אור ברסלב
יד יוסף חלק ב יד חאח"ע סימן א תקנת עגונות יוסף

יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג

יד חאח"ע סימן א תקנת עגונות יוסף

חיו"ד

סימן א תקנת עגונות

שאלה בעגונה שנהרג בעלה וזה נוסח הג"ע. במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא. ואתאה לקדמנא האשה מרת בילא חנציא בת ר' יצחק אשת חיים שמואל ב"ר יצחק ואמרה לפנינו בזה"ל איך שביום א' י"ט אלול הלך בעלה חיים שמואל מביתו ואמר לה שהולך לערל פ' שחייב לו מעות לעשות שמה שומא ע"פ אמטו על הקרקעות שלו לגבות חובו והלך לשם בלא מלבוש העליון שקורין קאפטין רק שהיה לבוש בכתונת ומכנסיים וארבע כנפות ולייביל ושטיוויל וכובע שעל ראשו ואמר לה שלא ישהא שם רק בערך שעה. ואחר הליכתו מביתו נסעה היא ג"כ מביתה להעיר הסמוך להכפר שהיתה דר שם עם בעלה ושהתה בעיר עד יום ב' לעת ערב וכאשר באתה לביתה לא מצאה בעלה ונפל פחד בלבה כי שמעה כ"פ מהערלים של הכפר שאמרו שיהרגו אותו מחמת שהיו חייבין לו מעות והיה תובע אותם בערכאות וכאשר נתגלה הדבר ליהודים אשר יושבים בכפר שר' חיים שמואל איננו יצא הקול ואמרו שבוודאי נהרג כי גם הם שמעו מערילים של הכפר שאמרו כן וביום ג' בבוקר התחילו לחפש אחריו ולא מצאו אותו. וביום א' שאחריו יום כ"ו אלול בא ערל אחד לאמט שבכפר ואמר שמצא את חיים שמואל ותיכף שלחו מהאמט אחרי' והלכה להאמט ואמר לה האדון מהאמט אם תשלם להערל אז יראה לה היכן בעלה חיים שמואל מונח ופרע' לו והלכ' היא בעצמה עוד עם ד' אנשי' לשם א' הוא דודה שמו אבציא פרענקל הב' הוא גיסה שמו הירשיל ב"ר שמעיה והג' הוא שמו שמואל ברוך מלמד והד' שמו אייזיק ונטלו עמהם נרות מחמת שההליכה לשם הי' בלילה השייכה ליום ב' וכאשר באו שמה הדליקו כמה נרות וגם הדביקו ב' נרות להדדי כמו אבוקה וראו אותו מונח פרקדן פניו למעלה ורקק מונח למעלה עליו. ומחמת שהיה מונח בעמק בין שני הרים ואותו הזמן הי' עת גשמים אינה זוכרת בבירור אם הי' מים צפין על פניו או לאו. ולקחו הערלים והגביהו ראשו עד הכתפים מן הקרקע והרחיצו את פניו והכירה אותו בט"ע של פ"פ שהוא בעלה סיים שמואל וגם הי' שלם בלי שום חבלה כלל עוד הכירו בט"ע של הזקנה שלו שהי' אדום וקצרה וגם הכירה אותו בט"ע של החוטם שהיה גבוה באמצע מעט ע"י עצם שבולט מעט ואמרה שפניו הי' נפוח ועכ"ז הכירה אותו בט"ע גם הכירה הבגדים שהי' לבוש באותן הבגדים שהלך מביתו ורק הכובע והשטרוויל נחסרו ממנו וכל שאר הבגדים הכירה בט"ע וביום ב' בבוקר רחצו כל הגוף וראתה אותו והכירה בט"ע של כל הגוף והפ"פ ורק שהפ"פ הי' אז שחור ותולעים הי' יוצאים מהפנים אז. עוד העידה שכאשר מצאו אותו לקחו אותו ערל שהלך אצלו ביום א' י"ט אלול למאסר והודה שם לפני השופט ואמר איך שהוא בעצמו לא הרגו ורק שיודע מי הרגו ואמר מי ומי הרוצחים ואמר שאחר ההריגה קראו אותם הרוצחים להראות לו שכבר נהרג שונאו כך סיפר לה השופט שכך אמר הערל וכאשר הלך השופט אחר הרוצחים והלכה האשה הנ"ל עוד עם שאר יהודים לבית הרוצחים ושמעה שכאשר התחיל השופט לחקור את הרוצחים אמר אחד מהם שאמת הי' בבית בשעת מעשה אך הוא לא הרגו והראה על חבירו הערל שהוא הרג אותו. וכאשר שאל את הרוצח אם אמת שהוא הרג אותו תיכף הודה שהוא הרג אותו ואחר ההריגה הוליך אותו למקום שנמצא שם. זאת העדות שהעידה בילא חנציא אשת הנהרג:

אח"כ בא לפנינו. ר' שמואל ברוך מלמד והעיד לפנינו בת"ע באליו"ע כדת איך שגם הוא הלך לשם לראות אותו עם האשה אשת הנהרג ועם דודה ר' אבציא פרענקיל ועם גיסה ר' הירשיל ב"ר שמעי' ועם ר' אייזיק והדליקו כמה נרות ורחצו את פניו וראה שמעט הי' נפוח ועכ"ז הכיר אותו בטוב ע"י ט"ע שזה הנהרג הוא חיים שמואל בעלה של האשה בילא חנציא וגם הכיר אותו ע"י הסימן של החוטם שהיה גבוה מעט באמצע ע"י עצם שבולט מעט ואמר שמים הלך על פניו והי' מונח כולו במים:

אח"כ בא ר' אבציא פרענקיל דודה והעיד לפנינו בתו"ע איך שהוא הלך ג"כ לשם לראות אותו עם האשה אשת הנהרג ועם ר' שמואל ברוך מלמד ועם גיסה ר' הירשיל ב"ר שמעי' ועם ר' אייזיק והדליקו הרבה נרות וגם דבקו נרות זל"ז שיהי' כמו אבוקה והרחיצו אותו והכיר אותו בט"ע שזה חיים שמואל בעלה של אשה בילא חנציא. וגם הכיר אותו ע"י הסימן של החוטם שהיתה גבוה באמצע מעט ע"י עצם שבולט מעט ואמר ג"כ שמעט מים הלך ע"פ והי' מונח כולו במים:

אח"כ בא לפנינו ר' יהודה ב"ר צבי מנחם והעיד בתו"ע בליונ"ע איך שהוא ועוד יהודים אחרים הי' בשעה שהרוצח הודה ואמר כאשר בא לשם שמע שהשופט שאל לערל אחד מדוע הרגו והשיב שהוא לא הרגו ורק ערל אחר הרגו ויותר לא שמע מחמת שהערל הרוצח לא הי' שם בעת ההוא והוא הלך לדרכו כ"ז העידו לפנינו בתו"ע כד"ת ולראי' באנו עה"ח יום ג' י"א תשרי תרמט לפ"ק פה קאסוב:

תשובה יש בכאן ד' צדדי היתר. א) מה שהכירו אותו בט"ע שזה הנהרג הוא חיים שמואל בעלה של האשה מרת בילא חנציא. ב') ע"י הסימן של החוטם שהי' קצת גבוה באמצעותו ע"י העצם שבולט מעט. ג') מה שהכירה האשה הבגדים שנמצא לבוש בהם והלך בהם מביתו. ד') ע"י הודאות הרוצח שהודה לפני השופט שהוא הרג לבעלה חיים שמואל:

ועתה נברר אחת לאחת אי מהני. והנה מצד ההכרה של ט"ע בפ"פ שזה הוא חיים שמואל בעלה של האשה הנ"ל נ"ל דאין להתירה אף דהב"ש ס"ק פ"ב כ' דאם הפ"פ שלם מעידין עליו בספק ג"י דסמכינן בהא אר"ת ומשמע דאף בפ"פ לבד בלא גופו מעידין עליו כמבואר במרדכי בשם ר"ת דאף בט"ע של פ"פ לבד בלא גופו מעידין והובא דבריו בח"מ ס"ק נ"ג וב"ש ס"ק פיה וא"כ בנ"ד לכאורה נמי אף דלא ראו רק הפ"פ לבד מ"מ הי' אפשר להתיר ועי' נוב"י סי' נ"ב מתיר ג"כ בספק ג"י לסמוך ע"ד הר"ת והמרדכי שהביאו ע"ש ואף דכאן לפי הענין כ' שהי' לאחר ג"י כיון שהלך מביתו יום א' י"ט אלול אדעתא דלחזור לביתו מיד באותו יום לאחר שעה אחת ולא נמצא עד יום א' כ"ו אלול בערב ומסתמא הרגו אותו ביום א' י"ט אלול מדלא חזר לביתו וכאשר באמת יצא קול לאחר שנתודע שלא חזר לביתו שנהרג ז"א אדרבא זה עדיף דאת"ל דזה הוא הוכחה שנהרג מדלא חזר לביתו כ"ש שאשתו מותרת ודמי להא דאיתא בש"ע סימן כ"ז שם ומיהו אם יצא קול שנהרג איש פלוני או מת ואחר שלשה ימים מצאוהו מת או נהרג והכירוהו אשתו מותרת לכ"ע ול"מ לדעת הט"ז שם שכ' שבזה הכריע הש"ע להתירה אף לדעת המחמירין בספק ג"י וכן הנוב"י סימן ל"א וסי' ניב מפרש דביצא קול מותרת לכ"ע ע"ש פשיטא דיש להתירה בנ"ד לכ"ע אף אם היה חבול בפניו. אלא אפילו לדעת הח"מ וב"ה התם שמפרשין דזה קאי רק לדיעה הראשונה דלא תימא דזה גרע טפי מדיצא הקול קודם ג"י קמל"ן דמחמת הקול לא נגרע דאדרבא ממ"נ מותרת לדיעה הראשונה דאם הקול אמת הרי מת בעלה ואם הקול אינו אמת א"כ שוב הוה ספק ג"י ומותרת לדיעה הראשונה. אבל לדעת המחמירין בספק ג"י והוא דעת הרשב"א ל"מ יצא הקול ע"ש מ"מ עכ"פ אף לדידהו עדיף יצא הקול לדיעה הראשונה וכיון דבפ"פ שלם כתב הב"ש בס"ק פ"ד דמתירין בספק ג"י אף בלא יצא קול כ"ש בנ"ד יש להתיר דיצא קול שבעלה נהרג ודוקא אם נמצא הרוג א' ונודע מן הענין שזה הנהרג נהרג קודם ג"י ומכירין אותו בט"ע בזה ל"מ לכ"ע וכן ביצא קול שנהרג איש אחד סתם ולא איש פ' ואחר ג"י מן יציאת הקול נמצא אחד שנהרג ל"מ ההכרה בט"ע כמבואר כ"ז בק"ע סימן קע"ז דאמרינן דזה הנהרג הנמצא הוא נהרג קודם ונשתנה צורת פניו לצורת בעלה של זו. אבל בנ"ד נראה מן הענין שבעלה של זו נהרג קודם ג"י וגם יצא הקול שבעלה של זו נהרג בודאי עדיף מה שנראה מן הענין שנהרג קודם ג"י וכן מה שיצא הקול שבעלה נהרג וכמ"ש שזה עדיף. וכן אם יתברר ע"י הרוצח שנהרג קודם ג"י לא יגרע גרע עי"ז כיון שהודה שהרג לבעלה של זו האשה א"כ איכא ממ"נ הנ"ל אם אתה מאמין לו שהרג לבעלה של זו פשיטא דמותרת ואם אין אתה מאמין לו א"כ שוב הוה ספק ג"י ומותרת אם פ"פ שלם ומכירין אותו בט"ע כנ"ל כן הי' נראה לכאורה. אבל ז"א דע"כ לא מתירין בפ"פ שלם בספק ג"י אלא בלא נשתנה הפ"פ משא"כ בנ"ד שכלם העידו שהי' נפוח קצת בפניו שוב ל"מ הט"ע דהא הטעם דאין מעידין אחר ג"י משום דאז יש חשש שמא נתפח ונשתנה צורתו לצורת בעל האשה וא"כ בספק ג"י דמעידין לדעת התוס' והרא"ש היינו דוקא היכי דאין אנן רואין שום שינוי אבל ברואין שיטי שפניו נפוח א"כ זה ראי' שמונח יותר מג"י דהא תוך ג"י לא הוה משתנה. בזה מודים דאין מעידין וכ"כ הבאה"ט ס"ק פ"ח בשם הכה"ג וכן מבואר בנ"י הביאו הב"י וא"כ אף בפ"פ שלם אין להקל בזה ומטעם זה אין להקל בנ"ד מחמת שנמצא מונח במים ותיכף שהעלוהו מן המים חזינהו וזה מהני אף לאחר ג"י דכיון דנפוח ל"מ חזינהו לאלתר דעיקר הטעם דמיא מצמית צמית אבל בראוהו שנתפח זהו ראי' שהועלה פ"א מן המים ונשתהא חוץ למים ונתפח וכ"כ הבה"ט ס"ק פ"ד וכן מבואר בב"ח. ומיהו נראה בנ"ד בלא"ה א"א להתיר אף דחזינהו לאלתר דאף דהיכי שנטבע במים ונמצא במים לא חיישינן שמא הועלה במים בנתים זה דוקא אם נטבע בנחל השוטף תמיד דאז החשש הוא שמא העולה מן המים זה ל"ח דכאן נמצא וכא הי' משא"כ בנ"ד שמקום הנמצא שם ליכא נחל שוטף תמיד ורק מחמת שהוא מקום עמוק בין שני הרים ובעת שהגשמים יורדין הולך שם מים יש לחוש שמא באיזה פעם פסק הגשמים ולא הלכו אז המים על פניו כיון דדרכן בכך וא"כ אף בלא ניתפח יש לחוש שמא נשתהה פ"א חוץ למים ואין מעידין עליו. ועוד נראה לי דאין להתיר בכאן מטעם דחזינתו לאלתר אף אם תי' פ"פ שלם. דאף דהב"ש ס"ק ע"ט הביא בשם מהרשד"ם דאפילו אם נהרג ביבשה והשליכוהו למים דדינו כמו נטבע במים אך בק"ע סימן ר"ה הביא בשם תשו' הב"י דאם נהרג ביבשה ל"א מרא מיצמית צמית לכן לפי הנראה בנ"ד זה נרצח ביבשה ואח"כ השליכו אותו למים חדא דהי' ניכר הפצעים תחת סנטרו כפי שספרו אנשים והי' ניכר שנרצח בברזל וגם א"א לטבע במעט מים כזה שהולך במקום שנמצא. גם הא הודה הרוצח שהרגו מקודם ואח"כ השליכו לשם ועי' נוב"י מ"ת סי' מ"ו וא"כ הוה כמו בנמצא ביבשה בספק ג"י וכבר כתבתי כיון שהי' נפוח א"א להתירה כנ"ל:

גם מצד היתר דכ' מחמת הסימן שהי' חוטמו גבוה קצת באמצעותו מחמת העצם שבולט קצת נראה ג"כ שאין להתירה דאף דמבואר בא"ז שהביא ב"י בשם ת"ה בגבשישית על חוטמו הוה ס"מ מ"מ כ' דוקא גבשישית גדולה הוה ס"מ ובנ"ד אמרו העדים שהי' גביה קצת ומי מיפס לשער אם הגיע לשיעור גבשישית גדולה שכתב הרמ"א ועי' ב"מ שכ' שסר לא הוה אלא אם לא ימצא כזה באחד מאלף וכ"כ הנוב"י סימן ל"ב והדבר מסור לחכמי הדור הם ידונו לפי דעתם ולא ידענא מה אידון בי':

ועתה נבאר ההיתר דג' שנמצא לבוש באותן הבגדים שהלך בהם מביתו והאשה הכירה אותם בט"ע הנה הב"י הביא בשם הנ"י ביבמות דפסק דל"ח לשאלה ואף בס"מ של כלים או ט"ע מהני וכן הביא הר"ן בפ"ב דב"מ בשם יש מי שאומר דל"ח לשאלה להמסקנא והב"י כתב עליהם ודברים אלו לאו דסמכא אינן כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובעה"ט שהם עמודי עולם חולקין עליהם ופסקו דחיישינן לשאלה. וכ"פ בש"ע דחיישינן לשאלה. וכ"כ הב"ח דכן נהג להורות דח"ל. והנה מהר"ל מפראג הובא בב"ש ס"ק סיט פסק דאם יש סימן אמצעי בגוף וס"מ או ט"ע בכלים מותרת ממ"נ דאי סימנין דאורייתא וחיישינן לשאלה מהני הסי"א שבגוף ואי סי' דרבנן ואז לא מהני סי"א שבגוף ממילא ל"ח לשאלה ומותרת מחמת ס"מ או ט"ע שבכליו עי' בגמרא יבמות דף ק"ב דדוקא לפי התירוץ דסי' דאורייתא מוכנת לומר דחיישינן לשאלה אבל לפי התירוץ דסי' דרבנן אינו מוכרח לומר דחיישינן לשאלה. וכ"ז דאינו מוכרח לומר דחיישינן לשאלה ל"א דחיישינן לשאלת ע"ש בתוס' יבמות דף ק"ב ע"ב ד"ה ואבע"א וא"כ איכא ממ"נ הנ"ל והב"ש חולק עליו דלמאי דקיל"ן דסי' דרבנן ואז בעינן ס"מ ביותר אז ממילא ח"ל והביא ראיה לדבר דאל"כ מנ"ל להפוסקים דח"ל דהא לפי התירוץ דסי' דרבנן אינו מוכרח לומר דח"ל וגם לפי התירוץ דסי' דאורייתא נמי איכא ב' תירוצים לתירוץ א' מיירי בחוורי וסומקא א"כ ג"כ אינו מוכרח לומר דח"ל ומנ"ל לחוש לשאלה אלא ע"כ לפי האוקימתא דסי' דרבנן ממילא ח"ל כיון דבעינן ס"מ ביותר ואי איכא למיחש לשאלה א"כ ליכא ס"מ ביותר ע"ש ולי נראה דהל' כמהר"ל מפראג ולא מטעם ממ"נ אלא מטעם אחרינא כמו שאבאר ובתחילה ניישב קושיות הש"ך בח"מ סימן ס"ה ס"ק כ"ו אמאי דפסק התם בש"ע והוא מתוס' והרא"ש המוציא שטר בכלי יתננו למי שנותן סי' בכלי ול"ח לשאלה וכתב התוס' והרא"ש דדוקא באיסור ח"ל אבל לא בממון. והקשה הש"ך הא בש"ס לא חילקו בין איסורא לממון בענין חשש שאלה ורק בענין אי מחזירין בסי' שא"ע ע"ש והיינו מה שהקשה שם ואי ח"ל חמור בסי' אוכף היכי מהדרינן אלמא בחשש שאלה א"ח בין איסורא לממונא ע"ש:

ולפענ"ד לק"מ דמתחילה לפי האוקימתא דסי' דאורייתא ומהני סי"א אף באיסורא וקשיא לי' להגמרא מהא דקתני אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ומשני גופו דארוך וגוץ וכליו דח"ל א"כ צ"ל דחשש שאלה היא חשש גדול ועי"ז אפילו סי"א לא הוה סימני כלי' רק סי' גרוע דאף אי סי' דאורייתא ל"מ ומשו"ה שפיר מקשה חמור בסי' אוכף היכי מהדרינן דאף גבי ממון בעינן עכ"פ סי"א ול"מ סי' גרוע וחשש שאלה היא חששה גדולה והוה סימני כליו סי' גרוע ול"מ ולפ"ז אף לפי התירוץ דכליו מיירי בחיורי וסומקא או לפי האוקימתא דסי' דרבנן נהו דשוב אין הכרח לומר דח"ל מ"מ נראה דלא עדיף עכ"פ מסי"א כי היכי דלא נשוי פלוגתא רחוקה וסברות הפוכות דמתחילה הי' סבר דחשש שאלה הוה חשש גדול והוה סימני כליו סי' גרוע ול"מ אף במעון ולבסוף נאמר דהוה ס"מ ומהני אף באיסורא זה לא ניתן להאמר אלא אמרינן דאף לפי המסקנא לא עדיף עכ"פ מסי"א הלכך גבי איסורא דל"מ סי"א פסקו דחיישינין לשאלה אבל בממון דמסני סי"א פסקו דל"ח לשאלה. ומיושב קושיות הש"ך הנ"ל דהא דמקשה מתחילה חמור בסי' אוכף היכי מהדרינן זה דוקא לפי האוקימתא דסי' דאורייתא. וסגי בסי"א ואפ"ה קאמר כליו דחיישינין לשאלה אלמא חשש שאלה הוה חששה גדולה והוה סימן כליו סי' גרוע וא"כ אף בממונא ל"מ אבל לפי האוקימתא דסי' דרבנן והכי קיל"ן וכן לפי התירוץ כליו בחיורי וסומקא שוב אינו מוכרח לומר דהוה סי' גרוע ועכ"פ לא עדיף מסי' אמצעי הלכך גבי מעון מהני וגבי איסורא ל"מ. והא שכתבו התוס' התם ביבמות ד"ה ואבע"א כליו בחיורי כו' ולעולם ל"ח לשאלה וז"ל וא"ת בפרק כל הגט תנן מצאו בחפיסא או בדלוסקמי' אם מכירו כשר כו' ול"ל שיכיר הגט אפילו אינו מכירו נמי כיון דמכיר החפיסא כו' עכ"ל. אלמא דלפי המסקנא ל"ח כלל לשאלה ומהני אפילו באיסורא. ז"א דהתו' כתב זה לפי האוקימתא התם דסי' דאורייתא. ומהני סי"א אף באיסורא ומש"ה מקשו שפיר אמאי בעינן שיכיר הגט הא כיון דל"ח לשאלה הוה עכ"פ כמו סי"א ואי סי' דאורייתא מהני סימן אמצעי אף באיסורא אבל אנן דקיל"ן סימנין דרבנן ובעינן ס"מ גבי איסורא. ל"מ סי' של הכלי דנהו דלא חיישינן לשאלה מ"מ לא הוה רק סי"א עמ"ש הלכך גבי ממון דמהני סי"א מהני סימני כליו משא"כ גבי איסורא דבעינן ס"מ ל"מ סימן כליו. ובזה נראה לי לישב הסוגיא דב"מ דף כ"ז ע"ב דאיתא שם ג"כ סוגיא זו ורק דהתם קאמר תחילה ואבע"א כליו בחיורי וסומקי ואח"כ קאמר אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס כו' ואס", דח"ל אמאי יחזיר. ולכאורה קשה כיון דקאמר ואבע"א כליו בחיורי וסומקא שוב לא מוכח דח"ל כמ"ש התוס' ביבמות וא"כ מאי פריך תו קשה קישיות התוס' שם ד"ה מצאו אמאי לא מוכיח שם בב"מ ג"כ מהא דסי' דאורייתא כמו שהוכיח ביבמות מהא דסי' דאורייתא ודחקו לישב בדוחק ע"ש. ולפמ"ש ניחא הבל בעזה"י דבאמת הא דקאמר אלא הא דתניא כו' קאי אתירוץ של אבע"א והכי פריך דלפשוט מהא דסי' דאורייתא דכבר כתבתי דאף לפי התירוץ של ואבע"א חיישינין לשאלה ורק דהוה כמו סי"א וא"כ הק' אלא הא כו' ואס"ד דחיישינן לשאלה וא"כ סימן דכלים לא הוה רק כסי"א ואפ"ה קתני דמחזירין הגט בסי' של הכיס א"כ תיפשוט דסי' דאו' מדמהני גבי גט וע"ז דחה כיס וארנקי לא מושלי אינשי והוה כס"מ ומהני אף אי סימן דרבנן. ולפ"ז מוכח כדעת הב"ש דבכלים דלא מושלי אינשי אף לדידן דסי' דרבנן ל"ח לשאלה דהוה כסימן מובהק דלא כב"י ולפ"ז שוב ליכא הממ"נ שכתב מהר"ל דאי סי' דאורייתא מהני סי"א שבגוף ואי סי' דרבנן מהני תס"מ או הט"ע של כליו דל"ח לשאלה דכבר הוכחתי אף לפי האוקימתא סי' דרבנן עכ"פ לא הוה סי' של כליו רק סי"א ולא מהני באיסורא. ורק בממונא מהני וכמ"ש לעיל ולפ"ז אזיל לי' הוכחת הנוב"י מ"ק סימן ל"ב שהוכיח מהגמרא כדעת מהר"ל מפראג דאי סי' דרבנן ל"ח לשאלה מהא דאמרינן בגמרא ב"מ ת"ש אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ש"מ סי' דרבנן אמרי גופו דארוך וגוץ כליו דח"ל אי ח"ל חמור בסימני אוכף היכי מתדרינן וכתב וז"ל והנה זה סוגית הש"ס בכ"מ כשמקשה איזה קושיא להוכיח איזה דין ומתר' לו הותר' והמק' חזר והקשה על התירוץ הזה הוא להחזיק קושיא הראשונה ולמימר שנשאר ההוכחה הראשונה מחמת הקושיא הראשונה. וכאן מתחילה הוכיח דסי' ל"ד ומתרץ שאין מכאן תוכחת וגופו דארוך וגוץ וכליו דח"ל וע"ז חוזר ומקשה ואי ח"ל חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן פ"י אלא ל"ח לשאלה וא"כ מוכח ההוכחה הראשונה דסי' ל"ד ועכשיו אי ס"ד דאי סימנין ל"ד אז ודאי ח"ל מסברא כדברי הב"ש. א"כ אכתי פשיטא דקשה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינין הא ח"ל עכ"ל. ולפמ"ש ליכא הוכחה מזה כדברי מהר"ל מפראג אלא אי סי' ל"ד אז הוה סימני כליו סי"א כנ"ל ולכך אין מעידין בסימני כליו דהוה מילתא דאיסורא ול"מ סי"א אבל לענין אבידה דסגי בסי"א מהדרינן חמור בסימני אוכף. ולפ"ז אם יש סי"א בגוף וס"מ או ט"ע בבגדים דהוה ג"כ כמו סי"א לפי המסקנא. אוי לפי האוקימתא דסד"ר שפיר מהני דאי סד"א ואז ל"מ סי' דכלים כלל דהא לפי האוקומתא דסד"א ח"ל והוה סי' גרוע מ"מ מהני סי"א דגוף ואי סד"ר ול"מ סי"א דגוף מ"מ מצטרף סי"א דגוף לס"מ או ט"ע דכליו דהוה ג"כ כמו סי"א וע"י הצירוף מיקרי ס"מ ביותר וכמ"ש הב"ש בס"ק ע"ג בשם המ"ב וא"כ בנ"ד יש היתר בין לדעת מהר"ל מפראג ובין לדעת הב"ש ע"י צירוף הסימנים ועי' נוב"י סימן ל"ב צירוף ג"כ סי"א שבגוף עם ט"ע של כליו ע"ש ועי' ח"צ סי' קל"ד שמיקל ג"כ בזה. ועיין ביש"ש פט"ז יבמות סי' ואו שכתב בפשיטות דמצטרפין סי"א שבגוף עם סימני כליו ועוד דכאן הכירה כל הבגדים וגם הארבע כנפות עם הציצית ודעת כמה פוסקים דכל הבגדים לא מושלי אינשי והוא סברת מהרי"ט ומהרם פדוואה וכן ציצית לא משאלי אינשי כמבואר במהרי"ט ולדעת הב"ש אף אי סד"ר מהני בכלים דלא מושלי אינשי וכ"ש דאיכא נמי סי"א של החוטם שגבוה מעט באמצע בודאי מצרפינין לסי' של בגדים לכ"ע וכבר הוכחתי לעיל ג"כ דבכלים דלא מושלי אינשי דמהני אף אי סד"ר כדעת הב"ש ואף לדעת הב"י דס"ל דאי סד"ר ל"מ ט"ע דכליו אף בכלים דלא מושלי אונשי מ"מ בהצטרף לסי"א של גופו מהני ועיין בתשו' ח"ס סי' נ"ז:

ועתה נעיין ההיתר הד' מה שהודה הרוצח לפני השופט שהוא הרגו. הנה הבאה"ט ס"ק נ"ד בשם המ"ב שהודאות הרוצח בלי עיני מהנ' וכ"כ המהר"ם מלובלין ועיין ח"ס סימן צ' שפסק כן ג"כ ואפילו לדעת שהביא שם הבאה"ט מ"מ בצירוף סי"א וט"ע דכליו י"ל דכ"ע מודים דמתני כנ"ל להלכ' וז"ל התשו' שהשיב הרב הגאון כו' מ' יצחק אהרן איטינגער מלבוב ז"ל והנה מצד מה שהכירו אותו בט"ע כבר ידוע מחלוקת הקדמונים בספק שלשה ימים אי מעידין עליו וכאן יש ספק שמא ההרוג מונח שם יותר מג"י ולכאורה י"ל ע"פ מ"ש המחבר ס"י כ"ז ומיהו אם צא קול איש פלוני מת ואחר ג"י מצאוהו מת והכירוהו אשתו מותרת לד"ה וכולם תמוהו ע"ז דאכתי יש לחוש שמא הקול היא שקר והוה ספק ג"י ואין מעידין עליו מספק שלשה ימים לדעת המחמירין:

וכתב הט"ז בס"ק מ' לתרץ דהחשש היא שמא נתפח הוא חששא דרבנן וכמחמירן חוששין לזה אף שהיא חששא רחוקה קצת ומש"ה ס"ל לבעל ש"ע דבמקום דאיכא עוד חד צד לטיבותא דהיינו שיצא קול שנהרג אע"ג דאין ראוי להתיר מחמת אותו הקול לבד מ"מ מסייע להכריע לתקל והמחמירים מודים בזה עכ"ל הט"ז. וא"כ בנ"ד שבעל האשה הלך מביתו ע"ד לחזור תיכף. ובש"ס (כתובות דף ס"ב) אמרו אילמלי יהודא קיים לא ביטל עונתו ע"ש ומבואר שם דכיון שדרכו הי' לחזור לביתו לבי' שימשו ולא חזר זה ראיה שמת וגם מוכח שם שאשתו מותרת להנשא. ע"פ אומדנא זו שהרי ר' ינאי צווה להתאבל ואמר כפי מיטתו ועיין ברש"י שם והרי כתבו הפוסקים דכ"ז שאשתו אסורה להנשא אסור להתאבל עליו ועיין באהע"ז סימן י"ז סי' ה' וביו"ד סימן שע"ה סימן ז' ובט"ז וש"ך שם וא"כ גם בנ"ד שהיה בדעתו לחזור תיכף ומדלא חזר איכא הוכחה שעת וכמ"ש וכיון דאיכא עוד צד לטיבותא מסייע להכריע להקל וכמ"ש הט"ז דגם המחמירין מודים בכה"ג דאיכא עוד צד לטיבותא. אמנם עדיין יש לדון בזה דהרי הטעם דאין מעידין לאחר ג"י הוא משוה דאז יש חשש שמא נתפח ונשתנה צורתו לצורת בעל האשה ואם כן זה דוקא אם אין רואין שום שינוי בפניו בזה ס"ל להתוספת והרא"ש דבספק ג"י תולין להקל משא"כ בנ"ד שפניו היה נפוח קצת א"כ זה ראיה שמונח יותר מג"י דבתוך ג"י לא היה משתנה וגם המקילין בספק ג"י מודים בזה וכ"כ הב"י בשם הנ"י דמסתבר להקל בספק שלשה ימים כיון שאין נראה לנו שום שינוי בפנים ע"ש משמע דאם רואין שינוי בפניו. לכ"ע אסור והטעם כמ"ש כיון דרואין דנשתנה פניו זה ראיה שהוא מת קודם שלשה ימים וע"כ לא כתב הט"ז דאם יש עוד חד צד לטיבותא ס"ל להמחבר כדעת המקילין רק היכי דליכא שינוי ניכר בפנים משא"כ אם פניו נפוח קצת גם המקילין מודו וכמ"ש בשם הנ"י א"כ מה שיצא הקול קודם ג"י אינו מספיק להתיר וגם בנ"ד אונו מועיל מה שיצא ע"ד לחזור מיד ומה"ט ג"כ אין להתיר בנ"ד ע"פ דברי הב"ש ס"ק פ"ד דאם כל הגוף שלם יש לצרף דעת ר"ת ולהתיר בספק שלשה ימים משום דכאן כיון דפניו נפוח קצת. אם גופו וצורת פניו קיימין אע"ג דנתפח תגוף מותרת בספק שלשה ימים לד"ה דדרך הנפטרים דאחר יום א' נתפחים קצת וכן מבואר בק"ע סימן שמ"ג עוד יש לסמוך להתיר בנ"ד ע"פ סימני הבגדים מאחר שנמצא לבוש בהרבה בגדים וגם בארבע כנפות הוא מכלים דלא מושלי אינשי כמ"ש הפוסקים ואף שהח"מ בס"ק מ"ב מסופק בזה דדוקא למ"ד סי' דאורייתא וכמו דמועיל סי"א ול"ח שמא אחר הוא שיש לו סי' כזה ה"ה דל"ח שמא השאיל כלים דלא מושלי אינשי משא"כ לדידן דקיל"ן סיר"ר כיון דחיישינן לחשש רחיק ואינו מועיל סי"א בגוף ה"ה בכלים דלא מושלי אינשי ג"כ יש לח ש לשאלה וכ"כ הב"ש ס"ק ס"מ בשם הב"י אמנם מלבד הפוסקים דחו זה מהלכה וס"ל דגם לדידן מותר בכלים דלא מושלי אינשי. בנ"ד נראה דמותר לכ"ע כיון דעכ"פ למ"ד סימנין דאורייתא פשיטא דל"ח לשאלה בכלים דלא מושלי אינשי כמבואר בגמרא. להדיא ולא נשאר לנו רק לחוש למ"ד סיד"ר ולדעת הב"י הנ"ל והרי הא דחיישינן לומר סימנין דרבנן הוא חומרא בעלמא כמ"ש הרמב"ם פ"ג מנחלות ומה"ט אם נישאת ע"י סי"א ל"ת כמ"ש הב"ש ס"ק ע' ועכ"פ פשיטא דתו ליכא לבעל חזקת חי ול"ל חזקת א"א וא"כ פשיטא דמותרת בספק שלשה ימים דהרי באמת מהראוי להעמיד את ההרוג בחזקת חי ולומר עכשיו נהרג והיא עדיין תוך שלשה ימים ורק טעם האוסרין משום דמוקמינן הבעל בחזקת חי לומר דהבעל עדיין קיים וזה הנמצא הוא שמת קודם שלשה ימים ונשתנה לצורת הבעל משא"כ בנ"ד דלמ"ד סיד"א מותרת להנשא ע"פ ס"י הכלים כיון שהם מכלים דלא מושלי אינשי ורק דחיישינן למ"ד סימנין דרבנן ולדעת הב"י הנ"ל עכ"פ תו ליכא לבעל חזקת חי כיון דאם נישאת ל"ה שפיר מוקמינין לההרוג הנמצא בחזקת חי לומר שנהרג עכשיו והוא תוך ג"י ועיין שו"ת נוב"י ס"ס לא ועיין בשו"ת ח"ס סימן ע"ג שהתיר ממש כעין זה וגם בלא"ה היא דבר רחוק מאוד לומר שהשאיל כל בגדיו לאחד ואותו אחר נהרג קודם ג"י ונתפח ונשתנה צורתו לצורת זה הבעל ועיין בשו"ת זקינו הח"צ ז"ל סימן קל"ד ויש עמדו עוד טעמים רבים להתיר בנ"ד אמנם לאשר כי הדבר ברור בעיני להתיר מטעמים הנ"ל לא הארכתי בזה ומ"מ טוב הדבר לשאול בזה עוד רב גדול אחד כי מי ראה הוראה אני ואז גם אני הצעיר אהיה סניף להיתר דברי ידידו הדוש"ת בלונ"ח יצחק אהרן אטינגמר ואח"כ שלחתי השאלה גם להרב הגאון מסטניסלאב נ"י והסכים ג"כ להיתר ויצא האשה בהיתר להנשא:

סימן ב תקנות עגונות

ע"ד האשה מרת דבורה בת הר' מרדכי וויינגארטין שנמצא בעלה וועלוויל פלייס הרוג וע"ע ג"ע שנגבה פה קאסיב ובכפר זעביו נ"ל היתר גמור שמותרת להנשא וז"ל הג"ע שבכפר זעבי':

במותב תלתא הוינא ובא לפנינו ה"ר לייב בן ברוך קלונימוס מפה והעיד לפנינו בתורת עדות באם לא יגיד ונשא עונו לאמר בזה"ל

איך בין גיוועזין ביער מיט דעם זשאנדאר בשעת מען האט גיפינין דעם הרוג מ' וועלוויל פלייס מפה זשעבי'. און דער רוצח איז אויך מיט גינאנגין מיט מיר אין מיט דעם זשאנדאר און האט בעצמו גיוויזין וויא דער הרוג וועלוויל ליגט באגדאכין און דער רוצח האט פריהר גיזאגט וויא ער האט איהם גישלאגין מיט דער האק, דאס וואס דער רוצח האט בעצמו סודה געוועזין קען זיין מחמת עד האט גיהאט פחד פאר דעם זשאנדאר. וויע מע האט דעם הרוג וועלוויל אויפניגראבין כין איך געשטאנען וויא איך האב איהם נאר דער זעהן האב איך איהם תיכף גוט דער קענט הן בפרצוף פנים, ופדחת וכל גופו ושערותיו, דען ער איז גיוועזין גאנץ בלי שום חסרון נאר וואס דער מפרקת איז געוועזין צו האקט, מיט דער האק, אויב צלם איז גיוועזין פארינט אויך צו האקם האב איך ניט געזעהן, נאר איך האב איהם גוט דער קאנט, איך האב איהם בחייו גוט גיקאנט, וכן הי' ממש לאחר מותו בלי השתנות כלל, וגם דיע בגדים האב איך תיכף דער קאנט. קיין סימן אויף דעם גוף האב איך ניט געהאט, נאר איך האב איהם גוט גיקאנט גם ער האט גיהאט א שמיקיל קייטילע פון א זי"גיריל וואס האס נאך גיהאנגין על מלבושיו האב איך דאם אויך דער קענט. משעת הליכתו מביתו עד שעת יציאתו ביער הי' שמנה ימים, דהיינו ביום ג' א' דר"ח כסליו שנת תרנ"ב הלך מביתו למקום דירת הרוצח, ואמר בביתו שהולך טל דעת לבא לביתו על שבת, וכיון שראו אנשי ביתו שלא בא על ש"ק לביתו תכף עשו הרעש שבודאי נהרג, יען שהרוצח התפאר מקודם שבודאי יהרוג את ר' וועלוויל פלייס מחמת שנאתו שיש לו עליו, ותיכף ביום א' התחילו לחפש אחריו ולא מצאהו עד יום ג' שבוע שלאחרי' דהיינו ביום השמיני ליום הליכתו מביתו. כן העיד לפנינו הר' ליב בן ברוך קלונימוס הנ"ל בתורת עדות באליו"ע:

אח"כ העיד לפנינו ר' ישראל זיסי בן ר' צבי בתורת עדות באליו"ע ואמר בזה"ל:

במוש"ק אור ליום ששי מיום אשר ההרוג ר' וועלוויל הלך מביתו למקום דירת הרוצח, בא אלי ערל אחד ושאלתיו פון וואנים ער געהט ואמר ממקום הנ"ל, והלך בפקודת א"ר וועלוויל לחפש אחר בעלה מ' וועלוויל הנ"ל אך לא מצאו, האב איך חכף געזאגט אז ביער א"ז וועלוויל פלייס בודאי נהרג גיווארין, ווייל איך האב גיהערט כמה פעמים אז דער רוצח האט געזאגט אז ער מיז דעם וועלוויל פלייס הרגינין, ותכף ביום א' זענין מיר א סך יודין מיט דעם זשאנדאר געפארין להיער מקום שמח דירת הרוצח, און מיר האבין גיזוכט ביום א' וביום ב' ולא מצאנוהו ערשם ביום ג' האט מען איהם גיפונין. איך האב גיהערט פון דעם רוצח ער האט אליין סודה גיוועזין אז עשר האט דעם וועלוויל הנ"ל גיהארגיט, ובזה"ל שמעתי מפה הערל הרוצח, המעשה כן' די' דער וועלוויל פלייס איז גיגאנגין ביער פאראויס ואח"כ הלך הרוצח ואח"כ הלך אחיו של ערל הרוצח, וההכאה ראשונה עם הגרזן הי' מאחיו של הערל הרוצח ואח"כ גמרו והרגו הרוצח. דער רוצח האם אונז גיפיהרט און האט גיויזין דאם ארם וואס ער האט דארט בעהאלטין דיא כתבים וחשבונות שהיו ביד ההרוג ד' וועלוויל הנ"ל, דיע בתבים האבין מיר דער קאנט אז דאם איז אמה דעם וועלווילם חשבונות, דען מיר האבין גיוויסט מיט וועלכע ערלים עד האט גיהאנדילט מיר זענין גינאנגין למקום שהי' מונח ההרוג, דען מען האם איהם ניט געלאזט רדיהרען ממקומו עד שבא הקאמיסיאן וראיתיו והכרתיו תיכף בהשקפה ראשונה, דען ער איז גיוועזין גאנץ כמו בחייו, רק אח"כ האט מען איהם אויף גיכינדען דעם שאליק פון דעם האל האב איך גיזעהען אז אין האלז איז גיוועזין צו האקט איך האב איהם גוט דער קאנט אז דאם איז וועלוויל פלייס מפה בי הכרתיו היטב בחיי' וכן הי' לאחר מותו בלי שום השתנות הן בפ"פ והחוטם ופדחתו ושערותיו וכל גופו וגם דיא בגדים האב איך גוט דער קאנט. כן העיד לפנינו ר' ישראל זיסי. ב"ר צבי בתורת עדות באליו"ע, את זה קבלנו הג"ע באליו"ע יום ו' עש"ק לסדר שמיני תרנ"ד פה זעבי':

מה שהעיד העד ר' ליב בן ברוך קלונימוס שהוא ראה ההרוג פצוע במפרקת מאחוריו ובצוארו לא ראה שום פצע, והעד ר' ישראל זוסי העיד שהוא ראה ההרוג פצוע בצוארו ובמפרקתו מאחוריו לא ראה פצע חקרנו אותם היטב למען לא יהי' כדבריהם סותרין ואמר העד ר' ליב הנ"ל שהוא ראה ההרוג בשעה שהי' השאליק כרוך על צוארו רק שהפכוהו ההרוג ר' וועלוויל הנ"ל והי' פניו למטה וראה שבמפרקתו הי' פצע, ור' ישראל ראה ההרוג הנ"ל בשעה שהי' מונח ופניו למעלה רק שהסירו השאליק מצוארו וראה פצע בצוארו ואין התורה בדבריהם כלל ושניהם מעידים שהכירוהו היטב:

נאם שמעיה שטיינבערג אב"ד דפה

נאם ברוך ב"ר נחמי' שו"ב דפה

נאם שלמה בן יהודא ליב כ"ץ

במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתא לקדמנא שרגא פייביל בן צבי הירש והעיד בתורת עדות באליו"ע כדת, היאך שכמר וועלוויל בן ליפא בעל האשה מרת דבורה, לן אצלו ליל ג' השייך ליום ד', ובבוקר השכם יום ד' הלך מאצלו ואמר לו בלילה שצריך לילך אצל אדון אחד, וגם אמר שבחזירתו ליל השייך ליום ה' ילין ג"כ אצלו ושוב לא בא אצלו ואח"כ ביום ש"ק בא אצלו נכרי אחד מכפר זשעבי' ושאל אותו על וועלוויל הנ"ל ששלחו אותו מהכפר לבקש אותו ולא נמצא, ואח"כ ביום ג' בבוקר שמע שנמצא הרוג ביער, והלך לראותו והכיר אותו בט"ע שהוא וועלוויל בעל האשה מרת דבורה ופ"פ ופדחתו הי' שלם בלי שום פצע וחבורה ורק הצואר הי' נחתך ומלא דם ומונח הי' מלובש עם כל בגדיו והכיר הבגדים שהי' שלו כי מכיר הי' מקודם הבגדים שלו והכירן אח"כ בט"ע כ"ז אמר בתו"ע כדת באליו"ע. יום ה' כ"ה אדר שני שנת תרנ"ד פה קאסיב:

אח"כ באתה האשה דבורה אשת וועלוויל הנ"ל והעידה לפנינו בתורת עדות כדת שבעלה וועלוויל הלך מביתו יום ג' א' דר"ח כסליו אדעתא לבא ביום ה' לביתו, ואמר שהולך להערלים הנ"ל וכאשר לא בא ביום ה' פחד לבה בקרבה וחשבה בלבה שמא נהרג מהערלים השונאים והמתינה עוד יום ו' עד שעת ערב וכאשר לא בא אז הרעישה בין בני הכפר ושלחו להזשאנדארין לבקשו ולא מצאו אותו עד יום ג'. גם מקודם ביום ש"ק שלחה ערל אחד לבקשו ולא מצא אותי. גם זאת העידה שהכירה בטוב בט"ע את הכתונת שהי' לבוש וגם הד' כנפות עם הציצית שהם שלו והלך בהם מביתו כי היא לא היתה במקום שנמצא ורק שהוליכוהו לכאן לקבורה והי' מלובש אז רק בהכתונת וד' כנפות, ואח"כ באתה לעיר והכירה אותם בטוב בט"ע:

הנה לפענ"ד יש להתירה ע"פ שלשה העדים הנ"ל כיון שכלם העידו שהי' פ"פ וגופו שלימים בלי שום השתנות כלל ובלי שום חבלה ופצע והכירו אותם בט"ע שהוא וועלוויל בעל האשה דבורה הנ"ל. ומתחילה נברר הפלוגתא שיש בזה ביבמות דף ק"ב ע"א מתניתין אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו כו', אין מעידין אלא עד ג' ימים ריב"ב אומר לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין עכ"ל המשנה. ופי' רש"י ד"ה אין מעידין וז"ל אין מעידין על האיש שמת אא"כ ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו שיכולין להכירו שזהו הוא אבל לא ראוהו פרצוף או שניטל חוטמו אין מעידין עליו להשיא אשתו שמא אין הוא עכ"ל:

ויש לדעת מ"ש רש"י אבל לא ראוהו פרצוף פשיטא שאם לא ראוהו פרצוף דאינו מעידין עליו, דלפי פשיטות הלשון משמע דאתי לאשמעינן דאין מעידין על פ"פ אלא עם החוטם אבל בלא החוטם א"מ, וא"כ פשיטא אם לא ראוהו כלל דאין מעידין. וצ"ל דדעת רש"י דהעיקר בא המשנה לאשמעינן דאע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו אין מעידין, והצעת המשנה הוא כך אין מעידין אלא על פ"פ עם חוטמו אם ראוהו והכירוהו אבל לא ראוהו בפ"פ או שחסר חוטמו אף שראוהו אין מעידין אף שום סימנין בגופי, ומשמע מדברי רש"י דאף אם כל גופו שלם ויש לו סימנין בגופו, מ"מ אין מעידין אא"כ פ"פ וחוטמו שלם והכירו בט"ע, ובד"ה אין מעידין אלא עד ג' ימים כו' כ' וז"ל אם ראוהו בתוך ג' ימים למיתתו מעידין עליו אבל אם לא ראוהו עד אחר ג' ימים חיישינן שמא נשתנו מראות פניו ואין זה שהם סבורים עכ"ל, ומשמע מדברי רש"י דאף בפ"פ עם החוטם שלימים ואף אם כל גופו שלם ויש לו סימנין בגופו ובכליו אפ"ה אין מעידין אלא עד ג' ימים דהא קאי ארישא דקתני אין מעידין אלא עפ"פ עם החוטם דמיירי אף אם כל גופו שלם ויש סימנין בגופו אעפ"כ אין מעידין אא"כ ראוהו פ"פ עם החוטם ומכירו בט"ע, ע"ז קתני בסיפא אין מעידין אלא עד ג' ימים, אבל לאחר ג' ימים חיישינן שמא נשתנו מראות פניו ושוב אין מעידין אף שיש סימנין בגופו, דהוה כמו פ"פ בלא החוטם, וכן הביא הנ"י בשם הרשב"א והרא"ה והריטב"א:

וכן נראה מדברי הירושלמי שהביא אהא דאין מעידין אלא עד ג' ימים, ר' יהושוע דסיכנין בשם ר' לוי כל תלתא יומין נפשא טייסא על גופא סברה דהיא חזרה לגווה כיון דהיא חמית לי' דמשתני זיוויהין דאפוי היא שבקה לי' ואזלה לי' כו' והא מיירי בכל המתים דפ"פ ופדחת וחוטם וגם כל הגוף שלם ואפ"ה קאמר דמשתני זיווהן ומדקמייתי לה אמתניתין דאין מעידין אלא עד ג' ימים משמע דס"ל דאף בפ"פ שלם וגם כל הגוף שלם אפ"ה אין מעידין אלא עד ג' ימים, ומן הירושלמי הלז יש לפשוט דלא בעינן ג' מעל"ע וכדעת הנוב"י קמא סי' מ' אלא דהנוב"י כתב זה ג"כ מסברא, ולי נראה להביא זה מן הירושלמי דהביא זה ג"כ במ"ק על הא דאיתא שם פ' ג' הל' ה' אבל כל ג' ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה דהוא ג"כ מה"ט שהנפש טייסא על הגוף כל ג' ימים הראשונים כו' וא"כ כי היכי דהתם לא בעינן מעל"ע גבי אבל, ה"נ לא בעינן מעל"ע:

אבל ר"ת יש לו שיטה אחרת הביאו התוס' שם בד"ה אין מעידין וז"ל, ואר"ת דהיינו דווקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל אם כל גופו שלם אפילו אם אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף. ולפ"ד ר"ת ה"פ אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם היינו אם לא נמצא רק הראש לבד אז בעינן שיהי' שלם עם החוטם ופדחת, ומה שסיים המשנה אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו מיירי דוקא אם לא נמצא רק גופו לבד ובו סימנין אין מעידין אבל אם שלם הגוף עם הפרצוף ואף אם הפרצוף אינו שלם שהוא בלא פדחת וחוטם עכ"ז מצטרף הט"ע של הפ"פ אל סימני הגוף ומעידין. ושוב כ' הר"ת ועוד דשמא דוקא בסימנין הוא דקאמר הכי אבל בט"ע ניכר היטב ע"י סימני הגוף כיון שיש ט"ע ואפילו לאחר כמה ימים כך הביא התוס' דברי הר"ת ופירש לפירושו דר"ת בא והוסיף דאף אי ליכא רק הגוף לבד בלא פ"פ כלל או שאיני ניכר בפרצוף כלל דבזה לפירוש הא' אין להתיר ע"י סימני הגוף, ועתה בא להוסיף דאף בזה דליכא היכר כלל רק הגוף לבד הא דאין מעידין ע"י סימני הגוף היינו דוקא אי ליכא רק סימנים בגוף ולא הכירו בט"ע דגופא אבל אם הכירו ע"י ט"ע דגופא וגם איכא סי' דגופא בזה יש להתיר בצרוף ט"ע וסימנין דגופא. והטעם דס"ל לר"ת דסמנין עשוין להשתנות לאחר מיתה משא"כ ט"ע ולכך אי איכא גם בט"ע מעידין בצרוף סימנין אף לאחר ג' ימים והנה מה שהוסיף לומר דאף בט"ע וסימנין דגופא לבד בלא שום פרצוף מהני, ואף לאחר ג' ימים כ' זה רק דרך שמא, כמו שהביא התוס' לשונו שכ' ועוד דשמא כו' משמע דלא סמך מזה למעשה אבל אם יש גם הפרצוף וניכר ע"י ט"ע של הפרצוף אף בלא פדחת וחוטם, וגם כל גופו שלם ויש לו סימנין בגוף בזה פשיטא לי' לר"ת להתיר, וסיים הר"ת והיכא שאיני נחבל בפנים ודאי נראה דבר פשוט שיכולין להכירו אפילו אחר כמה ימים כי אינו משתנה כ"כ ודבר ידוע שהוא ניכר אפי' אחר כמה ימים אפילו היא אמת דהיכי דנחבל בפרצוף אין מעידין עליו אלא בתוך ג' ימים, כיון שנשאר גופו שלם עכ"ל, וה"פ דהא דקתני ואין מעידין אלא עד ג' ימים בודאי קאי ארישא, ולפי פי' הב' של ר"ת י"ל דלא קאי אלא אי איכא רק ט"ע וסימנין דגופא לבד בלא הפרצוף וניכר ע"י ט"ע וסימנין דגופא בזה אין להתיר רק עד ג' ימים, אבל אי איכא גם הפרצוף אפילו בלא פדחת וחוטם וכל גופו שלם וניכר ע"י ט"ע דפרצוף וסימן דגופא מעידין אפילו לאחר ג' ימים, אך לפי' הא' אין מעידין. ע"י סימני הגוף אא"כ יש הפ"פ בלא פדחת וחוטם, וע"ז קאי ואין מעידין אלא עד ג' ימים, והיינו אפילו איכא כל גופו ופ"פ רק שהוא בלא פדחת או חוטם אין מעידין אלא עד ג' ימים, אלא דר"ת לא רצה לסמוך למעשה על פי' הב' וז"ש אפילו הוא אמת דהיכא דנחבל בפרצוף אין מעידין עליו אלא בתוך ג' ימים והיינו כפירוש הא', מ"מ בפ"פ שלם מעידין עליו דזה מהני אפילו לפ"א, וכן פי' הנוב"י מ"ק סי' נ"א דברי התוס' אלא שהוא פי' מ"ש התוס' אבל ניכר היטב ע"י סימני הגוף דקאי אט"ע של הסימן, והוכיח מזה דיש סימן הניכר ע"י ט"ע, אך לשון התוס' אינו סובל זה מש"כ כיון שכל גופו שלם מ"ל אם הגוף שלם או לאו אלא קאי אט"ע של כל הגוף ע"י ט"ע בבנין של כל הגוף, וכמ"ש הח"ס סי' נ"א וזה יכולין להכיר אפילו הוא מלובש בבגדים בט"ע של בנין הגוף, אף דסימן של ארוך וקצר אינו סימן, היינו אם אינו מכירו, ורק שאומר הסימן שהוא ארוך או קצר, אבל אם מכיר אותו בט"ע זה יכול להעיד, וכעין שכ' הנוב"י גבי סי' אע"ג דהסימן אינו מובהק מ"מ מהני הט"ע, וה"ג גבי גופו אם הוא שלם יכולין להכירו בט"ע וכ"כ הרא"ש בשם ר"ח ופסק כן דאם כל גופו שלם אפי' אין פ"פ שלם יכול להכירו בט"ע של הפ"פ ע"י ט"ע בגופו, והיכי שאינו נחבל בפניו נראה דבר פשיט שיכולין להכירו בט"ע של גופו וצורתו אפילו אחר כמה ימים, והמרדכי כתב לדעת ר"ת דאם כל הפ"פ שלם דאית לי' שפתים וסנטר מעידין עליו אפילו לאחר ג' ימים אפילו אם אין גופו שלם, ובש"ע סי' כ"ח הביאו בתחילה דעת ר"ת, דאם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפילו לאחר כמה ימים ע"י ט"ע של גופו וצורתו, וסיים ואינו מחוור בעיני אחרונים ועיין ח"מ שם וכל זה בודאי אחר ג' ימים, אבל בספק ג"י ואין יודעין בודאי מתי נהרג, כ' הב"ש ס"ק פ"ב דאם הפ"פ שלם מעידין עליו בספק ג"י דסומכין בהא אר"ת ומשמע דאף בפ"פ שלם לבד בלא גופו מעידין עלי' כמבואר במרדכי בשם הר"ת דאף בט"ע של פ"פ לבד בלא גוף מעידין, והובאו דבריו בח"מ ס"ק נ"ג וב"ש ס"ק פ"ה וא"כ בנ"ד נמי יש להתיר, ועיין נוב"י סי' נ"ב מתיר ג"כ בספק ג' ימים לסמוך על דעת ר"ת והמרדכי שהביאו ע"ש, ואף דכאן לפי הענין נראה שהי' לאחר ג"י כיון שהלך מביתו ביום ג' א' דר"ח כסליו אדעתא לבוא על שבת ולא נמצא עד יום ג' שבוע שלאחריו ביום השמיני להליכתו מביתי, ומסתמא הרגו אותו קודם שבת מדלא חזר לביתו, וכאשר באמת יצא קול לאחר שנתידע שלא חזר לביתו שנהרג. ז"א אדרבא זה עדיף דאת"ל בזה הוא הוכחה שנהרג מדלא חזר לביתו כ"ש שאשתו מותרת, ודמי להא דאיתא בש"ע סי' כ"ז שם, ומיהו אם יצא קול שנהרג איש פלוני או מת, ואחר שלשה ימים מצאוהו מת או נהרג והכירוהו אשתו מותרת לכ"ע, ול"מ לדעת הט"ז שם שכתב שבזה הכריע הש"ע להתירה אף לדעת המחמירין בספק ג"י וכן הנוב"י סי' ל"א וסי' נ"ב מפרש דביצא קיל מותרת לכ"ע ע"ש פשיטא דיש להתירה בנ"ד לכ"ע אף אם הי' חביל בפני', אלא אף דעת הח"מ וב"ח התם שמפרשין דזה קאי רק לדיעה הראשונה דלא תימא דזה גרע טפי מדיצא הקול קודם ג' ימים קמ"ל דמחמת הקיל לא נגרע דאדרבא ממ"נ מותרת לדיעה הראשונה דאם הקול אמת הרי מת בעלה ואם הקול אינו אמת א"כ שוב הוה ספק ג"י ומותרת לדיעה הראשונה אך לדעת המחמירין בספק ג"י והוא דעת הרשב"א ל"מ יצא קול ע"ש מ"מ עכ"פ אף לדידהו עדיף יצא קול לדיעה הראשונה ובכאן דבפ"פ שלם כ' הב"ש בס"ק פ"ד דמתירין בספק ג"י אף בלא יצא קול, כ"ש בנ"ד יש להתיר דיצא קול שבעלה נהרג, ודוקא אם נמצא הרוג א' ונודע מן הענין שזה שנהרג נהרג קודם ג"י ומכירין אותו בט"ע, בזה ל"מ לכ"ע, וכן אם יצא קיל שנהרג איש אחד סתם ולא איש פלוני ואחר ג"י מן יציאת הקול נמצא א' שנהרג ל"מ בהכרה בט"ע כמבואר כ"ז בק"ע סי' קע"ז, דאמרינן דזה הנהרג הנמצא הוא נהרג קודם ג' ימים ונשתנה צורת פניו לצורת בעלה של זו, אבל בנ"ד נראה מן הענין שבעלה של זו נהרג קודם ג"י וגם יצא הקיל שבעלה של זו נהרג בודאי עדיף מה שנראה מן הענין דנהרג קידם ג"י וכן מה שיצא הקיל שבעלה נהרג וכמ"ש דזה עדיף, ועיין בש"ס כתובות דף ס"ב אמרו אלמלי ר' יהודא קיים לא ביטל עונתו עיין שם, ומבואר שם דכאן שדרכו הי' לחזור לביתו לבי' שימשא ולא חזר זה ראיה שמת וגם מוכח שם שאשתו מותרת להנשא עפ"י אמדנא זו שהרי ר' ינאי צוה להתאבל ואמר כפו מטתו ועיין ברש"י שם והרי כתבו הפוסקים דכל זמן שאשתו אסורה להנשא אסיר להתאבל עליו עיין באבן עזר סי' י"ז סעיף ה' וביו"ד סי' שע"ה סעי' ז' ובט"ז ובש"ך שם, וא"כ גם בנ"ד שהי' בדעתו לחזור אחר ב' ימים לביתו ומדלא חזר הוכחה שמת וכיון דאיכא צד לטיבותא מסייע להמכריע להקל וכמ"ש הט"ז ס"ק מ"ב דהיכי דאיכא חד צד לטיבותא כגון שיצא קיל שנהרג אע"ג דאין ראי' להתיר מחמת איתו הקול לבד מ"מ מסייע להכריע להקול והמחמירין ג"כ מודים בזה. עוד יש לצרף להקיל בנ"ד ע"פ סי' הבגדים מאחר שנמצא לבוש בכל הבגדים וגם בד' כנפות, ובמהרי"ט איתא הציצית שעליו עדיף מטבעת וכיס וארנקי ולא חיישינן לשאלה, וגם דעת מהר"ם פדווא דוקא חפץ אחד או שנים חיישינן לשאלה אבל מי שיצא מביתו במלבושים שעליו לא הי' משאילן הוא לאחרים וישאר הוא ארסילאי, ובנ"ד לפי העדות הי' מכירין אותו לביש בכל מלבושיו. עוד יש לצרף מה שהודה הרוצח שהרג לוועלוויל פלייס ובעצמו הראה את המקום שקברו שם, כמבואר במ"ב והוא בבאה"ט ס"ק נ"ד שהודאת הרוצח בלא עינוי מהני, וכן כתב מהר"ם מלובלין ואף לדעת מהריב"ל שחולק עליו שאיני נאמן דאיכא למיחש מחמת אימת היסורין הודה מ"מ בנ"ד כיון דהראה ג"כ המקום שקברו שם מסתמא בודאי הרג אותו האיש וועלוויל פלייס, דהא חזינן שאמר אמת שהרג ל"א רק למיחש שמא הרגו לאיש אחר ונשתנה צורתו לצורת וועלוויל פלייס בעל האשה הזאת לזה ודאי אין לחוש כי איך ידע הרוצח שישתנה פניו דוקא לאותו איש וועלוויל פלייס שדורשין אותו ממנו הריגתו ולהנצל מזה מאימת היסורין ע"י שהראה קבורתו, אדרבא אם הי' הרוצח ידע שהרגו לאיש אחר בודאי לא הי' מראה מקום קבורתו, שאדרבא הי' לו להרוצח לחוש שמא לא נשתנה צורת אותו האיש דוקא לצורת וועלוויל פלייס ויתגלה הדבר שהרג עוד לא', ויוסיפו עליו עוד יותר נקמת וועלוויל פלייס, וחוץ כל הנ"ל כיון שהי' בימות הגשמים בחדש כסליו בימי הקיר ובפרט ביער בגיבערג ששם קר יותר הדין שמעידין עליו אפילו אחר כמה ימים כמבואר בהרמב"ן סוף יבמות הובא בב"ש ס"ק ע"ח ע"כ דעתי שמותרת להנשא ובלבד שיסכים עמי עוד איזה גדול להיתר הנ"ל:

וזה שהשיב לי הרב מסאדיגארי

אין דרכי לבא בתש' באריכות מכ"ש כעת שאני חלש מאד ע"כ באתי בקיצר שמסכים אני בהתרת האשה הזאת דבורה מקאסיב אשר נהרג בעלה וועלוויל פלייס מכפר זעבי"ו, ובאתי עה"ח יום י"ב ניסן תרנ"ד לפ"ק פה סאדיגארא הקטן יהודא לייביש לאנדא אב"ד דפה.

ג

מעשה בא לפני באיש מהסביבות דפה שבא לפני והציע לי איך שהוא שליח מאיש ששלחו לשאול את פי אודות הרע שאירע לו וזה תורף המעשה שזה כמו שנה ויותר שמת אצלו תינוק ר"ל ובכתה עליו אמו היא אשתו ימים רבים ולא תאכל וכ"פ דיבר אלי' האיש הוא בעלה דברי תנחומים ולא ענתה לו דבר, ואחר עבור ימים רבים ויהי כאמרו אלי' יום יום מדוע תבכה ולא תאכל, פ"א ענתה ואמרה לבעלה אל תדמי בנפשיך שאני בוכה ומתענה על בני שמת, ורק שאני בוכה ומתאונן על עוני כי גדול מנשוא, ואמרה אליו בזה"ל, הן אם תדור עמי הן אם לאו אודה את פשעי שזה כמו ששה שנים זניתי שני פעמים עם פ' אלמוני מהכפר הסמוך, וכאשר שמע בעלה זאת לא ידע מה לעשות והלך לאותו האיש הנשלח אלי וסיפר לו כל הדברים, ואמר לו שבלבו מאמין לדברי' שבודאי אומרת אמת שיש לה שכל ובינה ואינה מערמת נגדו, והשיב לו אותו האיש השליח שצריך לעשות שאלת חכם ע"ז ומחמת שמסוה הבושה על פני האיש שלח את האיש השליח שהוא ישאל אותי וכאשר בא השליח לפני צויתי להשליח שהוא בעצמו ישאל את האשה את הדברים וכן עשה ושאל אותה בפני בעלה איך הי' המעשה, אז כשמעה את זאת רבתה בבכי ואמרה אמת שזה ששה שנים אשר זינתה עם פ' אלמוני מרצונה בעת שלא הי' בעלה בביתי, אך שהי' הדבר בעמידה לא בשכיבה.... ויודעת בבירור שהי' הכנסת אבר התשמיש אך זאת א"א לה לזכור אם הי' גמר ביאה היינו הוצאת זרע, ואז שאל השליח לבעלה אם מאמין והשיב בזה"ל שלפני אדם אפשר לשקר אבל לא לפני קוב"ה שבלבו הדבר ברור שהיא אמת, כ"ז הציע לפני השליח:

תשובה. נראה לי דאסור לדור עמה ומחויב לגרשה ודין זה מפורש באע"ז סי' קט"ו סי' וא"ו דאם הבעל מאמין לדברי' דחייב להוציאה והיא מהגמרא קידושין דף ס"ו ע"א גבי חד סמיא דהוה יתיב קמי' דמר שמואל ע"ש. ואף דבסי' קע"ח הביא הרמ"א דברי הי"א שבזה"ז שיש חדר"ג א"נ לומר שמאמינה דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת ומנדין אותו, והוא מדברי התוס' סוף נדרים, מ"מ כיון דמסיים אח"כ אך יש חולקין וסבירה להו דאף בזה"ז נאמן משמע דדעת רמ"א דכן היא הלכה דנאמן לומר שמאמין לדברי' אף בזה"ז ומחויב לגרשה וכן מבואר בכל תשובת האחרונים דנאמן לומר שמאמין לדברי' אף בזה"ז, ועוד אף לדעת הי"א שמנדין אותו מבואר בנוב"י מ"ת סי' י"ב דזה דוקא אם חוזרת ונותנת אמתלא לדברי' אבל אם עומדת בדברי' הראשונים אדרבא אין כאן לא נידוי ולא שמתא, ואפילו בנותנת אמתלא לדברי' דוקא אם אומר שמאמין לדברי' אחר שנתנה אמתלא, אבל אם אמר שמאמין לדברי' קודם שנתנה האמתלא ואז בהיתר אמר שמאמין לדברי' אף שהיא חזרה אח"כ ונותנת אמתלא אינו הבעל מחויב לחזור מדבריו הראשונים ע"ש, ואני הסברתי הדבר קצת ביותר דבשלמא היכי שהבעל אומר שאשתו זינתה והיא מכחישתו א"כ כל אחד שירצה לגרש אשתו יאמר כן ויגרום לבטל חדר"ג בזה כ' הגה"מ שם דאינו נאמן וגם מנדין אותו ע"ש בהגה"מ, דמיירי דוקא בכה"ג, אבל באמרה היא טמיאה אני לך והוא אומר שמאמין לדברי' ממ"נ ליכא ביטול חדר"ג דאם תאמר שמה שאמרה היא שקר וענ"ב כמשנה אחרונה א"כ דעתה להתגרש ממנו וליכא ביטול חדר"ג ואלא מאי תאמר שהאמת כדברי' ואינה רוצה להתגרש ממנו א"כ ודאי בכה"ג לא תיקון ר"ג שלא לגרשה בע"כ, אדרבא חוב עלי' לגרשה, וע"כ מיירי הרמ"א שהביא דעת הי"א אף אם היא אומרת שזינתה והבעל מאמין לדברי' שא"נ ומנדין אותי, כמ"ש הנוב"י שמיירי שנותנת אמתלא לדברי' באופן דנאמנת והוא אומר שמאמין לדברי' הראשונים וא"כ אין דעתה להתגרש וגם על הבעל אין חיוב לגרשה כיון שנותנת אמתלא לדברי' בזה ס"ל דא"נ וגם מנדין אותו אחר תקנת ר"ג וגם התוס' סוף נדרים מיירי בכה"ג שנותנת אמתלא לדברי', וא"כ בנ"ד שעומדת בדברי' ואינה נותנת אמתלא לדברי' פשיטא דנאמן הבעל לומר שמאמין לדברי' ומחויב לגרשה ועוד בנ"ד שהודית שזינתה ב"פ מבואר בתשו' הב"ח דל"א דנע"ב ועוד כיון דהודית דרך תשובה דהיתה בוכה ומתענה וגם לפני השליח הרבתה בבכי' בשעת הודאתה ואף דהנוב"י כ' דל"מ הודאתה דרך תשובה אף בהודה בחלי' ע"ש, מ"מ הח"ס בחלק ב' באע"ז כ' דהיכי דהודה דרך תשובה והבעל מאמין לדברי' נאמן ואין מנדין אותו אף לי"א הנ"ל, כי לב האדם נותן להאמין אם הודה דרך תשובה, וגם ראיתי בטו"ט מ"ת צידד לומר היכי דהאשה פורטת מי האיש שזינה עמה ל"א ענ"ב אף למשנה אחרונה. מכל הני טעמים נ"ל שהיא אסורה לו ומחויב לגרשה. אך אין כופין אותו לגרשה וכמבואר בסי' קט"ו, אך נראה לי דיכול לגרשה בע"כ ואף דבכה"ג נמי דאינה מתרצה להתגרש א"נ למשנה אחרונה כמבואר בנוב"י ס"ק סי' פ' מ"מ באומר שמאמין לדברי' ורוצה לגרשה בע"כ אמרינן בודאי אמת היא שמאמין לדברי' בלבו דאל"כ לא יעמוד באיסור חדר"ג כל ימיו וכעין מה שחילק הרא"ש בסיף נדרים בין האומרת לבעלה גרשתני דנאמנת ובין האומרת טמיאה אני לך דאינה נאמנת, וכ' לחלק דגבי גרשתני אם לא גירשה עומדת כל ימי' באיסור א"א זה לא עבדה ה"ה כאן נמי אמרינן לי' אם אין אתה מאמין לדברי' בלבך דע שאתה עומד בחדר"ג ובזה אפשר לפרש דעת הי"א דס"ל דאם אומר לה שמאמין לדברי' דמנדין אותו לאו דמנדין אותו ממש דאיך אפשר לנדות אותו, דלמא באמת מאמין בלבו לדברי' אלא ה"פ דאומרין לו כנ"ל, דאם אין אתה מאמין בלבך דע שאתה כל הימים בחדר"ג, ומ"ש רמ"א דא"נ לא למימרא דא"נ כלל, אלא ה"פ שא"נ בלי אמירה הנ"ל וצריך לנדות אותו היינו כנ"ל דאמרינן לי' אם אין אתה מאמין בלבך אתה עומד כל הימים באיסור חדר"ג ואם מקבל עלי' ומגרשה בע"כ אמרינן בודאי אמת שמאמין לדברי', וכעין זה מצאתי בפני ארי' לפרש דברי הרמ"א. זה הנראה לי להלכה.

וזה אשר השיב לי הגאון מלבוב ז"ל, וז"ל:

מכתבו הגיעני ואני יושב בקריות חצות ומחוסר ספרים אמנם ראיתי כל דבריו והם ד"ת וכל דבריו ישרים, ואני מוסיף דבאמת כל ענין של חדר"ג הוא כדי שלא יעליל על אשתו, כמ"ש הרשב"א הביאו בד"מ סי' א' וכאן באמת היא פתחה את פיה ואמרה טמיאה אני לך רק שיש חשש שמא ענ"ב וכל שמאמין לדברי' והיא אינה חוזרת מדברי', א"כ לא פשע הבעל כלל ולמה ינדו אותו, וכל מה דמבואר בסי' קע"ח דמנדין אותו הוא דוקא כשחזרה היא ונתנה אמתלא אמרינן דר"ג גזר שמא יעשה שלא כדת ויפשע בה אבל כל שהאמינה קודם בודאי יכול לגרשה כמ"ש הנוב"י ע"כ יפה כ' מעלתו שיכול לגרשה בע"כ, וליתרון יאמרו לו הב"ד שידע שחדר"ג פרש עליו אם אין באמת מאמין לדברי' בלבו ולא יותר. דברי הכותב בנחיצה הדו"ש הצעיר יוסף שאול הלוי נאטינזאהן האבד"ק לבוב והגליל:

ד

שאלה. באיש אחד שיצא קדל"פ שאשתו בגדה בו ומעלה בו מעל וזנתה תחתיו עם ערל אחד, זה הקול נמשך ערך שתי שנים, ושמע הבעל מחמיו שסיפר לו שפ"א בא אליו בן אחיו בלילה והבעל לא הי' אז בביתו ואמר לו שילך תיכף לבית בתו מחמת שראה שהערל שנחשדת מעמו הלך לשם ותיכף הלך חמי' לשם ומצא שהדלת סגור ומסוגר ודפק על הדלת לפתוח לו, ולא פתחה לו, והלך לחלון ודפק ופתחה לו בתו את הדלת וכאשר בא לביתה לא מצא את הערל בביתה וחפש אחרי' ומצא את הערל על העלי' ומנעליו בידיו והכה אותו ודחה אותי לחוץ, וכאשר שמע הבעל זאת מחמיו עשה ערמה ונסע מביתו וקבע לה זמן חזרתו לביתו והוא הקדים לבא יום א' מקודם ובא בלילה, וכאשר בא אל הבית לא מצא אשתו בבית ושאל את ב"ב עלי' ואמרו לו שהלכה לדיר הבהמות ותיכף הלך להדיר וכאשר פתח הדלת אז ראה שדלגה מעלי' לארץ וכאשר ראה זאת הלך הוא להעלי' וראה שהערל עומד שם וכאשר ראה אותו דלג ג"כ מהעלי' וברח ואז התרה בה בפני שלשה אנשים שלא תתייחד עם הערל הזה ושלא יהי' שניהם בבית אחד ושוב נסע מביתו, וכאשר חזר לביתו ספרה לו אשה אחת שפ"א באתה לבית ערל אחד בשכינתה וראתה שאשתו ישבה עם הערל הלז על ספסל אחד ודברו דברי שחוק והיו בבית שני ערילות ותיכף פרש הימנה, והבעל אומר שמאמין לדברי חמיו וגם לדברי האשה הנ"ל וגם אח"ז נתחזק הקול יותר, ונפשי בשאילתו אם מותר לגרשה בע"כ כי היא אינה רוצה לקבל ממנו ג"פ והוא יש לו ד' בנים עמה:

תשובה. נראה דמותר לגרשה בע"כ וליכא בהא משום חדר"ג, דהנה בקדל"פ וע"כ יש פלוגתא בין הפוסקים אי מוציאין אותה מבעלה אם יש לו בנים הימנה הרא"ש בפי' לשאלתות משמע אפי' ביש לו בנים מוציאין מבעלה בע"כ וקדל"פ ודעת הח"מ התם בס"ק ה' משמע דמסכים לזה ומתמה על רמ"א דכ' דוקא באין לו בנים, ובע"א בדבר מכוער היא מחלוקת הפוסקים דלדעת הח"מ ס"ק חי"ת אי מהימן לי' כבי תרי מהני אף בע"כ כמו דמהני בע"ט, וא"כ לפ"ז י"ל אפילו קרוב נמי מהימן לי' כמו גבי ע"ט בסי' קט"ו, ואף דהב"ש בס"ק י"ב הביא בשם הש"י דע"כ צריכין להיות כשרים ולא קרובים, היינו דהש"י אזל לשיטתו דס"ל דל"מ ע"א בע"כ אפילו אי מהימן לי' כמבואר בב"ש ס"ק י"ד בשם הש"י, וא"כ בעינן דוקא עדים כשרים, אבל לדעת הח"מ דע"א אי מהימן לי' מהני ה"ה קרוב נמי מהימן אי מהימן לי' כמבואר בסי' קט"ו גבי ע"ט דכ"מ דמהני ע"א ה"ה קרוב או פסול מהני וא"כ בנ"ד שאומר הבעל ששמע מחמיו דנסתרה בלילה עם הערל והדלת סגרו א"כ הוה ע"א בדבר מכוער כמבואר בש"ע סי' י"א סי"א דזה מיקרי דבר מכוער והבעל אומר שמאמין לדבריו שהוא אמת וגם הבעל עצמו אומר שראה דבר מכוער כנ"ל ואיכא ג"כ קדל"פ בודאי לדעת הח"מ מוציאין אותה מבעלה אף דיש לו בנים הימנה, וכן מבואר בשו"ת מהר"ם הל' אישות סי' כ"ה דאף ע"א וקרוב אי מהימן לי' מהני גבי ע"כ ע"ש, אף לדעת הב"ש ס"ק י"ב בשם הש"י דס"ל דע"כ צריכין להיות כשרים ולא קרובים וע"א בדבר מכוער ל"מ אף במאמין לדבריו, ואף אי איכא קדל"פ, מ"מ נראה לפענ"ד דזה דוקא לכוף להבעל להוציאה ולאוסרה עליו אבל אם הוא בעצמו רוצה לגרשה ורק לענין חדר"ג לגרשה בע"כ בודאי גם הב"ש מודה אי איכא קדל"פ וע"א בדבר מכוער דליכא משום חדר"ג כמבואר שם ס"ק וא"ו בשם תשו' מהר"ם מלובלין דאף בע"כ לבד ליכא משום חדר"ג ואף דבסי' קט"ו ס"ק כ"ה כ' הב"ש דע"א בדבר מכוער איכא משום חדר"ג היינו דליכא קדל"פ אבל בנ"ד דאיכא נמי קדל"פ בודאי ליכא משום חדר"ג דהא לדעת מהר"ם בפי' לשאלתות שוה קדל"פ לע"כ וכי היכי דע"כ לבד דעת מהר"ם מלובלין וכ"כ הט"ז בסק"א דליכא משום חדר"ג, ה"ה וכ"ש ע"א בדבר מכוער וקדל"פ דליכא משים חדר"ג, ועוד נראה לפענ"ד דאף בקדל"פ וראיית הבעל לבד בדבר מכוער בלא ע"א נמי ליכא משום חדר"ג כי היכי דבע"כ ליכא משום חדר"ג לדעת מהר"ם מלובלין ה"ה בזה ליכא משום חדר"ג, דהא קדל"פ שוה לע"כ, ועוד למה נשוה פלוגתא רחוקה דלדעת מהר"ם והח"מ מוציאין אותה מבעלה בקדל"פ וע"א, ולדעת הש"י והב"ש נימא דאיכא חדר"ג נמי ולא מצי מגרש בע"כ, ואף דבסי' קע"ח הבוא הרמ"א י"א דבזה"ז א"נ לומר שמאמין לדברי העד מ"מ אי איכא נמי קדל"פ הוה כמו רג"ל וביש רגלים לדבר אף האשה עצמה נאמנת לומר טמיאה אני לך אף למשנה אחרונה, וכ"ש בנ"ד דאיכא קדל"פ וע"א היינו מאמר חמיו וגם ראיית עצמו בוודאי יכול לגרשה בע"כ ועוד נראה בנ"ד דאסורה עלי' מדינא, כיון שהתרה בה בפני שלשה שלא תסתר עם הערל ואח"ז אמרה לו אשה שראתה אותה עם הערל בבית עכו"ם כנ"ל, וקיל"ן בסי' קע"ח דע"א בסתירה אם נאמן בעיניו יוציא ויתן כתובה, וא"כ ה"ה אשה נאמנת דכ"מ דע"א נאמן ה"ה אשה נמי מהימנא, וא"כ אם האשה נאמנת בעיני' חייב לגרשה ואף דהאשה אומרת שהיו בבית גם שני ערילות מ"מ מיקרי סתירה כמבואר בסי' כ"ב סי' ה' ועוד כאן אח"כ נתחזק יותר הקול ומבואר בסי' קע"ח סי' י"א דאם מרננים אחר הקינוי עד שהנשים נושאת ונותנים בה אסורה לו, ע"כ נראה לי לגרשה בע"כ אם לא תרצה לקבל הג"פ מדעתה וכן הסכים ע"י הרב הגאון מלבוב ז"ל:

ה

נשאלתי, באם א' קידש א"א ואח"כ גרשה בעלה על תנאי ונאנס, דקיל"ן דאין טענת אונס בגיטין כמבואר בכתובות דף ב' ע"ב דאפקינהו רבנן לקידושין למפרע אי חלו הקידושין של השני:

תשובה. נראה לי להביא ראי' דאין קידושי השני חל מבכורות דף מ"ט ע"א דאיתא התם איתמר הפודה את בנו תוך למ"ד ר"א בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי וקאמר התם דכ"ע מעכשיו אין בנו פדוי כ"פ לאחר למ"ד יום ונתעכלו המעות ר"א בנו פדוי מ"ד אקידושי אשה התם לאו אע"ג דנתעכלו המעות מקודשת ה"נ ל"ש, ושמואל אמר לך התם בידו לקדשה מעכשי' הכא אין בידו לפדותו מעכשיו עכ"ל הגמרא, א"כ חזינן היכי דאמר מעכשיו כ"ע מודים דאין בנו פדוי, ורש"י פי' בדף הקודמת גבי מת הבן תוך שלושים הטעם דאין פודין תוך שלושים משום שמא נפל הוא, וא"כ כאן דחי לאחר שלשים יצא מספק נפל, אפ"ה אם אמר מעכשיו כ"ע מודים דאין בנו פדוי, אע"ג דאגלאי מילתא למפרע דלא הוה נפל, מ"מ הטעם כיון דאין בידו לפדות עכשיו לא מצי לחול אח"כ אע"ג דאיגלאי מילתא למפרע דאין המעשה מועיל כלל כיון דבשעת עשיית המעשה לא מצי לחול כלל ה"נ כן הוא בקידושין ואף דהתוס' כ' טעם אחר דאין פודין תוך למ"ד משום דבימים תלו רחמנא מ"מ ל"פ בהא ארש"י דאל"כ הוה להו להוכיח מהא דכ"ע מודים דמעכשיו אין בנו פדוי מוכח דלא כפי' רש"י אע"כ דל"פ בהא ארש"י א"כ בנ"ד נמי אע"ג דאפקועי רבנן לקידושין למפרע מ"מ אין קידושי הב' כלום כיון דבשעת שקידש לא מצי לקדש אין במעשה שלו כלום:

ונראה דאף לר"מ דס"ל גבי הרי את מקודשת לי לאחר שימות בעלך כו' דמקודשת משום דאדם מקנה דשב"ל, מ"מ מודה הכא דש"ה דאמר לה לאחר שימות בעלך א"כ דעתו שהקדושין לא יחול אלא לאחר שימית בעלה, וכיון דס"ל לר"מ דאדם מקנה דשב"ל מש"ה מקודשת משא"כ כאן דעתו שיחול הקדושין מיד, ומיד אינו יכיל לקדש מש"ה אינו חלין אף אח"כ, אף דאיגלאי מילתא כמו גבי פדיון בכור אם אמר מעכשיו כנ"ל. ראיתי לאחד שכ' דמש"ה לא חלין הקידושין משום דהוהו חצי דבר דעידי קידושין צריכין לעדי הגט שהי' ע"י תנאי ושנאנס הלכך הוה חצי דבר וכ' שהוא דבר חריף. אבל אתמהה דהוא דבר חריף וניתן טעם לפגם, דהא אע"ג דעידי קידושין צריכין לעידי הגט מ"מ כיון דעידי הגט א"צ לעידי קידושין של השני א"כ דמי ממש להא דאמרינן ב"ק דף ע' דאע"ג דעידי ביאה צריכין לעידי קידושין כיון דעידי קידושין ל"צ לעידי ביאה דבר קרינן בי' ואף עדות של הביאה קיים כמבואר שם ברש"י וא"כ ה"נ דבר קרינא בי'. ועוד דא"כ בהא דר"מ במקדש אותה לאחר שימות בעלה אמאי מקודשת, נהי דאדם מקנה דשב"ל מ"מ חצי דבר הוא, דעידי קידושין צריכין לעידי מיתה ועוד בכל גרושה או אלמנה אמאי מקודשת הא עידי קידושין צריכין לעידי גרושין או עידי מיתה, אע"כ כמ"ש. עוד ראיתי טעם אחד דאמרינן דהמעות מתנה כמו גבי המקדש אחותו או אחד משאר עריות, ולי נראה דל"ד כעוכלא לדנא דהתם א"א לעולם לחול הקידושין מש"ה אמרינן דהמעות מתנה אבל כאן כיון דאפשר בשום פעם שיחול הקידושין כנ"ל כגון שיגרש אותה על תנאי ויהי' אניס ל"א דהמעות מתנה. עוד ראיתי טעם אחד דמש"ה אינה מקודשת דבכה"ג הוה כאומר לה הרי את מגורשת ומותרת לכ"א חוץ מפלוני דאינו גט וכ"ש כאן דאינו מתיר אותה בגט אלא לפ' ולכ"ע אסורה מחמת קידושי פ', אבל אישתמט לי' ש"ס ופוסקים בדין אם קידש אחד קידושי ספק ובא אחר וקידש איתה קידושי ודאי דהדין הוא דיגרש הראשון ונושא השני כמבואר בש"ס גיטין דף פ"ט ובש"ע סי' ל"א סעי' כ' ע"ש וא"כ לסברתו ג"כ הוה כמגרש חוץ מפ' אלא ע"כ דאין דמיון כלל למגרש חוץ מפ' דהתם אסירה לפלוני מחמתו וא"כ אגידה בי' עדיין ואין זה כריתות אבל כאן הא דאסורה לעלמא לאו מחמתו הוא אלא מחמת הקידושין של הב' שפיר קרינן בי' כריתות אלא הטעם הברור, כמ"ש לעיל:

ו

בדבר הנשאל הרב המאה"ג מ' משה ברומיר אבד"ק בוזנאב מהרב הגאון הקדוש מ' אברהם דוד אבד"ק ביטשאטש זלל"ה, מה שאין העולם נזהרין בדין המבואר בש"ע לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה אחרת במדינה אחרת כו', והוא מהגמרא יבמות דף ל"ו ע"ב ויומא דף ב' דשמא יזדווגו ונמצא אח נושא אחותו ועכשיו אין העולם נזהרין בזה. והשיב הרב הנ"ל וז"ל ובבואו לביתי עיינתי בו וראיתי שיש לתמוה עוד ביותר ע"פ המבואר ברמב"ם וז"ל שמא יארכו הימים ונמצא אח נושא אחותו ואחות אביו ואמו וכיוצא בו וא"כ אף מי שלא נשא אשה מעולם בכאן יש לאסור שילך למדינה אחרת לישא שם אשה שמא ברבות הימים יבואו זרעו למדינה זו וישא שמה אחות אביו ואחות אמו וכיוצא בזה, וצ"ע גדול במה שתלה דין זה דוקא בנשא אשה במדינה זו וראיתי בס' ב"ה שכ' בזה ועכשיו אין נוהג דין זה במדינות אלו שיש חדרגמ"ה ע"כ, ופי' הב"מ דבריו דל"ח אלא היכי דהוא הולך בעצמו ואשתי נשארה פה במדינה זו דאז נשארו הבנים קטנים אצלה, א"כ חיישינן שמא יזדווגו ונמצא אח נושא אחותו, אבל השתא דיש חדר"ג אז אין רשאי לישא אחרת אלא א"כ שאין לו אשה אחרת במדינה זו, א"כ מסתמא מוליך הבנים קטנים עמו ואז ל"ח כלל אבל קשה אדרבא ע"פ רוב אינה מוליך הבנים הקטנים עמו, גם מאי פסקא ליה כשמגרש אשתו או מתה הויין הבנים קטנים ולא גדולים, ומלבד כ"ז נעלם מאתו דברי הרמב"ם הנ"ל דהחשש הוא דברבות הימים יזדווגו עם אחות אביו ואמו וזה הוה גם בגירש או מתה אשתו וגם היכי דמעולם לא הי' לו אשה כלל, ומה דיתכן לפענ"ד להסביר בעזה"י שלא יקשה כלל, דהא באמת יש למיזל בתר רובא ולתלות דמה שתבא אח"כ להזדווג ממדינות הללו יהי' קפריש מרובא ולא יהי' מבניו וקרוביו כלל, ורק דעכ"ז גזרו שלא ישא אשה במדינה כו' וזה הי' למעלות היוחסין אסרו לכתחילה גם בחשש רחוק וא"כ יתכן דלא אסרו אלא היכי דלא יבא עי"ז לביטול פ"ו או מצות ולערב, היינו היכי דיש לו אשה כאן ורוצה לילך למדינה אחרת לישא עוד אחרת משא"כ בזה"ז דאיכא חדר"ג שלא לישא ב' נשים ע"כ אין לו אשה בכאן ויבא לידי ביטול פ"ו או ביטול ולערב, בזה לא גזרו, וא"ש דברי ב"ה הנ"ל עכ"ל הרב הנ"ל. אבל לפענ"ד עדיין צ"ע, חדא דהא מבואר בב"ש סי' א' סק"א דאפי' יש לו אשה בכאן ורוצה לילך למקום אחר ל"מ רשות דילה משום ביטול פ"ו או משום ולערב, אא"כ נושא אשה במקום שהולך לשם ע"ש, א"כ אכתי קשה אף קודם תקנת רגמ"ה למה גזרו הא איכא ביטול פ"ו או ולערב, ועוד קשה איך מותר לכתחילה לגרום איסור אף דבאמת מותר אח"כ, דאזלינן בתר רובא מ"מ לכתחילה אסור דהוה כמבטל איסור לכתחילה, וזה דומה להא דאמרינן בחולין דף ובקידושין דף לא אמרה תורה שלח לתקלה אף דאמת דהאחר שיקח אותו לא יעשה איסור דבטל ברוב מ"מ לכתחילה אסור לגרום ביטול א"כ ג"כ כאן אמאי מותר אלא עיקר הטעם משום דגירושין אית לה קלא ודומה למאי דאמרינן שאני רבנן דפקיע שמייהו עי' מי נדה בק"א סי' קצ"ב וט"ז באהע"ז סי' קנ"ב ס"ק ב' וג' מש"ה לאחר חדר"ג דאסור לישא ב' נשים וע"כ גירש הראשונה ואית להו קלא, וצ"ל דגם מיתה אית לה קלא ודו"ק, ודברי הרמב"ם צ"ע ליישב דא"כ למה נקט לא ישא אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה הא איכא חשש אף בלא נשא במדינה, וצ"ע ליישב דבריו:

איתא ברמב"ם פ"ג מהל' נערה בתולה הל' ט' קידש נערה וגרשה וחזר וקדשה והביא עדים שזינתה תחתיו בקידושין הראשונים ונמצאו זוממין הר"ז פטור, וכן אם היתה יבמתו שכנסה והוציא ש"ר והביא עדים שזינתה תחת קידושי אחי' ונמצאו זוממין ה"ז פטור מן המלקות ומן התשלומין וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש עכ"ל, ופי' המ"ל דטעם הרמב"ם דלא הזהיר הכתוב שלא יוכל לשלחה אלא היכי דהבעל חייב מלקות וקנס אבל היכי דפטור לא הזהיר בלא יוכל לשלחה, והקשה המ"ל הא דפטור אם הוציא ש"ר על קידושי הראשונים היא בעיא דלא איפשטא בגמרא, וא"כ נהי דלענין מלקות וקנס אזלינן לקולא ופטור, אבל איך מצי לגרש מספיקא הא ספק דאורייתא לחומרא. ולי נראה ליישב דברי הרמב"ם כיון דלא נפשטא הבעי' בגמרא, אי הבעל חייב מלקות וקנס תו פטור בודאי ממלקות וקנס דהוה עדות שאי אתה יכול להזימן לענין מלקות וקנס דהא עידי האב לא באו לחייב את הבעל מלקות וקנס דהא הב"ד אינן מחייבין אותו דהא בעיא דלא איפשטא היא, וכיון דהוה עדות שא"א יכול להזימן לענין מלקות וקנס ח"כ תו פטור בודאי ממלקות וקנס ומש"ה יכול לגרשה, ואף דגבי ממון קיל"ן דא"צ דו"ח אלמא דל"ב עדות שאתה יכול להזימה מ"מ בקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה כמבואר בסנהדרין דף ל"ב ע"ב וכ"ש גבי מלקות ואף גבי ממון מדאורייתא בעינן עדות שאתה יכיל להזימה רק משום נעילת דלת תיקנו דלא בעינן דו"ח כמבואר בח"מ סי' למ"ד משא"כ גבי קנם של מוציא ש"ר בודאי בעינן עדות שאתה יכול להזימה. ולהסביר הענין יותר דהא עדים זוממין אינן חייבין רק בנגמר הדין והכא א"א לגמור הדין דהא מספיקא לא מפקינן ממונא וכן דאין מלקין מספיקא אכתי הוה עדות שא"א יכול להזימה ואף דקודם גמ"ד נמי עכ"פ העדים נפסלו בהזמה מ"מ עי"ז לא נקרא עדות שאתה יכול להזימה כמבואר בתומים סי' ל"ח, וא"ל כיון דמצי לקיים בהם דין הזמה לענין קטלה דהא הם באו לחייב את עידי הבעל מיתה א"כ הוה עדות שאתה יכול להזימה ז"א דהא חזינן דאם מזימין לעדים של אב חייבין מיתה וממון, היינו הקנס שרצו לחייב את הבעל משום דהוה מיתה לזה והיינו לעדים וממון לבעל א"כ כי היכי דאין המיתה פוטרת מממון משום דהוה מיתה לזה וממון לזה א"כ לענין הזמה נמי לא מיקרי עדות שאתה יכול להזימה ע"י מה יכולין לבא לידי חיוב מיתה ע"י ההזמה ועי' בכ"מ פ"ק מהל' עדות הל' י' שכ' שם הרמב"ם דאם חזר הבעל והביא עדים והזים עידי האב נהרגין ומשלמין ממון דהוה ממון לבעל ומיתה לעדים, והקשה הכ"מ מ"ש מהא דאמרינן בהגוזל בתרא רודף שהי' רודף אחר חבירו להרגו ושיבר כלים דפטור והא כשהכלים הם של אדם אחר הוה מיתה לזה וממון לאחר ותירץ דגבי עדים זוממין ממון לזה ומיתה לזה חייב דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כ"א אבל ממון ונפשות כיון דמתקיים מקצת הזמה פטור ע"ש, אלמא במיתה לאחד וממון לאחד לא מקרי מתקיים אפילו מקצת הזמה, א"כ שוב הוה עדות שא"א יכול להזימה וכמ"ש, ומש"ה בודאי פטור ולא מטעם ספק ומש"ה יכול לגרשה. כנ"ל ברור לישב דברי הרמב"ם:

ז

מעשה בא לפני באיש אחד שעזב אשתו זה ט"ו שנים ולא נודע מקומו אי', וזה שלשה שבועות שבא אגרת מהרב דק"ק בוקארעשט שבא איש אחד מכאן לשם והכיר בשם את בעל האשה והפציר בו שיתן ג"פ לאשתו שבכאן וישלח הג"פ ע"י הב"ד להרב דפה שימסור אותו לר' משה ב"ר זאב מקאלימי' דודה של האשה שהוא נעשה שליח לגרשה זה תורף האגרת, ואח"כ בא הגט ע"י הב"ד לכאן מוכרך בהרשאה והגט נשלח על אופן שהבעל עשה שם שליח להולכה כדין והשליח דשם עשה לפני הב"ד דשם שליח שני את ר' משה ב"ר זאב מקאלימי' וכתבו הב"ד דשם את ההרשאה איך שהשליח הראשון אמר לפניהם בפ"נ ובפ"נ ועשה לר' משה ב"ר זאב מקאלימי' שליח במקומו, הכל כפי הנוסח ההרשאה של שליח שני, והרב דשם חתם עצמו על ההרשאה עוד עם שני דיינים, ותחת ח"י נחתום בחותמו של הרב הנ"ל בתוך ההרשאה וגם נמצא בתוך ההרשאה מוכרך מכתב בפ"ע עם סימני הגט, והאגרת נחתם ג"כ בחותם של הרב הנ"ל, וכ"ז הי' מונח בתוך בלעך ועליו מוכרך מטפחת ונחתם בחותם של הרב הנ"ל, ולא נמצא במכתב כתוב אם למסור הגט תיכף להשליח או לאו, ובהרשאה יש כמה גימגומים א' שנחסר ב' התיבות בי' דינא, דלכתחילה יש לכתוב בי' דינא, להורות שהם כשרים לדון וגם בהחתימות לא סיימו תיבת דיין כמבואר בנוסח הרשאה של שליח שני, עוד שנכתב בהרשאה שממנה את משה בן זאב מקאלימי' לשליח סתם ובודאי נמצא עוד בקאלימי' א' ששמו משה בן זאב ולא נודע מתיך ההרשאה איזה משה בן זאב ממנה לשליח. עוד יש טעות בהרשאה שכ' בזה"ל והגט שנעשה עליו משה בן זאב שליח נכתב ונחתם בבוקארעשט כו' ברביעי בשבת בשנים עשר יום לירח שבט והגט נכתב ונחתם בשלישי בשבת באחד עשר יום לירח שבט וההרשאה נכתב ונחתם ברביעי בשבת, ועוד נמצא בגט עצמו בתיבת כדת בתוך הדל"ת נמצא כמו רגל ונראה כה"א כזה ה, והוא מקום עיגון גדול שהרב דשם כ' באגרת ראשונה שהבעל רוצה ליסע לאמעריקא, ע"כ אמרתי לעכב נתינת הגט עד שיסכים איזה גדול הדור. ובתחילה נציע איזה גימגומין שיש לי בזה הגט. הנה מה שנשלח ע"י הב"ד והנכרים מוליכין אותו כבר האריכו האחרונים להתיר במקום עיגון באופן שהבעל יעשה שליח לפני ב"ד והשליח הא' ימנה שליח בכאן והב"ד דשם ישלח הגט להב"ד דכאן שהם ימסרו הגט להשליח השני, אך בזה שא"א לקיים כאן החתימות של הב"ד בזה אני נבוך אף שהאחרונים האריכו בתשובותיהם להתיר במקום עיגון ודחק אף אם א"א לקיים החתימות ולסמוך ע"ד הרשב"ץ שהביא רמ"א בס"ס קמ"ב דמעשה ב"ד א"צ קיום כדעת הירושלמי דהנה הנוב"י מ"ת סי' קל"ו כ' לתרץ דברי הרשב"ץ מקושית הט"ז שהקשה על הרשב"ץ שכ' כיון דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרו עדותן בב"ד דמי, ומדרבנן צריך קיום לכך משום עגונא הקילו, וע"ז הקשה הט"ז שהרי הקילו משים עגונא והאמינו לשליח לומר בפ"נ ובפ"נ אבל אם השליח ל"א בפ"נ ובפ"נ אם נשאת תצא ותירץ הנוב"י וז"ל שמדאורייתא עדים החתומים על השטר אף שאין מכירין החתימות עדיף מע"א המעיד לפנינו שהרי ע"א אינו מועיל מ"ה לממון וא"כ כיון דנאמן לקיים יחידי עדים החתומים על הגט א"כ ק"ו שחתימת דייני הקיום המעידים על חתימת העדים דמהני ע"ש:

וא"כ זה ניחא אי איכא קיום על הגט כמעשה דרשב"ץ דהי' קיום ב"ד על הגט עצמו, ולא הי' ניכר חתימת דייני הקיום רק לע"א כמבואר בב"י סי' קמ"ב בשם תשו' הרשב"ץ, אבל כאן אין הב"ד מקיימין החתימות של הגט אלא מעידין שהשליח הראשון מינה שליח השני ואמר לפניהם בפ"נ ובפ"נ כנוסח ההרשאה של שליח שני א"כ לא שייך סברת הנוב"י דהא אכתי צריך כאן לעדות הע"א והיינו השליח הראשון שאמר בפ"נ ובפ"נ, א"כ יש כאן ב' קולות הא' לסמוך על הע"א שאמר בפ"נ ועוד לסמוך על מעשה ב"ד אף שאין מכירין החתימות י"ל דאף במקום עיגון אין מקילין ב' קולות. עוד ראיתי בתיקון עולם של הרה"ג מהרש"ק מבראד ז"ל שמיקל מטעם דהרשאה הוה חתימות עדים והקיום הוא חתימות הב"ד ואמרינן דלא חציף אינש לזייף חתימות עדים וב"ד, והביא ראי' מדברי הריטב"א שהביא הש"ך בח"מ סי' מ"ו וכו' ל"ש הכא דאין על ההרשאה רק חתימות הב"ד כנוסח ההרשאה של שליח שני, וא"כ יש לחוש שמא זייף ההרשאה והשליח ראשון לא מינה את השני לגרש ואף דגם הגט לפנינו בחתימת עדים מ"מ דלמא ההרשאה היא מזוייפת, בשלומא אם תבא לפנינו ההרשאה משליח ראשון ונחתם עלי' עדים של ההרשאה, וגם דייני קיום שפיר י"ל דלא חשיד אינש לזייף חתימת העדים וחתימת דייני הקיום, משא"כ בנ"ד שפיר יש לחוש דלמא זייף חתימת הדיינים, וא"כ בטל השליחות, וגם ל"ד לדינו של הרמב"ם דאם האשה עצמה הוציאה גט דנאמנת לומר שנתגרשה אף שאין הגט מקוים דהתם הטעם שאין האשה מקלקלת לעצמה אבל כאן ל"ש זה, וא"כ צ"ע להתיר אם אין מכירין החתימות ולפ"ד הי' טוב יותר שהבעל יעשה שליח בכאן היינו שליח ראשון ע"י הרשאה ויהי' חתומים עדים על ההרשאה ודייני קיום דאז ל"ח כ"כ לזייף ולסמוך על הרשב"ץ דאף אם אינו אומר בפ"נ ובפ"נ אם הגט מקוים מהני, ואף דהריב"ש כ' דאין ההרשאה נקרא קיום על הגט, שמא החליף הגט, מ"מ אם כורכין הגט בהרשאה ונחתם למעלה בחותם ב"ד אז ל"ח לאחלופי וכשר, ועתה נעיין בגימגומים שנמצא בהרשאה, הנה מה שנחסר ב' תיבות בי דינא, וגם מה שלא סיימוהו בחתימות תיבת דיין נראה דאין זה מעכב בדיעבד, כמבואר בח"מ סי' מ"ו גבי קיום שטר אם חתמו שלשה אף אם כתבו בלשון עדים מהני, אך דא עקא, שנכתב סתם הממנה את משה בן זאב מקאלימי' להיות שליח, והי' צריך לשלש לכתוב שם אבי אביו ג"כ, ואף שמקודם בא אגרת מהרב דשם שישלח הגט למשה בן זאב דודה של האשה המגורשת מ"מ כיון שמתוך ההרשאה אינו מוכח ואולי אח"ז חזר השליח ומינה לשליח, משה בן זאב אחר מקאלימי', וצריך חיפוש אם נמצא בקאלימי' עוד משה בן זאב, ועוד דהא חתימת האגרת ג"כ אינו ניכר של מי היא, ואף דעל חתימות של ההרשאה אפשר לסמוך, אף אם אינו ניכרת, ולסמוך ע"ד הרשב"ץ הנ"ל מ"מ על האגרת בודאי אין לסמוך אם אינו ניכרת, ואף שהאגרת הי' נחתם בחותם הרב, מ"מ יש לחוש לזיוף, אולי אחר עשה חותם כזה, והא עולה על כלנה, מה שנכתב בהרשאה שהגט נכתב ונחתם ברביעי בשבת, והגט נכתב בשלישי בשבת, ולפ"ד ההרשאה הלז ודאי פסולה ואין למסור הגט עם ההרשאה הלז, ואינו דומה לדין הצ"צ בסי' ק"י דשם השליח בעצמו הביא ואמר שנעשה שליח ע"ז הגט והשליח נאמן ע"ז כשם שנאמן לומר בפ"נ ובפ"נ ומש"ה תלינן בט"ס, אבל בנ"ד אין השליח יודע כלום אלא ע"י ההרשאה ובהרשאה נאמר שהוא נעשה על הגט שנכתב ברביעי בשבת ולא ע"ז הגט שנכתב בשלישי בשבת ולכאורה יש לפסול אף הגט כמבואר ברמ"א סי' קמ"א סי' למ"ד. ואין דומה לדין של הצמח צדק דשם מכשיר הגט, דהתם מיירי בהרשאה של שליח ראשין שחתומין עליו עדים והדיינין מקיימין רק חתימות העדים אז י"ל דהדיינין לא קראו נוסח ההרשאה אלא שהעדים חתמו לפניהם ומש"ה הגט כשר, אבל בנ"ד שהוא לשון הב"ד עצמו בנוסח הרשאה של שליח שני א"כ מוכח שלא הבינו לשון ההרשאה וסברו שמה שכ' ההרשאה ונכתב בזמן פ' קאי על ההרשאה ולא על הגט א"כ הי' ע"ה וגם הגט פסול, וגם הטעם הב' שכ' הצ"צ שם להכשיר הגט דמאן לימא לן דאותו הב"ד שקיימו החתימות הי' מסדרין הגט מיד הבעל לשליח ע"ש ל"ש בנ"ד דהא אותו הב"ד סדרו הגט מיד שליח ראשון לשני ואף די"ל נהי דסידור הגט משליח ראשון לשני הי' ע"י אותו הב"ד מ"מ כתיבת הגט וסידורו מיד בעל לשליח ראשון לא הי' ע"י ואין הגט פסול רק צריכין הרשאה אחרת, מ"מ מתוך האגרת ששלח הרב מקודם שהפציר בו עד שנתן ג"פ מוכח שהוא הי' ממסדרי הגט וגם סידורו מבעל להשליח, א"כ לכאורה יש לפסול הגט והוא מקום עיגון גדול כי אולי נסע כבר לאמעריקא. ונידון הדל"ת שנראה כה"א נראה לפענ"ד דמותר לתקן כיון שהוא בטופס הגט כמבואר בס"ג אות פ"ז דבטופס במקום עיגון יש להכשיר אם נפל טיפת דיו אף שנתקלקל צורת האות יכול לתקן ע"י סופר אחר כמבואר בס"ג סי' פ"א, ועי' ברכת המים בביאוריו לסדר הגט מבואר דמותר לתקן בכה"ג:

וכתבתי הדברים להרב הגאון מלבוב והשיב לי וז"ל:

מכתבו הגיעני היום והנה היום צום אסתר ולא אוכל לכתוב אף פלפלת כ"ש אבל באמת יפה סידר שאלתו, והנה על מה ששלח ע"י הב"ד כבר ראה שהתירו פרושים את הדבר, וגם על הקיום דעתי להקל במקום עיגון ודחק בזה ויעיין בשו"ת ב"א סי' ק"י שם ימצא הרבה ואין הזמן מסכים לעיין בכל דבריו אבל יש להקל בשעת הדחק. אבל מה שהאריך בההרשאה הנה הרב מ' אפרים זלמן מרגליות ידעתי שהוא רב בשם והרבה חששות שחשש מעלתו אינם כלום ובפרט במקום עיגון, אך שבהרשאה כתוב בד' בשבת שנים עשר יום לירח שבט והגט נכתב בשלישי בשבת י"א יום ע"ז לדעתי יכתב להרב מ' אפרים מרגליות הרב דשם וישיב ע"ז ובלי ספק ישיב למעלתו שהי' טעות וכדומה ובזה יהי' להם קיום על כל הדברים ויתפשטו הרבה קמשונים ואם ח"ו יארע אונס וכדומה דעתי להכשיר במקום עיגון כזה אף שיש טעות בהרשאה כנלפע"ד עכ"ל:

תוכן העניינים

יד יוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה