אור ברסלב

יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג

חיו"ד

א

יו"ד סי' י"ד סי' ה' עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואח"כ נשחטה האם, והוציאו העובר והרי היא נקבה החלב שלה אסור לשתותו עיי' ט"ז וש"ך וב"ח והפר"ח אי מהני ס' נגד האבר האסור. והנה המ"ל פ"א מהל' משכב ומושב הביא דברי המרדכי סוף חולין שכ' בשם רבינו משולם דהיכי דתחלת ביאתו לעולם הוא ע"י תערובות לא שייך ביטול, והביא שם ראי' מהא דיבמה שרקקה דם דחליצתה כשירה לפי שא"א בלא ציחצוח רוק, וקשה נימא דהדם מבטל הרוק אלא ע"כ כיון דתחלת ביאתו לעולם הוא ע"י התערובות לא שייך ביטול. והמ"ל שם הביא ראי' לדברי רבינו משולם מהא דאיבעי לן בפ' בהמה המקשה מהו לגמוע חלבו דהאי איסור יוצא כו' ופסקו הפוסקים לחומרא דהחלב אסור וא"ת דמהני ביטול א"כ מדאורייתא נתבטל ברובא וה"ל ספק דרבנן ואמאי אזלינן לחומרא בהך איבעיא אלא ע"כ דבר שבא לעולם ע"י תערובות ל"מ ביטול. והקשה שם על חכמי אשכנז שכ' דאי איכא ס' בטול והא תחלת ביאתו לעולם הי' ע"י תערובות ע"ש והביא שם בשם הר"ח אלפנדרי שרוצה להליץ בעד חכמי אשכנז דזה לא מיקרי תחלת ביאתו לעולם ע"י תערובות דהחלב שבתוך האבר מתחילה לא היתה מעורבת עם שאר החלב שבגוף משא"כ גבי רוק של יבמה וש"ז של זב מעולם לא הי' מקום מיוחד בלתי תערובות. והביא ראי' לדבריו מתוס' זבחים פ"ב ד' כ"ה דאיתא שם א"ר אמי א"ר אלעזר הוא בפנים ורגלי' בחוץ חתך ואח"כ שחט כשרה פי' רש"י חתך רגלי' ואח"כ שחט כשרה שלא נתערב דם פסול יוצא עם דם שבמזרק שנתקבל בו הדם. שחט ואח"כ חתך פסולה פי' רש"י שמשנשחטה נפסלה דם הרגלים ביוצא וכל דמי הבהמה יונקים זה מזה ועלה ויצא דרך ביה"ש ונתערב בדם המזרק ופסלו. ופריך חתך ואח"כ שחט כשרה בעל מום קא מקריב אלא אימא חתך ואח"כ קיבל כשרה וכו'. קיבל ואח"כ חתך פסולה שמעת מינה דם המובלע באברים דם הוא פי' רש"י דאי לא הוה דם היכי חייל איסור יוצא ומשני דילמא משום שמנינות פי' רש"י דשמנינות דחזיא לאכילה וחשוב כבשר לאיפסולי ביוצא ונפקא דרך ביה"ש ופסלה לדם שבמזרק וכ' התוס' ד"ה שחט ואח"כ חתך פסולה וז"ל דדם פסול אינו בטל ברוב כדמוכח פ' התערובות ד' ע"ט ע"ב דגזרינן גזרה במקדש עכ"ל, פי' שמא יהי' הרוב בחוץ, וקשה הא בלא"ה לא בטיל דתחילת ביאתו לעולם היא ע"י תערובות אלא ע"כ דזה לא נקרא תחילת ביאתו לעולם עי"ת שהדם שבתוך רגליו לא הי' מתחלה מעורב עם הדם שבשאר הגוף וה"נ לענין החלב. ושמעתי מהרב הגאון מ' צבי אבד"ק קיטוב ז"ל לדחות זו הראי' דהתוס' כ' לקמן ד' ע"ט ע"ב ד"ה במאי קאמיפלגי דבדם פסול שנתערב בדם כשר שזורק לשם מים ע"ש א"כ מוכרח התוס' לומר הטעם משום גזירה דאי לא"ה אע"ג דלא בטל מ"מ מותר לזרוק לשם מים ע"ש בתוס' ותבין. אבל אחר העיון נראה שהיא ראי' מוכרחת מדברי התוס' לדברי הרח"א הנ"ל דהנה לעיל ד' כ"ה ע"א איתא גורעין ומוספין ודורשין דהא דכתיב ולקח מדם הפר היינו דם מהפר ולאפוקי היכי דנשפך כל הדם על הרצפה ואח"כ קבלו מהרצפה דפסול דאי ס"ד כדכתיב מדם ואפילו מקצת דם הא א"ר יהודה א"ר השוחט צריך שיקבל את כל הדם שנ' ואת כל הדם ישפך הרי מוכח מכאן דבעינן כל הדם ראוי לזריקה א"כ מוכח שפיר מדברי התוס' הנ"ל דזה לא הוי תחלת ביאתו לעולם ע"י תערובות ובטל דאל"כ הל"ל להתוס' לומר דמש"ה פסולה ואינו בטל משום דבא לעולם עי"ת ואין לומר יזרוק לשם מים דהא בעינן שכל הדם של קרבן יהי' ראוי לזריקה כנ"ל. ולא דמי להא דלקמן ד' ע"ט, דהתם מיירי דנתערב הדם בדם פסול של קרבן אחר שייך לומר שיזרוק לשם מים, אבל לא הדם של קרבן אחד כגון הכא ול"ל הטעם משום גזירה אע"כ דזה לא נקרא בא לעולם עי"ת וא"ל לפי"ז אמאי בחתך ואח"כ קיבל כשר הא לא קיבל כל הדם בכלי, דהנה הרמב"ם פ"א מהל' פה"מ הל' כ"ו כתב נשפך מקצת הדם על הארץ וקיבל מקצתו מדם הנפש כשר, וכ' הכ"מ אע"ג דאמר צריך שיקבל כל הדם היינו בשלא נשפך על הארץ בעינן שיקבל כלו, אבל אם נשפך מקצת דם, דם הנשאר מיקרי כל הדם ע"ש, א"כ ה"נ אם לא חתך מקודם הרגל בעינן שיהי' כל הדם כשר לזריקה אבל היכי דנחתך הרגל מקודם, דמי לנשפך מקצת הדם על הרצפה ומיקרי דם הנשאר כל הדם, אך עדיין י"ל דהא כ"כ התוס' הטעם משום גזירה היא לפי המסקנא דהטעם הוא משום שמנינות האבר ומש"ה צריך לומר משום גזירה. דאל"כ אף שהוא פסול יזרקנה לשם מים היינו השמנינות וא"כ שוב ליכא ראי' מדברי התוס' לדברי הרח"א הנ"ל וכקישיות הרב הנ"ל. אבל אחר העיון ראיית הרח"א היא ראי' מוכרחת מדברי התוס' הנ"ל ואין דיוקו מדלא כתבו התוס' דמש"ה לא בטל משום דהוי ביאתו לעולם עי"ת אלא הוכחתו מהאי גופא שכ' התוס' דמש"ה לא בטל כדאמרינן לקמן דגזרינן גזירה במקדש. והנה התוס' לקמן ד' ע"ט כתבו דלר"פ דהלכתא כוותיה (דדברי רב זביד נשאר בקושיא עיי' רשב"ם ב"ב ד' נ"ב ע"ב ד"ה קשיא) הוה הגזירה דילמא יהיה הפסול מרובה מן הכשר אבל הא לא גזרינן דלמא אתי למזרק דם הפסול בעינא ע"ש היטב בתוס' וא"כ כאן נמי לפ"ד התוס' דהטעם הוא משום גזירה ע"כ החשש דלמא לפעמים יהי' הרוב חוץ לעזרה והמועט בפנים ואתי נמי לזרוק הדם הפסול מוכח מזה דהתוס' ס"ל דשפיר בטל כה"ג וא"כ יש לגזור שמא יצא הרוב בחוץ לעזרה ויהי' הרוב פסול ויבטל המועט שנשאר והוה כלו פסול אבל אי נימא דס"ל להתוס' דלא בטיל משום דאתא לעולם עי"ת א"כ אף אם יצא הרוב לחוץ אכתי מצי לזרוק דהמועט שנשאר בפנים לא בטיל והרוב שנשאר בחוץ יהי' נחשב כמים היינו השמנינות כמסקנת הגמרא וכמ"ש התוס' לקמן ומאי גזירה שייך כאן. וא"ל דגזרינן דלמא יתערב בדם אחר שיצא לחוץ והדם שיצא לחוץ יהי' רוב פסול מבטל המועט זה אינו דהוה גזירה לגזירה, חדא דגזרינן שמא יצא הרוב לחוץ והרוב שיצא לחוץ אטו דם אחר שיצא לתוך וזה ודאי לא גזרינן אפילו בקדשים. וא"כ מוכח דס"ל להתוס' אף בתחילת ביאתו לעול' עי"ת בטל ומבטל הרוב את המועט שנשאר בפני' ולכך שייך למגזר וכמ"ש והמ"ל לא הבין כן וכו' כוונת הרח"א ולכך דחה ראייתו מתוס' דהתוס' קושטא דמלתא נקט ע"ש ולפמ"ש דברי הרח"א וראייתו מתוס' כראי מוצג. אך קשה קושיא הב' של המ"ל א"כ אמאי אזלינן לחומרא בבעיא זו, כיון דליכא אלא איסור דרבנן דמדאורייתא בטל ברוב. ולדברי הרח"א לא שייך תירוץ הנו"ב מ"ת סי' ל"ד שכ' דדבר שבא לעולם עי"ת דדוקא ברוב אינו בטל דדומיא בסנהדרין, אבל בס' בטל דלפ"ד הרח"א אין זה דבר שבא לעולם עי"ת ואף ברוב בטל מה"ת וצ"ל דס"ל כדעת הגה"מ הובא בב"י סי' תל"ז באו"ח דכל תיקו אף באיסור דרבנן אזלינן לחומרא. אך קשה הא הב"י בש"ע שם לא פסק כהגה"מ וכאן פסק לחומרא וצ"ע:

ואגב נראה ליישב קושית הכו"פ מה שהקשה בסי' ק"ב על הא דקיל"ן דדבר שיש לו מתירין ובשאר דברים חשובים דהיכי דלא בא האיסור קודם שנתערב דבטל מהא דהקשה תוס' גבי האומר פרוטה בכיס הקדש מעל אמאי לא בטל ברוב וכ"ת משום דהוה דשיל"מ וכו' וכן הכ"מ כתב בפ"ז מהל' מעילה וכו' דבאמת מזה הטעם אינו בטל א"כ מוכח אף דלא בא האיסור מקודם ורק אחר שנתערב מ"מ אינו בטל ונ"ל דלפי ס"ד של התוס' דדבר שיש ל"מ אינו בטל מדאורייתא מדמעל, וכן צ"ל לדברי הכ"מ דס"ל דדבר שיש לו מתירין אינו בטל מדאורייתא, ומשום הכי אף שלא בא האיסור קודם שנתערב נמי א"ב אבל אנן דקייל"ן דדבר שיל"מ לא הוה רק מדרבנן א"כ היכי דלא בא האיסור קידם שנתערב לא גזרי רבנן ודוק ולולא דמסתפינא הייתי אימר לתרץ קושיות המ"ל ושאר גדולי האחרונים אמאי אזלינן לחומרא בבעיא זו הא ליכא אלא איסורא דרבנן דהא מדאורייתא בטל ברוב וכמ"ש בשם הרח"א וגם בש"ך סק"כ דליכא אלא איסור דרבנן דמדאורייתא בטל ברוב ע"ש, ותיקו באסורא דרבנן קייל"ן לקולא כמבואר בש"ע אורח חיים סי' כ"ג וסי' תל"ז ע"ש ונ"ל ליישב דהנה מקור הדבר הוא בשבת דף ס"ה ע"ב גבי הא דבעי אביי אשה מהו שתפרוף על האגוז לבנה קטן בשבת וכו' ואסיק בתיקו וע"ז כתבו הרי"ף והרא"ש וקייל"ן דכל תיקו דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא ומשום הכי פסק שם דלר"ה אסור ולכרמלית מותר וכן בסי' תל"ז גבי המשכיר בית לחבירו בי"ד פסק אם ביטל דלא הוה אלא מדרבנן אמרינן חזקתו בדוק אבל אם לא ביטל והיא לאח"ז איסורו דא"א לבטל צריך לבדוק ע"ש, והוא ג"כ איבעי' דלא אפשיטא ע"ש. ונ"ל דכ"ז שייך בדבר דאית ביה תרתי איסור דאורייתא ואיסור דרבנן כמו גבי שבת דלר"ה היא דאורייתא ולכרמלית היא דרבנן וכן גבי חמץ בלא ביטול הוא דאורייתא ובביטול הוא דרבנן משום הכי מצינן למימר הא דהניח בגמרא בתיקו או בבעיא דלא איפשיטא דנ"מ דנילך לחומרא היכי דאיכא בהדבר איסור דאורייתא אבל אי ליכא בהדבר איסורא דאורייתא הדרינן לכללא דאוריית' דספיקא דרבנן לקולא אבל הכא בנ"ד דליכא בשום פעם שום איסור דאורייתא דהא בטלה ברוב ואפ"ה הניח בתיקו אלמא דעת חכמי הגמרא להחמיר אף בליכא אלא איסורא דרבנן ואין מדמין גזירות זו לזו. כן הי' נראה לפי קט שכלי לישב אך דמסתפינא אולי ימצא באיזה מקום דאף בכה"ג אמרינן תיקן באיסורא דרבנן לקולא, שוב ראיתי דשפיר מסתפינא דהא גם כאן איכא לפעמים איסור דאורייתא כגון שיצא חצי העיבור, עי' ת"ש סי' י"ד סי"ה גם נ"מ בבן פקועה הבא על בהמה דעלמא והוליד נקבה דהחלב אסורה ג"כ ואיכא א"ד:

ב

שאלה. בהמה שילדה לז' חדשים דהיינו שבעל הפרה אמר שמעת שראה שבא עליה זכר ליכא יותר מזיין חדשים וגם ראה שהפרה תבעה להביא עליה זכר כדרך הפרות שרצים אנה ואנה והוליכה הוא עצמו לזכר ובא עליה ועתה ילדה והעגל הוא קטן וכבר עבר עליו שמנה ימים, אם מותר לשחוט ולאכול אותו, וזה ימים כבירים שהי' לי ויכוח בזה עם הרב הג' מסקאלי' ז"ל שדעתו הי' להתירו וכבר נדפס בחיבורו דברי שלמה בחלק יו"ד סי' ל"ד וסי' ל"ו ע"ש, ע"כ אמרתי להוציא לאור מה שעלה במצודתי והבוחר יבחר.

הנה מדברי הט"ז בסי' ט"ו סק"ד משמע דאפילו לא כלו חדשיו מהני ח"ת ימים אך הנה"כ חולק עליו ואחריו נמשך הת"ש וז"ל בשמ"ח ואם נודע דלא כלו חדשיו נ"ל דראוי להחמיר אעפ"י ששהה זיין ימים וצריך להמתין עד שיגדל ככל שאר בהמות וע"ש בת"ש ס"ק ט"ו גם בסי' י"ג וגם ס"ק ט"ו כ' דבידוע שהוא בן חית לא מהני זיין ימים וחולק אדרישה שם שמתיר ע"ש, ומי יקל אחריו אשר מפיו אנו חיין ומימיו אנו שותין, והנה השער המלך כ' דמדברי התוס' פ' ר"א דמילה דף קל"ו מוכח דמהני זיין ימים אפילו לא כלו חדשיו שכתבו שם וז"ל מכאן משמע דלא מיירי רשב"ג בודאי בן חית דוקא וכו' וכן משמע לקמן דפריך מעגל שנולד בי"ט וכו' הרי מבואר דאף דלא כלו חדשיו נמי מהני זיין ימים דאל"כ הוה להו למימר בפשיטות דע"כ בסתם ולדות מיירי דאי דידוע דלא כלו חדשיו והיינו בן חית היכי קאמר כל ששהה חית ימים אינו נפל הא בששהה נמי מה בכך הא לא מהני ול"ל להוכיח ממאי דלא משני הב"ע בסתם ולדות עכ"ל:

והנה אף שמי אנוכי לבוא בשער המלך עכ"ז תורה היא וללמוד אני צריך ולפענ"ד אין מדברי התוס' הללו ראי' לדחות דברי הנה"כ והת"ש ובפרט להקל די"ל לפי האמת שהוכיחו התוס' דרשב"ג לא מיירי דידעינן דוקא שהן בן חית י"ל דמודה התוס' ג"כ דבידעינן שהן בן חית לא מהני זיין ימים אך לדייק ולהוכיח מזה דרשב"ג מיירי בסתמא לא אפשר דדלמא מהני זיין ימים אפילו בודאי בן חית אבל לאחר שהוכיחו דרשב"ג מיירי בסתמא דלא ידעינן אי כלו חדשיו י"ל דגם התוס' מודי' דבידעינן שזה בן חית לא מהני זיין ימים גם מ"ש עוד להביא ראי' מדברי התוס' שכתבו בשם ר"י דרשב"ג גבי אדם מיירי בבן חית וכי היכי דרישא מיירי בבן חית סיפא נמי דתני חית ימים בבהמה נמי איירי בבן חית ואפילו הכי מהני זיין ימים ע"ש, לפענ"ד מזה ג"כ אין ראיה דיש לומר דהא כדאיתא והא כדאיתא דבשלמא גבי אדם איכא למימר בן זיין הוא ואישתהו אבל גבי בהמה ליכא למימר אישתהו דהא בנדה דף כ"ד מספקא לי' להגמרא גבי בהמה אי יולדת לזיין וכ"ש למימר בן זיין הוא ואישתהו בודאי לא אמרינן כמ"ש הת"ש בסי' י"ג אות ט"ז ע"ש וא"כ ע"כ איירי הסיפא גבי בהמה דוקא במסתמא, אבל בידוע שהוא בן חית לא מהני זיין ימים וכדברי הרי"ף אלא שעדיין יש לעיין שהת"ש סי' ט"ו כ' וז"ל ונראה הא דלא דברו הפוסקים בזה אי הוה בן חית ושהה ז"י היינו משום דבהמה לא שכיח שידע חדשי' שצריך שלא זז ממנה עכ"ל, ומשמע לכאורה דוקא לא זז ממנה והייתה סגורה לבדה ויודע שלא בא עליה זכר מקודם אבל כאן בנ"ד אף שראה שעלה עלי' כר מ"מ דילמא קודם לכן נמי עלה עלי' זכר ונתעברה אז וא"כ הוה כמו סתם ומהני זיין ימים אבל באמת נראה דלא אמרינן כן דא"א להכחיש קבלת רז"ל דבהמה שנתעברה שיב אינה מקבלת זכר וע"כ כוונת הת"ש מ"ש שלא זז ממנה היינו לילך בעצמו ולראות אימת בא עליה זכר ונתעברה זה נמי לא שכיח. והנה הרב הגאון הנ"ל השיב לי וזה לשונו אמנם מדברי רש"י שם משמע קצת דלא כהת"ש ע"ש היטב ובנמק"י שם וכן משמע להדיא מדברי הרמב"ן בחי' לשבת בשם ר"ח דקל"ו שכ' וז"ל ונראה מדברי ר"ח ז"ל שהוא מפרש הא דאמר אביי כתנאי דאעיקר מילתא דרשב"ג קאי וקאמר בבן חית בבהמה שגמרו סימניו ספיקא הוה דמ"ד שחיטתו מטהרתו סבר כיון שגמרו סימניו אין בו ספק אלא חי הוא, ומ"ד אין שחיטתו מטהרתו סבר ספק מת הוא והתירה טומאתו ואינו נחשב ולד עד שישהה חית ימים וכו' וא"ל רבא וכו' דכ"ע מת הוא כרשב"ג וכו' ושחיטתו מטהרתו טעם אחרינא איכא הלכך בשהה ח"י אפילו באכילה מותר, ובתוך ח"י ה"ל ספק נבלה וכו' ע"ש עכ"ל הרמב"ן, ומבואר להדיא בדבריו דאף בבן חית ודאי מהני לרשב"ג שיהוי ח"י ומותר באכילה, ודלא כת"ש. אך לפענ"ד נראה דהמעיין בת"ש בתחילת עיקר טעמו דנהי דלרשב"ג מהני ח"י אפילו בודאי בן חית מ"מ רבנן פליגי עליו בזה ופליגא בתרתי חדא בסתם ולדות דלרשב"ג בעינן ח"י ולרבנן מותר מיד ובזה פסקינן כרשב"ג לחומרא וגם פליגי בודאי בן חית דלרשב"ג מהני ג"כ ח"י ולרבנן ל"מ ובזה פסקינן כרבנן וכמ"ש התוס' ביבמות דף פ' ע"ב ורק אח"כ כ' לסוף ותי' דמשמע דל"פ בבן חית ע"ש ורש"י והגמ"י והרמב"ן הם קאי אליבא דרשב"ג ע"כ אין לדחות דברי הת"ש בגילא דחיטתא ואח"כ כתב הרב הנ"ל ומדברי הרמב"ם יש סיוע לד' הת"ש שכ' פ"ב מהל' שאר אבות הטומאה הל' וא"ו מצא בה בן חית חי נטף וכו' אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה, לפיכך ולד בהמה שלא שהה ז' ימים גמורים אם שחטו בתוך ז' אין שחיטתו מטהרתו וכו' ע"כ וע"ש בכ"מ ומדכ' בסיפא דלא שהה ז' ימים מבואר דברישא בבן חית ודאי ל"מ אף שיהיו ז' ימים וכדעת הת"ש ועוד דהא הת"ש טעמא רבא קאמר דהא איבעיא דלא איפשיטא בנדה אי בהמה יולדת לשבעה וכו' וסיים הרב הנ"ל אמנם כ"ז אי הוא ודאי בן ז' או בן חית כגון שלא זז ידו ממנה מתחילת טית כמ"ש הת"ש בסי' ט"ו ס"ק ט"ו, ואולי בעינן שלא זז ידו ממנה מקודם יב"ח כיון דקיימא לן כרבה תוספאה ביבמות שם. אבל בנידון ששאל רו"מ דלא היה הכי רק שראה בעל הפרה שעלה עלי' זכר ומעת ההיא ליכא רק ז' חדשים ולומר בזה דודאי לא נתעברה מקודם דא"א להכחיש קבלת חז"ל דבהמה שנתעברה שוב אינה מקבלת זכר כדברי רו"מ אני איני רואה ואיני יודע אנה מצא רו"מ שקבלת חז"ל היא כן, ואני לא מצאתי ד"ז רק בבכורות בהא דא"ל קיסר לר"י והא קמשמשי שימושי ופי' רש"י שם ואי הוי מעובר לא הוי משמשי שדרך חי' ובהמה מאחר שנתעברה אינו מקבלת זכר ע"כ וכ"ז מדברי הקיסר אבל מנ"ל דכן הוא לפי האמת והא דלא השיב לו ר"י דאין האמת כן משום דהאמת השיבו דנחש ודאי משמש כאדם אף אחר העיבור אבל באמת י"ל דאף שאר בהמות לפעמים משמשים אח"כ, אלא שגם רש"י בחומש פי' וישלח כ' ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר, אמנם נ"ל רש"י בבכורות מבואר דמ"ש שדרך חי' ובהמה וכו' היינו שעפ"י הרוב הוי הכי שאין דרכם לשמש אח"כ אבל בנידון דידן דאיכא תרי רובא להיתרא רוב בני קיימא יולדת ורוב הנפלים אין חיין ז' ימים ועיין בהג"מ סי' י"ג בש"ך סקי"א א"כ אמרינן דודאי איקרי ושמשה אח"כ ומש"ה בדיוק כ' הת"ש דאין לאסור רק בלא זזה מיד אבל בנ"ד יש להתיר ועוד אני אומר שדוקא התם שפיר קאמר הקיסר לר"י כיון דארבעינהו ואיליד לתלת שנים ולדברי ר"י ע"כ שהיתה מעוברת כבר ד' שנים קודם שנרבעת שנית בכה"ג שוב אינה מקבלת זכר אחר שכבר הרגישה שהיא מעוברת, דכיון דאף לדברי ר"י כבר עבר רוב ימי' מהעיבור קודם שנזדקקה ודאי כבר הרגישה בעיבור שבמעי' ואין דרכה להזדקק אח"כ אבל בנ"ד שי"ל שהיתה מעוברת כבר שני חדשים קודם שנזדקקה שנית ועוברה אינה ניכר עד שלשה ימים ומכ"ש שאינה מרגשת בהעיבור עד אח"כ כדרך הנשים ודאי נזדקקה אף אחר שנתעברה כיון שעדין לא הרגישה בעיבורה לזאת דברי הת"ש נכונים כפשוטן דבעינן דוקא שלא זזה ידו ובלא"ה אין להחמיר עכ"ל הרב הנ"ל:

וזה אשר השבתי, מ"ש הא דבהמה שנתעברה אינה מקבלת זכר ז"א פשיטא דנ"ל דזה מדברי הקיסר ששאל לר"י אבל לפי האמת אינה והא דלא השיב לו ר"י דאין האמת כן משום דהאמת השיב לו דנחש ודאי משמש כאדם אף לאחר העיבור. לא הבנתי כוונתו דאדרבא דאי האמת דשאר חיות ובהמות משמשי הי' לו לר"י להשיבו כן ואז הנחש ג"כ הי' בכלל דמשמש ואז הוה משיבו האמת אבל השתא דהשיב להקיסר אינהו נמי משמשי' משמע דוקא הנחש משמש לאחר עיבורו אבל שאר חיות ובהמות אינן משמשין אחר עיבורן, ולפי דברי הרב הנ"ל אין האמת כן, אלא ע"כ דהאמת כן היא. ומ"ש דמדברי רש"י בבכורות משמע דרק הרוב אין דרך לשמש לפענ"ד דאין מדברי רש"י הללו משמעות דדוקא הרוב אין דרך לשמש, והלא רש"י בחומש כ' ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר משמע ששום בהמה אינה מקבלת זכר, כדכתב הוא עצמו ומסתמא גם כוונת רש"י בבכורות כן הוא, ועוד יש להוכיח מהגמרא דגם הבהמות והחיות אינן מקבלין זכר משנתעברה ואפילו קודם שניכר הולד דקא חשיב שם בגמרא הבהמות והחיות לכמה יולדות וחשיב נמי נחש דיולדת לז' שנים ופריך גבי נחש מנ"ל וקשה למה גבי בהמות ושאר חיות לא בעי מנ"ל וגבי נחש בעי מנ"ל ואיצטרך למילף מקראי. וצ"ל דגבי שאר בהמות וחיות דאינן מקבלין זכר משנתעברה שפיר אפשר לידע זמן עיבורן, דהיינו שראינו עת שנזדקקה לזכר ומעת ההיא לא זזה ידו ממנה ואפשר להסגירה בחדר ואז ידעינן שפיר זמן הלידה, דקודם שבא עלי' זכר ידעינן שלא נתעברה דאין מקבלת זכר, וגם אח"כ לא זזה ידו ממנה, משא"כ גבי נחש דקמשמש אף לאחר עיבורה א"א לידע זמן הריונה אא"כ דלא זזה ידו מעת שנולדה וראינו שבא עליה זכר פ"א ושוב לא בא עלי', וזה א"א, ע"כ פריך שפיר מנ"ל גבי נחש ואיצטריך לילף מקרא. גם מ"ש דדוקא התם קאמר ליה קיסר לר"י משום דכבר עברו ד' שנים מזמן עיבורה לדעת ר"י לפי הראי' שהבאתי הנ"ל ז"א, ועוד הא דקאמר לי' הקיסר לר"י והא חזינין דקשמושי קא משמשי ל"ד על זו הנחש דארבעינהו אלא ה"ק והא קא חזינן דנחשים קא משמשי תוך ז' שנים מקודם הלידה וקא מביא ראי' לפ"ד דנחשים נמי אינן משמשין א"כ ודאי לא הוה זמן עיבורן ז"ש יע"ז השיב אינהו נמי משמשי כאדם. וא"כ ל"ד בזו הנחש דכבר היתה מעוברת ד' שנים הקשה לו הקיסר, אלמא דמשנתעברה אף קודם שהוכר העיבור נמי לא מקבלת זכר שכך טבעם, א"כ בנ"ד לפ"ד הת"ש אסור לשחוט אפילו בנשתהה ז' ימים, וכאשר השבתי להרב הגאון ז"ל כנ"ל חזר והשיב לי וז"ל פשוט דבאמת הי' לו לר"י לדחות סברת הקיסר בכל בהמות אלא דאצטריך לי' קאמר גבי נחש ועוד דנחשים כולם משמשין ובהמות וחיות רובא ל"מ אחר עיבורן ע"כ. ולמה שכתב דאיצטרך לי' קאמר לא נראה לי כלל דמדקאמר לי' ר"י אינהו קא משמשי, משמע דוקא אינהו ולא שאר בהמות וחיות ואיך הוציא ר"י שקר מפיו, ומ"ש ועוד דנחשים כולם משמשין אכתי קשה הא הקיסר לא הכחיש דברי ר"י אלא מהני נחשים דארבעינהו, והל"ל לר"י להשיב דלמא היא מהמיעוט ולא הכחיש אותו הקיסר דהא כל בהמות וחיות איכא מיעוטא ודלמא האי נחש הוה ממיעוטא אלא ע"כ כל בהמית וחיות אינן מקבלות זכר כלל וכלל וסבר הקיסר דגם נחש בכלל, ומש"ה הקשה מהאי נחש דארבעינהו וילדה לז' שנים והשיב לו ר"י אינהו נמי משמשי כאדם ומשמע דליכא חילוק אלא אי משמשי הוה כאדם דמשמש תמיד, ואי לא משמשי אינן משמשי כלל דאל"כ מנ"ל באמת לר"י דמשמשי כאדם דלמא הנחש דארבעינהו הוא מן המועט אלא ע"כ דאין לחלק בזה כן נראה לי:

עוד כ' הרב הגאון הנ"ל וז"ל, ומ"ש רו"מ להוכיח מש"ס דשאל אנחש מה"מ ולא שאל כן אשאר בהמות וחיות אלא ש"מ דשאר בהמות וחיות דלא מקבלי זכר לאחר עיבורן י"ל שנתברר זמן עיבורו מעת שקם לו זכר, משא"כ בנחש דמשמשי שימושי עכ"ד ולא הועיל כלום, דהא עכ"פ דשאר בהמות ג"כ איכא למיחש שמא לא נתעברו אז רק אח"כ וצ"ל שלא זזה ידם מעת שקבלו זכר א"כ גם בנחש איכא למיקם עלה דמילתא שלא תהא זז ידם מעת שנולדה או שילדה עד שתלד שנית עכ"ל, ונראה לי דלאו דחוי' האמת שגם בנחש אפשר למיקם עלה דמלתא, ורק בשאר בהמות אפשר בקל דמשעה שקיבלה זכר לא זז ידו ממנה ובנחש צריך משעה שנולדה וזה דבר קשה, ע"כ לא שאל רק מנחש, וחסר רק תיבה אחד במכתבי שכתבתי לו וכך צ"ל וזה א"א בקל ותיבת בקל נחסר. גם מ"ש אמנם מעיקרא לקמ"ד דעל שאר חיות ובהמות לא בעי קרא ודי להם בקבלה שהי' להם דכיוצא בהם מצינו בכ"א כנגדו באילן כמ"ש בש"ס אבל גבי נחש הוא פלא כמ"ש בש"ס ולאותו רשע לא מצינו חבר, לא הבנתי אמת שמצינו כיוצא בהם באילן אבל אינו ידוע אכתי איזה בהמה וחי' דומה לאותו האילן שמוציא פירותיו לז"פ כמו שחשיב התם, ע"כ נ"ל דלפי דעת הת"ש דבן חית לא מהני ח"י ה"ה בנ"ד ל"מ ח"י דכיון דראה שעלה עלי' זכר ומאותו הזמן ליכא רק ז"ח וכמ"ש כיון שכ' הת"ש בש"ח דראוי להחמיר אפילו מדאורייתא, אע"פ ששהה ז"י ע"ש ע"כ יש להחמיר בנ"ד. והנה הרב הגאון הנ"ל הביא ראי' לדברי הת"ש מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' אבות הטומאה, ע"כ מוכרח אני להביא דברי הרמב"ם ככתבו וכלשונו, ולהביא ראיה מוכרחת לדברי הת"ש מדברי הרמב"ם וז"ל השוחט את הטריפה שחיטתו כשירה אע"פ שהיא אסורה באכילה הרי היא טהורה, וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת שחיטת אמו מטהרתו מידי נבילה, מצא בה בן חית חי נטרף אע"פ שנשחט אחר שנטרף אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה לפי שאין במינו שחיטה, לפיכך ולד בהמה שלא שהה ג"י גמורין אם שחטו בתוך ג"י אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה מפני שהוא כנפל עכ"ל. ועי' בכ"מ שנדחק לפרש מ"ש הרמב"ם מצא בה בן חית אי נטרף מיירי בשלא שחטה או בשחטה ונתנבלה וזה דוחק כי מלשון הרמב"ם משמע דקאי אמאי שכ' קודם לזה דמיירי בשחטה ונמצא טריפה וגם תיבת נטרף קשה לפירושו ע"ש, ולי נראה לפרש דברי הרמב"ם דמ"ש מצא בה בן חית חי נטרף דקאי על מ"ש מקודם בשחטה ונמצאת טריפה והוצעת דברי הרמב"ם כך הוא מתחילה כ' השוחט את הטריפה אע"פ שאסורה באכילה מהני לטהרה מידי נבלה לגבי עצמה ואח"כ כ' וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת והיינו בן טית מת ובכלל זה נמי אם נמצא חי ואח"כ מת עי' כ"מ שם בשם הר"י קורקיס שחיטת אמו מטהרתו מידי נבילה אבל אם הבן טית נמצא חי ושחטה אח"כ לא נ"מ כלל בשחיטת אמו, דהא מהני שחיטת עצמו ואח"כ כ' מצא בה בן חית חי נטרף והיינו דמהני בי' שחיטת אמו דלא הוה אלא טריפה, ואתא לאשמועינן דבבן חית נ"מ בשחיטת אמו אפילו נמצא חי ואח"כ נשחט דהא לא מהני בי' שחיטת עצמו, וזה שסיים הרמב"ם אע"פ שנשחט אחר שנטרף והיינו לאחר שנמצא במעי' טריפה דלא הוה אלא טריפה כנ"ל, אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה והיינו שחיטת עצמו לא מהני לפי שאין במינו שחיטה ומהני שחיטת אמו לטהר מידי נבילה כלל דברי הרמב"ם דלענין ג' דברים מהני שחיטת טריפה לטהר מידי נבילה הן לענין עצמה והן לענין בן טית מת או חי ואח"כ מת והן בן חית אפילו חי ואח"כ נשחט מ"מ צריך לשחיטת אמו לטהרו מידי נבילה דשחיטת עצמו לא מהני וא"כ מוכח בפשיטות כדברי הת"ש בסי' י"ג דבודאי בן חית ל"מ ח"י מדלא משכח אופן בבן חית דאינו צריך לשחיטת אמי, ואי תימא דמהני ח"י הא איכא אופן בבן חית נמי דאין צריך לשחיטת אמו לטהרו כגון בשהה ח"י וגם אמאי כ' נטרף הא אפשר דיהי מותר אפילו באכילה אם ישהה ח"י, אע"כ דס"ל ג"כ דלא מהני ח"י בבן חית בודאי וכדעת הת"ש, וא"צ לדחוק כמ"ש הרב הגאון הנ"ל בתשו' מדחילק בסיפא בין שהה ז"י ולא חילק ברישא ע"ש, ודו"ק:

ג

בדין אם נמצא גרר יבש על עור של העוף במקום שחיטה המבואר בט"ז סי' פ"ג בסופו דישחוט במקום אחר ואח"כ יבדוק בצד הפנימי של העור אם אין שם רעותא דאין להחמיר לכל הדיעות ע"ש, והנה שי"ט מהרב הגאון המגיד מבראד רש"ק זלה"ה מ"ת סי' טי' דזה מיירי דוקא שלא ראינו ממה נעשה הגרר אבל אם ראינו שנעשה מנשיכות תרנגולים אף שלא ניקב מעל"ע לא גרע מחתך מקצת העור ויצא דם דטריפה וכ"כ הפמ"ג במ"ז שם דאם נקרע ע"י אדם מקצת העור ל"ש בעוף לומר מקצת כמו בשחט דלא אמרינן דרק מקצת חתך ואסור ביצא דם ע"ש. והנה לפ"ז צ"ל הא דהט"ז מיקל בנמצא גרר יבש ע"י בדיקה מצד הב' משום דאיכא למתלי' שנעשה ע"י חילי ואיכא ס"ס שמא נעשה ע"י חולי ואת"ל שנעשה ע"י קיץ או בידי אדם שמא לא ניכר מע' לע', אך קשה דא"כ אף בניכר ריעותא מצד השני איכא ג"כ ס"ס שמא נעשה ע"י חולי ואין חוששין לושט ואת"ל שנעשה ע"י קוץ דלמא לא ניקב הושט וכמו שהקשה שם הפמ"ג, וצ"ל כתירוצו דהוה ס"ס במקום חזקה דניקב הושט במקום שחיטה הוה פסול בשחיטה ע"ש, וא"כ אף בבודק וליכא רעותא בזה השני אמאי מכשיר הט"ז. ועוד קשה לפמ"ש הת"ש בסי' מ"ט וסי' נ"א דאם העור ניקב מבחוץ תולין במצוי דנעשה ע"י קוץ ולא הוה ס"ס וגם הפמ"ג סי' מ"ט ס"ק ב' הביא דברי הת"ש, א"כ אמאי מכשיר הט"ז בגרר יבש הא מצוי יותר ע"י קוץ וליכא ס"ס דה"ל כראינו שנעשה ע"י קוץ או ע"י אדם דטריפה בעוף וצ"ל כיון הא דטריפה בעוף בחתך מקצת העיר הוא חומרא מש"ה בנמצא גרר יבש דאיכא נמי למתלי' שנעשה ע"י חולי אף ששכיח יותר שנעשה ע"י קוץ מ"מ מקילינן אבל בניקב כל העור ליכא ס"ס דתלינן יותר שנעשה ע"י קוץ וכמ"ש הת"ש וכנ"ל, ומיושב קושית הפמ"ג הנ"ל ועדיין יש לעיין בזה ניחש שמא הבריא ונתרפא בשלמא חתך מקצת העור בבהמה דכשר ע"י בדיקה ובפנים דמיירי דבודק תיכף דל"ש נתרפא אבל גבי גרר יבש שמא ניקב כלו והיכי דניקב כלו מדינא אסור או מטעם שכ' הפמ"ג דהוה ס"ס במקום חזקה או מטעם שכ' דשכיח יותר שנעשה ע"י קוץ ואמאי ל"ח שמא נתרפא כמו גבי ישב לו קוץ בושט כמבואר בסי' ל"ג, ומוכרח אני להאריך קצת דהנה שחט או קוץ שנמצא בבה"כ מצד א' מבואר בגמרא והובא בסי' מ"ח דכשר והקשו כל הפוסקים מ"ש דגבי ישב לו קוץ בושט דחישינן להבריא ונתרפא וגבי בה"כ ל"ח להבריא ונתרפא ותירצו תירוצים הרבה הג"א בחולין תירץ ב' תירוצים א' דדוקא בושט דקרומים דקין חיישינן שמא הבריא ונתרפא משא"כ בה"כ דהוא עב ולפ"ז גם כאן הל"ל למיחש שמא הבריא ונתרפא דהא עור עוף ג"כ דק הוא ומה"ט קיי"ל דחתך מקצת העור טריפה. עוד הביא תירוץ והוא מדברי ר"ח בתוס' לחלק דוקא בושט דפעיא לי' וגמדא לי' חיישינן שמא חזר הקוץ לאחורי' אבל בבה"כ דמינח ניח אם איתא דניקב לחוץ מי החזירה לאחורי' והט"ז והש"ך בסי' מ"ח הביאו תירוץ זה ולפ"ז אי אפשר להתיר אפילו בבה"כ אלא אם המחט עדיין תחוב ורואין שלא ניקב ועבר לעור אז אמרינן אלו מתחילה ניקב מע' לע' מי החזירה לאחורי' אבל בנמצא נקב ואין המחט תחוב בו וידעינן דנעשה הנקב ע"י מחט פשיטא דחיישינן לשמא הבריא ונתרפא דהא ליכא סברא זו דמי החזירה לאחורי' דהא חזינן דחזרה לאחורי' דהשתא אינה תחובה כלל עי' ל"ש סי' ל"ו ס"ק ד' וסוף טריפת עצמות וא"כ בנ"ד הל"ל למיחש להבריא ונתרפא:

ועוד הביא הת"ש בסי' מ"ח בשם הרשב"א והר"ן חילוק בין ושט לבה"כ בושט אם נתרפא אינו ניכר משא"כ בבה"כ בנתרפא ניכר מקומו וקצת אחרונים ביארו דמחמת דהושט אדום מבחוץ א"א להכיר רושם הצלקת משא"כ בה"כ עי' פמ"ג ש"ד סי' מ"ח ס"ק י"ט ולפ"ז הי' אפשר להכשיר בנ"ד, אך הת"ש בסי' ל"ג מפרש הטעם דושט דעורות שלו דקים מתוך דקות, א"א לעמוד על נקב דק שנרפא משא"כ בה"כ שהוא עב אם הי' נקוב ונתרפא הי' ניכר כמו צלקת, א"כ לפ"ז בנ"ד נמי בעור של עוף דק הוא דמי לושט ואפי' נאמר דכוונתם דהכי קים להו לחז"ל דבושט אינו ניכר אם נתרפא משא"כ בהמסם ובה"כ ניכר אם נתרפא מ"מ מנ"ל עדיין למימר דטבע העור הוא כטבע המסס ובה"כ שיהא ניכר אם נתרפא דלמא היא כטבע הושט דאינו ניכר עי' ל"ש בסוף טריפות עצמות, אך לפי התירוץ שהביא בש"ד סי' מ"ח ס"ק י"ט דדוקא בושט דאוכלין ומשקין עוברין שם ודוחקין אותו לחוץ חיישינן שמא ניקב לחוץ והבריא ונתרפא משא"כ בהמסס ובה"כ דאוכלין ומשקין מינח נייח ל"ח לנתרפא גם בנ"ד יש להתיר וכמ"ש הפמ"ג שם דגם בושט דוקא מבפנים לחוץ חיישינן לנתרפא משא"כ מחוץ לפנים ל"ח לנתרפא אך קשה לסמוך ע"ז לבד אך נלע"ד דע"כ לא חיישינן לנתרפא אלא אם ניקב קצת באבר שהנקב פוסל בו כמו בושט וכדומה אבל בניקב העור דעיקר החשש משום הושט אבל בעיר עצמו אין הנקב פוסל בו ל"ח לנתרפא ודומה לזה כ' הש"ך בסי' ל"ג אות כ"א דאף בושט גופא ל"ח לנתרפא מעור לעור דנתרפא חששא רחוקה היא וכ"ש כאן דאין הטריפות מצ"ע ל"ח לנתרפא. ואגב ראיתי לכתוב בדין ניקב הזפק דכשר מבואר בקנאת סופרים מהה"מ מהרש"ק ז"ל סי' ד' דאם ניקב גם העור והמאכל נופל חוץ דאם יכול העוף לחיות שאין כל המאכל נופל חוץ דכשר ונ"ל לפי מה שכ' לעיל בשם הת"ש דאם העור ניקב מבחוץ דתולין יותר שנעשה ע"י קוץ ואין לו בדיקה ע"י ש"ד ס"ק זיין ומ"ז ס"ק י"ב דוקא מקום ידוע יש בדיקה משא"כ לבדוק כל הגג א"א בקיאין א"כ צ"ל דמיירי כאן דוקא בידוע שנעשה ע"י חולי דאל"כ תולין שנעשה ע"י קוץ וחיישינן שמא ניקב גגו של זפק וטריפה אח"כ מצאתי כן בפמ"ג בס"ס נ"ט ש"ד:

ד

נשאלתי בשו"ב שבדק ריאה והי' בה סרכה של"כ וקלף אותה כמנהג ובדק ברוק והטריף אותה ובפיו לא אמר שהוא טריפה שאין דרכו בשום פעם לומר בפיו טריפה, ורק באם הבהמה טריפה אינו מנתק הורדה והולך לו ובזה ידוע לכל שהבהמה טריפה ואח"ז בא הטבח בעל הבהמה ושאל נידון הבהמה ואמרו לו שנטרפה על סרכה וציוה בעצמו לנפוח הריאה ובדק ברוק ולא בצבצה וצוח שהטריף השו"ב בחנם, ובא השו"ב עוד הפעם ובדק פ"ש בכוק וראה שאינו מבצבץ, והכשיר הבהמה ואמר שמה שהטריף מקודם מחמת שהי' סבור שביצבץ אך עתה נתגלה שלא הי' בצבוץ ורק מחמת שפיכת הרוק מפיו נבעי' הרוק כרתיחה והי' נדמה לו שמבצבץ ואכלו הבשר ועתה נפשם בשאילתם אם כדין השו"ב הכשיר ומה הדין של הבשר שיש עדיין בעין וגם הכלים שבשלו בהן:

תשובה. בתחילה נברר אם השו"ב נאמן לחזור מדבריו ראשונים, שהטריף, ונראה לי דאף אם הי' מקום להכשיר אם בדק מתחילה וביצבץ ואח"כ בדק ולא בצבץ מ"מ היינו דוקא אם בשעה שבדק ובצבץ עדיין לא הטריף בהחלט ולא הוחזקה בעיני השומעים לטריפה, וחזר ובדק ולא בצבץ בזה הי' מקום לדון אם יש להכשיר אבל בנ"ד שכבר החליט השו"ב לטריפה והלך לו והוחזקה בעיני העומדים שם לטריפה שוב א"י אח"כ להכשירה אף אם נותן אמתלא לדבריו. והנה ביו"ד סי' א' סי' י"ג איתא טבח שעשה סימן בראש הכבש ואמר שהוא טריפה ואח"כ אמר שכשר הי' ולא אמר שהוא טריפה אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו בשר ליקח ממנו, כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן והוא מדברי התשב"ץ, והקשו ע"ז כל הפוסקים מ"ש מהוחזקה נדה בשכינותי' דלא מהני אמתלא עי' ב"ח וט"ז ושאר אחרונים. ועי' ש"ך סי' קפ"ה והת"ש בסי' א' כ' דהא דנאמן אח"כ באמתלא היינו דוקא דבשעה שהחזיקה לטריפה הי' מקום לאמתלא כגון שהי' דוחק בבשר ולהשו"ב צריך בשר באופן שלא הוחזקה בהמה זו להשומעים לודאי טריפה, אבל אם בשעת אמירתו לא נשאר שום ספק בעיני השומעים והוחזקה בעיני כל לודאי טריפה לא כל כמיני' דהשו"ב שוב אף באמתלא טובה דכל מילי דאיתחזק באסורא א"א להוציאה מחזקה אלא בראי' ברורה ואפילו לא הי' רק אמירה בעלמא בלא מעשה א"נ ע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דכבר הוחזקה בעיני הרואין לודאי טריפה שוב א"נ להכשירה. ולכאורה י"ל דל"ד להתם דמיירי שאמר סתם טריפה ואינו ידוע מאיזה טעם הטריף ומש"ה אם הוחזקה לידאי טריפה שים א"נ להכשירה אבל כאן דידוע לכל שטרפה רק מחמת הסרכה שבדק אח"כ ברוק ומסתמא שסבר שבצבצה וכיון שרואין עתה שאינו מבצבץ דומה ממש לכאורה להא דמבואר בב"י ל"ט סי' ט"ו טבח שהכניס ידו ואמר שהוא טריפה ואח"כ נתברר שלא נפתח הטרפש ופתחו הטרפש ובדקוהו ולא נמצא טריפות מכשירין אותה. אבל ז"א דהתם מיירי שאמר בפירוש שהטריפות היא מחמת הריאה כמבואר בט"ז, וכן מבואר בריב"ש שממנו מקור דין זה עיין ת"ש אבל אם אמר סתם טריפה א"נ דאולי אתילד איזה טריפות אחר בבהמה או בשחיטה אם הוא שו"ב ואינו נאמן אלא באמתלא טובה ובמידי דעבידי למטעי, אבל במידי שאין דרך שום שו"ב לטעות א"נ, ובנ"ד נמי אין דרך שום שו"ב לטעות בזה ולומר מחמת שפיכת הרוק שהוא מבצבץ בודאי א"נ ואף דבדק ברוק במקום הסרכה אולי הי' איזה טריפה אחרת בבהמה, או בשעת שחיטה, ומחמת יראה לא רנה לגלות ובפרט לדעת הת"ש דכל היכי שהוחזקה לטריפה ודאי שוב ל"מ אמתלא א"כ כאן אפילו אי הוה אמתלא טובה ל"מ וכ"ש שאין זו אמתלא טובה. ולכאורה עדיין י"ל כיון דכאן לא אמר כלום בפיו שהוא טריפה אלא ממה שלא ניתק הורדה והלך לו הי' מוכח שהוא טריפה וא"כ י"ל דא"נ אמתלא כלל וכעין זה איתא בריב"ש סי' תצ"ח והביא ראי' מהא דחולין דף מ"ד ע"ב גבי האי פסוקת הגרגרת דאתי לקמי' דרב והוה בדק ברוב עוביו אמרו לי' ר"כ ור"א לרב למדתנו רבינו ברוב חללה שדרה לקמי' דרבב"ח בדקה ברוב חללה והכשירה ואקשינין והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירי רשאי להתיר ומשני ש"ה דרב לא אסר בפירוש ומזה מביא הריב"ש שם ראי' שכ"ז שלא אמר בפירוש טריפה אע"פ שניכר שדעתו הי' לאוסרה מ"מ יכול לחזור ולהכשירה ע"ש, מ"מ נראה לי דזה דוקא כעין עובדא דריב"ש שם דהמעשה שבאותו מעמד שהי' דעתו של השו"ב להטריפה הראו לו שלא נפתח הטרפש ותיכף חזר והכשיר וכן בעובדא דרב הנ"ל איירי בכה"ג שדעתו הי' לאוסרו, ובדק ברוב עוביו ותיכף החזירו ר"כ ור"א ושלחה לקמי' דרבב"ח, אבל בנ"ד כיון שכבר הוחזק לטריפה בעיני הרואים מחמת שכבר הלך השו"ב ולא ניתק הורדה אף אמתלא ל"מ לדעת הת"ש ואף בלא אמירה כלל, וכן מבואר שם בת"ש אות ע"ט ע"ש, ועוד נראה דכאן בנ"ד בלא"ה א"א להכשיר מחמת שלא בצבץ אח"כ ל"מ אי אישתהו בין בדיקה ראשונה לשני' די"ל דהריאה נתייבש ביני ביני ונסתם הנקב מחמת זה, אלא אפילו אם הי' באותו המעמד ותיכף בדקו ולא בצבץ לא נראה בעיני להתיר, דהנה מצינו בסרכה תלוי' שעלתה בנפיחה לא מהני מו"מ ואף שאח"כ אינו מבצבץ טריפה כמבואר בת"ש, והטעם נראה לי דכל היכי דאיכא ספק איסור ל"מ בדיקה ולא סמכינן על הבדיקה דא"א בקיאין בבדיקת נפיחה כמבואר בט"ז סי' ל"ט ס"ק וא"ו, ודוקא בסרכא העוברת ע"י מו"מ דהבדיקה אינה אלא לחומרה. בזה סמכינן על הבדיקה יע"ש, וא"כ כאן דנראה להשו"ב מתחילה דבצבץ ולו יהא רק ספק ביצבץ מ"מ שוב צריכה בדיקה מן הדין וא"א בקיאין בבדיקה, וכ"ש דהי' נראה להשו"ב דודאי בצבץ דהא הטריף אף אם בדק אח"כ ואינו מבצבץ נראה דאין סומכין על הבדיקה שני' להכשיר ושלא כדין הכשיר השו"ב בלי שאלת חכם, ובפרט שלפי לשון השאלה נראה ששהה בין בדיקה הראשונה לשני'. וגם אפשר שהיתה מונחת הריאה במקום קר ונסתם הנקב מחמת הקרירות כעין שאמרו מים קרים מטרשי לי' ופי' הר"ן ונסתם הנקב ה"ה י"ל דאף לא מים רק הקרירות בעצמו סותם הנקב, וכעין זה מצינו דאסור למלוח בשר שנקרש שנסתם נקבי פליטת הדם ע"כ נראה לי שהבשר שיש עדיין בעין בודאי אסור לאוכלו וגם הכלים שנתבשלו בהם אותן שהן ב"י בשעה שנודע האיסור יש לאוסרן ואותן הכלים שהן אב"י וא"א להכשירן יש להתיר אותם ואותן שאפשר בהגעלה יגעילם. כנ"ל להלכה:

ה

מעשה בא לפני בריאה שהיתה נסרך לשומן והסרכה עברה ע"י מו"מ היינו ע"י קליפה כנהוג ובדקו בפושרין ולא בצבץ ורק שהי' הכחשה בין השו"ב א' אמר שהיתה הסרכה עולה בנפיחות הריאה וא' אמר שלא עלתה בנפיחה והוריתי לאיסור. והנה לכאורה י"ל כפי מה שפסק הר"א בסי' ל"ט סי' קמ"ה אם א' אומר שהסרכה של"כ עברה ע"י מו"מ ונבדקה בפושרין ויצאה בהיתר וא' אומר שעברה ע"י מו"מ אך שלא נבדקה בפושרין דיש להכשיר בזה וכ' הטעם בפ"ת שם כיון דאיכא מאן דמכשיר בנאבדה בלא בדיקת פושרין אחר הסרת הסרכה ואף הת"ש דמחמיר היינו בודאי שלא נבדקה אחר המו"מ משא"כ בספק א"כ כיון דשניהם מודים דעברה הסרכה ע"י מו"מ ורק שמכחישין חא"ז בבדיקת פושרין הוה כאין כאן עדות כלל על בדיקת פושרין והוה ספק וכשר ע"ש, וא"כ אף דהוא מיירי דוקא כשהי' המועך כדינו ע"י גלגול אצבעות משא"כ בקליפה שלנו דהבדיקה מעכב לכ"ע כמבואר באחרונים וא"כ בהמעשה של הר"א יש לאסור לדידן מ"מ בנ"ד יש לכאורה להכשיר כיון דשניהם מודים שנבדקה בפושרין ולא בצבץ וע"ז שמכחישין עצמן אי עלתה בנפיחה הוה כאלו אין כאן עדות כלל וא"כ לכאורה יש להכשיר, אבל באמת ז"א דבנ"ד בודאי טריפה כיון דע"א האומר שעלתה בנפיחה שוב ל"מ בדיקה לדבריו לראות אם מבצבץ והוה כאומר שלא נבדקה אחר הסרת הסרכה דטריפה לדידן דנוהגין בקליפה והבדיקה מעכבות כמ"ש, ועוד נראה יותר דאף אם עברה אח"כ הסרכה ע"י מו"מ כדינו מ"מ טריפה בנ"ד דלכאורה יש לדייק למה נקט הר"א דוקא דשניהם מודים דעברה ע"י מו"מ וא' אימר דנבדקה ואחד אומר שלא נבדקה ואמאי לא נקט אחד אומר שנבדקה ובצבצה וחד אומר דלא בצבצה כיון דשניהם מודים דעברה הסרכה ע"י מו"מ אוקי חד להדי חד והיה כמאן דל ליכא עדים אבדיקת פושרין הוכשרה, ועי' ר"א סי' קמ"ה דמיקל בהפ"מ וצ"ג בעברה הסרכא ע"י מו"מ ב לא בדיקת פושרין אע"כ צ"ל כמ"ש הת"ש בסי' כ"ט והפמ"ג בפתיחה ובש"ד סי' ל"ט סק"ח דע"כ לא מכשירין בהכחשת עדים אלא היכי דלפי דברי הע"א שבא להכשיר ליכא שים ריעותא כגון א' אומר כסדרן דכסדרן לאו ריעותא הוא כלל וכדומה לזה אבל אם אף לדברי המכשיר איכא ריעותא לא אמרינן אוקי חד להדי חד ואוקי אחזקה דהא לדברי שניהם יצאה מהחזקה וא"כ אם ע"א אומר שבצבצה וע"א אומר שלא בצבצה כיון דלדברי שניהם עכ"פ איכא ריעותא, דאף סרכא שעברה ע"י מו"מ ונבדקה ולא בצבץ נקרא ריעותא ואף ריעותא גדולה א"כ ל"ש לומר אוקי חד לבהדי חד ואוקי אחזקתא דהא יצאה מהחזקה אף לדברי העד המכשיר ובודאי טריפה כה"ג ועד כאן לא מכשיר הר"א אלא בנידון דידי' דאף לדברי העד שאומר שלא נבדקה מ"מ איכא פוסקים המכשירין וכ' דאף לדעת הת"ש שמחמיר בנאבדה מ"מ כאן דאיכא עד א' שאומר שנבדקה כשר אף לדעת הת"ש אבל אם ע"א אומר באופן שלפ"ד טריפה לכ"ע א"א להקל כיון דאף לדברי המכשיר יצאה מחזקתה, וא"כ ה"ה בנ"ד אף אי הוה המו"מ כדינו וגם נבדקה אח"כ בפושרין כיון דלדברי האומר שעלה בנפיחה היא טריפה ואף לדברי המכשיר יצאה עכ"פ מחזקתה ליכא למימר אוקי חד להדי חד ואוקי אחזקתה כנ"ל ברור להלכה ולמעשה ולפ"ז נראה דה"ה אם הוה ספק לשו"ב עצמו אם הסרכה עלתה בנפיחה או לאו וליכא אחרינא בהדי אם הי' סרכה תלוי' כשרה דלא יצאה מחזקתה דסרכה תלוי' לאו ריעותא מיקרי ואוקמי' אחזקתה ואם הספק בסרכה של"כ טריפה דיצאתה מחזקתה אף בעברה ע"י מו"מ ונבדקה בפושרין ועי' בסי' שלפני זה. כנ"ל:

ו

בסי' ל"ג סי' י"א זפק שניקב גגו נקב מפולש טריפה כו' אבל שאר הזפק שניקב כשר עי' קנאת סופרים סי' ד' של הה"ג הלש"ק מבראד, באם ניקב הזפק והמאכל נופל לחוץ והיינו שניקב גם העור זה תלוי בראות עינו המורה אם ניקב באופן שיותר מצוי להיות המאכל נופל לחוץ טריפה, אבל באם מצוי יותר שיכנוס המאכל לקורקבן כשר, ועי' פמ"ג ש"ד ס"ם נ"ט מבואר דדוקא אם נעשה ע"י חולי כשר והדין עמו דדוקא בידוע שנעשה ע"י חולי אז יש להכשיר אבל אם יש לספק שמא נעשה ע"י קוץ טריפה לפמ"ש הת"ש בסי' מ"ט והובא שם בש"ד סק"ב דאם העור ניקב לפנינו תולין יותר שנעשה ע"י קין א"כ יש לחוש שמא ניקב ע"י קוץ וניקב ג"כ גגו של הזפק ואין לו בדיקה עי' ש"ד ס"ק ז' ועי' מ"ז ס"ק י"ב דדוקא במקום ידוע כגון שנתחב הקוץ לפנינו בגגו של זפק יש בדיקה משא"כ לבדוק כל הגג א"א בקיאין ואין להכשיר אלא בידוע שנעשה ע"י חולה, וכן הגהתי ביו"ד שלי, ואף שדבר פשוט מחמת שהדבר מצוי רשמתי אותו למזכרת (עי' סי' ג'):

ז

נשאלתי בריאה שהיתה אונה עליונה של שמאל גדולה מאונה עליונה של ימין רק שאונה הימין היתה צמקה כולה והיתה עולה בנפיחה אבל לא חזרה לקדמותה מה דינה אם נימא לתלות הקטנות של האונה הימנית בהצימוק וכעין זה איתא בר"א בקונטרס התשובות סי' מ"ו בשם הגאון מ' סענדר ז"ל בדין ארוכה ועבה שצמקה במקצת ועי"ז נקטנה מאונה האמצעות והכשיר ע"ש והשבתי לאיסור דבנ"ד שאני דהתם מיירי בצמקה במקצת דכשירה בלא בדיקה ולא בעי הדרי בריא מש"ה לין הקטנית בהצימוק משא"כ דצמקה אונה שלימה דלדעת הבה"ג טריפה, וכן הלכה ובעינן בדיקה שתחזור לקדמתה כמבואר בת"ש וא"כ ממ"נ טריפה אם חזרה לקדמותה ממילא הוא כשאר אונת טריפה מחמת חליף ואם תרצה לומר דלא חזרה לקדמותה ומחמת הצימוק נתקטנה א"כ טריפה מחמת הצימוק דהא לא חזרה לקדמותה אולם משכחת לה אם חזרה לקדמותה ממש רק ברובא ומועט נשאר בצימוק וזה כשר' בצימוק אונה עי' ר"א סי' קס"ח אז יכול לחלות הקטנות בזה הצימוק שאם תחזור לקדמותה היתה גדולה משל שמאל ואין כאן תרתי לריעותא כמבואר התם בראש אפרים ע"ש:

ח

נשאלתי בריאה שהי' בועה באו"ע מצד קמא רחוק מתחתית השיפול בצד החוד של ההר ועברה הבועה מצד זה של החוד לצד הב' של החוד ובצד הא' הי' הבועה גבוה מבשר הריאה וע"ג השיפול וגם מצד הב' לא הי' גבוה מבשר הריאה ורק שוה לבשר הריאה ומראה מוגלה ולא הספיקי לראות אם החוד בעצמו (חוד נקרא ההפסק שבין השטח ובין השיפיל) הי' גבוה מבשר הריאה עד שנקרע הבועה ויצאה ממנה מ"ז בתחילה וכאשר מישמשו בהבועה להוציא כל מה שבתוכה יצא אח"כ מים עכורים, ושו"ב אחד אמר שע"י מישמוש ידים בהבועה אפשר לעשות עכורים ואפשר ג"כ שמכיס הבועה נימוק מעט ועי"ז נעשה מים עכורין, ושו"ב הב' אמר שא"א להעשות עכורין ע"י מישמוש ידים וגם לא נימוק מכיס הבועה כלום. והשבתי להיתר, ובתחילה אבאר החששים שיש בזה, א' מחמת בועה מעל"ע שהבועה עברה מצד זה של השיפול לצד הב' של השיפול היינו החוד של ההר שיש שם באו"ע והיא במקום הסמפונות, ב' מחמת בועה בשיפולא. ונ"ל דהחשש של בועה מעל"ע ליכא כאן דלא מיקרי מעל"ע אלא אם הבועה הולכת בעומק מצד קמא לצד גבה אבל מקמא גופא כמו בנ"ד שהלכה הבועה מצד זה של השיפול לצד הב' של השיפול לא הוה מעל"ע וכן ראיתי בד"ק שכ"כ גבי אונה התחתונה של שמאל ע"ש סי' ל"ז ס"ק ל"ו, אך החשש הב' מצד בועא בשיפולא יש כאן דאנן קי"לן כ"מ שיש חידוד נקרא שיפולא, מ"מ נ"ל להתיר מטעם שאבאר:

הנה דין בועה בשיפולא הוא רק חומרת הגאונים והוא מדברי בה"ג הובא בתוס' חולין ודעת המחבר בש"ע דדוקא בתחתית הריאה נקרא שיפולא, ורמ"א כ' וי"א דבכ"מ נקרא שיפולא אם יש שם חידוד וסיים ויש לילך בזה אחר המנהג. והת"ש כ' טעם של המכשירין משום דמתחזקת ע"י אונה שכנגדה וכ' הר"א דדוקא באונה השוכבת ע"ג חברתה יש להכשיר אבל אם הבועה בשיפולי אונה שתחת חברתה לכ"ע טריפה ע"ש בס"ק ע"ב, ולפ"ז צ"ל בטעם של המטריפין אפילו באונה השוכבת ע"ג חברתה או דס"ל כטעם הסה"ת משום דמחזי כב' בועות, או דס"ל דלא מהני חיזוק האונה שתחתיו כצ"ל לדעת הת"ש, אבל קשה לפ"ז דא"כ בין לדעת המחבר ובין לדעת רמ"א טריפה במקום שאין חיזוק מאונה שתחתי' ולמה כ' המחבר דוקא בתחתית האונה או האומה טריפה הא אפי' בין החתיכים במקום שאין חיזוק טריפה וכמ"ש הר"א דבהא לכ"ע טריפה. ובשלומא הא לא קשה הא אפילו בצדדי האונות והאומות טריפה, ואמאי כ' המחבר דוקא בתחתית האונה והאומה טריפה, די"ל דיוקא דסיפא עיקר שסיים וכ' אבל החתיכים כשר משמע דוקא בין החתיכים הא בצדדין טריפה, דזה נמי מיקרי תחתית האונה או האומה וכמ"ש הר"א בק"ה אבל זה קשה וע"כ צ"ל הא דכשר בין החתיכים למנהג קצת מקומות ולדעת המחבר היא כמ"ש הפ"ת דס"ל להמכשירין דטעם הבה"ג דמטריף בשיפולא היא להיות דהריאה היא מרחפת תמיד וכח הנדנוד מתקבץ בשיפולי ריאה וסופו לפסוק אבל בין החתיכים ודאי לא ע"ש בפ"ת ולפ"ז אין חילוק בין יש לה חיזוק ובין אין לה חיזוק מאונה שתחתי' מ"מ יש מכשירין ותלו במנהג מקומות ולדעת המחבר כשר, אך אנן נוהגין במדינות אלו להטריף בכל מקום שיש חיתוך וה"ה בכל מקום שיש חידוד, והנה זה דוקא בועה של מוגלה אבל של מ"ז נהגינין להכשיר. ועתה נחזה אנן בנ"ד שיש הכחשה בין השו"ב אי נמי הוה הבועה בתחתית האונה או האומה הוה ספק אי הוה מים זכים או עכורים ויש להכשיר כמבואר בד"ק ס"ק י"ד בסופו ע"ש דספק מ"ז יש להכשיר בבועה בשיפולא, ובפרט שהדבר ידוע וגם שאלתי לכמה שו"ב ואמרו שאפשר ע"י מישמוש היד לעשות עכורים, וכ"ש שלא הי' שיפולא ממש בתחתית האונה ואף דלדעת הר"א כיון דליכא חיזוק מאונה שתחתי' במקום החוד של האו"ע לכ"ע טריפה אכתי קיל במקום החידוד לדעת הפ"ת ובשיפולא שומעין להקל כמ"ש מהר"י בן חביב והביאו ב"י שם, ועוד י"ל דכאן בחוד של האו"ע יש חיזוק מהלב שמונח שם על הלב כמ"ש הד"ק גבי פיצול מקמא שם באו"ע באם יש סמוכה ללב להקל, ועוד יש לצדד בזה כי אולי המ"ז הי' סמוך לשיפולא ואז ג"כ קיל כמ"ש הד"ק ועוד הא דעת הפ"י הובא בר"א דאף אם יש מעט מוגלה אם הרוב מ"ז כשר ועי' ישועת יעקב סי' ל"ז שהביא ג"כ הפ"י וצידד להקל ע"ש גבי כוליא, וא"כ אף לדברי השו"ב הב' י"ל שהי' מעט מוגלה ומחמת זה נעשה המים עכורים ואף אם הי' הכחשה ביניהם שאחד יאמר שלא היו כלל מ"ז ורק עכורים ואחד יאמר שהי' המים זכים ואפילו בשיפולא ממש הי' מקום להקל לפ"ד הש"ך ס"ק כ"ח גבי הכחשה אם הי' חוד בשר מקיף כיון דכועה בשיפולא לא נזכר בש"ס ע"ש, ומכ"ש בנ"ד שלא היתה בשיפולא ממש וגם השו"ב הב' מודה שהי' מתחילה מ"ז ורק אח"כ הי' מעט מים עכורים שיש לומר שנעשה ע"י מישמוש היד בודאי יש להקל, ובפרט שיש כאן עוד צד להקל כיון שלא דקדקו לראות אם החוד הי' גבוה מבשר הריאה ובזה מיקל הל"ש ס"ק צ"ח והד"ק ס"ק כ"ד דאם החוד אינו גבוה ורק כמו מורסה דהוה חוד בשר מקיף ובספק אם הי' חוד בשר מקיף מיקל הת"ש בהפ"מ, ואף דהר"א מחמיר בזה דזה לא הוה חוד בשר מקיף מ"מ בנ"ד דהוה נמי ספיקא דלעיל יש להקל בלי שום פיקפוק כלל כנ"ל להלכה:

ט

שאלה פרה שילדה שני עגלים ביום א' ואחד נשחט בתוך ז' והב' נשאר חי עד אחר חי' מה הוא הדין של בשר העגל הנשחט תוך ז', מי נימא דהשני מגלה גם על הראשון דגם הוא כלו חדשיו ומותר הבשר או לאו:

תשובה לכאורה יש לפשוט הדין ממשנה מפורשת בבכורות פ' יש בכור דף מ"ו דז"ל המשנה איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן הבא אחר נפלים אע"פ שיצא ראשו חי, ופי' רש"י כגון שהי' תאומים א' נפל וא' כלו לו חדשיו כי' והובא להלכה בש"ע סי' ש"ה אלמא אף בנולדו תאומים אפשר להיות א' נפל וא' בן קיימא ואין ראי' מא' על ב' וא"כ הבשר של העגל הנשחט תוך ז' נשאר באיסורא, שוב ראיתי שאין מכאן ראי' ואדרבא יש לי להביא ראי' להיפך דבנדה דף כ"ט ע"א איתא א"ש אין הראש פוטר בנפלים ופי' רש"י כגון יולדת תאומים לשבעה א' נגמרה צורתו וא' לא נגמרה צורתו ויצא ראש הנפל והחזירו ואח"כ יצא אחיו כו' ויל"ד למה נקט רש"י דוקא ביולדת תאומים לשבעה וצ"ל משום דקי"לן דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת כמבו' בנדה דף כ"ז וכדאמר אביי התם גבי יהודה וחזקי' בני ר' חייא שנשתהה א' אחר חבירו ג"ח, דטפה אחת נתחלקה א' נגמרה צורתו לז' וא' נגמרה צורתו בסוף ט' ולכך הוכרח רש"י לפרש דמיירי דוקא ביולדת לשבעה איכא לאישתניח שיהי' א' נפל וא' בן קיימא זה בן קיימא נגמרה צורתו לז' והשני לא נגמרה עדיין צורתו עד ט' חדשים והוה נפל אבל ביולדת לט' א"א שיהי' א' נפל וא' בן קיימא כיון דמטפה א' נוצרו שניהם, וכדאמר אביי וכבר כלו ט' האיך אפשר שיהי' א' נפל וכן מבואר במהרי"ט אלגזי פ' יש בכור, וא"כ המשנה הנ"ל נמי מיירי דוקא ביולדת לז' ואז אין א' ראי' על השני אבל ביולדת לט' א' ראי' עליהם וא"כ בבהמה שילדה תאומים וא' חי שמנה ימים יש ראי' שבודאי נולד לט' חדשים דליכא למימר שהוא בן ז' דבנדה דף כ"ד ע"ב היא בעי' דלא איפשיטא אי בהמה גסה יולדת לז' ועי' ת"ש סי' י"ג שהאריך בזה וא"כ כיון דא' מהם בודאי לאו בן ח' גם הב' לאו בן ח' ומיתר הבשר מהעגל הנשחט תוך ז' וא"ל דוקא באדם ניצרו שניהם מטפה א' וכדאביי אבל לא בבהמה וא"כ אין ראי' מא' על הב' ז"א דאדרבא בבכורות דף ח' ע"ב גבי שבי דבי' אתונא אמר שם דאין בהמה וחי' מקבלת זכר משנתעברה וכן פי' רש"י פ' וישלח וא"ל דוקא משנתעברה והוכר עוברה אז אינה מקבלת זכר אבל קודם שהוכר עוברה וכ"ש קודם יצירת הולד במעי' מקבלת זכר, ושוב אפשר לומר בבהמה דאין יצירות התאומים מטפה א' ואין ראי' מא' על הב' אבל נראה לי להוכיח משם דאין בהמה וחי' מקבלת זכר ב' פעמים אפי' קודם יצירת הולד ורק משבא עלי' זכר וראוי' להתעבר שוב אינה מקבלת זכר דהתם בבכורות קחשיב הבהמות וחיות לכמה יולדת וחשיב נמי נחש דיולדת לז' שנים ופריך לגבי נחש מנ"ל ויליף התם מקרא ע"ש. ולכאורה קשה למה בשאר בהמות וחיות לא פריך מנ"ל ולגבי נחש בעי מנ"ל וצ"ל דגבי שאר בהמות וחיות דאין מקבלין זכר ב' פעמים אפשר בקל לידע כמה זמן עיבורן והיינו שראינו שבא עלי' זכר ומעת ההוא סגרה בחדר יחידי וידעינן שפיר כמה עיבורן בדיוק שבודאי לא בא עלי' זכר מקודם דשוב אין מקבלת זכר אבל נחש דקמשמשי אף לאחר עיבורן כדאיתא התם א"א לידע זמן עיבורן אא"כ דלא זזה ידו ממנה מעת שנולדה וראינו שבא עליו זכר פ"א מיום שנולדה ועד עת הלידה וזה הוא דבר שא"א בקלות לנסות ולעמוד על הבירור ומש"ה בעי מנ"ל והביא לו ראי' מקרא. ולפ"ז מוכח דבהמה אינה מקבלת זכר משבא עלי' זכר פ"א אפי' קודם שנתעברה וקודם יצירת הולד דאל"כ עדיין א"א לידע בדיוק זמן עבורן כמה דדלמא בא עלי' זכר קודם ודו"ק, וא"כ אם ילדה תאומים ע"כ צ"ל דמטפה א' ניצרו ושוב א' ראי' על השני שאינו נפל והבשר מותר. (עי' לעיל סי' ב'):

והנה ראיתי במהרי"ט אלגזי שם שהקשה דברי רש"י אהדדי שכאן גבי מימרא דשמואל פי' כגון שילדה תאומים לשבעה דאי ביולדת לטי"ת ליכא לאישתכיחו שיהי' א' בן קיימא והשני נפל ולקמן בנדה דף מ"ה גבי שלשה נשים משמשות במוך שמא תעשה עוברה סנדל פי' רש"י שם דהאי דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת היינו דוקא ולד של קיימא אבל נפל חוזרת ומתעברת וא"כ אמאי דחק א"ע רש"י לפרש התם ביולדת לשבעה הא שפיר אפשר לומר דמיירי ביולדת לט' אלא דהבן קיימא הי' העיבור שמקודם וכלו לו חדשיו והנפל הי' מהעיבור שנתעברה אח"כ והביא ראי' שם מדברי התוס' פ' המפלת דף כ"ה ע"ב ד"ה קמ"ל שכ' שם דלר"ת אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת אפי' נפל ולרש"י דוקא בן קיימא אבל נפל חוזרת ומתעברת עכ"ל. ולפענ"ד לק"מ דרש"י פי' כן גבי סנדל דאם מתעברת וחוזרת ומתעברת, הא דוחק את חבירו ופוחת את צורתו וזה נקרא סנדל בגמרא וגם התוס' דפ' המפלת הנ"ל שהביא קאי אסנדל דאיתא שם בגמרא ע"ש וקאמר שם קמ"ל אימא שניהם הזריעו בב"א ע"ז כ' התוס' דדוקא לר"ת שפי' דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת אפי' סנדל שפיר נקט בגמרא אימא שניהם הזריעו בב"א, אבל לרש"י דס"ל דגבי סנדל אפשר לאשה להתעבר וחוזרת ומתעברת לא הוה צריך לומר שמא הזריעו בב"א ועי' תוס' יבמות דף י"ב ע"ב ד"ה שמא וזה דוקא גבי סנדל דנפחת צורתו אבל נפל נקרא בגמרא היכי דצורתו עליו בשלימות אלא שלא כלו חדשיו בזה מודה רש"י דא"א להיות אלא מטפה אחת דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת נפל שלם עם ב"פ שלם והתוס' שם דנקטו בלשונם נפל ל"ד דהא קאי התם אסנדל דזה אפשר להיות מתעברת וחוזרת ומתעברת אבל לא בנפל ומש"ה מוכרח רש"י לפרש גבי מימרא דשמואל דנקט בנפל דמיירי בילדה לשבעה כנ"ל. העולה לפמ"ש דבין לר"ת ובין לרש"י אם נולדו תאומים לטית חדשים א' מחזיק את חבירו, ולפ"ז אם פרה ילדה תאומים אחד מחזיק את חבירו ואם שחטו א' תוך זיין והשני חי עד אחר זיין מותר הבשר מהעגל שנשחט תוך זיין וכן באדם אם נולדו לטית חדשים ולא נראה בא' סימני סנדל ואחד מהם חי שלשים יום מחזיק גם הב' שלא הי' נפל כיון דמטפה אחת נוצרו שניהם, אלא דזה עומד לנגדי, דמרי"ט אלגזי הביא שם בשם מהר"ם מינץ, שכ' בשם מהר"ם מרוטנבערג דאשה שילדה תאומים ומת אחד תיכף אחר הלידה והשני חי למ"ד יום שיצאה מכלל נפל כיון דהאי בר קיימא האי נמי בר קיימא הוה אפי' תאמר שהשני נקלט מיד והא' לא נקלט עד לאחר ג"י אכתי בר קיימא הוה דהיולדת לטית יולדת למקוטעין וא"כ חייב להתאבל עליו עתה, אך חקר שם אי הוה כשמועה רחוקה או לאו, וסיים וכל זה לדעת ר"ת דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת אפי' נפלים, אבל לדעת רש"י דס"ל דחוזרת ומתעברת נפלים אין החי למ"ד יום מוכיח על השני ע"ש, הרי דס"ל דגם בנפלים ס"ל לרש"י דאשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ודלא כמ"ש לעיל דדוקא בסנדל ס"ל כן לרש"י, ואף דלא נ"מ לנ"ד בבהמה דכבר הוכחתי דבהמה אינה מקבלת זכר משנתעברה ואף קודם שנתעברה ואף קודם יצירת הולד כמו שהוכחתי לעיל מהגמרא, וא"כ אף אם תאמר באשה מתעברת וחוזרת ומתעברת נפלים מ"מ בבהמה א"א לומר כן דאינה מקבלת זכר מ"מ לפמ"ש מהר"מ מינץ דאף די"ל דא' נלקט מיד והב' נלקט לאחר ג"י אכתי בר קיימא דיולדת לט' יולדת למקוטעין זה לא שייך אלא באדם ומש"ה א' מחזיק את חבירו לשיטת ר"ת אבל בבהמה דאינה יולדת למקוטעין כמבואר בת"ש סי' ט"ו ס' ב' ע"ש א"כ אכתי י"ל דאין אחד מחזיק את חבירו דאף דא"ל בבהמה מתעברת וחוזרת ומתעברת דאין מקבלת זכר מ"מ י"ל דהשני דחי ז' ימים נקלט מיד וכלו חדשיו והראשון הוה נפל דלא נקלט עד אחר ג"י וכמ"ש מהר"ם מינץ, וכן מבואר בתוס' נזיר דף י"ג ע"א דזה הוה בעי' דלא איפשטא אי חיישינן שמא א' נקלט הזרע מיד והב' לא נקלט עד אחר ג"י והוא נפל, ולכך פסק א"ז לקולא גבי אבלות דאינו מתאבל על הראשון שמת תוך ל' אף דהשני חי ל' יום והובא ג"כ בש"ע להלכה בסי' שע"ד סי"ט דספק אבילות לקולא ואמרינן דזה החי נקלט מיד וז' שמת תוך ל' לא נקלט עד לאחר ג"י והוה נפל, ואף דאכתי לא הוה נפל, דאף אם תמצא לומר דהראשון שמת לא נקלט עד לאחר ג"י מ"מ יולדת לט' יולדת למקוטעין כמ"ש מהר"ם מינץ בשם מהר"ם מרוטבערג כנ"ל מ"מ ס"ל לא"ז כיון דאיכא פלוגתא בר"ה י"א וביבמות מ"ב אי יולדת לט' יולדת למקוטעין או אינו יולדת למקוטעין וגבי אבילות הוה ספק אבילות ואזלינן לקולא ואמרינן שמא הראשון לא נקלט עד לאחר ג"י ושמא יולדת לט' אינו יולדת למקוטעין והוה נפל ואין להתאבל עליו מש"ה פסק דאין להתאבל עליו. אך לכאורה עדיין קשה למה פסק בש"ע כא"ז דאין מתאבל עליו כיון דלדידן נשתנה הטבע ויולדת לט' יולדת למקוטעין כמ"ש הב"י באהע"ז סי' קנ"ו בשם הרשב"ץ, א"כ אף אם תאמר שאחד נקלט אחר ג"י והב' נקלט מיד אכתי לא הוה הא' נפל דיולדת לט' יולדת למקוטעין וכמ"ש מהר"ם מינץ הנ"ל ואפשר דס"ל להש"ע להקל כיון דלשיטת רש"י אפשר לאשה להתעבר וחוזרת ומתעברת עם נפל כמ"ש המהר"ם מינץ מש"ה הוה ספק אבילות דאין מא' ראי' על חבירו ואזלינן לקולא, והשתא בנ"ד בבהמה ליכא החשש של מתעברת וחוזרת ומתעברת אף לשיטת רש"י כמ"ש לעיל דאינה מקבלת זכר ולא נשאר רק החשש שמא אחד נקלט מיד והב' נקלט לאחר ג"י וזה נשחט תוך ז' ובבהמה כ"ע מודים דאינו יולדת למקוטעין והוה נפל כמבואר בת"ש הנ"ל וכיון דהתוס' בנזיר כ' דזה הוה בעיא דלא איפשטא אי חיישינן שמא א' נקלט מיד והב' נקלט לאחר ג"י ועגל הנשחט תוך ז' דהבשר אסור הוא רק מדרבנן דמדאורייתא אזלינן בתר רובא דרוב בהמות יולדת ולד קיימא כמבואר ב ת"ש, והוה ספק דרבנן ויש להקל, ואע"ג דבתורת השלמים מחודש ט' כ' שיש פלוגתא בחיקו באיסור דרבנן אי לחומרא אי לקולא, מ"מ הפמ"ג בדיני ס"ס כ' ואנו קי"לן לקולא ע"ש ועי' מ"ז סי' כ"ג אות ד' ועוד דכאן לכ"ע מותר ואין חוששין שמא לא נקלט הזרע עד לאחר ג"י דע"כ לא כ' התוס' בנזיר דזה הוה בעיא דלא איפשטא אי חיישינן שמא אחד נקלט מיד וא' נקלט לאחר ג"י אלא אם אחד נפל כגון פיהק ומת ואחד בן קיימא דבהכי מיירי התם בנזיר ע"ש כיון דאחד איכא הוכחה דנפל הוה דפיהק ומת אז הוה בעיא אי הבן קיימא מחזיק את הנפל ג"כ או לאו דדלמא הבן קיימא נקלט מיד והנפל לא נקלט עד לאחר ג"י אבל בנ"ד דשניהם הי' קיימין ועומדים ורק שאחד נשחט תוך ז' ומסופקין אנו אי כלו חדשיו או לאו בהא ודאי אמרינן כיון דמטפה א' נולדו ודאי גם הב' כלו חדשיו ול"ח שמא לא נקלט הזרע עד לאחר ג"י דלהא ל"ח, אלא היכי דאיכא הוכחה לזה כגון פיהק ומת. ועוד יש לצרף היתר בזה דהישיעות יעקב בסי' ט"ו כ' לתרץ למה בעגלים שנשחטו אסרו הבשר אפי' בדיעבד שכבר נשחט העגל דחיישינן למיעוט נפלים ובאע"ז סי' קס"ד גבי חליצה פסק במת תוך ל' ולא נודע אם כלו חדשיו אם נשאת לכהן שאסור בחליצה אין חולץ לה אלמא בדיעבד סמכינן על רוב נשים שיולדות ולד של קיימא ולא חששו למיעוט ותירץ דבכמה מקומות מצינו שחששו חכמים למיעוטא כמו דמצינו דתקנו זמן בגט משום בת אחותו אף דזנות לא שכיח וכ' הטעם דלא אמרו ליזול בתר רובא רק כשאנו דנין על דבר פרטי אמרינן דהך מילתא היא מן הרוב אבל כשאנו דנין לעשות תקנה כוללת צריכין אנו לתקן עבור המועט ג"כ דהרי המועט גם הוא בעולם וא"כ המיעוט יבא לכלל איסור ואיך יתוקן הדבר כי מה לי אם הרוב יבא לכלל איסור או המיעוט ומה"ט תיקנו זמן בגט כדי לתקן גם המיעוט, ומעתה גם בעגלים יש מיעוט נפלים ואם נתיר כל העגלים לאוכלם תוך ח' גם המיעוט יבואו לאכילה ובאמת איכא מיעוט שאסור, גלל כן אסרו כל העגלים וחששו למיעוט, משא"כ בזה דאנו דנין רק על אשה זו הזקוקה ליבם ונולד לה בן ומת תוך ל' ואנו מסופקים אם הוא נפל או לאו, אזלינן בתר רובא דרוב ולדות בני קיימא דהוה דבר פרטי עכ"ל, וא"כ בנ"ד נמי דהוא דבר פרטי דאנו דנין רק על עגל זה מחמת שתאומתו שהה ז' ימים אזלינן בתר רובא ומותר הבשר, כנ"ל להלכה למעשה. והנה בדברי הישועות יעקב הנ"ל שכ' דבתקנה כוללת צריכין אנו לתקן גם עבור המיעוט עדיין צריכין להוסיף בזה תנאי שלא אסרו בזה מחמת המיעוט אלא בדבר דאפשר לצאת מן הספק, כגון עגל דאפשר להמתין ז' ימים ואסרו אפילו בדיעבד הבשר אבל במקום שא"א לצאת מן הספק לא אסרו ומש"ה קונין בצים מן הנכרי ולא חששו שמא מנבילה וטריפה הם ואזלינן בתר רובא והטעם משום דא"א לצאת מן הספק לא חששו להמיעוט:

י

שאלה בתולעים שנמצאו בחלל הגוף של העוף והם תולעים ארוכים וחיים, אי חיישינן שמא ניקב אחד מאברים הפנימים וא"א בבדיקה דאף מדיני דגמ' א"א לבדוק כל האברים הפנימים כדאמרינן גבי מחט שנמצא בחלל הגוף חולין דף נ"ג ע"ש, וגם מה דינם אם נמצאו בחלל הבהמה:

תשובה. לפענ"ד יש לאסור דבסי' ל"א ס' ג' איתא אם נמצא תולעת בקרום המוח ואין בקרום רושם ולא ק"ד כשרה, ויש מי שאומר שא"א בקיאין בבדיקה וטריפה וכ' רמ"א והכי נהוג, אבל אם נמצא חוץ לקדירה כגון בחוטם כשרה ע"כ. והקשה הט"ז אהא דנמצא חוץ לקדירה מ"ש ממחט בחלל הגוף דטריפה, הא גם שם יש ס"ס ועי' פמ"ג שמפרש שמקשה מהא דאמרינן בקוץ עד שתינקב לחלל ואיכא ס"ם שמא לא הגיע לאיברים הפנימים ושמא לא ניקב, ואפ"ה טריפה, ובאו"ה כ' הטעם משום דאין מחזיקין ממקום למקום גם ע"ז קשה ממ"ש הרשב"א דכל שנתחב שלא בפנינו בלב אע"פ שלא ניקב נקב מפולש טריפה שמא ניקב א' מאיברים הפנימים ותירץ דכאן לא מתירין אלא אחר הבדיקה משא"כ התם בכלל חלל הגוף א"א בקיאין בבדיקה, ועוד תירץ במחט בחלל הגוף ע"כ שעשאה איזה נקב ובאה לכאן כו' משא"כ כאן שאין הכרח שעשאה איזה נקב ע"כ לא מחזיקין ממקום למקום. והנה כ"ז אם נמצא חוץ לקדירה אבל בנמצא בקרום המוח מודה דטריפה כמבואר בש"ע דליכא ס"ס וגם מטעם דאין מחזיקין ממל"מ ליכא. גם משמע מדברי הט"ז דבמחט בחלל הגוף לא הוה ממל"מ מדכתב על דברי האו"ה גם ע"ז מקשה מדברי הרשב"א כו' כנ"ל משמע לפי טעם האו"ה ל"ק ממחט בחלל דהתם לא הוה ממקום למקום והנה הש"ך ס"ק ז' הקשה אהא דנמצא בקרום טריפה מ"ש מתולעת שנמצא על הריאה דאמרינן לאח"ש פריש וניקב ותירץ דשאני התם כיון דלא מיטרפי אלא בניקבו שני הקרומים, ועוד תירץ בשם הפרישה דשאני הקם דבעוד שהבהמה חי' א"א לנקוב שמרחפת תמיד, וכן בקרקבן שקרומיו קשים ועבים, והנה לפ"ז בכרם ודקין טריפה עי' ת"ש בסי' מ"ח ופמ"ג בסי' ל"ו אות י"ד והשתא נחזי אנן בתולעת שנמצא בחלל הגוף ולא ראינו שום נקב מה דינו, והנה מדברי הט"ז משמע שמדמה תולעת למחט בחלל הגוף, והנה לפי' התירץ הא' של הט"ז דדוקא ע"י בדיקה מכשיר, פשיטא דבנמצא בחלל הגוף דאסור דאף בזמן התלמוד לא הי' בקיאין בזה כנ"ל, ועי' פמ"ג וגם לפי התי' הב' דמחלק דוקא במחט דע"כ עשאה נקב משא"כ כאן היינו דוקא ממל"מ לא מחזקי' איסור בזה וכמו שסיים הט"ז אבל בנמצא על הקרום מודה הט"ז וכמבואר בש"ע, וכבר הוכחתי דבחלל הגוף לא הוה ממקום למקום, ושפיר חיישינן שמא ניקב וא"א בקיאין בבדיקת כל האברים, וממ"נ יש להטריף, דאי נימא דהי' מתחילה בפנים בחלל של הכרם או הדקין ויצאו לחוץ הא הת"ש והפמ"ג מחמירין דלא אמרינן בכרס ודקין לאח"ש פריש, וא"ל דהי' בריאה ויצאו לחוץ לאח"ש כדאמרינן במורנא. חדא דהא בדקו בריאה בנפוחה ולא הרגישו שום נקב, ועוד דהא אנן לא מכשירינן בריאה רק במורנא, אבל בשאר תולעים אנן מטריפין כמבואר בכל האחרונים וזה התולעת אינו דומה למורנא, ובפרט בריאה של עוף דליכא טעמא דמרחפת בודאי אין לתלות בלאח"ש ואת"ל דהתולעים היו בחלל הבהמה והעוף בודאי חישינן שמא נקבו מחיים וכמו שהוכחתי מדברי הט"ז שמדמי תולעים למחט בחלל הגוף ושני הטעמים של הט"ז לא שייך הכא כנ"ל וגם הטעם דחזקה שלאח"ש נקבה כשהרגשה שאפס חום הטבעי כמו גבי ריאה ל"ש הכא כמ"ש הת"ש בסי' ל"ו אות כ"ו דזה ל"ש אלא במה דפריש מן הפנים לחוץ, אבל מבחוץ לפנים אין חילוק בין קידם שחיטה לאח"ש ואיכא למיחש שמא נקבו לאחד מהאיברים הפנימים, ובזה לכ"ע חיישינן לכרס ודקין דאף להמכשירין היינו דוקא אם באו מבפנים לחוץ דס"ל כטעם דחזקה כשאפס חום הטבעי אז יוצאת לבקש חמימות ומש"ה ס"ל דאין חילק בין ריאה לכרם ודקין עי' ת"ש שם, אבל מבחוץ לפנים דליכא האי טעמא ודאי חיישינן אף לדידהו ואדרבא לסברא זו אף לריאה חיישינן דלית להו טעמא דמרחפת אלא דבריאה של בהמה לא חיישינן מטעם דהא בדקינן בנפיחה אבל בעוף ודאי חיישינן אף לריאה ג"כ, וכן לפי הטעם דמרחפת ודאי חישינן לכרם ודקין ושאר אברים הפנימים וכן בריאה של עיף חיישינן שמא נקבו, והלכך נראה לי לאסור אם נמצא תולעת בחלל בהמה או עיף, ול"ד לתולעת הנמצא בתוך חלל כרם ודקין או בחיך הריאה דמבפנים לחוץ אין דרכן לצאת מחיים, אבל מבחוץ לפנים חיישינן כמ"ש בשם הת"ש, וראיתי בטו"ט מ"ת סי' ח' שמיקל בזה בהפ"מ וצורך שבת דתלינן שפרשו מהריאה וצ"ע דל"מ בעוף דליכא טעמא דמרחפת לא תלינן לאח"ש פריש אלא אף גבי בהמה מ"מ לאו בכל התולעים תלינן לאח"ש פריש אלא גבי מורנא וכמ"ש, וגם יותר יש לתלות בכרם ודקין ששכיח תולעים בפרש גם מ"ש שם לסמוך על הט"ז לחלק בין איכא הוכחה דעשאה נקב או לאו ע"ש, צ"ע דכבר הוכחתי דהט"ז לא היקל אלא בנמצא חוץ לקדירה ומטעם דאין מחזיקין מל"מ משא"כ בנמצא בחלל הגוף לא שייך זה כנ"ל, גם מ"ש שם להקל מטעם ס"ס א"נ דליכא כאן ס"ס ודומה ממש למחט בחלל הגוף וכמו שהוכחתי. הכלל העולה שאיני רואה צד היתר בזה אפילו בהפ"מ וצורך שבת כנ"ל אם לא דנקרעו הדקין בשעת פתיחת העוף שיש לתלות שיצאו אח"כ מן הדקין, והא דמשמע בש"ך בסי' ל"ו ס"ק י"ז דאם לא נמצא ריעותא דנקבים לא חיישינן היינו דוקא אם נמצא התולעת תוך הכרם והדקין ולא ניקב כשר וכמ"ש הרמ"א בסי' מ"ח סי' ב' אבל לא בנמצא בחוץ וכמ"ש. שיב ראיתי בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' קצ"ב שמיקל ג"כ ולפענ"ד כמ"ש:

יא

שאלה בדין הורדא אם היא גדולה כאונא הסמוכה לאומא ולדעת הש"ך אף אם גדולה כאונא אמצעית נמי טריפה, יש לעיין אם הורדא היא כסדר שאר ורדות והאונות נתקטנות ועי"ז הורדא גדולה מאונא אמצעית או מהאונא הסמוכה לאומא, מהו הדין:

תשובה. נ"ל דכשירה, והגע עצמך דשיעור אונא כט"ד וא"כ לדעת הש"ך איך אפשר להכשיר באונא כשיעור ט"ד הא הורדא צריכה להיות כט"ד וא"כ היא גדולה עכ"פ כאונא אמצעית אלא ע"כ דאזלינן בתר רוב ריאות ואם הורדה אינה גדולה בגידולה מכפי שאר הורדות אף אם האונות נתקטנו שאין שום חשש בזה ונמצא הורדא גדולה מאונות אפ"ה כשירה כנ"ל. אחר כותבי זאת מצאתי שגם הל"ש כ"כ:

יב

שאלה. שנמצא בבהמה נסרך הבה"כ לטרפש והי' נראה לשו"ב כמין מכה ישינה ולא בדק אם ניקב הבה"כ מעל"ע ונאבד בלא בדיקה, ועוד הי' בשלפוחית מכה מעבר לעבר, והוה נרקב ומכה ישינה באופן שהבהמה נטרפה, מה הדין של החלב והכלים שנשתמשו מאותה החלב:

תשובה. החלב של תוך ג"י לשחיטה פשיטא שאסורה דלא גרע מהוגלד פי המכה דאסרינן תוך ג"י ואף דלא בדקו כאן אם שלטה המכה מעל"ע מ"מ כיון דאנן קי"לן דאם נאבד בלא בדיקה הן בלא בדקו אחר מחט והן בדקו אם ניקב מעל"ע טריפה עי' פמ"ג ס"ס מ"א ובמ"ז ר"ם מ"ב א"כ לענין החלב של תוך ג"י ליכא אלא חד ספק אי ניקב מעל"ע או לאו מש"ה טריפה וכן מחמת שהי' השלחופית ניקב מעל"ע יש לאסור החלב דאנן קיל"ן ניקב השלחופית טריפה והשו"ב אמר שהי' המכה שולטת מעל"ע וא"כ מה שיש עדיין מהחלב בעין וכן הכלים שבשלו מן החלב של תוך ג"י והי' ב"י בעת שנודע האיסור פשיטא דאסורין, אבל הכלים שלא היו ב"י בשעה שנודע האיסור יש להתיר דלא הוה רק ספק טריפה הן מחמת הבה"כ דהא לא בדקו אם שלטה המכה מעבר לעבר, וכן מחמת השלחופית אף ששלטה המכה מעל"ע, מ"מ לא הוה רק ספק טריפה דהא יש מכשירין והמחבר בסי' מ"ה הביא דעת המכשירין בסתם ודעת האוסרין הביא בשם י"א א"כ דעתו כהמכשירין ורק רמ"א כ' וכן נהגו להטריף עכ"פ לא הוה רק ס"ט, ועי' פמ"ג בדינים המחודשים לס"ס אות ב' דבמקום שכ' הרב וכן נהגו לא הוה רק ס"ט, וכיון שלא נודע הס"ט עד שנעשה אב"י יש להתיר הכלים עי' פמ"ג בדיני ס"ס אות א' בשם מהריב"ל, וכ"ז לענין החלב שבתוך ג"י אבל לענין החלב שקודם ג"י יש לעיין. והנה הב"ח בתשו' סי' קכ"ז כ' וז"ל אכן אפילו כדי להתיר החלב שקודם ג"י אינו אא"כ לא נמצא שום ריעותא בצלעות, אבל אם אחר שזרקו הריאה נמצא ריעותא כגון מכה רבה שנסרכה הריאה בצלעות בכה"ג אסור, דהא ודאי מכה ישינה היא וגרע מהוגלד פי המכה, דאפילו המכשירין בהוגלד פי המכה כל שהוא קודם ג"י, היינו דוקא התם דאפשר שנגלד תוך ג"י, אבל ריעותא גדולה בצלעות ודאי מכה ישינה היא וכן הוריתי הלכה למעשה, אכן הכלים שנשתמשו בהן קודם אין לאסור כל שאינן ב"י מאחר שאיסור, נטל"פ הוא מדרבנן אין לאסור אלא באיסור שהוא ברור כמו בטריפות מן הבטן וכה"ג עכ"ל, והפמ"ג ר"ס ל"ט הביא דברי הב"ח ותמה עליו מה שהתיר הכלים לאחר מעל"ע, הא ספק תורה היא וע"י גילגול נעשה דרבנן אין מתירין, ועי' ל"ש סי' ל"ט אות כ"ד שכ' דכוונת הב"ח באם שלא נודע הספק עד אחר שנעשו הכלים מעל"ע בכה"ג מתירין ע"ש, וא"כ בנ"ד נמי החלב שהי' בעין מן קודם ג"י וכן הכלים שנשתמשו בהן מן החלב שקודם ג"י והיו ב"י בשעה שנודע האיסור אסורין, ורק הכלים שלא היו ב"י בשעה שנודע האיסור יש להתיר, אבל לאחר העיון נראה שיש להתיר הכלים אף שהיו ב"י בעת שנודע האיסור, דהנה הר"א בסי' ל"ט סי' כ"א הבין דברי הב"ח כפשוטו להתיר הכלים לאחר מעל"ע, אף אותן הכלים שהיו ב"י בשעה שנודע האיסור יע"ש, ואף דהר"א לא התיר הכלים לאחר מעל"ע אלא במעשה שהמכה היתה בצלעות, ומטעם דהא ליכא ריעותא לפנינו במקום שעושה טריפה, ומוקמינן הבהמה בחזקת כשרות וליכא ס"ד אבל בנ"ד דהריעותא היא במקום שעושה אותה טריפה לכאורה יש להחמיר מ"מ נ"ל להקל בהכלים לאחר מעל"ע אף בנ"ד דאף בחלב עצמה דמחמיר הב"ח קודם ג"י, לכאורה דבר תמוה דהא רמ"א בסי' פ"א מתיר בהפ"מ בסרכה אף תוך ג"י, ומטעם דהוה ס"ס שמא הסרכה בעצמה כשירה, ואת"ל טריפה שמא נגמרה הסרכה סמוך לשחיטה, אלא דדעת הש"ך דאין סרכה פחותה משלשה ימים ואוסר תוך ג"י ע"ש, וא"כ קשה אמאי אוסר הב"ח בסרכה ישינה קודם ג"י עד יב"ח הא איכא ס"ס דאף מכה ישינה הוה רק ספק אם נעשה קודם ג"י עי' ל"ש סי' ל"ט ס"ק כ"ד דמה"ט מתיר הב"ח הכלים לאחר מעל"ע אף דאין דברי הל"ש מוכרחים די"ל דמתיר הב"ח לאחר מעל"ע משים דסרכה הוה רק ס"ט מ"מ מצד הסברה נאמר כן דודאי לא הוה רק ספק קודם ג"י וא"כ איכא ס"ס חדא שמא הסרכה בעצמה כשירה ושמא לא נעשה קודם ג"י וא"כ מן הדין הי' נראה להתיר בהפ"מ אף החלב בעצמה קודם ג"י מטעם ס"ס ואף דהוה ספק חסרון חכמה מ"מ כיון דהוה ספק לכל העולם מחשב ספק ע"ש בט"ז, אלא כיון דיצא מפי הב"ח לאסור החלב עד יב"ח מחוייבין אנחנו לקבל דבריו באימה, ולאסור החלב עד יב"ח אף בהפ"מ, אבל לענין הכלים כיון שהב"ח בעצמו מתיר הכלים לאחר מעל"ע, ומשמעות דבריו להתיר אף אותו הכלים שהי' ב"י בעת שנודע האיסור, וכמו שהבינו הפמ"ג והר"א דבריו, בודאי יש להתיר ר, ול"ק קושית הפמ"ג הא הוה ס"ד וע"י גלגול נעשה דרבנן דאדרבא יש כאן ס"ס בדאורייתא חדא שמא הסרכא בעצמה כשירה ושמא לא נעשה קודם ג"י וא"כ בנ"ד נמי נהי דלענין החלב שיש בעין יש להחמיר כדברי הב"ח, מ"מ לענין הכלים אף שנודע הספק בעת שהי' ב"י מותרין להשהותן עד לאחר מעל"ע ולהשתמש בהן, דהא גם כאן יש ס"ס הן מחמת בה"כ חדא שמא לא ניקב מעל"ע ושמא לא נעשה קודם ג"י וכן לענין השלחופית יש ס"ס חדא דלמא הלכה כדעת המכשירין ודלמא לא נעשה קודם ג"י וא"כ יש להתיר הכלים לאחר מעל"ע כנ"ל, אך בזה יש להסתפק אם הבהמה היתה משתנת דם בחיי' זמן רב קודם שחיטה ואח"כ נמצא מכה מעל"ע בשלחופית אם יש לאסור הכלים מאותה השעה שהיתה משתנת דם או לאו, והנה הפמ"ג בסי' פ"א ש"ד ס"ק כ' דאם נמצא מים בראש ולא היה המות מקיפה והיתה מנענעת בראשה זמן רב קודם שחיטה יש לאסור החלב אף קודם י"ב חודש משעה שהיתה מנענעת בראשה משום דיצאה מחזקתה, א"כ ה"נ לכאורה יש לאסור החלב משעה שמשתנת דם וגם הכלים שהי' ב"י בשעה שנודע הספק אף קודם י"ב חודש, א"ד התם ליכא ס"ס כיון שמנענעת בראשה ודאי איכא מים בראש, וליכא אלא חד ספק שמא המוח מקיפה או לאו, אבל בנ"ד אכתי איכא ס"ס דכמה פעמים הבהמה משתנת דם והשלחופית הוא שלם ולא ניקב מעל"ע וא"כ איכא ס"ס שמא לא ניקב השלחופית ושמא הלכה כמכשירין, ואף שנמצא עתה לאח"ש שניקב מעל"ע אכתי ספק שמא בשעת חליבה לח הי' ניקב מעבר לעבר ואת"ל דהי' אז ניקב מעל"ע דלמא הלכה כמכשירין. ונ"ל לענין הכלים להשהות מעל"ע יש להתיר אף במשתנת דם כנ"ל, ולפי"ז נראה לי דה"ה בהמה שהיתה צולעת על רגל אחת ואח"כ נשחטה ונמצא שהי' הבוקא שף מדוכת והגיד הדק נתעכל דיש להתיר הכלים שנשתמש בהן החלב קודם ג"י להשהות מעל"ע דכאן ג"כ איכא ס"ס שמא מה שהיתה צולעת הי' רק מחמת שהבוקא שף מדוכתי', ולא נתעכל אז הגיד הדק, ואת"ל נתעכל אז הגיד הדק שמא הלכה כרוב הראשונים דהניבין הם החיצונים, אך מה שיש מן החלב בעצמה אין להתיר כמו גבי מכה ישינה דג"כ איכא ס"ס כמ"ש ואפ"ה איסר הב"ח כנ"ל, והנה בפרה המשתנת דם אם מותר לאכול מחלבה בחיי' הנה הספר יהושע מתיר עי' תשו' כ"ז וכן הטו"ט מ"ת סי' קנ"א וגם בעל המחבר חסד לאברהם ג"כ מתיר מטעם ס"ס שמא לא ניקב השלחופית ואת"ל ניקב שמא הלכה כמכשירין, ובספר יהושע כ' עוד סברא להתיר, דבבהמה נקיבה יש לומר דדם בא מהמקור, כן הובא בד"ק בשם חמיו הרב הגאון להתיר מטעם זה ולפענ"ד הוא תמוה דהא בסי' קצ"א גבי אשה שיצא ממנה דם בהשתנה פסק המחבר והיא דעת הרמב"ם דהאשה טהורה בין יושבת ובין עומדת וכר"י במשנה נדה נ"ט ואפילו בהרגישה, דהיא ספק דאורייתא, מ"מ טהורה משום דאין דרך דם המקור לצאת עם מ"ק ותלינן שדם זה בא ממכה שבחלחולת (עיין באה"ג שם פי' שלחופית של מ"ר) או ממכה שבכליות, הרי שבאיסור נדה החמור לא תלינן שבא מהמקור כ"ש הכא להקל בודאי אין לתלות במקור, ובודאי או שבא הדם מהשלחופית של מ"ר או שבא ממכה שבכליות כיון דדרך הדם לבא ממקומות הללו. ומ"ש ספר יהושע שם דאין לתלות בשלחופית דאין מחזייקן דם בבני מעים, הוא תמוה הא דאין מחזיקין דם בב"מ א לאח"ש לענין מליחה אבל אם יש מכה בב"מ בחיי' בודאי מוציאה דם והחוש יעיד ע"ז, גם מ"ש בעל המחבר חסד לאברהם להתיר מטעם ס"ס כנ"ל לפענ"ד נראה דאיכא נמי ס"ס להחמיר שמא בא מהשלחופית שניקב, ודלמא בא ממכה שבכליות במקום שעושה טריפה, ע"כ לפ"ד אין להקל ולאכול החלב. והנה זה ימים כבירים ראיתי כ"י מהרב הגאון המפורסם מ' משלם מטיסמינץ זללה"ה שכ' במקום שרובן נתרפאין מהחולי זה יש להכשיר החלב, ובמקומינו לא שמעתי שנתרפאו מזה כאשר נתיישן החולאת אם לא בתחילה יש שעושין לה תרופה ומתרפאת ע"כ אם נתיישן החולאת בודאי אן להתיר החלב הנ"ל, ועי' בדעת קדושים סי' מ"ה מחמיר ג"כ:

יג

שאלה אם הבה"כ נסרך לטרפש ולא נמצא מחט מבפנים ורק שבצד הב' הי' העור לקוי כמין נקב מחמת חולי או יבלת וגבשושית ובעור החצון תחת הסרכא הי' שלם ויפה, מהו הדין:

תשובה הנה הדין מבואר בכל האחרונים לקיסור הבאר יעקב הביאו בפ"ת סי' מ"א והנוב"י מ"ת סי' נ"ז והח"ס סי' מ"ם והטו"ט מ"ת סי' ל"ט וכן משמע מדברי הת"ש סי' מ"ב אות ה' ע"ש, אך ראיתי שבעל המחבר חסד לאברהם בחלק יו"ד סי' כ"ג נודד להתיר והרבה להביא ראיות ע"ז ויש שו"ב סומכין עליו להקל, ע"כ אמרתי להביא דבריו ולהשיב עליהם מה שנ"ל לפענ"ד וחלילה לסמוך עליו להקל, ואף שאין דברי הגאונים צריכין חיזוק עכ"ז אהי' כיהודא ועוד לקרא. מ"ש הרב המחבר הנ"ל וז"ל אף דסרכא הוה כח מ"מ גם בק"ד לא מצאנו להטריף רק כשהוא נגד המחט, אבל כשהנקב שבעבר הב' היא ע"י חולי י"ל דאין ק"ד מזיק, וראי' גדולה לדברינו דבמשנה תנא המסס ובה"כ שנקבו לחוץ טריפה ומייתי בש"ס ע"ז ברייתא, מחט שנמצא בבה"כ מצד א' כשר ומשני צדדין טריפה ובתר הכי מביא עובדא דרבי שהטריף במחט שנמצא בבה"כ וק"ד כנגדה, ומדשביק מתניתין דתנו בה שנקבו לחוץ ומייתי דברי רבי על ברייתא דמחט שנמצא בבה"כ משמע דוקא במחט וק"ד כנגדה טריפה אבל לא בנקב ע"י חולי' וע"ש שהאריך וכ' דלשיטות רש"י דס"ל דבהמסס טריפה אפילו מצד א' והא דתני במשנה שנקבו לחוץ היינו מצד חוץ ולאפוקי אם נקבו במקום שמחוברין זל"ז אי מכאן הוכחה דבמשנה אינו מפורש דבעי מעבר לעבר והוכרח להביא הברייתא דמפורש בה מצד א' כשר ומב"צ טריפה וכן לשיטות הפוסקים דס"ל דבניקב מצד א' בעי בדיקה אחר ק"ד וראייתם מעובדא דרבי שהפכה ובדק אחר ק"ד ג"כ אין ראי' מכאן די"ל דלכך נקט הברייתא דמחט והביא עליו עובדא דרבי לומר דוקא במחט בעי בדיקה מצד הב' אבל ע"י חולי אצ"ב אבל לשיטת התוס' דאף בהמסס בעי ניקב מעל"ע ונקבו לחוץ דמתניתין היא כפשוטה וגם לשיטות הפוסקים דניקב מצ"א ע"י מחט ל"ב בדיקה הקושיא ניצבה אמאי לא הביא עובדא דרבי אמתניתין בניקב ע"י חולי אע"כ בניקב ע"י חולי אפילו יש ק"ד מבחוץ כשר עכ"ל המחבר הנ"ל, ודבריו קשין להולמן דהא איתא בגמרא חולין דף נ"א א"ל ר"ס לאביי חזי צירבא מדרבנן דאתי ממערבא ואמר מעשה ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בה"כ מצ"א והטריף שלח לי' לא אתי לגבי' אזל הוא לגבי'. א"ל אימא לי גופא דעובדא היכי הוה, א"ל באתי לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בה"ב מצ"א, והפכה רבי ומצא עלי' קורט דם, וטרפה ואמר אם אין שם מכה ק"ד מנין א"ל טרח טריחא להאי גברא פי' שבחנם הטריח אותו לבא אצלו מתניתין הוא המסס ובה"כ שניקבו לחוץ טריפה פי' וא"כ פשיטא דהיכי דאיכא ק"ד דטריפה דאם אין מכה ק"ד מנין, ולפי דברי המחבר הנ"ל קשה מאי קאמר אביי שבחנם טרח והביא ראי' ממתניתין דקתני המסס ובה"כ שנקבו לחוץ אדרבא אשמועינן טובא דהא מתניתין מיירי שנקבו ע"י חולי כמבואר בהר"ן וגם המחבר בעצמו כ' דמש"ה לא הביא דברי רבי אמתניתין דמיירי ע"י חולי ואינו מזיק ק"ד, וא"כ אשמועינן אותו צורבא מדרבנן דאע"ג דניקב מצ"א מחמת חולי אינו מזיק ק"ד, מ"מ בנמצא מחט מצ"א וק"ד מצד הב' טריפה אלא ע"כ היכי דאיכא מצד הב' ק"ד פשיטא דטריפה ואין חילוק בין ע"י חולי ובין ע"י מחט דאם אין מכה ק"ד אין, ולי נראה אדרבא היכי דחזינן שנעשה ע"י חולי הנקב שמצד פנים ונמצא ק"ד מצד חוץ פשיטא דטריפה דאמרינן אם אין מכה ק"ד מנין, אבל בנמצא מחט תחוב מצד אחד ה"א אף דאיכא ק"ד מבחוץ לא יזיק דמי החזיר המחט לפנים כמ"ש התוס' בשם ר"ת קמל"ן דאף בתחוב מחט מצד א' מ"מ טריפה בנמצא ק"ד, דאם אין מכה ק"ד מנין ואביי דקאמר שבחנם טרח דמחמת הסברא אם אין מכה ק"ד מנין פשיטא לי' דגם בתחוב מחט מצד אחד טריפה דהוה כודאי נקוב לחוץ ומש"ה קאמר לי' מתניתין היא, ומש"ה הביא המעשה דרבי על הברייתא, דמיירי במחט שתחוב מצד א' ומעשה דרבי נמי במחט הי' ולאשמועינן דאפי' במחט דאיכא למימר מי החזירה לאחוריו אם נמצא ק"ד מבחוץ טריפה וכ"ש ע"י חולי, וכנ"ל ול"מ לדעת הט"ז ס"ק י"ב דכ' דבתחוב מצ"א צריך בדיקה אחר ק"ד ובלא בדק טריפה אף בהפ"מ אף שיודע באומד הדעת שלא עברה המחט מעל"ע פשיטא דהוה רבותא במחט מצ"א אף דלא עברה מעל"ע, ואם איתא דניקב מעל"ע מי החזירה לאחוריו אפ"ה טריפה אם לא בדק אחר ק"ד, אלא אפי' לדעת הש"ך דמיקל בהודח או נאבד ולא בדקו אחר ק"ד מ"מ מודה הש"ך דלכתחילה צריכין בדיקה אחר ק"ד אף אם לפי אומד הדעת לא ניקב המחט מעל"ע, וא"כ הוה רבותא במחט וכ"ש אם ניקב ע"י חולי דליכא אומד הדעת שלא ניקב מעל"ע פשיטא דצריך בדיקה אחר ק"ד, ואם נמצא ק"ד פשיטא דטריפה, וא"כ סרכה דהוה כק"ד לדעת כ"פ פשיטא דאם נקב בפנים ע"י חולי נגד הסרכה פשיטא דטריפה, ואפשר דאף הש"ך מודה בהא היכא דנמצא נקב בפנים ע"י חולי ולא בדק אחר ק"ד כגון שהודח או נאבד קודם שבדק דטריפה דדוקא במחט שניקבה מצ"א ואיכא אומד הדעת שלא ניקבה מעל"ע בהא מכשיר הש"ך אבל בנקב ע"י חולי דליכא אומד הדעת דומה לנאבד המחט ולא הי' ידוע אם ניקב לחוץ דבהא ס"ל לש"ך ג"כ דטריפה עי' ס"ק כ"ה כיון דליכא אומד הדעת שלא ניקב לחוץ וה"ה ע"י חולי דליכא אומד הדעת טריפה אם לא בדק אחר ק"ד מבחוץ, אבל היכי דאיכא ק"ד או סרכה פשיטא דטריפה וא"צ לפנים. ועוד ראי' ברורה מסי' מ' סעיף ו' גבי לב דהביא המחבר שם י"א שאם שומן הלב דבוק בלב ואדוק מפרידין אותו בסכין ואם נמצא שם או בעובי הלב ק"ד אסור ואצ"ל אם נמצא בחללו והוא מדברי הג"א בשם ראב"י וע"ש בש"ך סק"ה, והפ"ח חולק על דין זה ומהרש"ל לא מלאו לבו לבטל דברי קבלת ראב"י, והת"ש שם מצא טעם לדברי קבלת ראב"י וכ' וז"ל אע"ג דודאי הוא בכל מקום, היכי דבעי מפולש או עד החלל כי חזינן דליכא ריעותא שם מכשירינן, מ"מ בכאן שאני כיון שהשומן הי' אדוק מאד ובתוכו הי' ק"ד שמזה נראה עכ"פ שהי' נקוב או לקוי מאמצע עד לחוץ ואעפ"כ לא הי' נראה על גוף הלב שום ריעותא מבחוץ, אלמא דקרום עלה מחמת מכה והבריא עד שאינו ניכר א"כ גם מבפנים חיישינן להבריא ונתרפא, ע"ש שהאריך. עכ"פ מוכח מכאן שאם יש ריעותא ומן הריעותא ולהלאה יש ק"ד מחזיקינן שבודאי הי' המקום ההוא נקוב או לקוי והבריא ונתרפא עד שאין ניכר, ולא עוד אלא שחוששין שמא ניקב גם מבפנים להלן מן הק"ד מבפנים והבריא ונתרפא. הרי מוכח שאם יש מבפנים נקב ובצד השני סרכה או ק"ד חיישינן שמא הבריא ונתרפא עד שאין ניכר ובזה גם הפ"ח מודה דטריפה, דע"כ לא פליג הפ"ח שם בלב אלא משום דהתם נמצא הק"ד באמצע עובי הלב, דאפי' אם הי' ניקב עד אמצע עוביו עדיין לא ניקב לחלל, והי' סבור דטעם הראב"י משום דסוף הלקותא להתפשט עד החלל בזה פליג ומכשיר, אבל אם הי' ק"ד בחלל ע"ד שכ' הש"ך בס"ק ה' מודה הפ"ח דטריפה וה"ה בנ"ד דטריפה:

תוכן העניינים

יד יוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה