתני' דידן:
ותרץ רבא דאיירי בשהחזיק בדרך דמשום אונס הדרך קבל עליו דהשתא אף אם ידע כמה מהלך הדרך איכא הוכחה דלא אריכא לי מילתא קאמר:
שם ולהוי כל פרסה ופרסה וכו' פי"רשי דאמתניתין גופה דמכאן ועד מקום פלוני קפריך דלהוי כל פרסה ופרסה חד נזירות וכו':
וקשה לי דמאי פריך דהא כשהחזיק בדרך לפירוש א' מוכחא מלתא דלהוי נזיר כל זמן שיהא בדרך קאמ' מפני אונס הדרך ולא קביל עליה כחשבן פרסאות:
וי"ל דמה שאמר רשי' ז"ל כל זמן שיהא בדרך אין הכוונה שיהא נזיר בדרך אלא הכוונה כל זנין שיהא בדרך יהיה נזיר כנגדן ימים כשינצל מן הדרך ועל זה קא פריך ואימא שקבל עליו על כל פרסה ופרסה שבדרך אשר הלך שם כשינצל ממנו. כיון שהוא משום זכות לינצל בדרך כל מה שהוא מגדיל הזכות הוא עושה:
והא דלא פירש רשי' ז"ל דהקושיא על מתני' דידן נ"ל לומר משום דאם הוא אמתני' דידן קשה דמאי פריך עוד כיון דאמר הכי קאמ' אריכא לי מלתא וכו' דהוא משו דאם כוונתו על מנין מהלך העולם היה לו לפרש כיון שהוא ידע שהעולם מהלך חמש מאות שנ' גם בכל פרסה ופרסה אנו אומרים כך דאם כוונתו על פרסאות העולם כיון שהוא יודע שמהלך העול' חמש מאות שנה הרי הוא יודע כמה פרסאות בעולם שמהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום והיה לו לבאר בהדייא ג"כ:
ועוד דא"כ כשאמר הכי קאמר וכו' היה לו ליפרוך מיד ואימא כל פרסה ופרסה וכו':
ועוד מדקא פריך תנן הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני וכו' ואימא הכא נמי אריכא לי הא מלתא כמכאן ועד מקום פלוני וכו' משמע דהש"ס קבל האי סברא דאריכא לי מלתא קאמר עד דפריך מנה על הך דתני' וכיצד הדר פריך ואימא וליהוי כל פרסה ופרסה:
ועוד דמשמעות קושיא זו על מה שתרץ לו שהחזיק בדרך ועל זה קא פריך דלהוי כל פרסה ופרסה מאותו הדרך:
ועוד ממה שתרץ רב פ' באתרא דלא מני פרסי משמע דאפרסה דקאי עלה ואם על פרסאות העולם כל המקומות לא מני כרסה לעולם וכן בכל אונא ואונא משמע דבכל המקומות מונין לאונות העולם וזה אי איפשר דמה שמונין לעולם היא מהלך חמש מאות שנה ואם הכוונה על פרסות ואונות המקומות קאי דכיון דרגילין למנות כך גם העולם ימנה בנזירות דמה שייכת זה לזה כיון שאין רגילין למנות של כל העולם ג"כ בנזירות אמרינן דאין כוונתו כך שמכל אלה רש"י ז"ל פירש דאמתני' ליכא למקשי עלה דוודאי דש"ס קביל הך תירוצא דאריכא לי מלתא קאמר מדלא פירש דבריו וכמ"ש והקושיא על מתני' דמכאן עד מקום פלוני. דכאשר תרץ רבא שהחזיק בדרך אזי מצא מקום להקשות וליהוי כל פרסה ופרסה מהדרך ההוא וכמו שכתבתי דאי לאו הכי לא הוה פריך עלה ג"כ כמו דלא פריך אמתני' משום דא"כ היה לו לפרש בהדיא אבל כשאמר שהחזיק בדרך לא צריך לבאר דהרי מוכח דבריו שידור נזירות על כל פרסה ופרסה אשר ינצל בלכתו בה וזה נראה ג"כ ממה שאמר רבא לבסוף מה לך לאקשויי כולי האי דהיינו שכל הקושי' הם באו ממה שאמר מעיקרא שהחזיק בדרך. לזה אמר דלמה לך לאקשויי כילי האי הרי יכול לתרץ באופן אחר אפי' אם לא נאמר בשהחזיק בדרך. דמה פריך הוא דאימא ג"כ הכא בהאי דמכאן ועד מקום פלוני דאימא הכא נמי אריכא לי מלתא כמכאן ועד מקום פלוני וכו' זאת אינה פירכא דטעמא דאמרי' במתני' דידן כאומר אריכא לי מלתא הוא משים דקאמר אחת אבל במקום אחר לא אמרינן כאומר אריכא לי וכו' וא"כ ליכא פירכא כלל:
ונראה לי דאף לדברי רבא זה עדין צריכין אנו לומר דהך מתני' דמכאן עד מקום פלוני היא איירי כשהחזיק בדרך דאע"ג שכדי לתרץ מתני' אמתני' אין צריכין לומר בשהחזיק בדרך וגם כדי לפרוך עלה לבד דאימא כל אונא ואונא ליכא שהרי לא עסיקנן בשהחזיק בדרך מ"מ אהנך דלא אמרינן במוכרח דאריכא לי מלתא קאמר אלא בדאמר אחת אבל בדלא אמר אחת אע"ג דלא אמרינן במוכרח דאריכא לי ממלתא קאמר מ"מ לא פסיקא למלתא דלא אמר דאריכא לי מלתא קאמר דאיפשר לומר כך ואיפשר לומר כך שכך נראה מדברי רש"י בד"ה רבא אמר למה לך לאקשוי וכו' שהרי דבנדון דבמתני' דידן דאמר אחת כתב לא איפשר דלא אמרינן דהכי משמע מיכן ועד סוף העולם דפירוש דבריו דמוכרח לומר דאריכא לי מלתא קאמר אבל בהך דמכאן ועד מקום פלוני כתב לא איפשר דאמר לך' דקביל עלויה בציר וכו' ולא אמר ג"כ דלא איפשר דלא אמינא לך דקביל עליה מהלך ימים עד מקום וכו' דמשמעותו שהיא מוכרח כבראשונה אלא איפשר כך ואיפשר כך. דרבא לא בא אלא לתרץ הקושיא דאימא הכא נמי אריכא לי מלתא כמכאן ועד מקום פלוני ואמר דשאני מתני' דאמר אחת אבל הך מתני' לא אמר אחת לכן לא אמרינן בה אריכא לימלתא קאמר וכיון שכן קשה דלמה לי למתניתין לומר דהיא פסיקא דמכאן עד מקום פלוני לימים מהלך קאמר ומשום זה צריכין אנו לומר בשהחזיק בדרך איירי גם לתירוץ רבא בתרא ודוק:
אבל התו' כתבו דאמתניתין פריך כי אמר מכאן ועד סוף העולם דאין לפרש דקאי אמאי דמסיק מניה כיון דטעמא דוי משום דהחזיק בדרך אין בדעתו להיות נזיר כי אם בהיותו בדרך לבד. נראה דמפרשי שהחזיק בדרך דקאמר רבא הוא שקבל עליו להיות נזיר כל זמן שהוא בדרך. דלא כמו שפירשתי בדברי ר"שי:
וכתבו הטעם דקא פריך וליהוי כל פרסה ופרסה אחר מה שתרץ מעיקרא כמאן דאמר אריכא לי מלתא משום דאם נאמר דנזירות ארוכה עד סוף העולם קביל עליה הו"ל לפרש מהלך חמש מאות שנים אבל אם נאמר דקביל עליה נזירות הרבה על כל פרסה ופרסה כדי שיוכל לגלח בסוף כל נזירות שפיר דקאמר מכאן ועד סוף העולם. דהיינו שעל כל פרסה ופרסה מכאן ועד סוף העולם הוא מקבל נזירות ולהכי לא נאמר דכמאן דאריכא לי מלתא קאמר וזהו מה שאמרו ושמא דמנין נזירות קביל כמנין פרסאו' לחומרא ולא מצינן לפרושי להקל דהיינו להקל ולומר דכמאן דאמר ארי' לי מלתא דהשתא אין להקשות א"כ היה לו לומר מנין העולם דמזה מוכרח לומר דאריכא לי מלתא קאמר וזהו מה שאמרו ואין להקשות וכו' דהיי' דהשתא אין להקשות וכו' ועבדינן כפשט דבריו ולחומרא כיון דליכא להקשות על פשט דבריו ותמיהא לי על דבריהם דכמו דמקשינן על פשט דבריו שהוא עד סוף העולם דהו"ל לפרש חמש מאות שנים ג"כ מקשינן על כל פרסה ופרסה כיון שהוא יודע שהעולם מהלך חמש מאות שנה הלא הוא יודע שכמה פרסאות יש בעולם והו"ל לפרש. דמאי שנא. וכמו שכתבתי בדעת רש"י ז"ל שזה הם פירשו בשינוייא דש"ס כל מלתא דקצבתא לא קתני וכו':
עוד כתבו ופריך וליהוי כל אונא ואונא כמנין מהלך ימים שעד סוף העולם וכו' מילא תנן הריני נזיר כשער ראשי וכו' הרי זה נזיר לעולם אלמא נזירות הרבה קביל עליה ולא מפרשינן מלתיה לקולא למימר הריני נזיר שלשים יום וכשער ראשי דקאמר כלומר אריכא לי מלתא דקאמר כאילו אמרתי הריני נזיר כמנין שער ראשי ע"כ ודבריהם קשים אצלי שנראה מדבריהם דהש"ס הביא האי לראה דנזירות הרבה קביל עליה ולא מפרשינן מלתיה לקולא דאריכא לי קאמר ולמאי צריך והלא הם כתבו דפשט דבריו כך לחומרא דאין להקשות וכו' וכיון דאין להקשות על פשט דבריו ודאי דעבדינן כפשט דבריו וי"ל דודאי דעיקר הראייה היא דאדם עשוי לקבל נזירות בכי האי גוונא דעל כל פרסה ופרסה ועל כל אונא ואונא דאל"כ אפי' דפשט דבריו כך הוא כיון דלא עביד איניש לקבולי בכי האי גוונא הוינא מפרשי דאריכא לי קאמר להכי הביא ראיה מי לא תנן הריני נזיר בעפר הארץ וכו' דאלמא דזירות הרבה קביל עליה ולא מפרשינן מילתיה לקולא למימר דאריכא לי האי מלתא כעפר הארץ וכשער ראש:
עוד כתבו ומשני כל מלתא דאית ליה קצבתא לא קתני פירוש האומר הריני נזיר דער סוף העולם אית ליה קצבתא דמהלך העולם חמש מאות שנה ואם נזירות במנין קביל עליה הוה ליה לפרש דהיא אחרי שיש להם מנין ולכך יש לומר דחד נזירות קביל עליה ע"כ נראה דפירוש דבריהם כך הוא דאונא ואונא דעד סוף העולם יש להם קצבה שהרי מהלך העולם חמש מאות שנה ואם נזירות כמנין האונות קביל עליה הו"ל לפרש בהדיא כמה נזירות קביל עליה שהוא יודע שהעולם מהלך חמש מאות שנה והאונא מהלך יום אחד וא"כ יודע כמה אונות יש בעולם וא"כ הו"ל להזכיר בפירוש ומדלא הזכיר בפירו' יש לפרש דחד נזירות קביל עליה אבל שער ראשי ועפר הארץ אין להם קצבה ומנין כדי לפרש ואז אמרינן שקיבל עליו כמנין שער ראשו ועפר הארץ. וקשה לי על זה דהרי המקשה קא פשיט ליה דהאי כאלו פירש דבריו כמו שנראה מדבריהם לעיל וכיצד חשיב ליה המתרץ דזה לא פי' דבריו דנראה דזה פשוט דמקרי שלא פירש דבריו ואם המקשה והמתרץ חולקים בזה דהמקשה חשיב ליה כאילו פירש דבריו והמתרץ חשיב ליה שלא פירש דבריו א"כ העיקר חסר בהאי תירוצא דלא היה לו לימנקט בהאי גוונא דבשלמא לדברי רש"י שפיר דנקט בהאי גוונא:
עוד כתבו בדבור שאחר זה וז"ל ואם תאמר כיון דמחלק מתניתא בין דלית ביה קצבתא לאלף שנים דאית ליה קצבתא א"כ גם במתניתין יהיה נזיר ארוך עד יום מותו כמו באלף שנים ע"כ. גם דבריהם אלו קשים אצלי דמתניתין דידן שאני כיון דהוא יודע מנין העולם הוה לו לומר חמש מאות שנים וכיון שלא אמר כך אמרינן דחד נזירות קביל עליה וכמאן דאמר אריכא עלי מלתא אבל בהאי מתניתא אמר אלף שנים דפירש להדיא וכיון שכן אמרינן דכל ימיו חייו קאמרי:
ואיפשר לומר דהכי קאמרי כיון דהש"ס מדמי מתניתין דידן דאית ליה קצבתא לאלף שנים דמתניתא דלא נאמר נזירות הרבה קביל עליה שבא לומר בהאי סייעתא דחדא נזירות קביל עליה אלמא דעבדינן דין שתיהם שוה וכיון שכן אמאי לא עבדינן דין דמתניתין דידן כדין דמתניתא דהו"ל ליעביד כדין דמתניתא ולמה אמרינן דאריכא ליה מלתא קאמר:
ותרצו דשאני הכא דאמר הריני נזיר אלף שבים ולא אמר מכאן משמע נזירות ארוך קביל עלים אבל במתניתין אמר מכאן ועד סוף העולם דמשמע טפי אריכא ליה מלתא כמכאן ועד סוף העולם מלומר דנזירות ארוך קביל עליה מדלא אמר הריני נזיר עד סוף העול' ולא מייתי מהך ברייתא אלא דאיכא חילוק בין מלתא דאית ליה קצבתא למילתא דלית לוה קצבתא ע"כ. דבריהם אלו קשים דא"כ כד מקשה ליה וליהוי כל אוונא ואונא היה לו לתרץ דשאני הכא דאמר מכאן וכו' ולמה ל לתרץ כל מלתא דאית ליה. קצבתא מדלא תריץ הכי אלמא דהש"ס לא משמ' ליה חילוק זה וגם על הקושיא מעיקרא ליתא לפי מה שאמרו ולא מייתי מהך ברייתא אלא דאיכא חילוק בין מילתא דאית ליה קצבתא למילתא דלית ליה קצבתא דהיינו דהש"ס לא מדמי נותני' דידן למתני' לגמרי דוודאי מתני' דידן שאני דלא הזכיר סכום מהלך העולם ומתניתא איירי שאמר אלף שנים ולמה להם משום דאמר מכאן:
ונ"ל דוודאי כד פריך וליהוי כל אונא ואונא לא יכול לתרץ משו' דקתני מכאן דמשמע אריכא לי מלתא משום כיון דנימא כוונתו על כל אונא ואונא הוא מוכרח להורות דלאו נזירות ארוך אלא על מנין האונות להכי אמר מכאן להכי תרץ לו כל מלתא דקצבתא לא קתני וכמי שפירשתי דלהכי יש לומר דחד נזירות קביל עליה אבל כד הביא לו סייעתא והתניא וכו' לסיועיה דמצינו דקצבתא יש חילוק אע"פ שמשמעות שניהם כל ימי חיו קאמר דעבדינן מילתא דקצבתא נזיר ארוך עד יום מותו דלא כמו נזיר עולם. או כמו כל ימי חייו. דמשמע דגם במתניתין דהוא מלתא קצבתא לא עבדינן נזירות הרבה על כל אונא ואונא אלא חד נזירות קביל עליה אלמא דמתניתין כאילו אמר חמ' מאות שנה דהוא הקצבתא דקאמר מתניתין סוף העולם על זה הקש כיון דהש"ס מדמה מתני' לאלף שנים משום דאית ליה קצבתא דמשמע ליה דמה שאמר מכאן ועד סוף העולם הוא כאילו הזכיר חמש מאות שנה מהלך העולם. א"כ אמאי תפרש אריכא ליה מלתא אימא אחת אריך קביל עליה כמו הך דאלף שנים דהא לדברי המסייע חשיב ליה כאילו אמר חמש מאות שנים ועל זה תרצו דאע"ג דדמי ליה שאני הכא דאמר מכאן ועד סוף העולם דמשמע דטפי אריכא ליה מלתא כמכאן ועד סוף העולם מלומר דנזירות ארוך קביל עליה מדלא אמר הריני נזיר עד סוף העולם והמסייע לא מייתי הך מתניתא לדמותה לגמרי אלא לומר דיש חילוק בין דאית ליה לדלית ליה קצבתא דמה דאית ביה קצבתא לא אמרינן ביה אלא נזירות ארוך קביל עליה אבל דמתני' אה"נ דפירוש אריכא ליה קאמר כיון דאמר מכאן עד סוף העולם ודו"ק:
דף ז:
גמ' אבל אחת ומחצה דנחית וכו' קמ"ל כולהו נזיר שתים ע"כ והוי מתניתין כולה לא זו אף זו קתני וק"ל:
שם רב סבר לה כרבי עקיבא דדריש לישנא יתירא וכו' משמע דרבי. עקיבא הוא דדריש לישנא יתירא אבל רבנן לא דרשי לישנא ומניין להו זא דאימא דגם רבנן בעלמא דרשי אבל הבא לא צריך ללישנא יתירא דבלאו הכי אינו צריך ליקח לו דרך ומוכרח לומר דהא דקאמר סבר לה כרבי עקיבא דהיינו שדבריו מבוארים דדריש לישנא יתירא וק"ל:
תו' בד"ה הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת וכו' וממאי דסליק חילק דהיינו דקאמר הריני נדור ושעה אחת וה"ה שיש לחלק ארישא דמתני' דקאמר הריני נזיר ויום אחד ע"כ יש לדייק ממה שכתבו וממאי דסליק חילק משמע דליכא לחלק כך על בבא האחרונה שהיא הריני נזיר אחת ומחצה שאם אמר הריני נזיר אחת שלשים יום ומחצה או אם לא אמר אחת אלא:
הריני נזיר שלשים יום ומחצה ודאי דלא אמרינן שיהא נזיר מה' יום ג"כ אלא דאמרינן דפירוש ומחצה הוא על היום דסמיך ליה דלא אמרי' ומחצה דהוא מחצה של נזירות אלא אם הוא סמוך אאחת שמשמעותה נזירות שלימה ומחצה ממנה קאמר כן נ"ל ודו"ק:
דף ח.
גמ' ור"ש היא דאמר אדם מכניס עצמו לדבר שספיקו חמור מודאו כתב רשי' ז"ל דאילו נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ונאכל ואלו על ספיקו לא מצי מגלח דהכי מפרש באלו מותרים במס' נדרים ע"כ ובדיבור שאחריו כתב וז"ל ולהוי נזיר שבל ספק נזירות להחמיר דספיקו בנזיר חמור מודאו דאלו ודאי שלא היה בו מאה כור לא הוי נזיר השתא דהוי ספק אמרינן דנזיר הוא ע"כ ודבריו האחרונים סותרים ראשונים שכתב שפירוש ודאי הוא נזירות בודאי וכאן פירוש ודאי שלא היו בו מאה כור שאינו נזיר בודאי ועוד קשה שבכל מקום שאנו אומרים ספיקו לחומרא הוא שספק אם זה אסור או מותר דמספק אנו מחמירין עליו לעשות אותו שהוא אסור וג"כ בנזירות ספק אם היה בכרי מאה כור או לא היה אנו מחמירין לומר שהיה מאה כור כדי לאסור בכל דיני נזיר ומאי רבותיה דנזיר משאר איסורין ועוד מאי חמור מודאו דקאמר דמשמע דגם הודאי כמותו אלא דזה חמור מזה לכן נ"ל שט"ס וכצ"ל שכל ספק נזיר להחמיר ה"נ במתני' דהוא י"ל דספיקא הוא וכו':
ואיפשר. לומר דהא דכתב דספיקו דנזיר חמור מודאו לא קא מפרש להא דאמר חזקיה שספיקו חמור מודאו אלא מפרש דקאמר ר"ש שכל ספק נזירות להחמיר דהו"ל לומר שכל ספק נזירות נזיר הוא שלא יכול להחמיר אלא בדבר שיש בו קולא וחומרא ואנן עבדינן לחומרא אבל זה אם יהיה נזיר או לא. להכי תקן הלשון דלחומרא דקאמר דהיינו שדנין ספיקו אם היה ק' כור או לא להחמיר ואמרינן היה בו ק' כור והחומרא היא דלא עבדינן כודאי שאם לא היה בו ק' כור הוא קולא שלא יהיה נזיר השתא דהיא ספק מחמרינן ועבדינן ביה דהוא היה בו מאה כור ויהיה נזיר. ונראה הא דלא חייש ר"ש דליתי חולין בעזרה היא משום דאדם מכניס עצמו לספיקא ואדעתא דהכי נדר דגם שיהא ספק הוא מקבל עליו נזירות ולהכי אמר חזקיה ור"ש היא דאמר אדם מכניס עצמו לדבר שספיקו חמור מודאו שאפי' בדבר שהספק הוא חמור מאם היה נזיר בודאי וכמו שפי"רשי לעיל אבל קשה לי דלפי שטחיות דברי רש"י בפירושו כאן אין אנו צריכין להאי שספיקו חמור מודאו כי אם אדם מכניס עצמו לספיקא או לא וא"כ למה אצטריך חזקיה לומר בדבר שספיקו חמור מודאו ובשלמא לפירוש התוס' אתי שפיר דפירשו דהכא נמי ספיקו חמור מודאו ולהכי שפיר דנקט חזקיה הכי. ואיפשר לומר דהא דלא פירש כדברי התוס' משום דא"כ רבי יהודא דמתיר הוא משום דווקא דספיקו חמור מודאו אבל בספיקא אחרי' אדם מכניס עצמו ואין זה במשמעו' הש"ס אלא בכל ספק רבי יהודא מתיר משום דספק גזירות להקל דהיינו שאין אדם מכניס עצמו לספיקא בכל גוונא דמלבד דזה משמעות ספק נזירות להקל בכל גוונא איירי גם מדאמר ר' יוחנן אפי' תימא ר' יהודא התם לא נחית ליה לנזירו' וכו' דמשמע משום דאינו מכניס עצמו לספק בכל גוונא להכי פירש כפשטא דקתני ספק גזירות להחמיר וכפשטא דספק נזירות להקל דגם לפי פשט זה אתי דברי חזקיה דאמר במחלוקת שנויה דהרי גם לדברי התוס' פירשו במה דקתני ספק נזירות להחמיר ובספק נזירות להקל כפשט הדבר אלא עלמה דאמ' חזקיה דר"ש ס"ל אדם מכני' עצמו לדבר שספיקו חמור מודאו פירשו היכי דמי בענין של הכרי וכענין דהכא אבל בדברי ר' יאודה פירשו דבכל גוונא לא מכניס אדם עצמו לספק ולא משום שהיא ספיקו חמור מודאו: תו' בד"ה כמנין ימות השנה וכו' כיון דקאמר כמניין משמע נזירות ולא נזירות ארוך ע"כ ואע"ג דרבנן ס"ל דנזיר משמע נזירות הרבה בהך דכשיער ראשי ולעפר הארץ וא"ב למאי אצטריך כמנין הכא שאני דבימות החמה אית ליה קיצבתא וא"כ נזירות אריכא קביל עליה להכי אצטריך כמנין דהוא משמע נזירות הרבה ולא נזירות ארוך:
ע"ב גמ' אלא אי אמרת חדא נזירות קביל עלויה מי הוי השלמה כלל פיר"שי ז"ל אלא אי אמרת דחדא נזירות של תס"ה קביל עליו וכל חדא וחדא תהוי שס"ה ימים וצריך דיהוי נזיר שס"ה פעמים ושסה ימים כמנין ימו' החמה וכדברי רבי דאמר דאין זה נזיר שיהיה מגלח בסוף שלשים אלא כל שס"ה ימים יהא נוהג נזירותו ע"כ הנה מדברי הש"ס מי הוי השלמה כלל משמע דלדברי הבי לא שייך שישלים אותם דליכא אניש דחיי כל כך דהוא משמע כפירוש רש"י זה. אבל קשה לי דמנא ליה לש"ס דלדברי רבי דחדא נזירות של שס"ה וכל חדא וחדא תיהיה שס"ה ימים והלא בין דברי רבי לרבנן הוא דלדברי רבנן זמן הנזירו' יהיו נזירו' הרבה של שלשים ויגלח בסוף כל שלשים אבל לדברי רבי הוא שיהיה הזמן ההוא בנזירות ארוך שאינו מגלח בסוף שלשים:
ונראה. לי דכמו לרבנן דבימות החמה הם שס"ה נזירות. גם לרבי כך הוא נזיר שס"ה ימים וכאשר אמר במנין. דלמה ליה לומר כמנין בשלמא לרבנן הנייא ליה כי היכי דלא לימא נזירות ארוכה קביל עליה כיון דאית ליה קציבתא וכ"ש לעיל אבל לרבי דס"ל דנזיר משמע נזירות אחת. וכמנין לא אהני לנזירות הרבה. כי אם עד שיאמר נזירות א"כ כמנין למה ליה דמוכרח לומר כאילו אמר הריני נזיר כמנין שנת החמה לכל יום ויום שהם שס"ה שנים לפי שבימות החמה הוא נזירות אחת של שס"ה. ובאשר אמר כמנין הוא של כל יום ויום כמנין שנת החמה שאין נזיריות חלוקות כדי שנאמר הרי עלי נזיריות ימות החמה ודו"ק:
שם מנין שאני וכו' פירוש לדעת רש"י דאמר אפי' לרבי מודה דנזירות קביל עליה ומגלח אחת לשלשים משום דמנין שאני א"כ הכוונה דמנין דקאמר לגזירות הרבה קאמר ולא למה שהיה ס"ד דכמנין דקאמר הוא כאילו אמר הריני נזיר כמנין שנת החמה לכל יום ויום שהם שס"ה שנים וכמו שפירשתי לעיל לדעת רבי לפירוש רש"י ז"ל אלא לנזירות הרבה מכוין וכן במה שאמר אח"כ ורבי לא שני ליה מונה אין הכוונה דרבי בהאי לא אצטריך ליה כמנין דודאי אצטריך ליה לפי פירוש רש"י דלעיל כמ"ש אלא הכוונה דרבי לא שני ליה מונה כדי שנאמר נזירות הרבה קביל אלא כמנין דקאמר כדי דיהוי נזיר שס"ה פעמים שס"ה ימים כמנין ימות החמה:
אבל לדברי התו' שסוברים דאין בין רבנן לרבי אלא דלרבנן שס"ה נזירות קביל עליה ולרבי חד נזירות ארוך קביל עליה ולא שיהיה נזיר שס"ה פעמים שס"ה ימים. דמשום זה דחקו עצמם לפרש מה שאמר הש"ס מי הויא השלמה כלל הכוונה מי שייך בהלשון השלמה דהיינו שמשמעות השלמה על נזירות הרבה קאי. או כפי פירוש ההגה לפי שכפי פירושם שייך שישלם נזירות ארוך של כמנין ימות החמה אבל לפי פירוש רש"י לא איפשר שיחיה כל ימי נזירות זה שלפי דבריהם אלו כמנין דקאמר לא צריכנא ליה דלא משמע ליה לרבי כלל א"כ אתי שפיר כפשטיה מנין שאני שלא כמו שהיה סך דלא משמע ליה לרבי כמנין:
שם ורבי יהודא סבר לה כוותיה בחדא וכו' ורבי לא שני ליה מונה ע"כ דהוא כמו דס"ד דרבי לא משמע ליה מנין. הנה לפי מסקנא זו דרבי יהודא לא סבר לה כת"ק. אלא משום שאמר כמנין אבל היכא דלא אחור כמנין ס"ל כרבי דנזירות חד ארוך קביל עליה וא"כ ברישא דמתני הריני נזיר כשיער ראשי וכעפר הארץ סבר כרב דגזירות חדא אריכא קביל עליה דההיא דלא כרבי יהודא ג"כ ובאמצעיתא דמלא הבית או מלא הקופה היא כרבי יהודא משום דלא הזכיר מנין וג"כ ההיא דכמנין ימות החמה היא כרבי יהודא משום דהזכיר מנין וכיון שכן קשה דאיך הוו סתמי ופליגי דרישא קא תני לדברי ת"ק בסתם דלא כרבי יהודא וא"כ קתני תרי סתמי דלא כת"ק ומיהו כבר כתבתי סיפא דגם לת"ק צריך כמנין משום דאיהו אית ליה קציבתא אבל מאמצעיתא קשה דסתם לה כרבי יהודא וכרבי דההיא לית ליה קציבתא וא"כ נזירות הרבה קביל לדעת רבנן ואמאי לית ליה תקנתא דבשלמא כאוקמתא דחזקיה אתי שפיר דאה"נ דנזירות הרבה קביל עלויה אבל כיון דמספקא לון אי נזירות דקשואין קביל עליה או נזירות דחרדל קביל עליה אמרינן דספק נזירות להחמיר כר"ש. ויהיה כל ימיו לנזירות שמא דחרדל נזר. אבל מגלח בכל שלשים יום משום דנזירות הרבה קביל עליה כרבנן. אבל למסקנא שהיא כדברי ר' יוחנן דר' יהודא ס"ל דנזירות ארוך קביל עליה קשה דהיא דלא כת"ק דרבי:
ומיהו נראה דרישא לא סתמא מקריא כיון דהביא דברי רבי דפליג עליה: אבל ראיתי להרמב"ם בפ"ג מהל' נזירות הל' י"ח פסק כת"ק דרבי וז"ל האומר הריני נזי' כשער ראשי וכעפר הארץ וכו' הרי זה וכו' לפיכך יגלח כל שלשים יום ע"כ דלא בעי לומר כמנין ולמעלה פסק בההיא דקופה דנזיר כל ימיו ויגלח משנים עשר חדש לשנים עשר חדש. אלמא דלא כת"ק דרבי דס"ל דנזירות הרבה קביל עליה אלא חד נזירות ארוך קביל עליה ועבדינן דיניה כדין נזיר עול' והיא כמזכה לסתרא לבי תרי וכן ראיתי שהקשה קושיא זו בהגה שם. אבל מהך דדין ז' דהאומר הריני נזיר כמנין ימות החמה וכו' דמשמע דבעי כמנין. דהיא דלא כת"ק דרבי לא קשה שכבר כתבתי לעיל דגם לת"ק דרבי צריך לומר כמנין משו' דאית ליה קציבתא והוא נזירות ארוכא גם לת"ק להכי צריך לומר כמנין: