אור ברסלב
ידי דוד נזיר › דף יג:

ידי דוד· רבי דוד מועטי

נזיר · דף יג:

דף יג.

גמ' אמר הריני נזיר לכשיהא לפלוני.בן וכו' מי אמרינן שלא בפניו אנפשיה קאמר או דילמא הכי קא"ל רחימנא ליה כוותך לפי פירוש רש"י ז"ל דפירוש רחימנא ליה כוותך הוא לאותו בן לכשיולד יהיה נזיר ולא על עצמו אמר לכשיהיה לו בן כיון דאמר את"ל כל באנפיה כסיפא ליה מלתא א"כ כיון דחזר וקא בעי לכשיהא לפלוני בן כיון שלא בפניו הוא הוה הבעיא או דילמא דגם בזה אמרינן דרחמינא ליה כוותך ועל בן כשיולד לפלוני קאמר ולפי זה היה צריך הש"ס לומר או דילמא דגם בזה הכי קא"ל דרחימנא ליה כוותך אח"ז ראיתי לכל הפירושים כלם מוכרח לומר דהכי כוונת הש"ס במה שאמר או דילמא הכי קאמר ליה רחימנא ליה כוותך דהיינו הכי נמי קאמר ליה וכו':

וראיתי להרמב"ם בפ"ב מהל' נזירות דבבעיא א' פסק דהוא נזיר מיד ונקט לה בשאמר ואני ובבעיא שנית נקט לה שאמר לחבירו הריני נזיר כשיהיה לך בן ופסק שלא נתכוון זה האחרון לנזירות ובבעיא ג' דסלקא בתיקו ספק לא נתכוון אלא להיות נזיר כמותו או לומר שאני אוהב אותו כמותך וספק נזירות להקל וכתב מרן בכ"מ שרבינו לא היה גורס כגירסתינו אלא היה גירס בבבא דרישא ואמר ואני במקום ואמר עלי ובבבא שנית במקום לכשיהיה לי בן גריס לכשיהיה לך בן ופירש דברי רבינו לפי גירסא זו כמין חומר יע"ש והרב מש"ל ז"ל הקשה על דברי מר"ן הכ"מ על מה שכתב דכי צדדו בגמרא באומר הריני נזיר לכשיהיה לך בן ושמע חבירו ואמר ואני אי אנפשיה קאמר כלומר שהוא מתפיס עצמו בנזירות כשיהיה בן לחבירו דמיין לו זה דכיון דבתחלה נסתפקו אם האומר ואני קאי לכל דברי הנודר בתנאיו או דילמא לא קאי כי אם לעיקר הנדר ולא לתנאיו וחזרו ואמרו את"ל אגופיה משמע באומר הריני נזיר לכשיהיה לך בן מהו מי אמרינן דכיון לנזירות או לא וא"כ כפי הצד דכיון לנזירות אין חילוק בין זה לאומר הריני נזיר לכשיהיה לי בן דכי הכי דהתם הוי נזיר בלתי שום תנאי הכא נמי באומר הריני נזיר לכשיהיה לך בן כפי הצד דכיון לנזירות הוי נזיר מיד וכו' יע"ש באורך:

ואני אומר דאם כדברי המש"ל דפירש בבעיא שנית דצד א' הוא שמא קבל נזירו' מיד כמו את"ל דקאמ' אגופיה משמ' מנין לומר דבצד שני דלא קבל נזירות כלל אלא שמח גם הוא בטובת חבירו דווקא משום דכסיפא ליה מלתא. אימא משום דכסיפא ליה מלתא די לנו שנאמר שלא קבל נזירות מיד אבל להראות שהוא אוהבו ג"כ ושמח בטובתו יעשה כמו חבירו דקבל נזירות כשיהא לחבירו בן ולהכי מוכרח לומר כיון דזה השני עושה הוא דווקא בשביל להראות גם הוא שמח בטובת חבירו משום דכסיפא מלתא דאם הוא ג"כ לא יראה ששמח בטובת חבירו די לנו שנאמר דאם כיון לנזירות הוא כשיהיה לו בן כמו שאמר הראשון ולא יוסיף לעשות שיקבל הנזירות מיד דבשלמא בבבא ראשונה שהוא אינו עושה בשביל להראות גם הוא כמו חבירו ששמח בטובתו אלא בשביל חיבתו של האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן אמרי' דמקבל עליו נזירות מיד. אבל זה שעושה אינו אלא לפנים כדי שלא להראות שהוא אינו שמח בטובת חבירו ג"כ אין הסברא להוסיף על חבירו ולומר שהוא מקבל נזירות מיד וזאת סברא אמיתת היא. והכי דייקי דברי רבינו דמפרש אנפשי' הוא כמו שמפרש הכ"מ כלומר שהוא מתפיס עצמו בנזירות כשיהא בן לחברו. שהרי בבעיא ג' שהיא סלקא בתיקו כתב רבינו ה"ז ספק שמא לא נתכוון אלא להיות נזיר כמותו דמשמע כמוהו שאמר כשיהא לפלוני בן. דזה צד א' שאמר הש"ס מי אמרינן שלא בפניו אנפשיה קאמר דודאי דזה כוונת כמותו דאמר רבינו. דאי איפשר לפרש הכוונה אם כיון בנזירות כמו הנודר והוי נזיר מיד כמו שפי' הוא הרב מש"ל דאם כדבריו הו"ל לרבינו לומר כך ה"ז ספק שמא נתכוון להיות נזיר כמותו אבל כד נקט בלשון זה פסק שמא לא נתכוון אלא להיות נזיר כמותו דמשמע דיש צד אחר חמור יותר מזה דהוא הנזירות מיד ולזה בודאי ליכא ספיקא כיון דהוא אינו עושה אלא כדי להראות שהוא שמח ג"כ בטובת חבירו והספק הוא אם כוונתו להיות נזיר כמותו כמו שמקבל על עצמו אם יולד לו בן או לומר באין כוונתו לנזירות כלל אלא שאני אוהב אותו ק כמותו:

ונ"ל דלא יקשה על פירוש מר"ן דהו"ל לומר אדיבוריה משמע משום דבשלמ' בבעיא א' מוכרח לומר אדבוריה משמע כיון שיאמר אח"כ או אגופיה משמע דהיינו דאם על כל דיבוריה שאמר כשיהיה לי בן או דילמא לא קאי על כל דיבוריה אלא אגוף ועיקר דיבורו דהוא הריני נזיר בלבד דעל כוונה זו לא יחול לומר אנפשיה או אגופיה אבל בבעיא שנית דצד שני הוא לומר שאינו מתפיס עצמו בנזירות צריך להיות צד ראשון אנפשיה דהיינו אם מתפיס עצמו בנזירות דאז יבא צד שני או אינו מתפיס עצמו בנזירות אלא ה"ק וכו' דלא יחול עליו לשון אדיבוריה משמע וכו' דלא עסקינן אם אכל דיבוריה או אגוף דיבוריה. אלא אם מתפיס עצמו בנזירות או לא. ומעתה באו דברי מרן בטוב טעם ודעת. וליכא עוד עליו שום קושיא ממה שהקשה המש"ל ז"ל כשתדוק בדברי היטיב. הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן וכו' הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו' ואח"כ מושלים את שלו פיר"שי דלא מגלח בנתיים בשניהם. וצריך לדעת אחר שאין תגלחת בנתים מאי נפקא מינה אם זה ימנה תחלה או זה. וראיתי שמתרציה שיש לברר בה אם בשעה שנולד הבן ימנה שנים או שלשה ימים ועדיין הוא בתוך הראשונה ונשאל על שלו שאותן שני ימים או שלשה ימים עולין לבן שכבר חל הנזירות אלא שהיה צריך להשלים את שלו. כך ראיתי כתוב תירוץ זה. והכוונה שנראה מדברי רש"י שאע"פי שאמרנו שמשהה את שלו תחילה מ"מ כיון שנולד הבן חל נמי נזירות הבן. דכך דייקי דברי רש"י שכתב דכיון שחל עליו של בנו עד שלא השלים נזירות שלו נעשה כנזירות אחד ולכך אינו יכול לגלח ע"כ וכיון שכן אם נשאל על שלו הרי אותן ימים עולין לשל הבן כיון שחלו נזירות שלו אבל לפי המפרשים דמגלח בנתים דמשלים את שלו ומגלח א"כ אותם שני ימים או ג' שלאחר לידת הבן אין עולין לבן כיון דמשלו הוא ולא משל בן דעדיין לא חל נזירות הבן. אבל אכתי קשה לי בסיפא דאמרינן שמונה של הבן דמנח את שלו כיון דאינו מגליח בנתים מאי נפקא מינה דמניח את שלו דאם בשביל אם נשאל על שלו וכו' הרי גם במונה אתי שלו תחילה אותן שני ימים או שלשה ימים עולין לבן. ועוד קשה לי דלפי דבריו ז"ל א"כ את פלוגתא דר' יוחנן ור"ל דלקמן בנטמא בימי בנו גם ברישא דמשלים את שלו ואח"כ מונה את של בנו כיון דלדבריו ז"ל דאינו מגלח בנתיים דבנזירות אחת דמי וכיון שכן אמאי לקמן פירש להך פלוגתא על סיפא דהריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר וכו' והלא גם על רישא אתיא הן אמת דהלשון שם מגומגם דלא אתי מה שכתוב אח"כ דאפי' מונה את שלו אניו מגלח בנתיים כנזירות אריכתא דמי סותר את הכל עכ"ל שזה הוא לרישא לכן נ"ל שצריך להיות כך ר' יוחנן אמר סותר אפ איתן ימים שמנה כבר על שלו ואפי' ברישא דמונה את שלו כיון דאינו מגלח בנתים כנזירות אריכתא דמי וסותר את הכל ע"כ דאז בתרוייהו פליגי ודו"ק:

כתוב בגיליון ומפי המורה וכו' וא"ת דבתר שמונה של בנו לא ליגלח פירוש אע"פי דברישא דמשלים את שלו תחילה ומגלח בנתיים מ"מ בזה אינו מגלח לסוף מנין נזירות של בנו שהרי אינו מונה שלשים שלו לאחר התגלחת שכבר עלה לו מה שמנה קודם לידת הבן והיאך יגלח לאחר השלמתו והא ליכא גידול שיער ומשום זה בהאי לא ליגלח אלא עד לבסוף וק"ל: בא"ד ועוד מדקאמר דמניח את שלו ומונה את של בנו למאי מלתא הוא קא מתחיל את של בנו ע"כ נ"ל דיש לדחות זאת הראיה דנפקא מינה שאינו מגלח כי אה פעם אחת דאם היה משלים את שלו היה מגלח ואח"כ מונה את של בנו אבל כיון דאמרינן דמפסיק ומונה את של בנו ואח"כ משלים שלו אזי אינו מגלח בהשלמת נזירות בנו כיון דבהשלמת נזירות שלו ליכא ל' יום שיעור גידול שיער להכי אינו מגלח אלא פעם אחת לבסוף ודו"ק:

עוד כתוב וכי תימא אי הך בבא לא מיירי בנזירות סתם אלא בנזיר חמשים למה לי דמייתי אידך בבא דנזירות מאה משום דאתא לאשמועינן דעד ע' לא הפסיד כלום דלאחר ע' סותל עכ"ל פירוש כיון דאיירי דנזירות שלו של חמשים דלהכי כד מגלח על של בנו פשו ליה כדי גדול שיער א"כ למה צריך התנא לימתני עוד בבא דנזירות מאה והא מהאי ידעינן לה והכוונה דמשום זה מוכרח לפרש דמתניתין דידן איירי בנזירות סתם שהוא ל' וא"כ מוכרח לומר דבתר שמונה את של בנו לא ליגלח כמו שאמר וא"ת וכו' לזה אמר דתנא אתא לאשמועינן דעד ע' לא הפסיד כלום דלאחר ע' סותר דהינו דבבא דלקמן פירשה לנו זה שלא מבואר במתניתין דידן אבל איכא לימדק דמשמע דאם היינו מפרשים במתניתין דידן דאינו מגלת בנזירות בנו אתיא שפיר בבא דלקמן ואמאי והרי סתראי נינהו דלבבא דלקמן דקתני סותר משמע דמגלח על נזירות בנו:

ומוכרח לומר דהכוונה דאז לא מפרשי לה כפשטא דהוא מפרש לה עכשיו אלא באופן אחר ועיין במה דמפרשי לה התוספות ועוד ראיתי פירוש' אחרים דאתו לפי מה דמפרשינן דאינו מגלח בנזירות בנו ועיין במה שפיר"שי ז"ל לקמן וק"ל אלא מדקא מיפלגי לקמן ר' יוחנן ור"ל בנטמא בימי בנו דר' יוחנן אמר סותר חדא נזירות אריכתא היא משמע משום דלא מגלא בנתיים. וכמו שפיר"שי והתו' ז"ל דכיון דלא מגלח בנתיים מקרי נזירות אריכתא. ויש לישב דכיון דפסק נזירותו באמצע ומנה את של בנו ונטמא דעדיין לא השלים של נזירותו ג"כ מקרי נזירות אריכתא כיון דליכא תגלחת בנתיים וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות נזירות שאע"ג שהוא ס"ל כפירוש המורה כתב וז"ל פוסק נזירות שלו ומונה את של בנו ואח"כ חוזר ומשלים את שלו והרי שתיהן כנזירות אחת לפיכך אם נטמא וכו' דהיינו כיון שהוא בתוך מניינו הרי הוא כנזירות אחת וכמ"ש. ואגב ראיתי להקשות על דברי מר"ן בכ"מ במה שיישב לדעת רבינו על מה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב אחר שכתבתי זה מצאתי שכך פירשו התוספות. דמהיכן משמע מדברי התו' כדברי רבינו דהתו' מפרשי למתני' בנזירות סתם שהוא ל' יום ומפרשי דמה שאמר רבי יוחנן חדא נזירות אריכתא שהרי אינו מגלח אלא אחר שישלים שלו ושל בכו ועל זה אמרו שודאי אם נטמא בימי השלמה שלו אינו סותר אלא אותו שלו ולא של בנו דהם איירי לומר שלא יסתור של בנו אע"ג שלא גלח על של בנו אבל על שלו נראה שיסתור בין בתחילה בין בסוף אבל אין זה נמי כדברי הראב"ד דהוא איירי בשגלח לנזירות בנו ואיפשר לדבריהם דאם הייתה נזירות מרובה דגילח לנזירות בנו דאינו סותר למה שמנה בראשונה ומ"מ אין בדבריהם הכריח לפירוש רבינו כמו שכתב מצאתי שכך פירשו בתוספות שלא דברו בזה התוספות כמ"ש. ואיפשר לומר דדייק דברי התו' שכתבו אינו סותר אלא אותו שלו דמשמע אותו השלמה אע"ג שלא גלח ומכ"ש הכא שגלח על של בנו דהוא מפסיק ומ"ש ולא של בנו לאו דווקא אלא מן בנו ולמעלה:

בעי רבא אמר הריני נזיר וכו' ותבעי לך נזירות מועטת וכו' פיר"שי כגון דאמר הריני נזיר לאחר כ' יום וכו' או דילמא לאלתר חיילין מגלח אחד על כולן לכאורה קשה דמאי מקשה ותיבעי לך נזירות מועטת כיון דצד שני שעשה בבעיא הוא או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילא משמע דלא נסתפ' דלימא דחיילי אלא משום דאית ליה גידול שער לבסוף משום דס"ל דעכ"פ בעי דליגלח אחר נזירות דלאחר כ' יום כמו שאמר הריני נזיר ונזיר שצריך לגלח בין זו לזו אבל בנזירות מועטת כיון דהוא מגלח לא פשו ל' יום ולא חיילא וליכא ספיקא קמיה. ונ"ל דלפי פירושו במתניתין דאינו מגליח בנתיים דקתני מניח את שלו ומונ' את של בנו ואח"כ משלים את שלו ואע"ג דלא מייתרי משלו אלא עשרה א"כ מאי דבעי או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילי עלא פריך אמאי נקט בהאי גוונא דמשמע משום דמגלח ואיכא אח"כ גידול שער ואמאי גם בנזירות מועטת תבעי לך נמי דמגלח אחת על כולן ומהני כמו בנזירות מרובה דמגלח דפשו ליה שיעור גידול שער או דילמא כיון דל' בכ' לא שלמי לא חיילי. דהוא צד ראשון אשר ממנו הוא מסתפק. והשיב לו חדה מגו חדה קא מיבעיא ליה וכו' דהיינו דאע"ג דאיפשר דלא ליגלח מ"מ כיון דעשרה ימים דמייתרי לית בהו שיעור גילוח אע"ג דלא ליגלח בהשליות נזירות שנייה מ"מ לית בהו שיעור נזירות דהא באה נזירות שנייה והפסיק לראשונה ולא מייתרי אלא עשרה דלית בהו שיעור גידול שער אע"ג דלא גילח שזה שאמר את"ל נזירות מועטת וכו' ואתי שפיר דלא תיפשוט ממתני' כמו שכתב רש"י ז"ל בד"ה לא סלקין ליה הלין עשרה וכו'. אבל לפי פירוש המורה שכתוב בגיליון דמתני' איירי בנזירות מרובה דבעי ליגלח א"כ מאי קא פריך ותיבעי לך נזירו' מועטת הא ודאי לא הוי נזירות כלל כמו שכתוב בגיליון בפירוש דבודאי לא תחול הבעיא כי אם בנזירות מרובה דאית ליה גידול שער לבסוף:

ונ"ל דהכא שאני שאמר מעכשיו דמשמע דהוא מקבל הנזירות מעכשיו ואם בשביל דלא נשאר אחר תגלחת נזירות שלאחר כ' יום אלא עשרה ימים ולית בהוא גידל שער ימנה ימים יתירים ומגלח והבעיא היא אם אמרינן דלא חייש להפסקת נזירו' אע"ג דבעי ליממני יומין יתירין או דילמא כיון דבעשרה יומין לא סליק ליה נזירות ובעי ליממני יומין יתירין ודאי כוונתו במה שאמר מעכשיו הוא מעכשיו מקבל כאשר יגמור הנזירות של אחר כ' יום הוא יהיה נזיר אח"כ ל' יום והשיב לו חדא מגו חדא קא מבעיא ליה וכו' את"ל וכו' דודאי אמרינן דבנזירות מועטת חייש להפסקה כיון דבעי לימני יומין יתירין משום דעשרה יומי לית בהו גידל שער אבל אכתי מיבעי ליה לנזירות מרובה דפשו ליה כדי גדול שער אם נאמר דלא חייש להפסקה בכי האי גוונא או דילמא דגם בזה אין רצונו להפסיק. וכוונתו במה שאמר מעכשיו הוא מעכשיו מקבל נזירות מאה יום לאחר גמר נזירות של אחר כ' יום:

וראיתי להרמב"ם בפ"ד מהל' נזירות שכתב בדין נזירות מועטת זו שמונה לנזירות שמעכשיו ל' יום. ומגלח וחוזר ומונה הגזירות שנדר לאחר עשרים ומגלח וכו' ודבריו קשים לכאורה כיון שהיא נראה שמפרש כמו פירוש המורה היה לו לפסוק דלא חיילי מעכשיו כלל כמו שאמר הש"ס את"ל נזירות מועטת וכו' וכמו שפירשתי לדעת המורה דהא הוא ז"ל ס"ל את"ל הוא פישוט:

ואם משום דכתב הש"ס לקמיה את"ל הכא כיון דאיפשר לאיתשולי חיילא ומפרש כמו שפי"רשי ז"ל דלענין כולהו שאילתא לענין נזירות מועטת לנזירות מאה או לנזירות עולם. דהשתא נפשוט דחיילי כלם א"כ בהא דנזירות מועטת צריך לפסוק רבינו דלאחר הנזירות שלאחר כ' שמגלח וחוזר ומונה שלשים לנזירות דמעכשיו כיון דהלין עשרה לא מצטרפי עם ה"כ הראשונים שמנה דלית בהו גידול שער וג"כ קשה אמאי בנזיר עולם כתב שלא חלה עליו נזירות שנדר בראשונה והרי הבעיא היא כיון דאיפשר לאיתשולי תחול עליו מעכשיו ואמר את"ל כיון דאיפשר לאיתשולי עליו חיילא שכל זה הוא על זה שאמר מעכשיו אבל על לאחר כ' יום ליכא בעיא דהיא חיילא דאע"ג דיחול מהשתא נזיר עולם דכי אתי עשרים ימנה נזירות שלשים ומגלח למ"ד נזיר עולם מקיל א' לשלשים יום או לאחר שנה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכמ"ש התו' שם יעו"ש. ומיהו לזה יש לומר שרבינו סובר שכוונת הבעיא שאם חל נזירות אולם מעכשיו שידחה נזירות שלאחר כ' יום לגמרי לפי שכיון שהתחיל נזירות עולם אינו יכול לגלח עוד לכן ידחה נזירות שלאחר כ' ומה שמקיל בתער אינו מקרי תגלחת דנזירות להכי כד אמרו את"ל הכא כיון דאפשר לאיתשולי חיילא הרי פשיט דנזירות עולם חיילא וידחה נזירות האחרת שלאחר עשרים:

ונ"ל שרבינו סובר כד אמר הש"ס את"ל הכא כיון דאיפשר לאיתשולי חיילא הוא על כולהו כמ"ש לעיל לדעת רש"י ז"ל וכמו בנזיד עולם לפי שאינו יכול לגלח ודחה נזירות שלאחר כ' גם בנזירות מועטת שאם אנו אומרים שחיילא עכשיו אם לא ידחה נזירות שלאחר כ' יום ויגלח לסוף שלשים הרי כד משלים נזירות ראשונה ליכא גידל שער ואינו יכול לקיים הנזירות של מעכשיו לכן ידחה נזירות שלאחר כ' יום עד שיקיים נזירות של ועכשיו כדינה ואח"כ מנה נזירות האחרת ולא אמרינן שתדחה לגמרי כמו בנזיר עולם דהתם שאני כד חיילא נזירות עולם ליכא תגלחת כלל ולכן תדחה לגמרי אבל בנזירות מועטת לא תדחה לגמרי שאיפשר לקיימה לאחר שלשים וכיון שכן רבינו יפרש הבעיא דמאה יום כיון דלא שלמין ק' יום ב"כ לא חיילין עכשיו עד אחר תשלום הנזירות שלאחר כ' יום או דילמא כיון דאיכא גידל שער לבסוף חיילא דלא חייש להפסקה ובנזירות מועטת הכי נמי כיון דל' בכ' לא שלמי ולא חיילי אלא עד אחר גזירות שלאחר כ' או דילמא כיון דאמר מעכשיו חיילא ותדחה נזירות שלאחר כ' עד שיגמור כל גזירות זה והשיב לו חדא מגו חדא קא מבעיא ליה וכו' דהיינו דאת"ל דבנזירות מועטת כיון דעשרה יומין דווקא נותרים לאחר שמנה נזירות האחרת וליכא בהו גידול שער והוא יודע זה ודאי שכוונתו במה שאמר מעכשיו הוא שעכשיו הוא מקבל נזירות זה לאחר שימנה נזירות שלאחר עשרים דלפי זה לא חייל' עכשיו אבל בנזיר מאה יום דאיכא גידל שער לבסוף ודאי שמעכשיו שאמר הוא עכשיו ממש דלא חייש להפסקה וכדאמר את"ל הרי הופשטה לדעתו ז"ל ועוד דהש"ס פשיט ליה להדיא וכד בעי על נזיר עולם ומשום טעמא דאיפשר לאיתשולי כד פשיט ליה ואמר את"ל כיון דאיפשר לאיתשולי חיילא אזי כל שאלתא הופשטו דחיילי אפי' בנזירות מועטת דאמר את"ל מעיקרא דלא חיילי לפי זה טעם זה חיילא עכשו ותדחה נזירות האחרת עד שיגמור זה שמעכשיו. וכמו שכתבתי לעיל זה מה שנלע"ד וראיתי למרן בכ"מ מה שפירש לדעת רבינו יע"ש ודבריו קשים אצלי במ"ש שרבינו מפרש דהבעיא היא אם עולים לו להצטרף עם נזירותו וכו' דאיך שיך לומר בבעיא דנזירות מועטת דעולם לא להצטרף והרי הפסיק בניהם תגלחת דנזירות שלאחר כ' יום ואיך אופשר להצטרף אטו המבעי לא ידע זה:

ועוד דלפי דבריו מה דקא בעי מהוא כיון דהלין ק' בעשרין לא שלמין לא חיילן הכוונה שמונה הגזירות שנזר מעכשיו בשלימות. ואין זה משמעות לא חיילין אלא לא חיילין עכשיו כמו דקא בעי בנזיר עולם. ועוד קשה לי על מה שאמר דרבינו פסק בנזירות מועטת כאת"ל דאמר הש"ס מעיקרא דלהכי מונה גזירות גמורה. ואח"כ מונה הנזירות שנדר לאחר כ' יום לפי שצריך לקיים הנזירות של מעכשיו להיות נזירות גמורה ואעפ' שדוחה מה שמקבל נזירות תכף אחר כ' יום וא"כ מהאי טעמא נמי כדי לקיים הנזירות של מעכשיו כדינה תדחה הנזירות שלאחר כ' יום ואין צריך לטעם דמצי לאיתשולי דאין חילוק בן שתדחה לגמרי או לידחות בזמן דמ"מ אינו מקיים נדרו במה שנדר לאחר כ' יום:

תוכן העניינים

ידי דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה