אור ברסלב
יד יוסף חלק ב חיו"ד › יד

יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג

חיו"ד · יד

יג

נשאלתי מפיסטין. אחד קנה בהמה אצל ישראל והיתה צולעת ושאל להמוכר מה זאת ואמר לו שזה מחמת בעיטת ונגיחת הבהמות זו לזו ויותר לא שאל לו אם נפלה עי"ז לארץ או לאו, ותיכף בתוך מעל"ע שחטוהו ובדקוהו וראו שנשברו עצם האסיתא והיינו שלמעלה מאסותא נשבר והאסותא שהבוכנא נכנס בה היתה שלימה והבוכנא מונח בה, וגם הניבים היו שלימים והיו צרורות דם הרבה שם, ונשאלתי אם יש לחוש לנפילה כי מצוי הוא שע"י נגיחה כזו יפול לארץ או לאו:

תשובה. בגמרא חילין דף נ"א איתא אר"ה הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה א"ח לריסוק איברים משום דאמדה נפשה, וכ' הרשב"א בח"ו הטעם שיותר מצוי שתפיל עצמה לארץ מחמת מאכל שראתה בקרקע משתפול בלא דעת ע"ש, אבל כאן שהיתה בעיטות ונגיחות הבהמות אפשר שחוששין שהפילוהו לארץ, וכל שהפילוהו לארץ חוששין משום ר"א וצריכין דוקא הילוך יפה וכאן לא הי' הילוך יפה ואסורה כן הי' נראה לכאורה, אבל אחר העיון נראה דא"ח שמא נפלה לארץ כ"כ דלא ידעינן דאוקמי' אחזקת כשרות והא דאיצטריך הרשב"א לומר בהא דר"ה שיותר שכיח שתפיל עצמה כנ"ל היינו משום דהתם הוה ריעותא לפנינו שהניחה למעלה ובא ומצאה למטה, ועוד דלישנא דר"ה דקאמר א"ח משמע דאף לכתחילה א"צ להשהותה מעל"ע ולבודקה כמבואר ברש"י שם, ובספק השקול היכי דאפשר למיקם אמילתא לא סמכינן אחזקה ומש"ה הצריך הרשב"א למימר דשכיח להיתר יותר מלאיסור, משא"כ בנ"ד דאין כאן ריעותא לפנינו לחוש לנפילה וגם שכבר נשחטה הבהמה בודאי מוקמינן אחזקת כשרות וא"ח שמא נפלה כ"ז שלא ראינו, ואע"ג דבריעותא הנעשה מחיים דעת הרשב"א בסי' נ' להחמיר אפילו בספק השקול, מ"מ זה דוקא בהתחיל מעשה הטורף עי' ת"ש סי' כ"ט אבל בנ"ד לענין חשש ר"א לא מקרי זה שנשבר העצם התחיל מעשה הטורף ואף דלא הלכה כראוי זה הוה משום שבירת העצם ומש"ה ל"ח בספק ובזה יש ליישב ג"כ דעת הרשב"א שהוצרך לומר בהא דר"ה משום ששליח טפי להיתר דהתם מיירי ע"כ דלא הי' יכולה להלך דאל"כ בלא"ה מותרת א"כ הוה ריעותא מחיים, והרשב"א הוא מן האוסרין בנולד הספק מחיים בספק השקול וזה שאינה יכולה להלך מיקרי התחיל מעשה הטורף לחוש לנפילה ומש"ה צ"ל דהתם שכיח להיתר מלאיסור אבל בנ"ד דאיכא למתלי' בשבירת העצם מה שאינה יכולה להלך לא מיקרי התחיל מעשה הטורף, ומש"ה אין חוששין לנפילה גם אין לומר בנ"ד כיון דהנגיחה פעלה לשבור העצם יש לחוש מחמת הנגיחה לר"א והא דאיתא בגמרא זכרים המנגחין זא"ז אע"ג דמדוו וקיימא א"ח לר"א י"ל היינו דוקא היכי שאין ריעותא רק דמדוו וקיימא, אבל בזה דחזינין דהנגיחה פעלה לשבור העצם אזי יש לחוש ג"כ לר"א אבל נראה דאין להוסיף על הטריפות מה שלא מצינו בדברי חז"ל, ודאי אם נגחה נגד החלל יש לחוש לר"א, אבל כאן דלא חזינין שום ריעותא נגד החלל ורק נגד עצם הירך אין לחוש בזה לר"א, וזה קיל יותר מהא דמדוו וקיימא דהתם חזינין ריעותא שאינה יכולה להלך משא"כ שזה שאינה יכולה להלך אינו ריעותא שמחמת שבירת העצם אינה יכולה להלך ומש"ה הבשר השור מותר, אלא דיש לעיין בהא דינא דר"ה דזכרים המנגחין זא"ז דא"ח לר"א משמע אף נגד החלל נמי לא חיישינן וכן הביא הטור בסתמא זה הדין, ואמאי ל"ח כמו דחיישינן גבי הכתה באבן נגד החלל שוב ראיתי בד"ק סי' נ"ח אות ד' שמחמיר באמת בנגחוה נגד הריאה ע"ש ורק מה שכ' שם דוקא אם נקרע הבשר שבין הצלעות צ"ע אמאי צריך נקרע הבשר מ"ש מהוכתה באבן דסתמא חיישינן וצ"ע. אך נראה בנ"ד אם המוכר אינו רחוק ואפשר לברר הדבר יבררו איך המעשה הי' אם נפל השור או לאו ובאם שהמקום רחיק וא"א לבא לידי בירור יש להכשיר הבשר כמו שכתבתי כנ"ל. ולפמ"ש צ"ע בהמעשה שהביא בתשו' חב"י והובא בפ"ת ר"ס נ"א בבהמה שלא נראה שום ריעותא מבחוץ ולאחר שנפשט העור נמצא נקב בבשר שבין צלע לצלע נגד הריאה ודנו בה שע"י נגיחה של בהמה אחרת באה לה והכשיר ע"ש, וצ"ע אפ"ת דבשר שבין צלע לצלע לא נקרא בשר החופה את רוב הכרס והיינו כרם החיצונה מ"מ יש לאסור מטעם ריסוק כנ"ל ואף הילוך יפה ל"מ לדעת הר"ן עי' דג"מ שם וצ"ע שלא נתעורר שום אחרון בזה:

תוכן העניינים

יד יוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה