אור ברסלב
ידי דוד נזיר › דף נ.

ידי דוד· רבי דוד מועטי

נזיר · דף נ.

דף מט:

גמ' ועדין יאמר על אבר ממנו מגלח על כלו ולא כ"ש ע"ב קשה לי דמה קושיא זו דמה לאבר ממנו שכן יש עליו בשר כראוי אבל במת עסיקנן דלית בה בשר כלל דכמו שתאמר שאין עליו כזית כדאמר ר' יוסי כ"ש מאבר שאין עליו בשר כלל ואם קא מקשה על דברי ר' יוסי דנקט שאין עליו כזית דמשמע אבל יש עליו בשר אלא שאין בו כזית הא לאו קושיא דר' יוסי לאו בדווקא נקט דבריו אלא על מה דמקשה עליו מכזית בשר השיב דלית ביה כזית בשר ולעולם נאמר שאין בו בשר כלל וי"ל דקא מקשה דאע"ג דאין עליו בשר כלל כיון דהוא מת כלו אתי מכ"ש מאבר שיש עליו בשר כראוי ולזה תרץ כדאמר ר' יוחנן לא נצרכא אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין ורבא אמר לא נצרכא אלא לרוב מניינו וכו' דהנייו שאינו מת שלם אלא עצמות מת שיש בהם מרוב מניינו או רוב בניינו וכו' וכתב המפרש דא ע"פי דבעלמא לא הוי חשיב לענין טומאת מת אלא א"כ שיהא בהן רובע עצמות גבי נזיר הויא חשיב כמת כלם הואיל ומגלח עליהם ע"כ. הנה אזיל כפי מתני' דאהלות דאינו מטמא באהל לא ברובע מרוב בניינו או מרוב מניינו ודבריו קשים אצלי כיון דבעלמא אינו מטמא באהל, א"כ לא ירדה טומאה לנזיר באהל זה ואמאי מטמא ומגלח עליהם דאדרבה במתני' דלקמן קא תני דברים שמטמאין באהל ואין הנזיר מגלח עליהן:

ואיפשר לומר דהכא דקתני מת הוא איירי שלא נתפרקו העצמות אלא שעומדים בעצמם ולהכי מטמא דלא דמי לעצמות מפורקין דאין מטמאין באהל אלא ברובע קב דווקא דהכא חשיב כמת שלם והה"נ דמטמא באהל ונזיר יגלח עליהם כן איפשר לפרש דבריו ומה שאמר דאע"ג דבעלמא לא הוי חשיב וכו' הוא דהיינו בשאין בעצמ' רובע והם מפורקין אבל הכא דעומדים בעינם דהא קתני מת אה"נ דמטמא עליהם באהל ומגלח עליהם ודו"ק. בשר המת שקרש ומוהל שהרתיח כתב המפרש ומוהל שהרתיח שיצא מבשר המת כמין מים והרתיח ליקרש על ידי רתיחה שהרתיח וכו' פירוש שיהתיח מעצמו דלא כפירוש התו' דמפרשי והרתיח באור וכו' וריהטא דש"ס משמע כדברי המפרש דהוא קאמר שהרתיח דמשמע מעצמו דומיא דבשר המת שקרש דאמר ברישא דהוא דקרש מעצמו:

הך אלימא דלא ידענן דדידיה הוא כי קרש מאי הוי וכו' כתב המפרש אי ההיא משקה דקריש הוי מן המת כלומר דידענן ודאי דלאו ממת הוא ע"כ משמע דדווקא דידענן ודאי דלאו ממת הוא דאז תקשה דאמאי מטמא הא אם הוא ספק מטמא ומגלח וקשה לי דאיך מגלח על הספק:

ועוד קשה דהא קאמר ואי מן המת הוא בודאי אפי' לא קרש אמאי לא מטמא משמע אבל אם הוא ספק אינו מטמא ואינו מגלח והוא הפך צד ראשון: ונ"ל דפריש כך משום דר' ירמיה קא מתרץ דהוא בסתם וכו' דמשמע דהמקשה סבר דאיירי בודאי ולהכי קא מקשה ומוכרח לפרש הקושיא דאמר אלימא דלא ידענן דדידיה הוא דהכוונה דידענן ודאי דלאו ממת והוא כי קרש אמאי מטמא אע"ג דקרש הוא סימן דמגופיה הוא הרי מ"מ ידענן דלאו מגופיה בודאי ואם מן המת בודאי אפילו לא קרש מאי הוי הרי ידענן דמגופיה הוא ומתרץ ר' ירמיה בסתם דהיינו דלאו במציאות דודאי אלא דאירי דנסתפק לן אי דמת הוי אי לא ש הילכך מהדרינן אי קרש הוברר דמגופיה של מת הוא. ואי לא קרש הרי הוברר דלאו מגופיה דמת הוא דהשתא אתי שפיר דהמקשה נמי ידע דקרש הוא סימן דמגופיה של מת אלא דלפי דהבין דאיירי הענין בודאי קא מקשה כנ"ז אבל לפי דברי התוספ' דהמקשה לא ידע דקרש הוא סימן דמגופיה דמת הוא אלא עד דחידש לו כך ר' ירמיה ולהכי פירוש בקושיא שאין אנו יודעין יכו' כי קריש מאי הוי היכי מגלח על הספק, הי דידענן דדידיה הוא ואע"ג דלא קריש ודבריהם אלו קשים אצלי דאיך שייך לומר דהמקשה לא ידע דקרישות הוא סימן דמגופיה של מת דא"כ מאי מועיל האי דקרש ולמאי נקט לה כיון דהוא ספק עדיין והדבר מוכרח מעצמן דקרישות מסיר הספיק דלהכי נקט לה הש"ס ודו"ק:

מי אמרינן נצל דאתי מאדם וכו' הנה לפי ריהטא דש"ס דקא בעי אם באה הקבלה גם לנצל דבהמה דלשניהם באה הקבלה דנצל הרי הוא כבשר ובודאי דהוא ראוי לאכילת הכלב דאי לאו הכי אפי' בשר עצמו אינו מטמא או דילמא דלא באה הקבלה אלא לנצל אדם דווקא וכתבו המפרש והתוספות אף אם הוא ראוי לאכילת הכלב כיון דנימוח הוא חשיב כעפרא דארעא. ולכאורה קשה דלמה צריך לומר כך כיון דלא באה הקבלה אלא לנצל האדם דווקא מהיכא תיתי לומר דגם לבהמה יש נצל כיון דהבעיא היא אם גמירי גם לבהמה. או לאדם דווקא משמע דאם לא גמירי אלא לאדם לא צריכין תו לשום טעם:

ונ"ל דכתבו הכי כי היכי דלא תקשי על בעיא זו דמהיכא תיתי לומר דליחלק בין בשר לנצל כיון דהוא ראוי לאכילת הכלב מה לי בשר מה לי נצל לזה אמרו כיון דהוא נצל בעלמ' אמרינן דהוא כעפרא בעלמא: אבל אכתי איכא למידק דאם גמירי דנצל לאדם דהוא חשוב כבשר גם בבהמה חשוב כבשר נמי וי"ל דבהמה שאני כיון דטומאת נבילה תלה הכתוב באוכל אע"ג דזה ראוי לאכילת כלב מ"מ כיון שנמחה עפרא בעלמ' הוא ולא מקרי אוכל:

וראיתי להרמב"ם בפ"א מהל' אבות הטומאה שכתב וז"ל בשר נבילה שנפסד והבאיש ונפסד מלאכול הכלב טהור לפיכך נצל הנבילה ספק אם מטמא בכזית או לא ע"כ נראה ממ"ש לפיכך על ונפסד מלאכול הכלב טהור משמע דעל ידי שטהור זה שנפסד מאכילת הכלב הוא דנפל הספק אם מטמא בכזית או לא דנצל איפשר שנפסד מאכילת הכלב דהבעיא אם נפסד מאכילת הכלב וא"כ לא גמירי נצל בבהמה דהוא נפסד מאכיל' הכלב או גמירי נצל בבהמה לפי שלא נפסד מאכיל הכלב. דלא כפירוש המפרש והתוספות דמפרשי דודאי לא נפסד מאכילת הכלב אלא משום דהוא כעפרא דארעא:

ונראה דהרמב"ם גריס כמו הגירסא שלפנינו ואי ס"ד עד לכלב אפי' בחמה נמי דהיינו דאם זה הנצל חזי לאכילת כלב אפי' בחמה נמי יהיה טמא דלא נפסד מאכילת הכלב כמו הנצל ודחי ליה דהניחו בחמה שאני דלא נמחה עד שסרח כבר בחמה ונפסד מאכילת הכלב אבל הנצל אימא דלא נפסל מאכילת הכלב:

אבל המפרש והתוספות גרסי ואי ס"ד יש נצל לבהמה אפילו בחמה נמי ולפי דברי הרמב"ם הנז' מפרש גמירי דאמר הש"ס הכוונה דסברי רבנן כך ולא משום הקבלה ודו"ק:

ואי ס"ד עד לכלב אפילו בחמה נמי כתב המפרש ואי ס"ד דיש נצל לבהמה אפי' המחהו בחמה ליהוי טמא עי חזר וקרש ע"כ:

קשה לי דלמה כתב כי חזר וקדש דלא מצריכינן קרש היכא דלא ידעינן אם מגופיה דמת אם מכיחו וניעו ולהכי אם קרש דעינן דמגופיה דמת אבל הכא דאיירי בחלב נבילה בודאי למאי צריך קרש ואיפשר לומר דקים ליה דכלזמן שהוא מחוי אינו ראוי לאכילת כלב אלא עד שיקרוש:

תנן כל הניצוק טהור חוץ מדבש הזיפים והצפיחית כתב המפרש והואיל והן עבין נעשה תחתון כמו מחובר לעליון וכו' קשה לי הא דכתב משום דעבין והא בעיא אח"כ דבעי רמי בר חמא יש ניצוק לאוכלין או אין ניצוק לאוכלין וכו' דבעי על טעמא דדבש והצפיחי אם משום דאית בהו רירי או דילמא משום דסמיכין וכו' דהיינו משום דהם עבים כמו שפירש הוא שם. וכן קשה נמי לדברי התוספות דפירוש טעמא דמתוך שהוא עב הרבה חשיב אוכל דהא אח"כ קא בעי על זה:

וי"ל דפירשו לפי הפישוט ת"ש וכו' בין בראשונה בין בשניה דהוא ליפשוט דיש ניצוק לאוכלין דטעמא דדבש והצפיחית הוא דהם עבין וחשיבין כאוכל ולפי דברי המפרש שם לל"ק ולדברי התו' שם לפי ת"ש ראשונה ודחיה דשניה ואח"כ ראיתי להרמב"ם בפ"ז מהל' טומאת אוכלין דפסק דאין ניצוק לאוכלין וטעמא דדבש והצפיחית משום רירי דלא כהך ת"ש אלא כר' זירא וכמר בריה דרבינא וכדחיית רב אשי דאמר מדי איריא לפי פי' המפרש ללישנא קמא וללישנא בתרא ולדברי התו' כדברי רבי זירא ומר בריה דרבינא וכפשוט דאמר ליה רבינא לרב אשי:

והכ"מ כתב שם דרבינו פסק כר' זירא ומר בריה דרבינא ולא שבקינן לפשיטותא דרבינא משום דחייתו דרב אשי ע"כ דזה הוא לפי דברי התוספות וכלישנא בתרא דהמפרש ודברי טעם הם:

ועוד נ"ל דמה שכתבו המפרש והתו' דטעמא הוא משום דעבין הם הוא דהכי ריהטא דמתניתין מדנקטא דבש הזיפים והצפיחית דווקא דמשמע אבל בדבש אחר לא דהוא משום דדבש אחר צלול הוא והני משום דעבין. אלא דרמי בר חמא קא בעי דשמא דטעמא הוא משום רירי ואם כן אוכלין אחרים דלית להו רירי לא אע"ג דהם עבין:

תוכן העניינים

ידי דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה