יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג
יד חאח"ע סימן א תקנת עגונות יוסף · ח
נשאלתי. באיש אחד שבא עם חתנו לפני ב"ד והראה לפני הב"ד שטר הפשרה שפשרו ביניהם שיגרש חתנו את בתו ונכתב שם כל החשבון של המעות מה שמגיע לכל אחד את שלו וחותנו החזיר לחתנו כל המלבושים והחפיצים שלו שהי' ת"י ורק השטר של מעות הנדן של שני הצדדין השלישו ת"י שליש שלאחר נתינת הג"פ יחזיר לו השליש השטרות השייכין לו ולה יחזיר השטרות השייכין לה, והמגרש תבע עוד חפיצים קטנים והי' שם אחיו הגדול ואמר לו שימחול אותם וכן עשה ומחל אותם, ושאל אותם הרב המסדר הגט אם רוצה לגרש בלב שלם ואמר הן, וגם להאשה שאל אם רצונה להתגרש מרצונה הטוב בלי שום כפוי מאביו או מאמה ואמרה הן, וגם אמר לה איך הי' הפשרה ביניהם כמה מעות תיקח וגם אמר לה שתקנה לבעל השטרות השייכין לו בהודאה גמורה מעכשיו לחלוטין בלא שום תנאי ואח"כ נכתב ונחתם הגט ונתנו לה, ולקח כ"א מיד השליש השטרות השייכין לו וכשהלך המגרש מב"ד הוציא לעז על הגט ואמר שמסר מודעה על הגט בין כתיבה לנתינה ואמר לפני עדים שאין מתירה להנשא עם הג"פ שיתן לה עד שלשים שנה מן זמן נתינת הגט, ואמר שיש לו עדים ע"ז רק שלע"ע אינו רוצה להביאם, רק לכשירצה או בעת שתרצה להנשא אז יביא העדים, וטען שהי' הגט באונס מחמת שחותנו לא רצה להחזיר לו השטרות מן המעות שלו עד אחר נתינת הגט. עוד טוען שגם אשתו לא רצתה להתגרש רק שאבי' ואמה כפו אותה להתגרש, ולא הניחו אותה לדור עמו ומרדה בו זה קרוב לשנה, והיא אומרת אמת שמתחילה לא הי' רצונה להתגרש אד עתה הי' נמאס בעיני' ובלב שלם נתגרשה ממנו, וכמו שאמרה קודם נתינת הגט לידה להרב המסדר הגט, ועתה טוען הבעל שרוצה לעמוד לד"ת עם חותנו, וטען שהי' הפשרה בטעות שלא ידע הוא ואחיו את הדין שהעיסקא של הנדן שלה שייך לו במורדת, וזה שנה שמרדה עליו ושייך לו העיסקא כמ"ש בתשו' הרא"ם, גם לא ידע דעכ"פ המתנות שנתנו לו היינו השטריימיל והטלית שייכים לו לחלוטין ולא הי' צריך המגרש לשלם עבורם והוא שלם עבורם, ועתה רוצה המגרש הון רב לגרש אותה פ"ש. מהו הדין אם צריכה לפזר הון רב שיגרש אותה פ"ש או לאו:
תשובה. הנה מה שהוציא הבעל לעז על הגט כנ"ל כ"ז שאינו מברר בעדים אין לחוש כמבואר בט"ג בסוף לקוטי השמות אית י"ח וגם בח"י א"ש בכמה מקומות דאין לחוש ללעז של הבעל אחר שיצא הגט בהיתר ועי' סי' קל"ג שם. ומה שטוען שהי' אנוס על הגט הנה זה אמת שאבי' ואמה לא רצו שידורו אבל לא כפו אותו על הגט, ואדרבא הם רצו שתמתין עוד והמגרש רץ אחריהם שתהי' גמר הן לקרב והן לרחק, והתפשרו ביניהם לרחק ושיתן ג"פ, ועי' בתיקון עולם של מהרש"ק מבראד שכ' דבזה"ז דאיכא חדר"ג אדרבה טוב לפניו הגירושין שיכול לישא אשה והוה כתלוהו וזבין דהוה זביני' זבינא, ומה"ט כ' שם אף דהוה אונס ממון נמי מהני ע"ש. ולפענ"ד דבלא"ה לא הוה בנ"ד אונס ממון, ותחילה נברר אם זה מיקרי פשרה בטעות מ"ש שטעה שלא ידע הדין, ונראה דזה לא מיקרי פשרה בטעות דא"כ בטלו כל דיני פשרה דכל מי שמפשר עצמו הוא מחמת שא"י אם יזכה בדין ומספיקא גמר ומקנה וה"ד פשרה בטעות היינו דוקא היכי דהדיין הטעה אותו כגון שחייב אותו שבועה במקום שאינו חייב ועי"ז נתפשר עצמו עם התובע דהוה טעות גמור דנתפשר מחמת שלא רצה לישבע ואח"כ נמצא שלא הי' חייב שבועה, עי' ח"מ סי' כ"ה בסופו או בענין שכ' הסמ"ע שם ס"ק כ"ט דהוה טעות גמור בהא אמרינן דהוה פשרה בטעות, משא"כ בנ"ד דבא לבטל הפשרה מחמת שלא ידע הדין זה לא נקרא פשרה בטעות וראי' מפורשת מגמרא סנהדרין והובא בש"ע ח"מ סי' י"ב נגמר הדין א"א רשאי לבצוע ה"ד נגמר הדין איש פ' אתה חייב איש פ' אתה זכאי ופירש"י דוקא אם כבר אמר פ' אתה זכאי וכו' וגם התוס' הסכימו לפי' רש"י ע"ש וכ"פ בש"ע שם אבל כ"ז שלא אמר אתה זכאי וכו' אף דהמפשרים יודעין להיכן הדין נוטה והבע"ד א"י אפ"ה רשות בידו לבצוע ול"א דהוה פשרה בטעות אלא ודאי אדרבא כ"ז דאין הבע"ד בעצמו יודע הדין אמרינן דגמר ומקני' מספיקא, וכן מבואר בתשו' משכנות יעקב באחד שהי' טוען שהפשרה בטעות מחמת שהדיין הטעה אותו באמרו שאינו ברור לו שיזכה בדין ואח"כ נתברר לו שהי' זוכה בדין שהפשרה קיימת דא"כ בטלה כל דיני פשרה דכל מי שמפשר עצמו הוא מטעם שא"י איך הדין הוא, אלא אמרינן מספיקא גמר ומקני', וכן מבואר ברא"ש ב"מ פ' המקבל וז"ל דמחילה א"צ קנין והא דפשרה צריכה קנין ש"ה דדמי למחילה בטעות דכשידע א' מהן שהדין עמו יאמר אלו הייתי יודע שהדין עמי לא הייתי מוחל עכ"ל אלמא מפורש להדיא דלא מיקרי מחמת זה מחילה בטעות ומהני קנין ואף דהרא"ש כ' דעכ"פ צריכה קנין ובנ"ד ליכא קנין מ"מ כיון דעשו הפשרה ביניהם לא ע"י פשרונים לא בעינן קנין, כמבואר בסי' י"ב בש"ך ס"ק י"ב בשם תשו' מהר"ם מלובלין ע"ש ע"ש, ובודאי אלים כפשרה בקנין לפני פשרנים, ולא מיקרי פשרה בטעות, אלא לכאורה יש לעיין בזה דהא הטעם דפשרה שעושין הבע"ד בעצמם דל"ב קנין הוא מטעם מחילה, וכמבואר שם בנתיבות דלא מהני רק נגד התובע דלא מצי חוזר מטעם מחילה אבל הנתבע יכול לחזור ובמחילה קיל"ן בסי' ר"ה דא"צ מסירת מודעה רק אי ידעינן באונסי' לא הוה מחילה א"כ בנ"ד יכול לטעון אונס הייתי על הפשרה מחמת שעכבה המעות שלו, גם כל הבגדים וחפיצים, אולם בשער המשפט סי' י"ב סק"ב חולק ע"ז והאריך להוכיח דז"א מטעם מחילה ודינו כמכר דכל פשרה שנעשה ע"י טו"ת דינו כמכר דעביד אינש דזבין דינא לנפשי' וגמר ומקני' אף בלא קנין ואף הנתבע א"י לחזור, וזה עיקר החילוק בין פשרה שנעשה בפני פשרנים ל"ש לומר עביד אינש דזבין דיני לנפשי', דהא הי' צריך לדון עצמו לפני הפשרנים שצריכים קנין, משא"כ פשרה שעשו הבע"ד בעצמם שייך לומר עביד אינש כו' מש"ה א"צ קנין וא"כ דדיני' כזבינא, כ"ז שלא מסר מודעה על הפשרה, הפשרה קיימת אף באיכא אונם, כמו גבי מכר, וכיון שבררנו דהפשרה קיימת א"כ שוב ליכא כאן אונם ממון לגבי נתינות הגט כיון דנתרצה בפשרה ונתרצה ג"כ שישלישו השטרות מהממון אצל שליש המרוצה לשני הצדדין א"כ הוה כמו שהשליש הוא בעצמו השטרות ביד שליש על אופן שיתן ג"פ לאשתו, דלא הוה אונם כמבואר בתשו' הרשב"ץ שהביא הב"י סי' קל"ד משום שמביא הוא האונס על עצמו ה"נ כיון דהסכים על הפשרה והסכים להשליש השטרות וכבר ביררנו דמחמת דעביד אינש דזבין דיני' לנפשי' לא מחשב אונס לגבי הפשרה א"כ הוה כמביא האונס על עצמו דלא מחשב אונס לגבי הגט כנ"ל וכעין זה מצאתי בתיקון עולם ג"כ עיין שם בתשו' ג', ואף שהב"י הביא שם תשו' הרשב"א שחולק וס"ל דאף באונסא דנפשי' לא הוה גט, והרמ"א בסי' קמ"ד, הביא שני הדיעות בזה, מ"מ הא רמ"א הכריע שם דבדיעבד שניתן הגט כשר, ואף דהב"מ הניח בצ"ע אי יש להכשיר בדיעבד נגד דעת הרשב"א, וכן הביא הפ"ת שם בשם משכנות יעקב, מ"מ עיין בתיקון עולם שמיקל בדיעבד כדעת רמ"א, וכתב שם דאף לדעת רשב"א, בכמו נידן דידן, דדוקא במחייב עצמו בקנס אם לא יגרש שצריך ליתן משלו אם לא יגרש נחשב אונם, משא"כ בנ"ד שלא יצטרך ליתן ורק שלא יטול את שלו, בזה גם הרשב"א מודה דאונסא דנפשי' לא הוה אונם ע"ש. גם כיון דאמר לו המסדר הגט שיצוה להשליש להחזיר לו השטרות המושלשים ת"י, וגם האשה הסכימה לזה, א"כ שוב לא הוה אנוס, ואף דבספר משכנות יעקב שהביא הפ"ת, מבואר דלא מהני אמירה, היינו דוקא בעשו קאמפרומיס, ומטעם דאולי לא יסכימו הבוררים לזה, וגם אולי לא יעלה בידם לבטלו, מחמת שכבר עלה בערכאות, אבל בכמו נ"ד, י"ל דמודה דמהני אמירה שאמר לו קודם נתינות הגט. עוד יש לצרף כיון שהי' בשעת פשר אחיו הגדול ממנו והוא ציוה לו לפשר א"ע וליתן גט ומבואר בתשב"ץ שהביא הב"י דאם מי שחייב בכבודו הזקיקו לגרש ואפילו אנסוהו ע"פ אביו הוה גט דמצוה לשמוע דברי אביו, וא"כ ה"ה אחיו הגדול דג"כ חייב בכבודו כמו שדרשו חז"ל, את אביך, לרבות אחיו הגדול, ואחיו גם עתה מרוצה על הגט, ובפרט
גבי אונס ממון, דהרשב"ץ מסופק אי מחשב אונם או לאו מכל הני טעמא נ"ל להכשיר הגט ומותרת להנשא, ואדרבא אין כאן אונם ואפילו אם יביאו העדים שאמר לפניהם שאין מתירה להנשא עם הג"פ רק לאחר שלושים שנה, מ"מ אין כאן חשש כיון דאונס ליכא כמ"ש, א"כ ל"מ המסירת מודעה דהא ביטל אח"כ קודם הנתינה כל המודעות, ואתי דיבור ומבטל דיבור, וגם אין כאן חשש ביטול הגט, דלדעת הרמב"ם אסור לגרש בו, וז"א דהא הוא עצמו מודה שלא ביטל הגט, דאי ביטלו, אף לאחר שלשים שנה אסורה להנשא בגט זה, וכיון שאין כאן חשש ביטול הגט גם אונם אין כאן, א"כ אפילו לו יהי' האמת כדבריו שביטל קודם הנתינה מ"מ בעת הנתינה אמר מעכשיו ואתי דיבור ומבטל דיבור, וא"כ מותרת להנשא. אך זה נראה לי כיון שהיא מותרת להנשא, גם הוא מותר לישא אשה, ול"ש בזה לומר דשוי' על נפשו חתיכה דאיסורא במה שטען שאונס הי' ולא גירשה מרצונו, ז"א כיון דהיא מותרת להנשא שוב אין כאן חדר"ג, דר"ג ל"ג אלא היכי דהיא אגידה בי', ולטובתה לתקנות בנות ישראל תיקן, וכיון דהיא מותרת להנשא לא תיקן בזה, ועי' בח"י אנשי שם סי' נ"ג מ"ש בזה. אך אם היא לבה הומה מלהנשא מחשש איזה ספק שבלבה על הגט אזי שוב אגידה בי' ואסור גם הוא מלישא אשה עד שיתיר אותה פ"ש בג"פ כדת של תורה כנ"ל, ועיין בתורת גיטין, שכ' דכל היכי דאינו מזכיר הגירושין ורק שהוא מגרש מעצמו לפטור מהאונס לא הוה גט מעושה, וא"כ בנ"ד לא הזכירה לו הגירושין ואדרבא הוא רדף אבתרה לעשות גמר, לא הוה אונה, כנ"ל להלכה: