אור ברסלב
ידי דוד נזיר › דף מא:

ידי דוד· רבי דוד מועטי

נזיר · דף מא:

דף מא.

גמ' ור"א דאתי עשה ודחי לא תעשה מנליה ע"כ כתב המפרש בשלמא לרבנן דילפי מצורע מזקנו וכו' דבריו אלה קשים והא רבנן נפקא להו מראשו כמו שמבואר בש"ס להדיא ועוד דמאי דכתב בסוף הדיבר דאיכא למיפרך דמכהן לא ילפינן שכן לאו שאינו שוה בכהן וכו' ג"כ הכי ליפרוך לרבנן דקרא איירי בכהן מצורע לפי פשטא דבריית' ואתא לומר דעשה דמצורע דחי לאו ועשה דכהנים ומניה ילפינן נמי דמצורע תגלחתו בתע' וכמ"ש התו לעיל בד"ה ומאי טעמייהו דרבנן וכו' וי"ל דכוונת דבריו דלרבנן דגם מזקנו נפקא אבל לר"א אי איפשר דנפקא ליה מזקנו דלא דחי אלא פלגא וזה כמצרע שאינו כהן דגם הוא בכלל זקנו ולבסוף אמר ואם מזקנו דכהן מצרע דלהכי אתא קרא מלבד הך דלא דחי אלא לפלגא איכא למפרך נמי דמכהן לא ילפינן וכו'. תו' בד"ה ואי כתב רחמנא ראשו וכו' לכל הנהו וצ"ל הכל נפקא להו מראשו דמקרא מלא דבר הכתוב לא שנא הוא נזיר ולא אינו נזיר ע"כ ואע"ג דרבנן כך ס"ל דמקרא ואיירי בין בנזיר בין בשאינו נזיר אפ"ה נמי אצטריך זקנו להטעין תער במצורע דלא מראשו שמעינן לה מה שמתיר תגלחת בנזיר ג"כ לפי שאיסור תגלחת בנזיר גם בשאר מעבירין נמי וכיון שכן מה שהיתר הכתוב מקרא דראשו הוא כדי להתיר גם כן לכל מעבירין למאי דאסור בנזיר ולא להטעינו תער אתא דבשלמא לר"א דמטעינו תער מראשו הוא משום דס"ל כר' יונתן דס"ל דאיני חייב אלא בתער וא"כ מה שמתיר מראשו בנזיר מצורע היא מה דהיה אסור בנזיר דהוא תער דווקא אבל לרבנן ודאי אצטריך זקנו נמי להטעין אותו תער כמ"ש:

אלא דאיכא לימדק כיון דזאת סברא היא דמקרא מלא דבר הכתוב לא שנא הוא נזיר ולא שנא אינו נזיר א"כ לעיל אמאי אצטריכו לתרץ עה שהקשו על ר"א דאמאי לא מוקים ראשו בראשו דכל אדם ולא בנזיר ולמדחי לאו דהקפה גרידא דהוא משום דס"ל דהקפת כל הראש לא שמה הקפה וכו' הו"ל לתרץ כמו הכא דמראשו משמע בין שהוא נזיר בין שאינו נזיר. ומיהו מהש"ס דלקמן הכי נראה דלר"א לא ס"ל הכי והוא ממה דקאמר ור"א דאתי עשה ודחי לא תעשה מנ"ל דאם מראשו משמע בין נזיר בין שאינו נזיר אזי ליכא למימר עוד מנ"ל דהכיוה דאם לית ממקום אחר היה לו למוקים קרא בשאינו נזיר דלא אית ליה אלא לאו גרידא ואמאי והא ראשו משמע בין נזיר בין שאינו נזיר אלא ודאי דפשיטא ליה להש"ס דלר"א לא ס"ל כך ואי ליכא קרא אחרינא הוה מוקמינן ליה דווקא במצורע שאינו נזיר ולהכי קא בעי מנ"ל דאתי עשה ודחי לא תעשה וכמו שפירשו התו' יעו"ש ודו"ק:

בא"ד וא"ת לר"א ביון דמוקי ראשו וכו' מאי אצטריך זקנו לר"א וכו' תיפוק ליה מראשו ע"כ פי' דבשלמא לרבנן אצטריך זקנו בין למה שתרצו לעיל דמראשו משמע בין נזיר בין שאינו נזיר ודחי שני לאוין ועשה מ"מ אצטריך זקנו כדי ללמוד תגלחת מצורע בתער וגם לתירוץ שני דאין לחלק בין לאו אחד לשני לאוין וילפינן תער מזקנו אצטריך ראשו דהקפת כל הראש שמה הקפה כדאמר בש"ס דתרוייהו צריכי אבל לר"א דדריש ראשו לנזיר ומצורע דילפינן הכל מניה למאי אצטריך זקנו ותירצו דמוכרח לומר דלר"א ס"ל דאיכא לימפרך וכו' להכי איצטריך זקנו:

בד"ה השתא משמע הכא וכו' וההיא דת"כ איכא למדחי וכו' אלא בנזיר דאסור וגלח ראשו תוך ימי נזרו ואף במספרי' למ"ד לעיל לרבות כל מעבירין ע"כ דקאמר על הנזיר דאסור לגלח ראשו אפי' במספרים אבל בזקן אינו אסור במספרים כי אם בתער דהנזיר אינו אסור אלא בגילוח הראש אבל בגילוח זקן הרי הוא ככל אדם דעלמא דאינו חייב בתגלחת הזקן במספרים. וקאמרי והכי מוכחא סיפא וכו' אלמא בנזיר מיירי וקאמר דתגלחת מותר בכלן ואם שאינם נזירים בין בתער בין במספרים שאין שום אישור בתגלחת הראש מצד הראש כמו הנזיר שאין אסור בו כי אם הפיאות אבל הזקן יש בו איסור תמיד לכל אדם שהוא השחתה בתער כך כוונת דבריהם שאין מוכרח לפרש הברייתא שמה דקתני והזקן אסור הוא באופן דאיירי רישא דאסור גם במספרים ולהכי תקשו רישא אסיפא דמשום זה יש מי שמפרש דאיירי לר"א דס"ל דאף במלקט ורהיטני חייב ומפרש דמה דקתני רישא והזקן מותר הוא משום נזיר אך חייב משום השחתה עכ"ד. ודברים אלו קשים אצלי דהא דמה דקתני רישא והזקן מותר הוא משמע דמותר במספרים דווקא אבל בתער אסור משום נזיר וזה אי איפשר דמשום נזיר ליכא איסור בזקן כי אם בראש דתער לא יעבור על ראשו כתיב. ומוכרח לומר דמשום השחתת זקן קאי דאינו אסור אלא בתער ודלא כר"א ולהכי מוכרח דסיפא דקתני והזקן אסור בכל אדם הוא דכל אדם יש לו איסור של הזקן כמ"ש:

בד"ה ור"א עשה ודחי לא תעשה מנ"ל וכו' וכ"ת דמה להנך שכן לאו שאינו שוה בכל הוא דלאו דהקפה ליתיה בנשים פירוש דלאו דנזיר לאו שאינו שוה בכל אלא בנזירין וא"כ מראשו לא ילפינן לעלמא וזקנו נמי דר"א ס"ל דאצטריך דעשה דגילוח דחי לאו ועשה דכהנים דהוא חמור וא"כ מכ"ש לא תעשה דעלמא דזה ודאי לאו שאינו שוה בכל. דדווקא בכהנים אלא אפי' ממצורע שאינו כהן דדחי לאו דהקפה דראש וזקן גם הוא אינו שוה בכל דליתיה בנשים א"כ גם לרבנן תקשה דמנא להו לעלמא ואמי קא מקשה דווקא לר"א:

בא"ד ואמר הר"פ דמשה פריך לר"א וכו' קמ"ל ראשו ע"כ כוונת דבריהם הא דלא בעי הש"ס כי אם לר"א דווקא ולא רבנן הוא משום דר"א ממילא קא דריש ראשו בנזיר ומצורע דאיכא לאו ועשה דמשמע דללאו גרידא לא אצטריך דפשיטא ליה דדחי ליה ולהכי קא דריש קרא דראשו ללאו ועשה דאל"כ היה לו לדרוש כמו רבנן דאתי ללאו גרידא ומש"ה זקנו אתא ודאי לאשמועינן גם ללאו ועשה דאל"כ למאי אצטריך הא מראשו שמעינן ללאו גריד' וכיון שכן שפיר קא בעי הש"ס דמאיזה מקום יליף ר"א דהשתא לא נחית הש"ס משום לאו שאינו שוה בכל אלא מאיזה מקוה קא פשיטא לר"א דאתי עשה ודחי לאו תעשה וחרץ לו דר"א יליף מגדילים וכו':

בא"ד והר"מ אמר וכו' ואל תתמה דהלא שפיר אצטריך ראשו לאשמועינן דהקפת כל הראש שמה הקפה דאיכא למימר מסברא נפקא ליה ע"כ פי' דלרבן דדרשי זקנו לכהן מצורע. דאפי' לאו ועשה דחי כשאינו שוה בכל א"כ מאי דדרשי ראשו ללאו גרידא ודאי דלאו דווקא בלאו דשאינו שוה בכל כמו לאו דהקפה דליתנהו בנשים דהא נפקא ליה מזקנו דאפילו ללאו ועשה דחי כיון שאינו שוה בכל אלא מוכרח לומר דס"ל דאם אינו ענין לשאינו שוה בכל תנהו ללאו השוה בכל. דלגופיה לא אצטריך כיון דכתיב זקנו והוא משמע דזקנו סתם בין כהן בין ישראל דגם בכהן דאית ביה לאו ועשה, דחי. וקאמרי ואל תתמה וכו' דהיינו דהא אצטריך לגופיה כדי לאשמועינן דהקפת כל הראש שמה הקפה לזה אמרו ואל תתמה וכו' דלזה אתיא מסברא דשמה הקפה. והוא דאטו משום דהוסיף לגלח לא יתחייב על הפאות ומה שאמר הש"ס מעיקרא דאתי לומר דהקפת כל הראש שמה הקפה לרווחא דמלתא אמר דהיינו דאם את"ל דנפקא לן דעשה דוחה לא תעשה מגדילים א"כ ראשו אתא לאשמועינן דהקפת כל הראש שמה הקפה ואי גדילים אתי לכדרבא ולאו להכי אתא שפיר נפקא להו רבנן מראשו דאם אינו ענין דלהקפת כל הראש אמרינן מסברא דשמה הקפה. זה דעת הש"ס במה דלא בעי לרבנן ג"כ מנ"ל וקאמרי אבל לר"א דמוקי ראשו לנזיר מצורע וגם זקנו אתא לכהן אי גמרינן מנייהו נאמר דפליג דעשה דוחה לא תעשה ועשה וכולי פירוש אבל לר"א שפיר דבעי הש"ס מנליה משום דהוא מוקי ראשו לנזיר מצור' וזקנו לכהן דבתרוייהו איכא לאו ועשה מי גמרינן מנייהו לעלמא מאי דאית לן אתי עשה ודחי לא תעשה והיה צריך ללמוד ג"כ דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ונאמר דר"א פליג על מה דאית לן דאינו דוחה אלא לא תעשה גרידא אבל מוכרח לומר דר"א אית ליה קרא אחרינ' דנפקא ליה מניה דעשה דוחה לא תעשה גרידא בכל לאו אע"פי שהוא שוה בכל כמו האי דהוא לאו דנזיר דהוא שוה בכל מקרי דאי לית ליה קרא אחרינא מנ"ל דבעי תער בתגלחת מצורע דאי מראשו דמיניה דריש כדלעיל בש"ס דילמא דראשו לא אתא אלא למדחי לאו דהקפת הראש דווקא ולא אתא נמי לנזיר דאית בהו תרי לאוין אבל אי אית ליה קרא אחרינא לדחות לאו אחד ודאי מה דאצטריך ראשו הוא הוא לנזיר ומצורע דדחי תרי לאוין. דעל זה קא בעי הש"ס מנליה וחזרו התו' ואמרו דהאי לאו הכרח הוא דס"ל השתא להש"ס דר"א פליג וס"ל דהקפת כל הראש לא שמה הקפה וכיון שכן מוכרח לומר דראשו אתי לנזיר מצורע וא"כ שפיר דגמרינן מינה אלא ההכרח העיקר הוא משום דאי איפשר לילף לעלמא מנייהו דאיכא למיפרך דאם מזקנו דכהן שכן אינו שוה בכל ואם נזיר יוכיח שכ ישנו בשאלה דמשום זה אצטריכו תרוייהו ולעלמא לא ניגמר מנייהו וא"כ מנליה לעלמא זה כוונת דבריהם ז"ל. אבל ראיתי כתוב מי שמקשה על מה שאמרו דאי לא תער מנא ליה במצורע וכו' כתוב על זה וזה לשונו תימא דאכתי ת"ל מראשו דתער דאסר גבי נזיר התיר וחייב במצורע ונזיר הוא דבר השוה בכל כמ"ש. ולא ידעתי מאי קאמר דאם מוקמינן ליה בנזיר מוכרח להיות בו תרתי לאוין אבל אם מוקמינן ליה למצורע דעלמא לית ביה כי אם לאו גרידא ולזה קאמר דמנא ליה לאוקים ליה לנזיר דמוכרח להיות בו תרתי לאוין הו"ל לאוקומי במצור' דווקא דאין בו כי אם לאו דהקפה. אבל צריך להבין הכוונה דאם ראשו אתא ללאו דהקפה דאית בה לאו גרידא. למה לי לימכתב ראשו והא כתיב זקנו וילפינן מנה דדחי לא תעשה ועשה וכ"ש לאו גרידא אלא ודאי דראשו אתא לנזיר מצורע כדי למילף מינה דבעי תער בתגלחת מצורע וכמ"ש התו' לעיל בד"ה ואי כתב וכו' וכ"ת לכתוב זקנו ולשתוק מראשו דראשו איצטריך לר"א לאגמורי לן דמצות גילוח במצורע הוי דווקא בתער ולא בשאר משחיתים כדאמר לעיל עכ"ל ולכאורה דתקשה נמי על מה שכתבו לעיל ראשו מת"ל וכו' והא דלא מוקי ר"א ראשו בראשו דכל אדם ולא בנזיר ולמדתי לאו דהקפה גרידא וכו' נפקא לר"א מגדילין כדבסמוך ע"כ דאיך איפשר לומר דראשו אתא ללאו גרידא והא מדכתיב זקנו וכתב ראשו משמע דאתי לומר על תגלחת דמצורע דהוא בתער דראשו איירי בנזיר ומיהו הא לא קשיא על דבריהם דלעיל דכוונת דבריהם דאימא דאתי ללאו גרידא ואז כדכתב רחמנא זקנו הוא ודאי דבא ללאו דכהנים דאית בהו עשה נמי דראשו אתי לגלות אזקנו אבל הכא אי איפשר לומר כך דהא כתבו דלרבנן מצינו למימר דאם ענין לשאינו שוה בכל דנפקא לן מזקנו אפי' עשה ולאו שאינו שוה בכל תנהו ללאו השוה בכל והכוונה דכיון דכתב זקנו משמע דזקנו דכל אדם בין כהן בין ישראל ולהכי ראשו תנהו ללאו השוה בכל כמש"ל וא"כ להר"מ ז"ל דאית ליה האי סברא ברבנן ג"כ נאמר כך לר"א דזקנו סתם משמע בין כהן בין ישראל דדחי לאו ועשה וכיון שכן למה ליה למכתב ראשו אם הוא אתא ללאו גרידא והא מכ"ש אתי מזקנו שא דמוכרח לומר דאתא לנזיר ומצורע וכדי ללמוד דבעי תער בתגלחת מצורע. ונראה דהכוונה דהו"ל לימעבד כרבנן דאתא לאם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל תנהו ענין ללאו השוה בכל ומדלא עבד הכי ודריש ליה לנזיר ומצורע כדי ללמוד תער בתגלחת מצורע אלמא ללאו דשוה בכל אית ליה קרא אחרינא. ולהכי דריש לראשו לנזיר מצורע אע"ג דאית ביה תרי לאוין ודוק והנה לכל הפירושים כקא בעי לר"א על לא תעשה דעלמא ולרבנן לא בעי לכל אחד לפי מה שמפרש ולכולהו נזיר מצורע הוא דחי עשה דתגלחת ללאו ועשה דנזיר אלא דלא ילפינן בעלמא משום דאינו שוה בכל או משום שכן ישנו בשאלה וכן מוכח מסוגיא דלקמן דף נ"ח ומכמה סוגיות וכיון שכן קשה על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מהל' נזירות דנזיר מצורע בטל העשה ולא נשאר אלא ל"ת ומה שהליץ הכ"מ על רבינו דחדא מתרי טעמי נקט א"כ למה לא אמרו בש"ס דמכאן ילפינן לדעלמא דאתי עשת ודחי ל"ת דליכא למיפרך מדי. ומה שנלע"ד הוא שבכמה מקומות הוא כותב טעם דלא כהש"ס מקום דלא נפקא מינה לדינא והכא ס"ל לרבינו דבנזיר מצורע ליכא עשה כי אם לא תעשה:

תוכן העניינים

ידי דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה