יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג
חיו"ד · סימן סה ה' מקוואות
שאלה בעירינו יש מקוה הנובע מעצמה שיעור מ"ס ויותר אך להיות זרת ממעל לטיבור' של הא' צריכין לשפוך מ"ש גם לפעמים כשמחממין המקוה שואבין ממנה ושופכין מים חמין לתוכה. ופעם אחד נתנו צבע לתוכה ונמחה גוף הצבע ועי"ז נשתנו מראות המים למראה אודם ושאבו ממנה כ"פ עד השיעור מ"ס ושפכו לתוכ' מ"ש כדי שיחזרו מראיהן למראה מים ולא חזרו למראה מים ממש ובין כך טבלו בה נשי' אם צריכין טבילה אחרת והנה יש בזה ג' ספיקות א' אם הצבע בעצמו פוסל בשינו מראה ב' אם לסמוך ולומר כיון שהמקוה נובע יש לה דין מעיין ומעיין אינו נפסל בשינו מראה ג' אם צריכה לחזור למראיתן ממש שהיתה מקודם:
תשובה בספק האי נראה לי דאם נתערב גוף הצבע פוסל בשינו מראה הנה בפ"ז דמקוואות משנה ג' איתא. הדיח בו סלי זתים וענבים ושינו את מראיו כשר רי"א מי הצבע פוסלין אותה בג' לוגין ואין פוסלין אותה בשינו מראה נחל לתוכה יין ומוחל ושינו את מראיו פסול כצד יעשה בו ויחזרו מראיהן למראה המים הי' בו מ"ס מעלא בכתף כו' עד שיחזרו מראיהן למרא' המי' עכ"ל המשנה. והנה הראב"ד בס' בע"נ הובא בב"י כ' וז"ל מכאן למדנו שאין שינו מראה פוסל עד שיתערב בו גוף המשקה והוא משנה את מראי' אבל אם שרה בו סממנין או אוכלין ונשתנה מראי' כשר שהרי הדיח בו סלי זתים וענבים אינן פוסלין בשינו מראה שהרי אין בהם מגוף הדבר המשנה את מראי' וכן מי הצבע אין בהם כ"א שריית סממנין לבד עכ"ל. והנה לכאורה משמע מתחילת דברי הראב"ד שכ' עד שיתערב בו גוף המשקה דדוקא משקה כגון יין ומוחל פוסל בשינו מראה אבל לא צבע אף שנמחה גוף הצבע וכמו שסיים הראב"ד אם שרה בו סממנין או אוכלין ונשתנה מראי' כשר אבל אחר העיון נראה דז"א דהא עיקר ראיית הראב"ד מהא דהדיחו בו סלי זתים וענבים והתם לא נתערב כלום מגוף הצבע אבל אם נתערב בו מגוף הצבע מנ"ל להראב"ד להכשיר אע"כ דע"כ לא קאמר הראב"ד דאם שרה בו סממנים או אוכלין ונשתנה מראי' דכשר אלא אם הסממנים והאוכלין לא נמחו בתוכן דומיא דהדיחו בו סלי זתים וענבים וכמו שסיים הראב"ד בעצמו שהרי אין בהם מגוף הדבר המשנה אבל אם נמחה הצבע בעצמו הוה דינו כמו יין ומוחל דפוסל בשינו מראה שוב ראיתי בספר בע"נ שהביא קיצור בהעתקתו ח"ל שם אבל אם שרה בו סמנים או כלים ולא נימוחו ונשתנו מראיו כשר כו' הרי דכ' דוקא אם לא נימוחו כשר אבל בנתערב גוף הצבע פוסל בשינו מראה. וכן מבואר ברשב"א בשער המים הובא בב"י וז"ל שינו מראה זה שאמרנו אינו פוסל אלא כשנתן למקוה מגוף הדבר ששינהו ואם אין שם מגוף הדבר המשנה אע"פ שנשתנה מראי' אינו פוסל סלי זתים וענבים שנפלו למקוה ושינו מראי' לא פסלוהו שאין כאן מגוף הזתים והענבים אלא מראיהן לבד וכן הדין וכן הטעם למים ששרה בהן סממנין וקבלו מראית סממנין ונפלו למקוה שלם ושינו מראיו לא פסלוהו עכ"ל אלמא דוקא אם אין שם מגוף הדבר ששינהו אז אינו פוסל אבל אם נמחה גוף הצבע ודאי פוסל וכן מבואר בספר האשכול בהלכות מקואות פ' נ"ה וז"ל שם וכן אם שרה במקוה סמנים ולא נימוחו ונשתנה מראיו כשר עכ"ל אלמא דוקא אם לא נימוחו אז אינו פוסל בשינו מראה וא"כ בנ"ד דנמחה גוף הצבע ודאי פוסל בשינו מראה. והחילוק נראה לי דהוא כך דהנה הא דשינו מראה פוסל דעת הראב"ד בס' בע"נ דהוא. מדרבנן משום דמתחזי כמקוה של שאר משקין וס"ל דהא דתניא בת"כ מקוה מים ולא מקוה שאר משקין פרט לשנפל בתוכה יין או מוחל ושינו את מראיו דזה הוה אסמכתא ולפ"ז יש לחלק בין אם נתערב בגוף הדבר או לא. דאם נתערב גוף הדבר אזי מחזי כמקוה של שאר משקין אבל אם לא נתערב גוף הדבר אזי מיא דצבעא מיקרי כדאיתא פק"מ דמכות ובעירובין דף כ"ט וכיון דמיקרי מיא ובאמת במים אין שיעור למים דיש מראות משונות למים אבל אם נתערב גוף הדבר שם משקה עליו וכן לדברי המבי"ט בקרית ספר דס"ל דשינו מראה פוסל מ"ה ולא הוה אסמכתא. ג"כ איתא החילוק הנ"ל דאם נתערב גוף הדבר שם משקה עליו משא"כ בלא נתערב גוף הדבר שם מים עליו ועיין דברי חיים ח"ש סימן ק"ב כ' ג"כ זה החילוק ומ"ש התוספת בסוטה דף ט"ו ע"ב ד"ה ומה מים שלא נתאכמו תימא דמאחר דמי כיור הן ודינם כמקוה ומי מקוה שנשתנו מראיהן כשר כדתנן במסכת מקואות דמי צבע אינן פוסלין המקוה בשינו מראה עכ"ל ולפמ"ש מה הקשו התוספת הא היינו דוקא היכי דליכא ממשות הצבע אבל איכא ממשות הצבע ה"נ דפוסל ומש"ה פוסל רבא אם נתאכמה בכלי דהא איכא ממשות השחרורית על הכלי ובכה"ג פוסל נמי במים וצ"ל דס"ל להתוספת הא דאמר רבא נתאכמה הכלי פסול מיירי אפילו היכי דליכא ממשות השחרורית על הכלי וכעין שכתב הט"ז גבי חציצה בסימן קצ"ח ס"ק י"ז ורק שנתאכמה מחמת האש וליכא ממשות ומש"ה הקשו התוס' שפיר ממקוה שאין מי צבע פוסל כיון דליכא ממשות הצבע אבל היכי דאיכא ממשות הצבע פוסל אף במקוה וכמו שהוכחתי מהראב"ד והרשב"א והאשכול וכן מוכח מהרא"ש בפ"ו על המשנה שכתב וז"ל דלא חשיב שינו מראה אלא דבר שיש בו ממש כגון יין או מוסל ומד"כ כגון כו' משמע ה"ה פ"ד שיש ממשות גוף הדבר פוסל בשינו מראה:
ואודות הספק הב' שהמקוה נובעת ומעיין אין שינו מראה פוסל בו כמבואר בראב"ד הובא בב"י וש"ע סי' ר"א סי' כ"ח נראה לי דאין להקל מחמת זה. חדא דהמהרי"ט כתב שהמעיינות שלנו אינן מעיינות גמורין. וגם הסימנין שהביא לידע שהוא מעיין והיינו שאם הם בוקעים דרך נביעה מלמטה למעלה ולא דרך הצדדין ושאר הסימנין ליכא במקוה זו שאנו דנין עלי' ועוד נראה לי כיון ששואבן אותה בכ"פ ושופכין לתוכה מ"ש חמין לחמם אותה וגם בעת שמנקין שופכין לתוכה מ"ש כנ"ל א"כ הוה דינו כמקוה ששינו מראה פוסל בה וכמו שאבאר טעמו איתא בפ"ק דמקוואות מ"ז למעלה מהן מעיין שמימיו מועטין ורבו עלי' מיש' שוה למקוה לטהר באושבורין ולמעין להטביל בו בכ"ש. והקשה הר"ן מ"ש רישא לענין זוחלין בטל שם מעיין ואינו מטהר בזוחלין ומ"ש סיפא לענין להטביל בו בכ"ש לא בטל שם מעיין הא אידי ואידי דאורייתא שזוחלין פוסלין במקוה מדאורייתא וגם מ"ס דבעינן במקוה הוא מדאורייתא כמבואר בריב"ש סימן רצ"ד וא"כ מ"ש רישא ומ"ש סיפא. עי' בר"ן נדרים דף מם ובשבת ותירוץ שם הר"ן דה"ק מתניתין מעיין שרבו עלי' מ"ש מקומות מקומות יש בו יש בו מקום שאינו מטהר אלא באושבורין והיינו במקום שהוא זוחל עכשיו ולא הי' זוחל מתחילה וה"ה שאינו מטהר בכ"ש באותו המקום. ומ"ש בסיפא ולמעיין לטהר בכ"ש היינו באותו המקום שהי' זוחל מתחילה דינו כמעיין לטהר בכ"ש. וה"ה נמי דמטהר בזוחלין באותו המקום. והביא הר"ן ראי' ממשנה דפ"ה דתנן התם מעיין שהי' מושך כנדל וריבה עלי' והמשיכו הרי הוא כמו שהי' הי' עומד וריבה עלי' והמשיכו שוה למקוה לטהר באישבורין ולמעיין לטהר בכ"ש. ומפרש הר"ן דה"ק מעיין שהוא מושך כנדל היינו מעט מעט וריבה עלי' והמשיכו בשפע אבל אינו נמשך אלא באותו המקום שהי' מהלך בתחילה הרי הוא כמו שהיה ומטהר בזוחלין אבל בסיפא קתני היה עומד וריבה עליה והמשיכו יש בו שני דינים דבמקום שלא היה מהלך מתחילה שוה למקוה לטהר באושבורין וה"ה נמי דבעינן באותו המקום מ"ס ובמקום שהי' עומד מתחי' שוה למעיין לטהר בכ"ש וה"ה דמטהר בזוחלין. והביא עוד מהתוספתא דקתני התם מעיין שמימיו מועטין וריבה עלי' והרחיבו מטהר באושבורין ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהי' מהלך מתחילתו ופי' ג"כ מאי וריבה עלי' היינו מ"ש ע"ש אך הרא"ש בפ"י המשנה כ' מעיין שהי' מושך כנדל כ' וז"ל ריבה עליו לא שריבה לו מ"ש דא"כ לא הי' מטהר בזוחלין כדתנן בפ"ק מעיין שמימיו מועטין שרבה מ"ש שוה למקוה לטהר באושבורין אלא ריבה עלי' היינו שעשה בריכות לכל המקומות שהי' מוליך ונתמלאה מים כל אחת הרי הוא כמו שהיה דבמקום שהי' מימיו קודם שריבה עליהן והרחיבין מטהר בזוחלין ומן הצדדין אינו מטהר אלא באשבורין הי' עומד וריבה עלי' היינו שהרחיב מקום עמידתו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורין ואינו מטהר בזוחלין, מאחר דעיקר המעיין אינו זוחל ולמעיין לטהר בכ"ש וכ"פ התוספתא הנ"ל דהא דקתני וריבה עלי' והרחיבו מטהר באשבורין ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהי' מהלך בתחילתו לאו בריבה עלי' מ"ש דא"כ לא הי' מטהר בזוחלין אף במקום שהי' מהלך בתחילתו אלא ה"פ ריבה עליו והרחיבו שעשה בריכה לפניו ונתמלאת מים זוחלין במקומות שלא היו זוחלין מתחילה אין אותן המקומות מטהרין אלא באשבורין אבל מם סאה ודאי לא בעי עכ"ל. והנה לע"ד הר"ש היכי שריבה עלי' מ"ש אף במקום שהי' מהלך בתחילתו אינו מטהר בזוחלין אלא באשבורין כמ"ש אמתניתין דנדל כנ"ל וכ"כ הר"ש בספ"ק על התוספתא הנ"ל ואין חילוק לדידי' בין מקום שהיה מהלך בתחילתו או לאו אלא בשלא ריבה מ"ש ורק הרחיבו ע"י שעשה בריכות והמשיך לתוכו המעיין וכנ"ל וכ"פ בש"ע סי' ר"א ב"י ב' ברבו הנוטפין על הזוחלין שצריך להקיף מפץ עד שיקוו המים ומשמע אפילו במקום שהי' מהלך מתחילתו אינו מטהר בזוחלין וא"כ לכאורה הדרי קושיות הר"ן אמאי קתני בפ"ק ברבה עליו מ"ש שוה למקוה לטהר באשבורין ולמעיין לטהר בכ"ש מ"ש רישא ומ"ש סיפא מ"ש זוחלין ומ"ש מ"ס הא אידי ואידי דאוריי' ונ"ל דר"ן הולך לשיטתו והר"ש הולך לשיטתו. דהנה הריטב"א בנדרים הקשה מ"ש נוטפין דפסלי זוחלין ברבייתן ומפקי מתורת זוחלין אפילו במקום שהי' מהלך מתחילתו ומ"ש מ"ש דפסלו המקוה לגמרי אם הי' חסירה ואפ"ה אם הי' כבר מקוה שלימה ונפלו לתוכה אפילו אלף סאה מ"ש לא פסלוהו וכן במעיין כ"ש לא פסלו השאובין וכן הקשה הת"ה הובא בט"ז סק"ג. ותירץ הריטב"א דפסול זוחלין הוה דאורייתא משא"כ פסול שאובין הוה דרבנן וכ"כ הב"ח לחלק בזה הובא בט"ז שם. ולפ"ז ניחא דכבר נודע הפלוגתא גבי מעיין אי בעינן מ"ס לאדם דהרמב"ם והראב"ד ס"ל דאף לאדם ל"ב גבי מעיין מ"ס ומטהר בכ"ש. ומביאין ראי' מפיק ממשנה הנ"ל דקתני למעלה מהן מקוה שיש בו מ"ס שבו טובלין ומטבי' פי' טובלין אדם ומטבילין היינו כלים דאף כלים בעינן מ"ס אחר דבטלוהו לרביעי' דכלי' כדאי' בנזיר פ' ג' מיני' ובהא קתני אח"כ למעלה מהן מי מעיין שרבו עליהן מ"ש שוה למקוה לטהר באשבורין ולמעיין לטהר בכ"ש ואטובלי' ומטבילין דרי' קאי. אלמא אף לאדם לאבעינן מ"ס. מן וגם הר"ן בשבועות פסק כרמב"ם והראב"ד דבמעיין אף לאדם לא בעינן מים רק שיהיה כל גופו עולה בהן ומביאו בב"י ג"כ וא"כ גם הר"ן מפרש המשנה דע"ק דמיירי לעני' אדם כמו שמפרשי' הרמב"ם והראב"ד. ומש"ה שפיר קא קשיא לי' מ"ש רישא ומ"ש סיפא. ותי' דמקומו מקומות יש דבמקום שהיה מהלך מתחילתו מטהר אף בזוחלין וה"ה בכ"ש. ובמקום שלא הי' מהלך מתחילתו בעינן אשבורין וגם אינו מטהר בכ"ש דלגבי ארם אין חילוק בין זוחלין ובין מ"ס דמקוה שניהם הן דאורייתא כמ"ש לעיל בשם הריב"ש משא"כ לדעת ר"י דס"ל דלאדם אף במעיין בעינן מ"ס וכוותי' קיל"ן צ"ל הא דקתני במשנה שוה למעיין דמטהר בכ"ש וכן הא דקתני בת"כ אי מה מעיין מטהר בכ"ש דקאי דוקא אכלי' א"כ שוב לק"מ אמאי לענין זוחלין שוה דינו כמקוה ברבו הנוטפין דאינו מטהר רק באשבורין ולענין כ"ש דינו כמעיין כיון דהמשנה מיירי בכלים. ולכלים אף במקוה לא בעינן מ"ס מדאורי' כדקאמר בפ"ק דפסחים (דף י"ז ע"א) רביעית דחזי להטביל בו כלים מחטין וצינורית אלא מדרבנן בעינן מ"ס לכלים כדא' בפ' ג' מינים דבטלוהו לרביעית דמקוה הלכך לק"מ דגבי זוחלין דהוה פסול מדאורייתא. גבי מקוה אף לכלים אמרינן דהיכא דרבו המ"ש על הזוחלין דאינו חיבור ואינו מטהר רק באשבורין משא"כ לענין כ"ש דאף במקוה לא בעינן לכלים מ"ס מדאורייתא אמרינן דהוה חיבור ומטהר בכ"ש. וכמ"ש הריטב"א לחלק ביך זוחלין ובין מ"ש כנ"ל דזוחלין הן דאורייתא משא"כ מ"ש דהוה רק מדרבנן ה"ה בזה יש לחלק כן:
והנה הר"ש חק"מ מפרש ג"כ המשנה לענין כלים ע"ש. משמע דס"ל ג"כ כדעת ר"י דלאדם בעינן מ"ס אף במעיין אלא דמיירי לענין כלים וא"כ לדידי' לא קשיא קושית הר"ן מ"ש רישא ומ"ש סיפא דלענין זוחלין דהוה דאורייתא מבמקוה דינו כמקוה לטהר באשבורין דוקא משא"כ לענין כ"ש דמ"ס לענין כלים הוה דרבנן כנ"ל דינו כמעיין כן נראה לי ברור וא"כ אנן דקיל"ן כר"י דאף במעיין בעינן מ"ס לאדם כמבואר בש"ע סימן ר"א סימן א' שוב א"צ לחלק הר"ן ובאמת אנן לא קיל"ן כר"ן אלא ברבו הנוטפין על הזוחלין אינו מטהר אפילו במקום שהיה מהלך מתחילה אלא באשבורין עיין ש"ך ס"ק י"א ועיקר החילוק בין הרישא לסיפא משום דזוחלין פסולים מדאורייתא במקוה אף לכלים מ"ה בעינן אשבורין משא"כ לענין מ"ס לא בעינן לכלים אלא מדרבנן מש"ה דינו כמעיין לטהר בכ"ש אלמא ברבו מיש יש חילוק בין. דאורייתא לדרבנן וא"כ בנ"ד בפסול שינו מראה דלדעת המבי"ט הוה מדאורייתא כמ"ש לעיל הלכך היכי דרבו המ"ש כמו בנ"ד כנ"ל בודאי בטל שם מעיין לענין שינו מראה דהוה מדאורייתא ופסול בשינו מראה. ועדיין לכאורה יש לעיין בזה דהמרי"ק הקשה לפי שיטות ר"י והרא"ש דאף במעיין בעינן מ"ס לאדם ומתניתין דפ"ק מיירי לכלים דוקא כנ"ל א"כ אמאי כתב הרא"ש דמעיין כ"ש יכול לשאוב כל מה שירצה וליתן לתוכה והביא הרא"ש בתשו' ראיה לזה ממתניתין דלעיל דקתני ולמעיין לטהר בכ"ש הא לפי סברתו מתניתין מיירי לכלים דוקא ודלמא דוקא לכלים דדי במעיין בכ"ש א"כ הוה שם מקוה כשירה על המעיין ושוב אינו נפסל בשאובין אבל לאדם דבעינן מ"ס אף במעיין ואין שם מקוה כשירה על המעיין י"ל דנפסל בשאובין ותירוץ המהר"ק דאע"ג דהאמת היא דלאדם בעינן מ"ס מ"מ כיון דלכלים סגי בכ"ש א"כ כל השאובין שבעולם הבאים שם טהורים מטע' זרוע דלא גרעי מכלים טמאין וממילא טהורים אף לאדם וע"ז הקשה אדם גדול ה"ה בעל המחבר אמרי אש ז"ל א"כ אף במקוה שיש שם רביעית מים כיון דמדאורייתא סגי לכלים ברביעית א"כ א"א לומר אף אם יבואו שמה כל שאובין שבעולם שיפסלו מדאורייתא כיון שהיה שם רביעית מים הכשרים לכלים מדאורייתא א"כ נטהרים השאובים משום זרוע דלא גרע מכלים לסברת מהרי"ק ולא משכחת שיהיה רובא שאובין מדאורייתא אא"כ קדמי השאובין לרביעית אבל אם קרמי הרביעית לשאובין א"א לומר דהוה דאורייתא ומתוך זה הקשה אטור שכתב כל ספיקא שיארע בו קודם שיהיה רוב בלא שאובה אזלינן לחומרא. ואמאי הא סגי ברביעית מ"ה לכלים וא"כ כשר מן התורה מטעם זרוע ואינה פסולה מדרבנן וא"כ ראוי לילך בספיקו לקולא והוא קושיא חזקה. ומתוך כך יצא אחד מן האחרונים לדון בדבר החדש והוא המחבר ספר מי השלוח ולומר כיון דאמרינן בפרק שלשה מינים דבטלוהו רביעית דמקוה עשאוהו כדאורייתא לגמרי וספיקא לחומרא. והנה לפ"ז נסתר החילוק שכתב לדעת ר"י והר"ש לחלק דזוחלין פסולין מדאורייתא במקוה לכלים משא"כ כ"ש דהוה רק מדרבנן לכלים דמדאורייתא סלי ברביעית דהא לאחר שבטלוהו הרביעית הוה ג"כ מדאורייתא אבל באמת ז"א ודוחק גדול לומר כן כיון שבטלו רביעית עשאוהו כדאורייתא. וכמ"ש באמרי אש שאמר הקושיא לפני רבו הגאון בעל המחבר ח"ס ז"ל ואמר לו שהוא קושיא גדולה על הטור והוא תירוץ שם דדוקא במעיין לא שייך לומר דרבו השאובין עליו ומבטלין את הכ"ש דמעיין כיון דארעא חילחולי מחלחל נמצא המעיין הזה מחובר למעיינות אחרים משא"כ ברביעית דמקוה אם יבואו מים רבים בב"א יבטלו הרביעית ולא שייך להתיר מטעם זריעה כיון דהזריעה והביטול באין כאחד ודוקא אם יש מ"ס דכשירה אף לאדם לא מבטלי ומתכשרי מטעם זריעה אף אם יבוא אלף סאה בב"א אבל אי ליכא רק רביעית כיון דפסול לאדם ממילא בטלו ברובא משא"כ במעיין ל"ש ביטול כנ"ל אבל באמת אף דבטלוהו לרביעית דכלים אכתי לא הוה רק מדרבנן וא"כ החילוק שכתב למעלה היא ברור ונכון וא"כ בנ"ד בפסול מראה דהיא דאורייתא יש לפסול כיון דרבו השאובין כנ"ל ברור להלכה. ועוד לפירוש הרמב"ם בפ"ה דמקוואות במשנה מעין שהעבורי לדידיה דס"ל דמעיין עומד דינו כמקוה ע"ש בב"י א"כ לבריכה בלא"ה פוסל שינוי מראה:
ולענין הספק ה"ג אי בעינן שיחזרו למראיתן שהיה בתחילה הנה זה לשון הראב"ד הובא בב"י עוד נראה לי שאין לו שיעור אלא כל שנשתנה מראיו מכמות שהיה פסול מדלא קאמר ושינה מראו למראה היין עכ"ל וכן איתא בש"ע סימן כ"ה לשון זה משמע כל שיש שינוי מראה כ"ש שנשתנה מכמות שהיה פסול וכן משמעות לשון המשנה דאיתא שם אם חזרו למראה המים בה"א הידוע משמע דבעינן שיחזרו למראיתן שהיה בתחילה. ע"כ נראה בנ"ד שצריכין הנשים טבילה אחרת ואף לדעת הט"ז בסימן קצ"ח גבי שכחה ציפורן ולנתה עם בעלה דא"צ טבילה אחרת ודעת מהר"ם מלובלין בשם דאף אם לא נזקקה לבעלה א"צ טבילה אחרת היינו דוקא בשכחה ציפורן דאינו אלא משום מנהג דנהגו ליטול הציפרנים אף אם הם נקיים מש"ה מקילין ואף בזה חולק הש"ך ומצריך טבילה אחרת אבל בנ"ד דאיכא חשש דאורייתא ובפרט למי מה שהוכחתי דאף אם היה מעיין גמור מ"מ לדעת ר"י ור"ש דקיל"ן כוותי' נפסלה בשינוי מראה פשיטא דצריכה טבילה אחרת אף בלנתה עם בעלה לכ"ע. הכלל העולה במקואות שלנו שדרכן לחממן בחמין ושואב תמיד ונותן מים חמין ורבי המים שאובים על המעיין אין להקל אלא לענין ג"ל מ"ש דהוא דרבנן אבל לענין זוחלין או שינוי מראה דהוה דאוריי' אין להקל אף אי איכא הסימנין של מעיין המבואר בג"ט ודוק כנ"ל ברור להלכה ולמעשה:
וכשאני בזה אמרתי לישב מה שקשה לכאורה לשיטות הרמב"ם והראב"ד דס"ל דבמעיין אף לאדם ל"ב מ"ס רק שיכול לכסות כל גופו. א"כ הא דאמר אביי ביומא דף ל"א ש"מ עין עיטם גביה מקרקע עזרה עשרים ושלש אמות דתנן כל הפתחים שהי' במקדש גובהן עשרים אמה כו' ותניא ורחץ בשרו במים כו' וכמה הן אמה על אמה ברום שלש אמות כו' וא"כ לשיטות הרמב"ם והראב"ד לא הי' בריך הבית הטבילה של כה"ג להחזיק אע"א ברום שלש אמות כיון שהי' מחובר למעין עיטם דינו כמעיין לטהר בכ"ש שיכול לכסות כל גופו וח"צ מ"ס. ועוד אפילו לשיטת הר"י דס"ל דאף במעיין בעינן לאדם מ"ס מ"מ מדברי הרא"ש בהל' מקוואות משמע דהיה רק מדרבנן משום לא פלוג שכתב וז"ל ונראין דברי ר"י כי אין להשיב על הראיה שהביא. וגם מסתבר כיון ששיעורו חכמים מי מקוה אע"א ברום ג"א שכל גופו עולה בהן לא פליגי רבנן לשער באדם בכל אחד לפי גופו עכ"ל. אלמא דאף לר"י היא רק מדרבנן וקילין דלא גזרו שבית במקדש וא"כ לא הי' צריך להחזיק הבית הטבילה אע"א ברום ג"א ומנ"ל לאביי דהי' גביה המעין עיטם כג"א. אבל באמת נראה דלק"מ דע"כ לא בעינן לרמב"ם והראב"ד מ"ס במעין אלא באדם ננס שיכול לכסות כל גופו בפחות ממ"ס בזה ס"ל לרמב"ם והראב"ד דאף מם סאה ורק שיעור שיכול לכסות כל גופי בב"א וגם לר"י בזה היה רק מדרבנן במעיין משים לא פלוג אבל באדם בינוני ששיעורו חכמים שאין יכול להתכסות כל גופו בב"א אלא במ"ס כ"ע מודים דבעינין מ"ס אף במעיין מדאורייתא כדי שיוכל לכסות כל גופו בב"א תדע דהא באורייתא לא כתיב מ"ס אלא מדכתיב כל בשרו דרשינין מים שכל גופו עולה בהן ושיעורו חכמים אע"א ברום ג"א והיינו מ"ס וא"כ אין חילוק בין מקוה למעיין דודאי בעינן שיכול לטבול כל גופו בב"א ואדם בינוני אין די בפחות ממ"ס ועי' ט"ז ס"ק יו"ד שכ"כ לענין גל שנתלש מהים ועי' ל"ש בליקוטו הל"ט כ"כ ג"כ וא"כ בית הטבילה של כה"ג מסתמא עשו שיהי' ראוי אף לאדם בינוני ומש"ה בעי שתהיה אע"א ברום ג"א ושפיר הוכיח אביי דמעיין עיטם הי' גבוה כ"ג אמות. והנה לפמ"ש מדברי הרא"ש דאף לר"י דס"ל דלאדם בעינין מ"ס אף במעיין היא רק מדרבנן משום לא פליג. לכאורה יש לישב בזה קושיות המהרי"ל הנ"ל שהקשה לשיטת הרא"ש דס"ל כהר"י דאף במעיין בעינן לאדם מ"ס וא"כ ע"כ דמפרש מתניתין דקתני ולמעיין לטהר בכ"ש קאי אכלים דוקא א"כ אין מביא הרא"ש ראיה מהא מתניתין דמעיין כ"ש אינו נפסל בשאובין דהא מתניתין מיירי לכלים דוקא דלא בעינן מ"ס אבל לאדם דבעינן מ"ס י"ל דכ"ז דליכא מ"ס דפסל בשאובין ולפי הנ"ל ל"ק דהא דג"ל שאובין פוסלין המקוה היא רק מדרבנן וי"ל דלא גזרו אלא במקוה דבעינן מ"ס מדאורייתא אבל במעיין דלא הוה רק מדרבנן כמ"ש הרא"ש משום ל"פ לא גזרו שיפסול בג"ל מ"ש אפילו לאדם כן הי' נראה לכאורה אבל באמת ז"א חדא דמ"מ מה הביא הרא"ש בתשו' ראיה מהמתניתין דקתני שוה למעיין לטהר בכ"ש הא המשנה מיירי לפיי ר"י דוקא בכלים ומ"ל באדם דאינו פוסל בג"ל מ"ש. ועוד קשה לפ"ז א"כ במקוה נמי לענין טבילת כלים דמדאורייתא סגי ברביעית ה"נ לא יפסול בג"ל מ"ש ועוד קשה לפ"ז אמאי כתב הרא"ש דמעיין כ"ש אינו נפסל בג"ל משמע אף דאין במעיין כדי לכסות כל גופו בב"א מ"מ אינו נפסל בג"ל מ"ש וכן מבואר בב"י שם ואמאי הא עכ"פ בעינן כדי לכסות כל גופו בב"א מדאורייתא אף במעיין וזה קשה אף בכלים בעינן עכ"פ שיתכסה כל הכלי בב"א אף במעיין ומדברי הרא"ש משמע אף מעיין כ"ש אינו נפסל בשאובין. ולי נראה לתרץ קושיות מהרי"ק דשפיר הוכיח הרא"ש ממתניתין דקתני מעיין שמימין מועטין שרבו עליו מ"ש שוה למקוה לטהר באשבורן דאין מעין נפסל בנ"ל שאובין אף לאדם אע"ג דהמשנה מיירי לענין כלים מ"מ מוכח שפיר דהא קתני שמימיו מועטין משמע אף דליכא שיעור לכסות כל הכלי בלא השאובין ובזה אף בכלים ל"מ ואף מדאורייתא ל"מ דאף בכלים בעינן שיעור לכסות כל הכלי בב"א מדפוסל חציצה בכלים עי' בטור סי' קצ"ח ואפ"ה קתני שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין לטהר בכ"ש אלמא דאין מעין נפסל בג"ל מ"ש וא"כ לענין אדם נמי לא נפסל בג"ל מ"ש דמ"ש והטעם כיון דג"ל מ"ש היא רק מדרבנן והרא"ש בהל' מקוואות כ' לשיטת הר"י דס"ל דכלו שאוב היא מדרבנן הא דפסלו ג"ל מ"ש היא משום שמא יטבול בכלים ובכלים פסול מדאורייתא דבעינן בור מקוה דומיא דמעין שיהי' בקרקע אלמא בכלי אין שם מעין עלי' אא"כ אין שום דבר מפסיק בין המעין להקרקע ולכך לא גזרו במעין לפסול בג"ל שמא יטבול בכלים דלא אתי למטעי דהא בכלי ליכא שם מעין עלי' משא"כ במקוה דאף בכלי יש שם מקוה עלי' ולכך גזרו לפסול בג"ל מ"ש שמא יבוא לטבול בכלים:
שיב ראיתי אמת דהסברא נכונה לחלק בין מקוה למעין כמ"ש אך זה א"א לומר דהוכחת הרא"ש מדקתני מעין שמימיו מועטין דמיירי אף דליכא שיעור לכסות כל הכלי בב"א דא"כ הדרא קושיא לדוכת' מ"ש רישא לענין זוחלין דאין מטהר רק באשבורן ומ"ש סיפא לענין כ"ש דמטהר בכ"ש הא אידי ואידי דאוריי'. וכמ"ש וליכא למימר שום החילוק שכתבתי לעיל דזוחלין דאורייתא משא"כ מ"ס דהוה דרבנן לענין כלים דאי ליכא לכסות כל הכלי הוה ג"כ דאורייתא כמ"ש וצ"ל כחי"ק מהרי"ק הנ"ל ושפיר מוכח ממתניתין דמ"ש לא גרעי מכלים ונטהרין מטעם זרועה כנ"ל: