אור ברסלב
יד יוסף חלק ב חיו"ד › נב

יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג

חיו"ד · נב

נא

הנה ראיתי לאחד מגדולי זמנינו ה"ה הרב הגאון ה"ר ליבוש מבאלחיב ז"ל בספרי ערוגת הבושם בקונטרס שו"ת יצא לידון בדין הצוקער שעושין בזה"ז ממיץ בוריקעס שנתברר לו שמערבין בו דם ללבנו ואולי מערבין בו יותר מא' בס' ולא בטל ועוד יש חשש משום בישולי עכו"ם דהמיץ והמוהל שנעשה מהם הצוקער אינו ראוי לאכול כמות שהוא חי ונכרים מבשלים אותי א"כ יש בו משום בישולי עכו"ם והאריך שם והניח בצ"ע ע"ש בסי' ט"ו:

והנה לפי שכל תפוצות ישראל נהגי היתר (בצוקער) בלי שום פ"פ ומצפצף מוכרחין למצוא צד היתר שיהי' היתרו מבורר בלי שום פיקפוק כלל וכלל. איתא בגמ' ע"ז דף ל"ג ע"א, נכרי ריבבן ועיבדן ונתן לתוכן יין וישראל עומד ע"ג אינו חושש (פי' רש"י כלומר התיך הזפת לתוכן ונתן לתוכן יין כן דרכם בעוד שהזפת חם ניתנין יין ליטול טעם מרירתו של זפת) ופריך שם וכי מאחר דנכרי נותן לתוכן יין כי ישראל עומד ע"ג מאי הוה אמר ר"פ כו' רב זביד אמר לעולם כדאמרת מעיקרא והכא בעידנא דקא שדי לי' נעשה כזורק מים לטיט (פרש"י שאותו היין הולך לאיבוד בזפת ובטל טעמו כמים הנותנין בטיט שכלין מאליהן כשמתייבש הטיט הרי הן כאלו לא הי' אף יין זה כלה בליחלוחית הזפת וכשמתייבש הזפת כלה מאליו ושוב אינו פולט) אמר רב פפי ש"מ מר"ז האי נכרי דשדא חמרא לבי' מילחי דישראל שרי (פרש"י לבי מילחי בכלי מלא מלח שהיין נבלע וכלה במלחו) מתקיף לה ר"א מי דמי התם קאז'ל לאיבוד (פרש"י שנתן טעם במלח לעולם ואינו מתייבש) ובתוס' ד"ה האי נכרי כו' הביאו דברי רש"י דפי' לבי מילחי לכלי מלח והקשו דמאי ענין לגבי זורק מים לטיט הרי טעמו ניכר במלח ומאי ס"ד דר"פ לכך פי' ר"ת לבי' מילתי מקום עשיית המלח וקאמר ר"פ דאע"פ שהנכרי משליך שם יין המלח מותר מפני שהאור שורפו וכלה שם כזורק מים לטיט כי גם טעם היין אינו ניכר בו ור"א פריך דמ"מ לא אזיל לאיבוד כמו נודות דזוהמת העור מבטלת היין ואומר ר"ת דאתקפתא דר"א אינה אלא דיחויא בעלמא כלומר דמר"ז לא תשמע מ"מ הלכה כר"פ ומתוך כך התירו המלח אע"פ שרגילים שמשימים עלי' דם בשעת רתיחה ללבנו עכ"ל התוס' והנה לדינא י"ל דל"פ רש"י ותוספות רק רש"י דמפרש דמיירי בכלי מלא מלח מחמת אתקפתא דר"א דאל"כ אלא מיירי בשעת בישול המלח והטעם משום דכלה היין מחמת שהאש שורפו א"כ מאי היא אתקפתא דר"א התם אזיל לאיבוד הכא לא אזיל לאיבוד הא גבי מילחי אזיל לאיבוד מחמת שהאש שורפו ולכך פי' דמיירי בכלי מלח ורש"י באמת פסק כר"א דבכלי מלח דאסור ואם משים במלח בשעת בישול י"ל דגם רש"י מודה לר"ת דמותר מפני שהאש שורפו וכלה ואזיל לאיבוד ודומה לזורק מים לטיט ובהא אפי' ר"א מודה דמותר, והתוס' לא רצו לפרש דמיירי בכלי מלח דא"כ מאי ס"ד דר"פ להתיר ולכך פרשו דמיירי דשדא בשעת בישול דכלה ואבד מחמת האש ששורפו ודומה לזורק מים לטיט ואתקפתא דר"א היא דמ"מ אינו דומה דהכא גבי נודות איכא זוהמת העור ומבטלת היין משא"כ גבי מילחי ומ"מ פסק ר"ת דלא כר"א אלא כר"פ ומתוך כך התירו גבי מלח שנותנין בו דם ללבנו, עכ"פ העולה לדינא דבכלי מלא מלח י"ל דגם רש"י ס"ל דאסור ופסק כר"א ובנותן בשעת בישולא לכ"ע מותר אפי' לרש"י דבזה פסק כר"פ וכמ"ש בשם ר"ת גם הרא"ש פוסק כר"ת וכן המרדכי ומטעם דכלה ואבד ע"י האש ששורפו, והמרדכי הביא שגם הדיו שמבשלין בי"נ מותר דבשעה שניתן הי"נ להדיו אזיל לאיבוד ולא לטעמא עביד דהטעם מתקלקל ואין בו טעם יין ודומה לזורק מים לטיט. והנה הרמ"א ס"ס קל"ד כ' וז"ל וכ"ז במשקין שהיין והחומץ הוא בהם לשבח אבל אם הוא לפגם כגון צבע שנתנו בהם חומץ או מלח שמבשלין עכו"ם ונותנין בו יין אדום ללבנו או דיו של עכו"ם מותר דכ"ז הוה לפגם כו' עכ"ל, משמע דמתיר משום דדם או יין הוה לפגם במלח ולפ"ז אפי' בכלי מלא מלח אם נפל בו דם ואין ס' ג"כ מותר, וקשה אנה מצא רמ"א הטעם דדם פוגם במלח, אדרבא מדברי הגמרא ורש"י ותוס' והרא"ש ומרדכי כלם כתבו הטעם מפני שהאש שורף הדם וכלה ואבד ודומה לזורק מים לטיט דר"פ מדמי לה לזורק מים לטיט, ועוד קשה דא"כ למה נקט רמ"א או מלח שמבשלין כו' הא בכלי מלח נמי דינא הכי, ועוד דהא סי' ס"ט סי"ח גבי בשר שנתבשל בלא הדחה דצריך ס' נגד המלח כ' הט"ז ס"ק י"ט בשם הג"מ הטעם משום דהמלח נעשה כמו נבילה אלמא דדם אינו פוגם במלח ואף הש"ך ס"ק ל"ד שכ' הטעם משום דלא ידעינן כמה דם אם נפק מיני' היינו לדעת הטור דלא ס"ל חנ"נ בשאר איסורים משא"כ לדידן הוה הטעם משום דנ"נ עי' פמ"ג שם גם מדברי רמ"א עצמו בסי' ק"ה סי' י"ד משמע דאין דם פוגם במלח דאיתא שם מלח הבליע מדם ונתנוהו לקדירה אם יש ס' נגד המלח מותר וע"ז כ' הרמ"א אע"פ שהמלח עדיין נו"ט בקדירה מאחר שאין המלח אסור מחמת עצמו אלא מחמת הדם אין הנאסר אוסר יותר מן האוסרו עכ"ל ואם איתא דדם פוגם במלח ל"ל ה"ט בלא"ה מותר דהא המלח לא נאסר כלל עי' שם בפמ"ג אלא ע"כ דדם אינו פוגם במלח וא"כ סתרי דברי רמ"א זה אל זה, ועוד קשה הא רמ"א הביא צבע ודיו ומה פגם שייך התם לומר שהיין פוגמים וכי לאכילה עומדים ומה פגם שייך בהם ע"כ נ"ל דגם רמ"א ס"ל דדם במלח שבכלי הוא נו"ט לשבח גם אומרים בו חנ"נ, וכמ"ש הטעם הט"ז בסי' ס"ט שהבאתי לעיל, והא שכ' כאן בסי' קל"ד דהוה לפגם אין הפי' דדם נותן טעם לפגם במלח אלא דהכי פירושו דהמלח פוגם להדם, וכמ"ש הרא"ש וז"ל א"נ אפילו לר"א שרי שאין בו אלא מעט דם ונשרף ונתבטל מיד, ומשום דרמ"א בכאן הביא ג' דברים דיו וצבע ומלח ובדיו וצבע הוה הטעם דהם פוגמין הדם או היין וכמו שכ' המרדכי שהבאתי לעיל דבשעה שנתן היין והדיו אזיל לאיבוד דהטעם יתקלקל ואין בו טעם יין ודומה לזורק מים לטיט נקט נמי גבי מלח משום פגם וכמ"ש הרא"ש הנ"ל דה"נ נשרף מיד ונפגם ונתבטל טעם הדם וע"כ מיירי הרא"ש דבליכא ס' נגד הדם דבדאיכא ס' בלא"ה מותר וא"כ עיקר הטעם לרמ"א ג"כ משום דנשרף מיד ונתבטל, ולשון פוגם דנקט הוא משום דיו וצבע דנקט דהתם לא נשרף אלא מטעם פגם דהם פוגמין טעם היין נקט נמי גבי מלח לשון פוגם וכאן עיקר הפגם מחמת שהאש שורפו ומבטלו וכמ"ש הרא"ש כנ"ל, ועוד ראי' דכוונת הרמ"א הוא כך דהם פוגמין להדם, דהא סיים רמ"א ועי' לעיל סי' קכ"ג דנוהגין היתר בדבר שנותנין בו חומץ הואיל והוי לפגם כו' וכונתו למ"ש המחבר שם סי' כ"ה מותר ליקח מהעכו"ם קלינדרי קונפיטי אעפ"י שנותנין הקילינדרי בחומץ וסיים ע"ז שם הרמ"א משום דהוה נתינת טעם לפגם ובב"י שם הביא בשם האגור בשם מהרי"ק הטעם משום שהחומץ נשרף מהם, והרמ"א כ' לשין פגם אלמא דמה דנאבד ונשרף ונתבטל הטעם קרי לי' פוגם ה"נ קרי לי' פוגם גבי מלח משום דנשרף מיד ונתבטל טעמו ולפ"ז דעיקר הטעם גבי מלח הוא משום דנשרף ונתבטל טעמו של הדם ה"ה נמי גבי צוקער יש להתיר מה"ט ובזה ל"ק קושיות המחבר הנ"ל דלימא דנ"נ קודם שנשרף וכמ"ש הרא"ש דמיד שנותן הדם נשרף ונתבטל טעם הדם וגם בלא"ה לק"מ דע"כ ל"א אפשר לסוחטו אסור אפי' בשאר איסורין אלא היכי דנשאר עכ"פ מעט איסור בחתיכה משא"כ דנשרף ונאבד לגמרי וכמ"ש התוס' גבי בי בינא ומה שהביא המחבר הנ"ל שם ראי' מדברי הרדב"ז שהביא הפ"ח בסי' פ"ז שכ' לענין צוקער שנותנין בו חלב תרי למאה, אם מותר לאוכלו עם בשר שהרדב"ז מתיר מטעם שהחלב מתמעט ע"י הבישול והצוקער אינו מתמעט ויש ס' והפ"ח חולק עליו, ולא התירו משום דכלה ונשרף והולך לאיבוד אלא ודאי דאין ללמוד מהתם ול"א דנשרף וכלה ואבד רק גבי דם ומלח ולא גבי שאר דברים, נלפע"ד דאין מכאן אפי' קצת ראי' דמנ"ל לחלק בין מלח לשאר דברים יותר יש לחלק בין דם ובין חלב והחוש יעיד ע"ז דחלב לא נפגם טעמו מכח האש אדרבא האש משביחו והדם אם נותנין ע"ג האש נקרש תיכף ובטל טעמו וכמ"ש הרא"ש, ואף בגמרא איתא נכרי דשדי חמרא לבי' מילחא כו' מ"מ יש לחלק בין יין לחלב דהיין מבטל טעמו ג"כ והא ראי' דיין מבושל אין בו משום יי"נ משא"כ בחלב, וגם מ"ש המחבר דדוקא גבי מלח דאיכא כח המלח וכח האור בזה אמרינן דשורף הדם משא"כ בצוקר ומביא ראי' מהגמרא דאיתא שם א"ל ציר שורף אור לא כ"ש, הנה בתוס' והרא"ש ומרדכי לא נזכר שום צירוף של חריפות המלח וכלם כ' רק הטעם שהאש שורפו, ומה שהביא ראי' מהגמרא אדרבא היא ראי' לסתור דהא בגמרא שם בעי אי מהני חזרת כבשונות וא"ל אם ציר שורף אור לא. כ"ש אלמא דהאור לבד שורף הדם, וכ"ז אי ידעינן דליכא ס' בצוקער נגד הדם, אבל היכי דאיכא ספיקא אם הי' ס' או לאו בלא"ה מותר דהוה ספיקא דרבנן דדם שבשלו לא הוה רק דרבנן ולקולא. ומ"ש המחבר הנ"ל דהוה ס"ס לאיסור א' דלמא ליכא ס' ודלמא הלכה כראב"ד שהביא הרשב"א בתשו' והובא ג"כ במג"א בסי' תמ"ב ס"ק א' דכל שעיקרו כך אינו בטל דדוקא אם נתערב דרך מקרה לא החמירו בו עד שיהיו נו"ט, אבל כל שדעתו לעשות כן אסרו ואינו בטל במיעוטא ככבשים שדרכן ליתן בתוכו יין כו' נ"ל דאין הדמיון עולה יפה דהתם מיירי דנותנין היין לתוך הכבשים לתקנן לאכילה, ובזה גזרו משא"כ בנ"ד דאין ניתנין הדם רק ללבן וא"צ להם רק ללבן הצוקער בכהאי גוונא לא גזרו ואם כן הוה ספק דרבנן ולקולא. גם מ"ש שם לאסור משום בש"ע נ"ל דאין בצוקער משום בש"ע אלא בדבר מאכל הנאכל בפ"ע או בדבר הבא ללפת את הפת כדאיתא בגמרא ע"ז דף ל"ח, כיון דעל הפת קובעין סעודה וזה בא ללפת את הפת איכא משום גזירת חתנות וגם על משקה עצמן כיון דלפעמים קובעין עצמן לשתות גזרו עליהם משום בש"ע אבל בצוקער דאינו בא ללפת הפת ועיקרו בא רק ללפת השתי' ולמתקו ל"ג משום בש"ע כיון דשתי' עצמו אין קובעין רק לפעמים ומש"ה נקט בגמרא שם דוקא בבא ללפת הפת כגון בשר ודגים וכדומה, ואף דאופין עם הציקער פת כיסנין ג"כ מ"מ פת הבא בכיסנין בעצמן אין דרך לקבוע סעודה עלייהו ומש"ה אין מברכין עליהן המוציא ודומה לשתי' דאין קובעין עליהן רק לפעמים ומש"ה ל"ג משום בש"ע כנ"ל:

ועוד י"ל בדרך אפשר כיון דקיל"ן גבי בש"ע דאין בישול אחר בישול כמבואר בסי' קי"ג בט"ז ס"ק ב' וש"ך ס"ק ה' א"כ כאן בהציקער שמבשלין המוץ של (הבעריקים) עד שנעשה עב ונגמר בישולו שנעשה עב וגוש ועדיין אין ראוי לעלות ע"ש מלכים ואין בו משום בש"ע אף שאח"כ מזקקים איתו על האש עד שראוי לעלות ע"ש מלכים מ"מ שוב אין בישול אחר בישול ואין בי משום בש"ע ואף דבש"ע שם סי' ח' וסי' ט' מבואר דבעינן דוקא יד ישראל באמצע כגון אם בשלה ישראל כמב"ד וגמרו עכו"ם או להיפך אז מותר אבל כאן נעשה הכל ע"י עכו"ם ואפי' אם הזקיקה נעשה ע"י עכו"ם אחרים מ"מ אסיר משום בש"ע כמבואר בפ"ת בשם תפארת למשה ע"ש, מ"מ י"ל דע"כ לא קאסר התפל"מ אלא בנתבשל ע"י עכו"ם א' כמב"ד וגמרו עכו"ם אחר אפי' אם לקחו העכו"ם הב' מהאש וחזר ונתנו על האש וגמרו מ"מ אסיר אבל בנתבשל כ"צ ע"י עכו"ם הא' ואפ"ה לא נאסר משום בש"ע כיון דאינו עולה ע"ש מלכים ובא עכו"ם אחר או אפי' איתו עכו"ם ותיקנו עד שיהי' ראוי לעלות ע"ש מלכים ואפי' ע"י אש ליכא משים בש"ע דומיא דדגים קטנים שמלחו עכו"ם ואח"כ בישלן דלית בהו משום בש"ע כיון דעל המליחה ל"ג וראוין הן לאכילה ע"י המליחה ה"נ כיון דעל הבישול הראשון ל"ג כיון דאינו עולה על שלחן מלכים שוב אף אם מתקנו ע"י האש שיהי' עולה על שולחן מלכים לית בי' משום בש"ע, ואין בישול אחר בישול, וכעין חילוק זה מצינו אפי' לענין שבת החמיר דאם לא נתבשל מע"ש רק כמב"ד וגמר בישולו בשבת לכ"ע חייב אפי' בעודו רותח ובנתבשל כ"צ מע"ש הנה בדבר יבש כ"ע מודה דאין בישול אחר בישול אפי' נצטנן לגמרי ורק בדבר לח ונצטנן עד שאין היס"ב או נצטנן לגמרי איכא פלוגתא אי יש בו בישול אחר בישול עי' בא"ח סי' שי"ח וכ"ש לענין בש"ע הקל בודאי יש לחלק כן כמ"ש כנ"ל ללמד זכות ויאכלו ענוים וישבעו בלי שום פיקפוק כלל וכלל:

תוכן העניינים

יד יוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה