יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג
חיו"ד · א
יו"ד סי' י"ד סי' ה' עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואח"כ נשחטה האם, והוציאו העובר והרי היא נקבה החלב שלה אסור לשתותו עיי' ט"ז וש"ך וב"ח והפר"ח אי מהני ס' נגד האבר האסור. והנה המ"ל פ"א מהל' משכב ומושב הביא דברי המרדכי סוף חולין שכ' בשם רבינו משולם דהיכי דתחלת ביאתו לעולם הוא ע"י תערובות לא שייך ביטול, והביא שם ראי' מהא דיבמה שרקקה דם דחליצתה כשירה לפי שא"א בלא ציחצוח רוק, וקשה נימא דהדם מבטל הרוק אלא ע"כ כיון דתחלת ביאתו לעולם הוא ע"י התערובות לא שייך ביטול. והמ"ל שם הביא ראי' לדברי רבינו משולם מהא דאיבעי לן בפ' בהמה המקשה מהו לגמוע חלבו דהאי איסור יוצא כו' ופסקו הפוסקים לחומרא דהחלב אסור וא"ת דמהני ביטול א"כ מדאורייתא נתבטל ברובא וה"ל ספק דרבנן ואמאי אזלינן לחומרא בהך איבעיא אלא ע"כ דבר שבא לעולם ע"י תערובות ל"מ ביטול. והקשה שם על חכמי אשכנז שכ' דאי איכא ס' בטול והא תחלת ביאתו לעולם הי' ע"י תערובות ע"ש והביא שם בשם הר"ח אלפנדרי שרוצה להליץ בעד חכמי אשכנז דזה לא מיקרי תחלת ביאתו לעולם ע"י תערובות דהחלב שבתוך האבר מתחילה לא היתה מעורבת עם שאר החלב שבגוף משא"כ גבי רוק של יבמה וש"ז של זב מעולם לא הי' מקום מיוחד בלתי תערובות. והביא ראי' לדבריו מתוס' זבחים פ"ב ד' כ"ה דאיתא שם א"ר אמי א"ר אלעזר הוא בפנים ורגלי' בחוץ חתך ואח"כ שחט כשרה פי' רש"י חתך רגלי' ואח"כ שחט כשרה שלא נתערב דם פסול יוצא עם דם שבמזרק שנתקבל בו הדם. שחט ואח"כ חתך פסולה פי' רש"י שמשנשחטה נפסלה דם הרגלים ביוצא וכל דמי הבהמה יונקים זה מזה ועלה ויצא דרך ביה"ש ונתערב בדם המזרק ופסלו. ופריך חתך ואח"כ שחט כשרה בעל מום קא מקריב אלא אימא חתך ואח"כ קיבל כשרה וכו'. קיבל ואח"כ חתך פסולה שמעת מינה דם המובלע באברים דם הוא פי' רש"י דאי לא הוה דם היכי חייל איסור יוצא ומשני דילמא משום שמנינות פי' רש"י דשמנינות דחזיא לאכילה וחשוב כבשר לאיפסולי ביוצא ונפקא דרך ביה"ש ופסלה לדם שבמזרק וכ' התוס' ד"ה שחט ואח"כ חתך פסולה וז"ל דדם פסול אינו בטל ברוב כדמוכח פ' התערובות ד' ע"ט ע"ב דגזרינן גזרה במקדש עכ"ל, פי' שמא יהי' הרוב בחוץ, וקשה הא בלא"ה לא בטיל דתחילת ביאתו לעולם היא ע"י תערובות אלא ע"כ דזה לא נקרא תחילת ביאתו לעולם עי"ת שהדם שבתוך רגליו לא הי' מתחלה מעורב עם הדם שבשאר הגוף וה"נ לענין החלב. ושמעתי מהרב הגאון מ' צבי אבד"ק קיטוב ז"ל לדחות זו הראי' דהתוס' כ' לקמן ד' ע"ט ע"ב ד"ה במאי קאמיפלגי דבדם פסול שנתערב בדם כשר שזורק לשם מים ע"ש א"כ מוכרח התוס' לומר הטעם משום גזירה דאי לא"ה אע"ג דלא בטל מ"מ מותר לזרוק לשם מים ע"ש בתוס' ותבין. אבל אחר העיון נראה שהיא ראי' מוכרחת מדברי התוס' לדברי הרח"א הנ"ל דהנה לעיל ד' כ"ה ע"א איתא גורעין ומוספין ודורשין דהא דכתיב ולקח מדם הפר היינו דם מהפר ולאפוקי היכי דנשפך כל הדם על הרצפה ואח"כ קבלו מהרצפה דפסול דאי ס"ד כדכתיב מדם ואפילו מקצת דם הא א"ר יהודה א"ר השוחט צריך שיקבל את כל הדם שנ' ואת כל הדם ישפך הרי מוכח מכאן דבעינן כל הדם ראוי לזריקה א"כ מוכח שפיר מדברי התוס' הנ"ל דזה לא הוי תחלת ביאתו לעולם ע"י תערובות ובטל דאל"כ הל"ל להתוס' לומר דמש"ה פסולה ואינו בטל משום דבא לעולם עי"ת ואין לומר יזרוק לשם מים דהא בעינן שכל הדם של קרבן יהי' ראוי לזריקה כנ"ל. ולא דמי להא דלקמן ד' ע"ט, דהתם מיירי דנתערב הדם בדם פסול של קרבן אחר שייך לומר שיזרוק לשם מים, אבל לא הדם של קרבן אחד כגון הכא ול"ל הטעם משום גזירה אע"כ דזה לא נקרא בא לעולם עי"ת וא"ל לפי"ז אמאי בחתך ואח"כ קיבל כשר הא לא קיבל כל הדם בכלי, דהנה הרמב"ם פ"א מהל' פה"מ הל' כ"ו כתב נשפך מקצת הדם על הארץ וקיבל מקצתו מדם הנפש כשר, וכ' הכ"מ אע"ג דאמר צריך שיקבל כל הדם היינו בשלא נשפך על הארץ בעינן שיקבל כלו, אבל אם נשפך מקצת דם, דם הנשאר מיקרי כל הדם ע"ש, א"כ ה"נ אם לא חתך מקודם הרגל בעינן שיהי' כל הדם כשר לזריקה אבל היכי דנחתך הרגל מקודם, דמי לנשפך מקצת הדם על הרצפה ומיקרי דם הנשאר כל הדם, אך עדיין י"ל דהא כ"כ התוס' הטעם משום גזירה היא לפי המסקנא דהטעם הוא משום שמנינות האבר ומש"ה צריך לומר משום גזירה. דאל"כ אף שהוא פסול יזרקנה לשם מים היינו השמנינות וא"כ שוב ליכא ראי' מדברי התוס' לדברי הרח"א הנ"ל וכקישיות הרב הנ"ל. אבל אחר העיון ראיית הרח"א היא ראי' מוכרחת מדברי התוס' הנ"ל ואין דיוקו מדלא כתבו התוס' דמש"ה לא בטל משום דהוי ביאתו לעולם עי"ת אלא הוכחתו מהאי גופא שכ' התוס' דמש"ה לא בטל כדאמרינן לקמן דגזרינן גזירה במקדש. והנה התוס' לקמן ד' ע"ט כתבו דלר"פ דהלכתא כוותיה (דדברי רב זביד נשאר בקושיא עיי' רשב"ם ב"ב ד' נ"ב ע"ב ד"ה קשיא) הוה הגזירה דילמא יהיה הפסול מרובה מן הכשר אבל הא לא גזרינן דלמא אתי למזרק דם הפסול בעינא ע"ש היטב בתוס' וא"כ כאן נמי לפ"ד התוס' דהטעם הוא משום גזירה ע"כ החשש דלמא לפעמים יהי' הרוב חוץ לעזרה והמועט בפנים ואתי נמי לזרוק הדם הפסול מוכח מזה דהתוס' ס"ל דשפיר בטל כה"ג וא"כ יש לגזור שמא יצא הרוב בחוץ לעזרה ויהי' הרוב פסול ויבטל המועט שנשאר והוה כלו פסול אבל אי נימא דס"ל להתוס' דלא בטיל משום דאתא לעולם עי"ת א"כ אף אם יצא הרוב לחוץ אכתי מצי לזרוק דהמועט שנשאר בפנים לא בטיל והרוב שנשאר בחוץ יהי' נחשב כמים היינו השמנינות כמסקנת הגמרא וכמ"ש התוס' לקמן ומאי גזירה שייך כאן. וא"ל דגזרינן דלמא יתערב בדם אחר שיצא לחוץ והדם שיצא לחוץ יהי' רוב פסול מבטל המועט זה אינו דהוה גזירה לגזירה, חדא דגזרינן שמא יצא הרוב לחוץ והרוב שיצא לחוץ אטו דם אחר שיצא לתוך וזה ודאי לא גזרינן אפילו בקדשים. וא"כ מוכח דס"ל להתוס' אף בתחילת ביאתו לעול' עי"ת בטל ומבטל הרוב את המועט שנשאר בפני' ולכך שייך למגזר וכמ"ש והמ"ל לא הבין כן וכו' כוונת הרח"א ולכך דחה ראייתו מתוס' דהתוס' קושטא דמלתא נקט ע"ש ולפמ"ש דברי הרח"א וראייתו מתוס' כראי מוצג. אך קשה קושיא הב' של המ"ל א"כ אמאי אזלינן לחומרא בבעיא זו, כיון דליכא אלא איסור דרבנן דמדאורייתא בטל ברוב. ולדברי הרח"א לא שייך תירוץ הנו"ב מ"ת סי' ל"ד שכ' דדבר שבא לעולם עי"ת דדוקא ברוב אינו בטל דדומיא בסנהדרין, אבל בס' בטל דלפ"ד הרח"א אין זה דבר שבא לעולם עי"ת ואף ברוב בטל מה"ת וצ"ל דס"ל כדעת הגה"מ הובא בב"י סי' תל"ז באו"ח דכל תיקו אף באיסור דרבנן אזלינן לחומרא. אך קשה הא הב"י בש"ע שם לא פסק כהגה"מ וכאן פסק לחומרא וצ"ע:
ואגב נראה ליישב קושית הכו"פ מה שהקשה בסי' ק"ב על הא דקיל"ן דדבר שיש לו מתירין ובשאר דברים חשובים דהיכי דלא בא האיסור קודם שנתערב דבטל מהא דהקשה תוס' גבי האומר פרוטה בכיס הקדש מעל אמאי לא בטל ברוב וכ"ת משום דהוה דשיל"מ וכו' וכן הכ"מ כתב בפ"ז מהל' מעילה וכו' דבאמת מזה הטעם אינו בטל א"כ מוכח אף דלא בא האיסור מקודם ורק אחר שנתערב מ"מ אינו בטל ונ"ל דלפי ס"ד של התוס' דדבר שיש ל"מ אינו בטל מדאורייתא מדמעל, וכן צ"ל לדברי הכ"מ דס"ל דדבר שיש לו מתירין אינו בטל מדאורייתא, ומשום הכי אף שלא בא האיסור קודם שנתערב נמי א"ב אבל אנן דקייל"ן דדבר שיל"מ לא הוה רק מדרבנן א"כ היכי דלא בא האיסור קידם שנתערב לא גזרי רבנן ודוק ולולא דמסתפינא הייתי אימר לתרץ קושיות המ"ל ושאר גדולי האחרונים אמאי אזלינן לחומרא בבעיא זו הא ליכא אלא איסורא דרבנן דהא מדאורייתא בטל ברוב וכמ"ש בשם הרח"א וגם בש"ך סק"כ דליכא אלא איסור דרבנן דמדאורייתא בטל ברוב ע"ש, ותיקו באסורא דרבנן קייל"ן לקולא כמבואר בש"ע אורח חיים סי' כ"ג וסי' תל"ז ע"ש ונ"ל ליישב דהנה מקור הדבר הוא בשבת דף ס"ה ע"ב גבי הא דבעי אביי אשה מהו שתפרוף על האגוז לבנה קטן בשבת וכו' ואסיק בתיקו וע"ז כתבו הרי"ף והרא"ש וקייל"ן דכל תיקו דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא ומשום הכי פסק שם דלר"ה אסור ולכרמלית מותר וכן בסי' תל"ז גבי המשכיר בית לחבירו בי"ד פסק אם ביטל דלא הוה אלא מדרבנן אמרינן חזקתו בדוק אבל אם לא ביטל והיא לאח"ז איסורו דא"א לבטל צריך לבדוק ע"ש, והוא ג"כ איבעי' דלא אפשיטא ע"ש. ונ"ל דכ"ז שייך בדבר דאית ביה תרתי איסור דאורייתא ואיסור דרבנן כמו גבי שבת דלר"ה היא דאורייתא ולכרמלית היא דרבנן וכן גבי חמץ בלא ביטול הוא דאורייתא ובביטול הוא דרבנן משום הכי מצינן למימר הא דהניח בגמרא בתיקו או בבעיא דלא איפשיטא דנ"מ דנילך לחומרא היכי דאיכא בהדבר איסור דאורייתא אבל אי ליכא בהדבר איסורא דאורייתא הדרינן לכללא דאוריית' דספיקא דרבנן לקולא אבל הכא בנ"ד דליכא בשום פעם שום איסור דאורייתא דהא בטלה ברוב ואפ"ה הניח בתיקו אלמא דעת חכמי הגמרא להחמיר אף בליכא אלא איסורא דרבנן ואין מדמין גזירות זו לזו. כן הי' נראה לפי קט שכלי לישב אך דמסתפינא אולי ימצא באיזה מקום דאף בכה"ג אמרינן תיקן באיסורא דרבנן לקולא, שוב ראיתי דשפיר מסתפינא דהא גם כאן איכא לפעמים איסור דאורייתא כגון שיצא חצי העיבור, עי' ת"ש סי' י"ד סי"ה גם נ"מ בבן פקועה הבא על בהמה דעלמא והוליד נקבה דהחלב אסורה ג"כ ואיכא א"ד: