אור ברסלב
יד יוסף חלק ב חיו"ד › ב

יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג

חיו"ד · ב

א

שאלה. בהמה שילדה לז' חדשים דהיינו שבעל הפרה אמר שמעת שראה שבא עליה זכר ליכא יותר מזיין חדשים וגם ראה שהפרה תבעה להביא עליה זכר כדרך הפרות שרצים אנה ואנה והוליכה הוא עצמו לזכר ובא עליה ועתה ילדה והעגל הוא קטן וכבר עבר עליו שמנה ימים, אם מותר לשחוט ולאכול אותו, וזה ימים כבירים שהי' לי ויכוח בזה עם הרב הג' מסקאלי' ז"ל שדעתו הי' להתירו וכבר נדפס בחיבורו דברי שלמה בחלק יו"ד סי' ל"ד וסי' ל"ו ע"ש, ע"כ אמרתי להוציא לאור מה שעלה במצודתי והבוחר יבחר.

הנה מדברי הט"ז בסי' ט"ו סק"ד משמע דאפילו לא כלו חדשיו מהני ח"ת ימים אך הנה"כ חולק עליו ואחריו נמשך הת"ש וז"ל בשמ"ח ואם נודע דלא כלו חדשיו נ"ל דראוי להחמיר אעפ"י ששהה זיין ימים וצריך להמתין עד שיגדל ככל שאר בהמות וע"ש בת"ש ס"ק ט"ו גם בסי' י"ג וגם ס"ק ט"ו כ' דבידוע שהוא בן חית לא מהני זיין ימים וחולק אדרישה שם שמתיר ע"ש, ומי יקל אחריו אשר מפיו אנו חיין ומימיו אנו שותין, והנה השער המלך כ' דמדברי התוס' פ' ר"א דמילה דף קל"ו מוכח דמהני זיין ימים אפילו לא כלו חדשיו שכתבו שם וז"ל מכאן משמע דלא מיירי רשב"ג בודאי בן חית דוקא וכו' וכן משמע לקמן דפריך מעגל שנולד בי"ט וכו' הרי מבואר דאף דלא כלו חדשיו נמי מהני זיין ימים דאל"כ הוה להו למימר בפשיטות דע"כ בסתם ולדות מיירי דאי דידוע דלא כלו חדשיו והיינו בן חית היכי קאמר כל ששהה חית ימים אינו נפל הא בששהה נמי מה בכך הא לא מהני ול"ל להוכיח ממאי דלא משני הב"ע בסתם ולדות עכ"ל:

והנה אף שמי אנוכי לבוא בשער המלך עכ"ז תורה היא וללמוד אני צריך ולפענ"ד אין מדברי התוס' הללו ראי' לדחות דברי הנה"כ והת"ש ובפרט להקל די"ל לפי האמת שהוכיחו התוס' דרשב"ג לא מיירי דידעינן דוקא שהן בן חית י"ל דמודה התוס' ג"כ דבידעינן שהן בן חית לא מהני זיין ימים אך לדייק ולהוכיח מזה דרשב"ג מיירי בסתמא לא אפשר דדלמא מהני זיין ימים אפילו בודאי בן חית אבל לאחר שהוכיחו דרשב"ג מיירי בסתמא דלא ידעינן אי כלו חדשיו י"ל דגם התוס' מודי' דבידעינן שזה בן חית לא מהני זיין ימים גם מ"ש עוד להביא ראי' מדברי התוס' שכתבו בשם ר"י דרשב"ג גבי אדם מיירי בבן חית וכי היכי דרישא מיירי בבן חית סיפא נמי דתני חית ימים בבהמה נמי איירי בבן חית ואפילו הכי מהני זיין ימים ע"ש, לפענ"ד מזה ג"כ אין ראיה דיש לומר דהא כדאיתא והא כדאיתא דבשלמא גבי אדם איכא למימר בן זיין הוא ואישתהו אבל גבי בהמה ליכא למימר אישתהו דהא בנדה דף כ"ד מספקא לי' להגמרא גבי בהמה אי יולדת לזיין וכ"ש למימר בן זיין הוא ואישתהו בודאי לא אמרינן כמ"ש הת"ש בסי' י"ג אות ט"ז ע"ש וא"כ ע"כ איירי הסיפא גבי בהמה דוקא במסתמא, אבל בידוע שהוא בן חית לא מהני זיין ימים וכדברי הרי"ף אלא שעדיין יש לעיין שהת"ש סי' ט"ו כ' וז"ל ונראה הא דלא דברו הפוסקים בזה אי הוה בן חית ושהה ז"י היינו משום דבהמה לא שכיח שידע חדשי' שצריך שלא זז ממנה עכ"ל, ומשמע לכאורה דוקא לא זז ממנה והייתה סגורה לבדה ויודע שלא בא עליה זכר מקודם אבל כאן בנ"ד אף שראה שעלה עלי' כר מ"מ דילמא קודם לכן נמי עלה עלי' זכר ונתעברה אז וא"כ הוה כמו סתם ומהני זיין ימים אבל באמת נראה דלא אמרינן כן דא"א להכחיש קבלת רז"ל דבהמה שנתעברה שיב אינה מקבלת זכר וע"כ כוונת הת"ש מ"ש שלא זז ממנה היינו לילך בעצמו ולראות אימת בא עליה זכר ונתעברה זה נמי לא שכיח. והנה הרב הגאון הנ"ל השיב לי וזה לשונו אמנם מדברי רש"י שם משמע קצת דלא כהת"ש ע"ש היטב ובנמק"י שם וכן משמע להדיא מדברי הרמב"ן בחי' לשבת בשם ר"ח דקל"ו שכ' וז"ל ונראה מדברי ר"ח ז"ל שהוא מפרש הא דאמר אביי כתנאי דאעיקר מילתא דרשב"ג קאי וקאמר בבן חית בבהמה שגמרו סימניו ספיקא הוה דמ"ד שחיטתו מטהרתו סבר כיון שגמרו סימניו אין בו ספק אלא חי הוא, ומ"ד אין שחיטתו מטהרתו סבר ספק מת הוא והתירה טומאתו ואינו נחשב ולד עד שישהה חית ימים וכו' וא"ל רבא וכו' דכ"ע מת הוא כרשב"ג וכו' ושחיטתו מטהרתו טעם אחרינא איכא הלכך בשהה ח"י אפילו באכילה מותר, ובתוך ח"י ה"ל ספק נבלה וכו' ע"ש עכ"ל הרמב"ן, ומבואר להדיא בדבריו דאף בבן חית ודאי מהני לרשב"ג שיהוי ח"י ומותר באכילה, ודלא כת"ש. אך לפענ"ד נראה דהמעיין בת"ש בתחילת עיקר טעמו דנהי דלרשב"ג מהני ח"י אפילו בודאי בן חית מ"מ רבנן פליגי עליו בזה ופליגא בתרתי חדא בסתם ולדות דלרשב"ג בעינן ח"י ולרבנן מותר מיד ובזה פסקינן כרשב"ג לחומרא וגם פליגי בודאי בן חית דלרשב"ג מהני ג"כ ח"י ולרבנן ל"מ ובזה פסקינן כרבנן וכמ"ש התוס' ביבמות דף פ' ע"ב ורק אח"כ כ' לסוף ותי' דמשמע דל"פ בבן חית ע"ש ורש"י והגמ"י והרמב"ן הם קאי אליבא דרשב"ג ע"כ אין לדחות דברי הת"ש בגילא דחיטתא ואח"כ כתב הרב הנ"ל ומדברי הרמב"ם יש סיוע לד' הת"ש שכ' פ"ב מהל' שאר אבות הטומאה הל' וא"ו מצא בה בן חית חי נטף וכו' אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה, לפיכך ולד בהמה שלא שהה ז' ימים גמורים אם שחטו בתוך ז' אין שחיטתו מטהרתו וכו' ע"כ וע"ש בכ"מ ומדכ' בסיפא דלא שהה ז' ימים מבואר דברישא בבן חית ודאי ל"מ אף שיהיו ז' ימים וכדעת הת"ש ועוד דהא הת"ש טעמא רבא קאמר דהא איבעיא דלא איפשיטא בנדה אי בהמה יולדת לשבעה וכו' וסיים הרב הנ"ל אמנם כ"ז אי הוא ודאי בן ז' או בן חית כגון שלא זז ידו ממנה מתחילת טית כמ"ש הת"ש בסי' ט"ו ס"ק ט"ו, ואולי בעינן שלא זז ידו ממנה מקודם יב"ח כיון דקיימא לן כרבה תוספאה ביבמות שם. אבל בנידון ששאל רו"מ דלא היה הכי רק שראה בעל הפרה שעלה עלי' זכר ומעת ההיא ליכא רק ז' חדשים ולומר בזה דודאי לא נתעברה מקודם דא"א להכחיש קבלת חז"ל דבהמה שנתעברה שוב אינה מקבלת זכר כדברי רו"מ אני איני רואה ואיני יודע אנה מצא רו"מ שקבלת חז"ל היא כן, ואני לא מצאתי ד"ז רק בבכורות בהא דא"ל קיסר לר"י והא קמשמשי שימושי ופי' רש"י שם ואי הוי מעובר לא הוי משמשי שדרך חי' ובהמה מאחר שנתעברה אינו מקבלת זכר ע"כ וכ"ז מדברי הקיסר אבל מנ"ל דכן הוא לפי האמת והא דלא השיב לו ר"י דאין האמת כן משום דהאמת השיבו דנחש ודאי משמש כאדם אף אחר העיבור אבל באמת י"ל דאף שאר בהמות לפעמים משמשים אח"כ, אלא שגם רש"י בחומש פי' וישלח כ' ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר, אמנם נ"ל רש"י בבכורות מבואר דמ"ש שדרך חי' ובהמה וכו' היינו שעפ"י הרוב הוי הכי שאין דרכם לשמש אח"כ אבל בנידון דידן דאיכא תרי רובא להיתרא רוב בני קיימא יולדת ורוב הנפלים אין חיין ז' ימים ועיין בהג"מ סי' י"ג בש"ך סקי"א א"כ אמרינן דודאי איקרי ושמשה אח"כ ומש"ה בדיוק כ' הת"ש דאין לאסור רק בלא זזה מיד אבל בנ"ד יש להתיר ועוד אני אומר שדוקא התם שפיר קאמר הקיסר לר"י כיון דארבעינהו ואיליד לתלת שנים ולדברי ר"י ע"כ שהיתה מעוברת כבר ד' שנים קודם שנרבעת שנית בכה"ג שוב אינה מקבלת זכר אחר שכבר הרגישה שהיא מעוברת, דכיון דאף לדברי ר"י כבר עבר רוב ימי' מהעיבור קודם שנזדקקה ודאי כבר הרגישה בעיבור שבמעי' ואין דרכה להזדקק אח"כ אבל בנ"ד שי"ל שהיתה מעוברת כבר שני חדשים קודם שנזדקקה שנית ועוברה אינה ניכר עד שלשה ימים ומכ"ש שאינה מרגשת בהעיבור עד אח"כ כדרך הנשים ודאי נזדקקה אף אחר שנתעברה כיון שעדין לא הרגישה בעיבורה לזאת דברי הת"ש נכונים כפשוטן דבעינן דוקא שלא זזה ידו ובלא"ה אין להחמיר עכ"ל הרב הנ"ל:

וזה אשר השבתי, מ"ש הא דבהמה שנתעברה אינה מקבלת זכר ז"א פשיטא דנ"ל דזה מדברי הקיסר ששאל לר"י אבל לפי האמת אינה והא דלא השיב לו ר"י דאין האמת כן משום דהאמת השיב לו דנחש ודאי משמש כאדם אף לאחר העיבור. לא הבנתי כוונתו דאדרבא דאי האמת דשאר חיות ובהמות משמשי הי' לו לר"י להשיבו כן ואז הנחש ג"כ הי' בכלל דמשמש ואז הוה משיבו האמת אבל השתא דהשיב להקיסר אינהו נמי משמשי' משמע דוקא הנחש משמש לאחר עיבורו אבל שאר חיות ובהמות אינן משמשין אחר עיבורן, ולפי דברי הרב הנ"ל אין האמת כן, אלא ע"כ דהאמת כן היא. ומ"ש דמדברי רש"י בבכורות משמע דרק הרוב אין דרך לשמש לפענ"ד דאין מדברי רש"י הללו משמעות דדוקא הרוב אין דרך לשמש, והלא רש"י בחומש כ' ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר משמע ששום בהמה אינה מקבלת זכר, כדכתב הוא עצמו ומסתמא גם כוונת רש"י בבכורות כן הוא, ועוד יש להוכיח מהגמרא דגם הבהמות והחיות אינן מקבלין זכר משנתעברה ואפילו קודם שניכר הולד דקא חשיב שם בגמרא הבהמות והחיות לכמה יולדות וחשיב נמי נחש דיולדת לז' שנים ופריך גבי נחש מנ"ל וקשה למה גבי בהמות ושאר חיות לא בעי מנ"ל וגבי נחש בעי מנ"ל ואיצטרך למילף מקראי. וצ"ל דגבי שאר בהמות וחיות דאינן מקבלין זכר משנתעברה שפיר אפשר לידע זמן עיבורן, דהיינו שראינו עת שנזדקקה לזכר ומעת ההיא לא זזה ידו ממנה ואפשר להסגירה בחדר ואז ידעינן שפיר זמן הלידה, דקודם שבא עלי' זכר ידעינן שלא נתעברה דאין מקבלת זכר, וגם אח"כ לא זזה ידו ממנה, משא"כ גבי נחש דקמשמש אף לאחר עיבורה א"א לידע זמן הריונה אא"כ דלא זזה ידו מעת שנולדה וראינו שבא עליה זכר פ"א ושוב לא בא עלי', וזה א"א, ע"כ פריך שפיר מנ"ל גבי נחש ואיצטריך לילף מקרא. גם מ"ש דדוקא התם קאמר ליה קיסר לר"י משום דכבר עברו ד' שנים מזמן עיבורה לדעת ר"י לפי הראי' שהבאתי הנ"ל ז"א, ועוד הא דקאמר לי' הקיסר לר"י והא חזינין דקשמושי קא משמשי ל"ד על זו הנחש דארבעינהו אלא ה"ק והא קא חזינן דנחשים קא משמשי תוך ז' שנים מקודם הלידה וקא מביא ראי' לפ"ד דנחשים נמי אינן משמשין א"כ ודאי לא הוה זמן עיבורן ז"ש יע"ז השיב אינהו נמי משמשי כאדם. וא"כ ל"ד בזו הנחש דכבר היתה מעוברת ד' שנים הקשה לו הקיסר, אלמא דמשנתעברה אף קודם שהוכר העיבור נמי לא מקבלת זכר שכך טבעם, א"כ בנ"ד לפ"ד הת"ש אסור לשחוט אפילו בנשתהה ז' ימים, וכאשר השבתי להרב הגאון ז"ל כנ"ל חזר והשיב לי וז"ל פשוט דבאמת הי' לו לר"י לדחות סברת הקיסר בכל בהמות אלא דאצטריך לי' קאמר גבי נחש ועוד דנחשים כולם משמשין ובהמות וחיות רובא ל"מ אחר עיבורן ע"כ. ולמה שכתב דאיצטרך לי' קאמר לא נראה לי כלל דמדקאמר לי' ר"י אינהו קא משמשי, משמע דוקא אינהו ולא שאר בהמות וחיות ואיך הוציא ר"י שקר מפיו, ומ"ש ועוד דנחשים כולם משמשין אכתי קשה הא הקיסר לא הכחיש דברי ר"י אלא מהני נחשים דארבעינהו, והל"ל לר"י להשיב דלמא היא מהמיעוט ולא הכחיש אותו הקיסר דהא כל בהמות וחיות איכא מיעוטא ודלמא האי נחש הוה ממיעוטא אלא ע"כ כל בהמית וחיות אינן מקבלות זכר כלל וכלל וסבר הקיסר דגם נחש בכלל, ומש"ה הקשה מהאי נחש דארבעינהו וילדה לז' שנים והשיב לו ר"י אינהו נמי משמשי כאדם ומשמע דליכא חילוק אלא אי משמשי הוה כאדם דמשמש תמיד, ואי לא משמשי אינן משמשי כלל דאל"כ מנ"ל באמת לר"י דמשמשי כאדם דלמא הנחש דארבעינהו הוא מן המועט אלא ע"כ דאין לחלק בזה כן נראה לי:

עוד כ' הרב הגאון הנ"ל וז"ל, ומ"ש רו"מ להוכיח מש"ס דשאל אנחש מה"מ ולא שאל כן אשאר בהמות וחיות אלא ש"מ דשאר בהמות וחיות דלא מקבלי זכר לאחר עיבורן י"ל שנתברר זמן עיבורו מעת שקם לו זכר, משא"כ בנחש דמשמשי שימושי עכ"ד ולא הועיל כלום, דהא עכ"פ דשאר בהמות ג"כ איכא למיחש שמא לא נתעברו אז רק אח"כ וצ"ל שלא זזה ידם מעת שקבלו זכר א"כ גם בנחש איכא למיקם עלה דמילתא שלא תהא זז ידם מעת שנולדה או שילדה עד שתלד שנית עכ"ל, ונראה לי דלאו דחוי' האמת שגם בנחש אפשר למיקם עלה דמלתא, ורק בשאר בהמות אפשר בקל דמשעה שקיבלה זכר לא זז ידו ממנה ובנחש צריך משעה שנולדה וזה דבר קשה, ע"כ לא שאל רק מנחש, וחסר רק תיבה אחד במכתבי שכתבתי לו וכך צ"ל וזה א"א בקל ותיבת בקל נחסר. גם מ"ש אמנם מעיקרא לקמ"ד דעל שאר חיות ובהמות לא בעי קרא ודי להם בקבלה שהי' להם דכיוצא בהם מצינו בכ"א כנגדו באילן כמ"ש בש"ס אבל גבי נחש הוא פלא כמ"ש בש"ס ולאותו רשע לא מצינו חבר, לא הבנתי אמת שמצינו כיוצא בהם באילן אבל אינו ידוע אכתי איזה בהמה וחי' דומה לאותו האילן שמוציא פירותיו לז"פ כמו שחשיב התם, ע"כ נ"ל דלפי דעת הת"ש דבן חית לא מהני ח"י ה"ה בנ"ד ל"מ ח"י דכיון דראה שעלה עלי' זכר ומאותו הזמן ליכא רק ז"ח וכמ"ש כיון שכ' הת"ש בש"ח דראוי להחמיר אפילו מדאורייתא, אע"פ ששהה ז"י ע"ש ע"כ יש להחמיר בנ"ד. והנה הרב הגאון הנ"ל הביא ראי' לדברי הת"ש מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' אבות הטומאה, ע"כ מוכרח אני להביא דברי הרמב"ם ככתבו וכלשונו, ולהביא ראיה מוכרחת לדברי הת"ש מדברי הרמב"ם וז"ל השוחט את הטריפה שחיטתו כשירה אע"פ שהיא אסורה באכילה הרי היא טהורה, וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת שחיטת אמו מטהרתו מידי נבילה, מצא בה בן חית חי נטרף אע"פ שנשחט אחר שנטרף אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה לפי שאין במינו שחיטה, לפיכך ולד בהמה שלא שהה ג"י גמורין אם שחטו בתוך ג"י אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה מפני שהוא כנפל עכ"ל. ועי' בכ"מ שנדחק לפרש מ"ש הרמב"ם מצא בה בן חית אי נטרף מיירי בשלא שחטה או בשחטה ונתנבלה וזה דוחק כי מלשון הרמב"ם משמע דקאי אמאי שכ' קודם לזה דמיירי בשחטה ונמצא טריפה וגם תיבת נטרף קשה לפירושו ע"ש, ולי נראה לפרש דברי הרמב"ם דמ"ש מצא בה בן חית חי נטרף דקאי על מ"ש מקודם בשחטה ונמצאת טריפה והוצעת דברי הרמב"ם כך הוא מתחילה כ' השוחט את הטריפה אע"פ שאסורה באכילה מהני לטהרה מידי נבלה לגבי עצמה ואח"כ כ' וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת והיינו בן טית מת ובכלל זה נמי אם נמצא חי ואח"כ מת עי' כ"מ שם בשם הר"י קורקיס שחיטת אמו מטהרתו מידי נבילה אבל אם הבן טית נמצא חי ושחטה אח"כ לא נ"מ כלל בשחיטת אמו, דהא מהני שחיטת עצמו ואח"כ כ' מצא בה בן חית חי נטרף והיינו דמהני בי' שחיטת אמו דלא הוה אלא טריפה, ואתא לאשמועינן דבבן חית נ"מ בשחיטת אמו אפילו נמצא חי ואח"כ נשחט דהא לא מהני בי' שחיטת עצמו, וזה שסיים הרמב"ם אע"פ שנשחט אחר שנטרף והיינו לאחר שנמצא במעי' טריפה דלא הוה אלא טריפה כנ"ל, אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה והיינו שחיטת עצמו לא מהני לפי שאין במינו שחיטה ומהני שחיטת אמו לטהר מידי נבילה כלל דברי הרמב"ם דלענין ג' דברים מהני שחיטת טריפה לטהר מידי נבילה הן לענין עצמה והן לענין בן טית מת או חי ואח"כ מת והן בן חית אפילו חי ואח"כ נשחט מ"מ צריך לשחיטת אמו לטהרו מידי נבילה דשחיטת עצמו לא מהני וא"כ מוכח בפשיטות כדברי הת"ש בסי' י"ג דבודאי בן חית ל"מ ח"י מדלא משכח אופן בבן חית דאינו צריך לשחיטת אמי, ואי תימא דמהני ח"י הא איכא אופן בבן חית נמי דאין צריך לשחיטת אמו לטהרו כגון בשהה ח"י וגם אמאי כ' נטרף הא אפשר דיהי מותר אפילו באכילה אם ישהה ח"י, אע"כ דס"ל ג"כ דלא מהני ח"י בבן חית בודאי וכדעת הת"ש, וא"צ לדחוק כמ"ש הרב הגאון הנ"ל בתשו' מדחילק בסיפא בין שהה ז"י ולא חילק ברישא ע"ש, ודו"ק:

תוכן העניינים

יד יוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה