אור ברסלב
ידי דוד נזיר › דף כח:

ידי דוד· רבי דוד מועטי

נזיר · דף כח:

דף כח.

גמ' ודאי דלא צריך לומר תנא דידן וכו' דאנן עליה קאמינא דלא כר"א אלא משום דרוצה ליתן טעם דר"עק ולימפרך עליה להכי קאמר תנא דידן וכו':

משום הפסד קדשים וכו' הדם יזרק והבשר יאכל ע"כ כתבו התו' ופריך וכו' ואפו' יזרק דמו סתם כשרים דסתמא שלא לשמן קיימי ע"כ פי' הכא דהפר לה ואינה עוד נזיר' שוב אין עומדין לשמן ולהכי סתמא שלא לשמן קיימי אבל בשאר זבחים סתמא לשמן קיימי וכמ"ש לקמן בדיבור שאחר זה דכן מפורש בזבחים דף ב' אבל איכא למידק דמנין להו לומר כך דהא ר' זירא קאמר ויזרוק דמן שלא לשמן משמע דבעי כך בפירוש ואיפשר לומר כיון דמייתי מכבשי עצרת והתם קתני הדם יזרק משמע דיזרק בסתמא ולא בעי בפירוש שלא לשמן אבל רש"י ז"ל פירש יזרק שלא לשמן. ואין משמעות הברייתא כך אלא דיזרק סתם וכן ראיתי להרמב"ם בפט"ו מהל' פה"מ דכתב סתם הדם יזרק: ואם זרק הרצה להקטיר אימורין לערב פירוש רש"י ובלבד שאימורין מקטיר לערב:

משמע דציווי הוא שלא יקטיר ביום שבת האימורין ואין זה משמעות הברייתא דקתני להקטיר אימורין לערב אלא הכי משמע דהורצה כדי שיכול להקטיר אימורין לערב דמהניא הך זריקה אעפ"י שזרק באיסור:

כתבו התו' בד"ה כבשי עצרת וכו הדם יזרק בי"ט עצומו וקאי ארישא שלא לשמן וכו' פירוש דאם קאי נמי אשחטן לפני זמנו יזרוק הדם באותו יום עצמו והבשר יאוכל ואם כשלא לשמו ובי"ט יזרק הדם באותו היום עצמו וכן בשחטן לאחר זמנן דיזרק הדם באותו היום עצמו והבשר יאכל ומי הכריחם לפרש דפירוש יזרק הדם דקתני הוא קאי אי"ט עד שהכרוחו לפרש דקאי ארישא שלא לשמן:

ואיפשר דמשום דקתני אח"כ ואם היתה שבת לא יזרק דמשמע דמה דקתני יזרק הוא קאי אי"ט ועלה קאמר אבל אם היה שבת וכו' דהיינו דבי"ט הוא דקאמרינן הכי אבל בשבת לא יזרק דהא בשבת דקתני אי איפשר לפרש דקאי גם אשחטן לפני זמנן או לאחר זמנן. דמי לא ידע דאם שחט קרבן נדבה בשבת דלא יזרוק דמו אלא קאי אי"ט דבא בשבת דקמ"ל דאע"ג דהם קרבן ציבור לא יזרוק דכיון דידחו משום ששחטן שלא לשמן תו לא דחו שבת ומשמע דמה דקתנא יזרק הדם קאי אי"ט ומוכרח דקאי אשלא לשמן ודוק: בא"ד ואם היתה שבת לא יזרוק דהוי כמו תיקונו ותדרבנן אסור כצ"ל ופירוש דאסור לזרוק משום דמתקן ליה לקרבן דעל ידי שיזרק הדם הרי מתקן האימורין להקטרה והבשר לאכילה שאם לא יזרק הדם הרי נפסלו ומשום דמתקן הוא אסרו רבנן לזרוק:

בא"ד וא"ת דהנך כבש עצרת נמי כצ"ל. בא"ד וצ"ל דלא דמי דהם כבשים מעיקרא וכו' נעשה סתמא לענין להתיר בלזרוק דמן עכ"ל פירוש דמתרצי על הקושיא דהקשו דלא דמו לכבשי עצרת דלא נשחטו לשמן ולהכי יכול לזרוק דמן שלא לשמן אבל הכא דנשחטו לשמן אינא יכול לזרוק דמן שלא לשמן ומייתי ראייה להכי מהך בעיא דהוא דנשחטו לשמן מהו לזרוק דמן שלא לשמן אלמא דבמקום דנשחט לשמן לא יוכל לזרוק דמן שלא לשמן דעל זה תירצו וצ"ל וכו' דהיינו דהתם אע"פי שנשחטו לשמן כיון דאבד הלחם כאלו אבד הזבח דלהכי קא בעי אם מהני להו לזרוק דמן שלא לשמן כדי שיוכשרו לפי שנא' שאינם כבשי עצרת אלא שלמי נדבה וא"כ לא תידק מהתם דאם נשחטו לשמן לא יוכל לזרוק דמן שלא לשמן. דהתם נמי נאבדו וגרע משחט שלא לשמן דלהכי קא בעי אם מהני להו זריקת דמן שלא לשמן כמו בנשחטו שלא לשמן אבל הכא אע"ג דשחטן לשמן כיון דבסתמ' נמי כשר כמו לשמן משום תיקון הקרבן נחשב כאילו נעשה בסתמא שלא פירש דאז בזריקת דמן שלא לשמן הוי כאילו גם בשחיטה שלא לשמן היתה ואע"ג דבשלא בסתמא היה כיון דשוים הם נחשוב לה כאילו בסתמא היתה וכיון דבזריקת דמן הוא שלא לשמן גילתה דבסתמא דשחיטה הוא שלא לשמן ואע"ג שהיא לא היתה בסתמא ואפי' לפי פירושם דלעיל דבזריקת דמן לא היה בפירוש שלא לשמן כיון דעומדין לשלא לשמן הוי כאילו פירש שלא לשמן:

וראיתי לדקדק דלמה להו לומר אבל הכא וכו' דהוה סגי להו בהך חילוקא דעבדי על הך ראייה דקא מייתו מאבד הלחם כמ"ש:

ונ"ל דאע"ג דעבדי חילוק בהך ראייה אבל מ"מ אכתי איכא למימר דשאני נשחטו לשמן כמו שאמרו מעיקרא אע"ג דראייה ליכא הסברא נותנת דיש חילוק בן זה לזה כיון דהכא נשחטו לשמן. על זה קאמרי כיון דבסתמא וכו' ומשום תיקון וכו' ודו"ק אין להקשות דא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מייתי מעולה תקרב עולה וכו' דהא חשבינן לה כנשחטה שלא לשמה דהתם עומדין שלא לשמן כיון שהפר לה א"כ לא שינה בהם אבל הכא הם עומדין לשמן ושחט לשמן אלא משום תיקון חשבינן ששחט שלא לשמן ושינה כדי לזרוק שלא לשמן דדמי לכבשי עצרת ששינה בשחיטה שלא לשמן וזרק שלא לשמן ודו"ק:

שם גמ' אמרי אי שחט עולה או שלמים ה"נ אלא במאי עסיקנן כגון ששחט חטאת ברישא וכו' קשה לי על זה והא במתניתין קתני אחת מכל הבהמות דמשמע או עולה או חטאת או שלמים:

ונ"ל דלפ"ז הגירסא במתני' הכי נשחט עליה אחת מן הבהמות וכו' וראיתי מי שפירש דלפי זה מה שקתני מכל אתי שפיר דר"ל אותה שהיא אחת מכל כלומר ראשונה שקודמת בכל מקום ע"כ ולי לא נראה דאין דרך התנא לומר דבר כמו זה ברמז כמו זה:

האיש מדיר את בנו בנזיר וכו' כיצד וכו' כתבו התו' דלא גרסינן כיצד. הן אמת דלא שייך לישנא דכיצד דמשמע דכיצד הוא מדיר את בנו בנזיר וא"כ לא אתי עלה גילח או שגילחוהו קרוביו דהוא ענין בטול הנזירות וראית להרע"ב דפירש כיצד יעשה האב בקרבנות בזמן שגילח הבן שלא קבל הנזירות וכו' ונראה בקרבנות בזמן שגילח הבן שלא קבל הנזירות וכו' ונראה דכוונתו היא דהוא מה שפירש אח"כ היתה לו מופרשת וכו' ובפירוש הרמב"ם מבואר הכי ומ"ש כיצד ר"ל יעשה בקרבנות שהפריש לגזירות הבן אם לא נתקיים הנזירות וכו' כיצד יעשה באלו הקרבנות ואמרו היתה לו בהמה מפרשת וכו' יעו"ש שבודאי שג"כ כך דעת הרע"ב ז"ל אבל קשה לי על זה הפירוש שהו"ל לתנא להזכיר תחלה שיכול למחות ואח"כ יאמר מה יעשה בקרבנות אחר שמחה בנו ואע"ג שגם מזה נשמע שיכול למחות לבטל הנזירו' מ"מ דין זה שיכול למחו' או קרוביו שהוא מפי הלכה צריך לאומרו בפירוש קודם ואח"כ יאמר מה יעשה בקרבנות שהפריש עליו:

ואנכי איש צעיר נלע"ד לפרש כך דהיינו דודאי דכל כוונתו דתנא דאמר האיש מדיר את בנו בנזיר הכוונה דאע"ג דלא הגיע לעונת נדרים אביו מצי להדירו אבל מ"מ משמע דאם לא רצה הבן ומיחה אין אביו יכול להדירו בעל כרחו כיון דזה נדר הוא צריך להיות ברצונו ולא אצטריך תנא לאשמועינן דבעינן שלא ימחה ואח"כ תני כיצד וכו' דהיינו כיצד דינים המסתעפים מנזיר זה. בין אם גילח הוא או שגילחוהו קרוביו שאינו הוא המוחה אלא קרוביו הרי אם היתה בהמה מפורשת וכו' שנתבטל הנזירות ולהכי החטאת תמות שאין כאן נזירות וכל מגמתו דתנא הול לאשמועינן שקרוביו יכול למחות כמותו:

גילח או שגילחוהו קרוביו וכו' כתב רש"י ז"ל בתוך ימי נזירותו וכו' ואפי' ביום אחרון ע"כ משמע דאע"ג דשתק כששמע יכול למחות אפי' ביום אחרון וכן קרוביו ג"כ דלא כפירוש התוס' דאמרו דבעי כשמיחו מיד כששמעו דאם אח"כ מיחו אין בכך כלום אחר שהתחיל הנזירות. ונראה לי דרש"י דפירש כך הוא משום דאין קבלת קטן כלום כיון שאינו בר נדרים וא"כ אפי' שמע ושתק ואח"כ מיחה קבלתו ראשונה כמאן דליתא דמיא וגם קרוביו שהם גדולים כיון שהם אינם הנזירים קבלתם באותה שעה ששתקו אינו כלום שעל הקטן הם באים למחות ונ"ל להביא ראיה לדברי רש"י מהתוספתא דהביאו התוס' דקתני בהדי הני או שהביא שתי שערות דמשמע דהוא לאחר ששתק ג"כ הנך הוא אף לאחר ששתק ודו"ק:

איש אין אבל אשה לא מ"ט וכו' לשון זה משמע דאשה קא דייק לה מדקתני מתני' איש דמשמע אבל אשה לא והלא במתני' מפורש דאשה לא והתו' פירשו אשה לא דקתני מתני' אין האשה מדרת את בנה בנזיר וכוונת הש"ס כך היא האי דקתני מתניתין דאיש הוא דמדיר את בנו אבל אשה לא מאי טעמא דמאי היא הסיבה לחלק בניהם ואמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר דאיש יכול להדיר את בנו ולא האשה איכא למידק דלפי האי טעמא דר' יוחנן אמאי קתני מתני' האיש והאשה והו"ל למנקט האב והאם דבשלמא לדברי ריש לקיש דהוא משום לחנכו במצות נקט האיש דהיינו שעל האב שהוא איש וחייב בכל המצות חייב לחנך את בנו במצות אבל האשה דאינה חייבת בכל המצות אינה חייבת לחנך את בנה או משום דאשה רשות בעלה עליה אינה חייבת לחנך את בנה במצות. איפשר דמשום דמתני' אח"כ קתני האיש מגלח על נזירות אביו וכו' נקט נמי הכא האיש והאשה:

תוכן העניינים

ידי דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה