יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג
יד חאח"ע סימן א תקנת עגונות יוסף · ו
בדבר הנשאל הרב המאה"ג מ' משה ברומיר אבד"ק בוזנאב מהרב הגאון הקדוש מ' אברהם דוד אבד"ק ביטשאטש זלל"ה, מה שאין העולם נזהרין בדין המבואר בש"ע לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה אחרת במדינה אחרת כו', והוא מהגמרא יבמות דף ל"ו ע"ב ויומא דף ב' דשמא יזדווגו ונמצא אח נושא אחותו ועכשיו אין העולם נזהרין בזה. והשיב הרב הנ"ל וז"ל ובבואו לביתי עיינתי בו וראיתי שיש לתמוה עוד ביותר ע"פ המבואר ברמב"ם וז"ל שמא יארכו הימים ונמצא אח נושא אחותו ואחות אביו ואמו וכיוצא בו וא"כ אף מי שלא נשא אשה מעולם בכאן יש לאסור שילך למדינה אחרת לישא שם אשה שמא ברבות הימים יבואו זרעו למדינה זו וישא שמה אחות אביו ואחות אמו וכיוצא בזה, וצ"ע גדול במה שתלה דין זה דוקא בנשא אשה במדינה זו וראיתי בס' ב"ה שכ' בזה ועכשיו אין נוהג דין זה במדינות אלו שיש חדרגמ"ה ע"כ, ופי' הב"מ דבריו דל"ח אלא היכי דהוא הולך בעצמו ואשתי נשארה פה במדינה זו דאז נשארו הבנים קטנים אצלה, א"כ חיישינן שמא יזדווגו ונמצא אח נושא אחותו, אבל השתא דיש חדר"ג אז אין רשאי לישא אחרת אלא א"כ שאין לו אשה אחרת במדינה זו, א"כ מסתמא מוליך הבנים קטנים עמו ואז ל"ח כלל אבל קשה אדרבא ע"פ רוב אינה מוליך הבנים הקטנים עמו, גם מאי פסקא ליה כשמגרש אשתו או מתה הויין הבנים קטנים ולא גדולים, ומלבד כ"ז נעלם מאתו דברי הרמב"ם הנ"ל דהחשש הוא דברבות הימים יזדווגו עם אחות אביו ואמו וזה הוה גם בגירש או מתה אשתו וגם היכי דמעולם לא הי' לו אשה כלל, ומה דיתכן לפענ"ד להסביר בעזה"י שלא יקשה כלל, דהא באמת יש למיזל בתר רובא ולתלות דמה שתבא אח"כ להזדווג ממדינות הללו יהי' קפריש מרובא ולא יהי' מבניו וקרוביו כלל, ורק דעכ"ז גזרו שלא ישא אשה במדינה כו' וזה הי' למעלות היוחסין אסרו לכתחילה גם בחשש רחוק וא"כ יתכן דלא אסרו אלא היכי דלא יבא עי"ז לביטול פ"ו או מצות ולערב, היינו היכי דיש לו אשה כאן ורוצה לילך למדינה אחרת לישא עוד אחרת משא"כ בזה"ז דאיכא חדר"ג שלא לישא ב' נשים ע"כ אין לו אשה בכאן ויבא לידי ביטול פ"ו או ביטול ולערב, בזה לא גזרו, וא"ש דברי ב"ה הנ"ל עכ"ל הרב הנ"ל. אבל לפענ"ד עדיין צ"ע, חדא דהא מבואר בב"ש סי' א' סק"א דאפי' יש לו אשה בכאן ורוצה לילך למקום אחר ל"מ רשות דילה משום ביטול פ"ו או משום ולערב, אא"כ נושא אשה במקום שהולך לשם ע"ש, א"כ אכתי קשה אף קודם תקנת רגמ"ה למה גזרו הא איכא ביטול פ"ו או ולערב, ועוד קשה איך מותר לכתחילה לגרום איסור אף דבאמת מותר אח"כ, דאזלינן בתר רובא מ"מ לכתחילה אסור דהוה כמבטל איסור לכתחילה, וזה דומה להא דאמרינן בחולין דף ובקידושין דף לא אמרה תורה שלח לתקלה אף דאמת דהאחר שיקח אותו לא יעשה איסור דבטל ברוב מ"מ לכתחילה אסור לגרום ביטול א"כ ג"כ כאן אמאי מותר אלא עיקר הטעם משום דגירושין אית לה קלא ודומה למאי דאמרינן שאני רבנן דפקיע שמייהו עי' מי נדה בק"א סי' קצ"ב וט"ז באהע"ז סי' קנ"ב ס"ק ב' וג' מש"ה לאחר חדר"ג דאסור לישא ב' נשים וע"כ גירש הראשונה ואית להו קלא, וצ"ל דגם מיתה אית לה קלא ודו"ק, ודברי הרמב"ם צ"ע ליישב דא"כ למה נקט לא ישא אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה הא איכא חשש אף בלא נשא במדינה, וצ"ע ליישב דבריו:
איתא ברמב"ם פ"ג מהל' נערה בתולה הל' ט' קידש נערה וגרשה וחזר וקדשה והביא עדים שזינתה תחתיו בקידושין הראשונים ונמצאו זוממין הר"ז פטור, וכן אם היתה יבמתו שכנסה והוציא ש"ר והביא עדים שזינתה תחת קידושי אחי' ונמצאו זוממין ה"ז פטור מן המלקות ומן התשלומין וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש עכ"ל, ופי' המ"ל דטעם הרמב"ם דלא הזהיר הכתוב שלא יוכל לשלחה אלא היכי דהבעל חייב מלקות וקנס אבל היכי דפטור לא הזהיר בלא יוכל לשלחה, והקשה המ"ל הא דפטור אם הוציא ש"ר על קידושי הראשונים היא בעיא דלא איפשטא בגמרא, וא"כ נהי דלענין מלקות וקנס אזלינן לקולא ופטור, אבל איך מצי לגרש מספיקא הא ספק דאורייתא לחומרא. ולי נראה ליישב דברי הרמב"ם כיון דלא נפשטא הבעי' בגמרא, אי הבעל חייב מלקות וקנס תו פטור בודאי ממלקות וקנס דהוה עדות שאי אתה יכול להזימן לענין מלקות וקנס דהא עידי האב לא באו לחייב את הבעל מלקות וקנס דהא הב"ד אינן מחייבין אותו דהא בעיא דלא איפשטא היא, וכיון דהוה עדות שא"א יכול להזימן לענין מלקות וקנס ח"כ תו פטור בודאי ממלקות וקנס ומש"ה יכול לגרשה, ואף דגבי ממון קיל"ן דא"צ דו"ח אלמא דל"ב עדות שאתה יכול להזימה מ"מ בקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה כמבואר בסנהדרין דף ל"ב ע"ב וכ"ש גבי מלקות ואף גבי ממון מדאורייתא בעינן עדות שאתה יכיל להזימה רק משום נעילת דלת תיקנו דלא בעינן דו"ח כמבואר בח"מ סי' למ"ד משא"כ גבי קנם של מוציא ש"ר בודאי בעינן עדות שאתה יכול להזימה. ולהסביר הענין יותר דהא עדים זוממין אינן חייבין רק בנגמר הדין והכא א"א לגמור הדין דהא מספיקא לא מפקינן ממונא וכן דאין מלקין מספיקא אכתי הוה עדות שא"א יכול להזימה ואף דקודם גמ"ד נמי עכ"פ העדים נפסלו בהזמה מ"מ עי"ז לא נקרא עדות שאתה יכול להזימה כמבואר בתומים סי' ל"ח, וא"ל כיון דמצי לקיים בהם דין הזמה לענין קטלה דהא הם באו לחייב את עידי הבעל מיתה א"כ הוה עדות שאתה יכול להזימה ז"א דהא חזינן דאם מזימין לעדים של אב חייבין מיתה וממון, היינו הקנס שרצו לחייב את הבעל משום דהוה מיתה לזה והיינו לעדים וממון לבעל א"כ כי היכי דאין המיתה פוטרת מממון משום דהוה מיתה לזה וממון לזה א"כ לענין הזמה נמי לא מיקרי עדות שאתה יכול להזימה ע"י מה יכולין לבא לידי חיוב מיתה ע"י ההזמה ועי' בכ"מ פ"ק מהל' עדות הל' י' שכ' שם הרמב"ם דאם חזר הבעל והביא עדים והזים עידי האב נהרגין ומשלמין ממון דהוה ממון לבעל ומיתה לעדים, והקשה הכ"מ מ"ש מהא דאמרינן בהגוזל בתרא רודף שהי' רודף אחר חבירו להרגו ושיבר כלים דפטור והא כשהכלים הם של אדם אחר הוה מיתה לזה וממון לאחר ותירץ דגבי עדים זוממין ממון לזה ומיתה לזה חייב דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כ"א אבל ממון ונפשות כיון דמתקיים מקצת הזמה פטור ע"ש, אלמא במיתה לאחד וממון לאחד לא מקרי מתקיים אפילו מקצת הזמה, א"כ שוב הוה עדות שא"א יכול להזימה וכמ"ש, ומש"ה בודאי פטור ולא מטעם ספק ומש"ה יכול לגרשה. כנ"ל ברור לישב דברי הרמב"ם: