ידי דוד· רבי דוד מועטי
נזיר · דף מג.
גמ' אלא אמר רבה הכניס ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא גי' זו לא ידעתי דידו מאן דכר לה עכשיו:
ונ"ל שצ"ל לגרוס צירוף גופו משום טומאה איכא וכו' דהיינו דמה שאמר ר"א דצירוף גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קאתו אינו כלום משום דאי איפשר דלא עייל חוטמו ברישא כמו שמקשה הש"ס:
רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתא אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין ע"כ אמר כשהוא גופם משום דרוב גוססין למיתה להכי בשעה שהתרו בו כשהוא גוסס הו"ל התראת ודאי ולהכי לוקה וק"ל: ר"ל אמר גוסס איכא בינייהו למ"ד מהחלו אפי' גוסס פי' דכהן מוזהר ליכנס באהל הגוסס ולפי האי ברייתא לדברי ר"ל לא אתו דברי מר בר רב אשי דלעיל דאמר דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתא אדייתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין מיבעי ליה לכדרבי דתניא ר' אומר במותם אינו מטמא אבל מטמא בנגיעתם ובזיבתם ע"כ משמע דהוא משום דקרובים לו אבל לאחרים מוזהר והיכן מצינו שהנזיר מוזהר למגע זב ומצורע וראיתי להתוספות שכתבו לקמן דף מ"ח דהוה ס"ד דמוזהר ג"כ בטומאת מצורע שחשוב כמת וכאן כתבו דאפי' באחריני אינן מוזהר כ"א בטומאת מת דכתיב על נפשות מת לא יבא פי' בטומאת מת הוא דמוזהר באחריני דעל כל נפשות כתיב ועלייהו קאי במותם להתיר מגע זיבתם ונגעם ולאו דאביו ואמו דווקא:
א"כ לימא קרא במות מאי במותם שמעת מנה תרתי ע"כ משמע אבל אידך לא משמע תרתי דבמות במותם לא שנייא ליה:
וקשה לי והא קאמר אח"כ הש"ס ולמ"ד מלהחלו הא מיבעי ליה להאי סברא א"כ לימא קרא להחל מאי להחלו שמעת מניה תרתי הרי גם למ"ד מלהחלו שאני ליה לישנא דקרא וג"כ תקשה לאידך נמי משמע דלא שנייא ליה בין להחל להחלו והרי כבר אמר הש"ס דדריש תרתי מבמותם מדלא כתיב במות וכתב במותם:
ועוד איכא לימדק במאי דקאמר א"כ לימא קרא במות מאי במותם שמעת מניה תרתי למאי צריך לכתוב במותם דאפי' אי כתב במות הוה משמע תרתי דמשמע דלא אמר אלא לענין מיתה דהוה משמע עד שימות ומשמע שאין לו שום טומאה כי אם טומאת מת אבל למאן דדריש להחל דאי כתב להחל הוה דרשינן ליה בודאי ללשון חילול דווקא דהוא יצא זה שהוא מחולל ועומד ומדכתב להחלו משמע דלידרוש נמי לשון חלל דאי לאו הכי הוה ליה לכתוב להחל אבל אכתי קשה אימא דלא אתא אלא ללשון חלל דווקא ולא לידרוש לשון חילול נמי: ונראה לי דהכי כוונת הש"ס ולמ"ד מלהחלו שהוא משמע אע"פי שהוא גוסס דאיך איפשר לומר כך דהא גלי קרא במותם דבעי עד שימות וא"כ להחלו לדרשא אחרת אתא ותרץ מיבעי ליה לכדרבי וכו' דהיינו כיון דכתיב להחלו דהוה משמעות גוסס נמי אע"פי שכתב במותם לא תפיק קרא דלהחלו ממשמעותיה דהא מצינן לאוקומי קרא לכדרבי וכו' דהיינו שאינו מטמא לטומאת המת דווקא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם. דאי איפשר לפרש כמשמעות הקרא עד שימותו כיון שכבר כתיב להחלו וחזר והקשה ולמ"ד במותם הא מיבעי ליה להאי סברא וא"כ עדיף דלידרוש להחלו כמשמעותיה ותרץ לו דאם הכוונת קרא להכי דווקא ולידרוש להחלו כמשמעותיה א"כ הו"ל לכתוב במות דהוא משמע על מין הטומאה קאמר וכד כתב במותם דהוא כיניו אאביו ואמו. משמע דבא לומר דבעי עד שימותו וממילא משמע תרתי שאינו מוזהר אלא לטומאת מת דווקא כמו דדריש רבי אלא שצריך לשאול דלמאי אתא להחלו ועל זה הוא דקאמר ולמ"ד במותם הכתיב להחלו והשיב לו דלהכי הוא דאתא במי שאינו מחולל וכו' ועל זה חזר לומר דלמ"ד מלהחלו הא מיבעי ליה להאי סברא ולמה תדרוש לו ללשון חלל והכוונה כיון דאיכא למדרשיה להכי עדיף הוה כמו אידך דהא אית ליה הוכחה לדבריו מדכתיב במותם וכמ"ש ותרץ לו דאם להכי אתא קרא לבד היה לו לומר להחל למאי כתיב להחלו שמעת מניה תרתי דהיינו דג"כ אי איפשר לומר דלהאי לבד אתא שהוא לשון חלל דא"כ לא היה כותב קרא להחלו דהוא משמע נמי לשון חילול אלא היה כותב לשון חלל להכי שמעת מניה תרתי דהשתא אי איפשר לומר מדלא כתב במות וכתב במותם דלא נדרוש להחלו לשון חלל נמי דקרא הכי להדיא ולא משגחינן בהאי דלא כתב במות וכתב במותם דאגב דכתב אביו ואמו כתב במותם אבל אידך ס"ל כיון דקרא איירי במותם ממש דליכא ביה פירוש אחרינא לא שבקינן ליה מפני קרא אחרינא הוא דמה דדרשת ביה הוא משום כתיב ביה ואי נוסף להכי משמע תרתי דלא דחינן פשטיה דקרא משום ואו הנוסף דהוא קאי על האדם הזה דעושה מעשה להתחלל ומינה משמע יצה זה שמחולל ועומד דהשתא אתי שפיר דמר עדיף ליה במותם ומר עדיף ליה להחלו ודו"ק: לענין טמויי עד דנפקא נפשיה ע"כ אבל מאן דדריש לה מבמותם דדריש הכי לא יטמא להם במותם דמשמע דהלאו הוא משום הטומאה וכיון שעדיין לא מתו דליכא טומאה ליכא לאו כלל דלא כאידך דאע"ג דאינו מטמ' איכא לאו אחרינא דלא יחלל לדברי המפרש ולדברי התו' לאו דלא יטמא כאילו סמכו להחלו להזהירו אף גוסס משום חילול:
וקשה לדברי המפרש דהלאו הוא דלא יחלל ולהחלו אתא לגלויי דמשעה דהוא גוסס קאי בלאי דלא יחלל דכן משמע מדבריו הכא וכן בד"ה ור"ל אמר גוסס איכא בנייהו וכו' דא"כ מאי קאמר בש"ס להחלו להכי הוא דאתא במי שאינו מחולל יצא זה שמחורו ועומד וגם לאידך קאמר להחלו שמעת מינה תרתי והא האי דרשא דיצא זה שמחולל ועומד נפקא מלא יחלל מעיקר הלאו ולא מלהחלו דכך כתב לעיל בד"ה איתיביה אביי וכו' וכמו הגי' שלפנינו אבל להתו' דגרסי לעיל מלהחלו ניחא דהוא כמו הכא:
תו' בד"ה מהכא משמע דכהן אסור וכו' כתבו זה כמו פסק ואמרו מהסוגיא זו משמע דכהן אסור ליטמא לאחרים ואע"פ שהוא כבר טמא דהוא נטמא לקרוביו דלא עביד איסור בקרוביו אפ"ה אסור ליטמאות עוד לאחרים ואע"פי שהוא כבר מחולל ועומד שלא אמרו יצא זה שמחולל ועומד הוא דווקא למלקות אמרו דאף לדברי רבה דאית ליה אבל טומאה וטומאה לא מ"מ אם פירש ממתו וחזר ונגע חייב מלקות דהא רבה מיירי דווקא בחיבורין אבל אם פירש חייב מלקות ולא אמר רבה בחיבורין דמותר אלא דלא לקי דווקא ורבה סתם אמר דמשמע אע"ג דהיה כבר טמא מהקרובים כן נראה מדלא מייתו מהיכן משמע להו אף כי נטמא מקרובים וראיתי כתוב משום שהרי אמרו לה יטמא ולא לאחרים עמה ואח"כ אמרו התו' וכן שמעתי מאשילי רברבי דהיינו שכך שמעו מחכמים גדולים ועד כאן סוף הדיבור ומה שכתוב עוד לשון ר"י שהנזיר יושב בבית יכו' הוא דיבור אחר ותשלום ד"ה עד שעה שימות לשון ר"י שהנזיר יושב בבית אשר מת כעת כזאת בבית שהוא שם ע"כ דהיינו שיכול לישב באותה הבית עד אשר ימות המת ואח"כ אמרו להחלו בכהן הדיוט כתיב ולאפוקי מגוייד וכו' דהוא דיבור אחר:
ד"ה אמר ר' יוחנן משמעות דורשין איכא בינייהו וכו' דהיינו דלר' יוחנן תרוויהו ממעטי מגוייד דאף דדריש מלהחלו משמע לאחר שנעשה חלל דהיינו עד שמת לגמרי דליכא פלוגתא בינייהו לענין דינא אלא לענין הדרשא דווקא וק"ל. בד"ה מתיבי אדם איני מטמא וכו' והתם בפ' האשה בתרא דייק מהך ברייתא דמגוייד טמויי לא מטמא הא מיחייא לא חיי ופליגי תנאי התם ע"כ פירוש דהתם קא דייק מהך ברייתא דמגוייד לא חיי אלא דטמויי לא מטמא דמדקתני אלא דאינו מטמא עד שתצא נפשו משמע דאע"ג דמחייא לא חיי אפ"ה אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ודין זה אינו מוסכם דפליגי ביה תנאי התם דאיכא תנא אחרינא דס"ל דמגוייד חיי:
ד"ה ולמ"ד מלהחלו וכו' נ"ל שט"ס הוא וכצ"ל לעניין אתחולי הא איתחיל מ"מ נדרש לאו דלא יטמא כאילו סמכו להחלו להזהירו אף על גוסס משום חילול ע"כ פירוש אע"ג דאינו מטמא אלא עד שתצא נפשו וא"כ לכאורה ליכא לאו בהאי דלאו דלהחלו דרישא דקרא קאי על הטומאה דהא כתיב לא יטמא להכי אמרו דמ"מ נדרש לאו דלא יטמא כאילו קאי נמי על להחלו להזהירו אף על הגוסס שלא יעסוק בו דהוא מוזהר עליו ואח"כ אמרו דהיה מצי לשנויי דהך ברייתא וכו' עכ"ל ולא נמצא כתוב מה דהוא מצי לשנויי ולפי שאנכי איש צעיר הוקשה לי על הש"ס במאי קא פריך מתיבי וכו' דודאי הך ברייתא כאידך תנא דדריש מבמותם אמרתי שודאי דזה הוא מה שאמרו והוה מצי לשנויי דהך ברייתא כמאן דדריש מבמותם וק"ל:
בד"ה ומהכא שמעינן דכהן אינו מוזהר על הגוסס דקיימא לן כרבי יוחנן לגבי ר"ל פירוש דלר' יוחנן תרי ברייתות איירי עד שימות דהא הוא ס"ל דמשמעות דורשין איכא בינייהו וא"כ אין הכהני' מוזהר על הגוסס ואח"כ אמרו בה"ג גריס אביי במקום רבי יוחנן ורבה במקום ר"ל וכו' דהיינו דכד גריס רבא במקום ר"ל הרי עבדינן הלכה כרבא דגוסס איכא בינייהו דאידך ברייתא דדריש מהחלו דאסור גוסס היא מתניא בסתמא משמע דהיא רבנן א"כ ועבדינן כוותה דהלכה כרבי חבירו ולא מחביריו ויהיה הגוסס אסור וק"ל: