אור ברסלב
יד יוסף חלק ב חושן משפט › כט

יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג

חושן משפט · כט

כח

נשאלתי בשני יורשים שירשו בירה גדולה, ובה בתים הרבה ודרכם הי' להשכיר הבתים לשוכרים אחרים והם דרו במקומות אחרים, ועמד יורש אחד ומכר חלקו שיש לו בהבירה לאיש אחר, ואין החלקים מבוררים עדיין לכל אחד בפני עצמי, והשוו ביניהם שהשתמשות הבירה תהי' שוה בשוה, שהלוקח ידור בעלי' שקורין גארין ג"ש, והיורש ידור בהבתים התחתונים ג"ש ואחר עבור הג"ש יתחלפו. והנה הלוקח דר בעצמו בעלי' והיורש משכיר הבתים כמקדם, ועשו על ההשוואה הלז תוקף ע"פ נימוסי קיר"ה, ונכתב בהתוקף שעשו ביניהם שישלמו המס מהבירה שוה בשוה וחתמו ע"ז וכאשר ראה הלוקח שנכתב שישלמו המס שוה בשוה, אמר להיורש כיון דחק המדינה נתן מהקיר"ה שאם משכירין אפי' בית ח' מהבירה שמין כל הבתים כמה שוה דירתן ומשלמין מס מזה להקיר"ה, מדוע ישלם הוא כיון שהוא דר בעצמו בחלקו ואין צריך לשלם רק מחמת השכרת הבתים של היורש, והסכימו שניהם אז שיעמדו לד"ת ע"ז, על מי חל המס הזה, והמס עולה לסך גדול וקרבו למשפט להורות להם ע"פ ד"ת הדין עם מי.

תשובה. הנה לכאורה הדין עם היורש שאין צריך לשלם כל המס כיון שרשות בידו להשכיר הבתים, וא"כ שוב הוה רק גרמא בניזיקין ופטור כן הי' נראה לכאורה אבל אחר העיון נראה שהדין עם הלוקח שהיורש צריך לשלם כל המס ל"מ בנ"ד שעדיין הם שותפים בכל הבירה ואינו מבורר עדיין חלק של כאו"א, וגם גילה הלוקח דעתו בשעת ההשוואה של השתמשות הבירה שאינו רוצה לשלם המס. בודאי הדין עמו שאין צריך לשלם כלום מן אותו המס, דלאו כל כמיני' של היורש להשכיר חלקו ולגרום לו היזק, דאפי' להרבות בדיורים ולהשכיר לרבים ממנו אין לו רשות מחמת קלקול הכתלים כמבואר בסי' קנ"ד סי' ב', ואף למכור חלקו לאחרים הרבים אין רשות בידו, כיון דבשעה שנשתתפו הי' להם ההשתמשות שוה בשוה, ועתה ימכור לרבים שיהי' להם השתמשות יותר אין יכיל לגרום להשני היזק מחמת קלקול הכתלים שהם עדיין בשותפות עי' נה"מ שם. ואף דזה לא הוה רק גרמא ואין ההיזק נעשה מיד ולא ברי היזקא, מ"מ בשותפים יכיל למחות בידו השותף הב'. וא"ל דזה דוקא לכתחילה יכיל למחות בידי, דגם גרמא אסיר לכתחילה כמבואר בגמרא ב"ב דף חית, וא"כ בנ"ד ג"כ דוקא מכאן ולהבא יכול למחות מלהשכיר אם לא שישלם כל המס, אבל המס שנתחייבו עד עתה אין היורש מחויב לשלם להלוקח מה שמוציאין מהקיר"ה, דלא הוה רק גרמא אבל באמת ז"א דיותר מזה גבי שותפים מצינו שחייב אחי' בגרם רק מניעת הריוח כמבואר בסי' קע"ו סי' י"ד בשותף שמכר הסחורה של השותפות קודם שהגיע זמן המכירה של הסחורה ונתייקר, אח"כ שחייב לשלם ועי' נה"מ הטעם דשותפים הוו קבלנים זה לזה וחייב דהוה כאומר אם אוביר ולא אעבוד אשלם במטבא, דצריך לשלם אף אם לא התנה ע"ש, וכ"ש בזה דברי היזיקא דידוע כיון שזה משכיר בתים שלו בודאי יצטרך גם הב' לשלם ג"כ בעד דירתו, בודאי הדין שצריך היורש לשלם כל המס ולהחזיר לזה מה שגרם לו לשלם. ואין לחלק בזה בין שותפים בסחורה ובין שותפים בקרקע דודאי בין בסחורה ובין בקרקע בודאי נעשו קבלנים זל"ז להתעסק לטובת השותפות, ולעיין בתקנתא של חבירו וחייב אף בגרמא, ועי' ת"ש סי' י"ח אות כ"ד, וכן יש קצת ראי' מדברי ת"ה הובא בח"מ סי' קע"א ברמ"א שפסק אף בבית שיש בו דין חלוקה אם ע"י החלוקה יהי' נגרע משוי' אין יכול לכוף לחבירו לחלוק ע"ש, ואף שהש"ך שם הביא בשם מהרש"ך שחולק ע"ז היינו דוקא שם כיון שרוצה לחלוק עצמו מהשותפות, וכיון שיש בו דין חלוקה רשות בידו לחלוק עצמו ולא משגיחין גבי קרקע על ההפסד שבא ע"י חלוקה אבל כאן שלא נתברר עדיין חלק של כל או"א, ועדיין הן שותפים בכל הבירה בודאי, לפענ"ד חייב לשלם לחבירו כל ההפסד שבא ע"י לחבירו, והנה זה פשיט בעיני. אך אם כבר חלקו עצמן ונתברר חלק של כאו"א ורק שהם תחת נומער אחד שגם בזה הוא חק המדינה מקיר"ה שצריכין לשלם מכל הבתים, אם אחד משכיר אפי' בית אחד אם יכול להשכיר ולגרום היזק לחבירו, מי נימא כיון דחלק כאו"א מבורר ואין שם שותפים עליהם שוב כל אחד יכול לעשות בשלו מה שירצה, ואף שיגיע עי"ז היזק לחבירו, או לאו, ולכאורה נראה לי להביא ראי' מדברי הרמב"ם, והובא בש"ע סי' קס"ב סעי' וא"ו באחד מבני המבוי שביקש לסתום פתחו ולהחזירו למבוי אחרת בני מבוי הישינה מעכבין ע"י, דשמא יבא עליהן מס, ויתמעט מחלקן מס הקצוב עליהן דכ"ז שהי' פתחו פתוח למבוי הי' מסייע עמהן במס, ועתה שנסתם הפתח שוב לא ישלם מס עמהן, ויתוסף על חלקן. אלמא לגרום להוסיף מס עליהן יכולין למחות ע"י, אף דהתם נמי החצר מבורר שהוא שלו ואדם יכול לעשות בשלו לסתום ולפתוח, עכ"ז היכי דגורם להוסיף מס על בני המבוי יכולין לעכב ואף דהתם אין הוא הגורם להמס שיבא, מכ"ש בנ"ד שהוא הגורם להמס שיבא על חבירו בודאי יכול לעכב ע"י מלהשכיר, וא"ל דהתם מיירי במס קצוב של אכסניא של המלך בכל פעם שצריך מטיל על בני המבוי הלכך כבר נתחייב ליתן אותו המס ומש"ה יכולין לעכב ע"י, וכן מבואר ברמב"ם וש"ע דבמס שאינו קצוב אין יכולין לעכב ע"י ע"ש, אך ז"א דזה החילוק בין מס הקצוב ובין שאינו קצוב לא שייך אלא היכי שאין הוא הגורם למס שיבא כמו התם במבוי שרוצה לסתום הפתח, אבל בנ"ד שהוא הגורם להמס שיבא, אין לחלק בהכי ואין רשות בידו להשכיר ולגרום מס לחבירו, וזה מבואר ברמ"א בסי' קס"ב והוא מדברי המרדכי וז"ל, וכשגובין מס לפי ממון אין חילוק בין ממון שלו ובין ממין של חבירו שעוסק בהן צריך לשלם מס מהן, והטעם כיון שעושה עין ומחמתו צריכין לשלם מס יותר, ואף להי"א שם דס"ל שא"צ לשלם ממעות אחרים היינו משום שיש תקנה לדבר, לומר למלך שהממון הוא של אחרים ואינו שלו כמבואר במרדכי שם אבל בלא"ה הי' צריך לשלם אף מממון אחרים מפני שעושה עין והוא גורם להוסיף על המס, ואף דהוה רק גרמא, מ"מ חייב והטעם דבמס הוה כשיתפים ובשותפים חייב אף בגרמא כנ"ל, וא"כ ה"ה בנ"ד אף שכבר חלקו ומבורר חלק של כאו"א, מ"מ כיון דהמשכיר גורם להמס שיבא, בודאי יכול לעכב ע"י, וכ"ש בנ"ד שעדיין לא חלקו והם שותפים בהבירה בודאי יכול לעכב בידו מלהשכיר, עד שיקבל עליו כל המם, ואם השכיר ותבעו להב' והוצרך לשלם חייב להחזיר לו, דבמס קי"ל דאדם נתפס על חבירו ויש לי עוד כדמות ראי' לזה מס"ס קנ"ה, גבי שני שכינים הדרים יחד וביתו של אחד נפרץ, ועי"ז באים גנבים להשני דהרמ"ה ס"ל דצריך לתקן ואם לא תיקן ובאו גנבים לבית חבירו חייב לשלם, ע"ש בטור, והראש חולק ע"ז והב"ח פוסק כרמ"ה, והש"ך חילק עליו דל"ד למחיצות הכרם שנפרצה, דהיזק כלאים הוא ברי כשנפרצה אבל גנבים מאן לימא לן שיבואו, ויותר ברי היזיקא בפורץ גדר בפני בהמת חבירו, ואפ"ה פטור ע"ש, והנה הנה"מ תמה עליהם, דבניזקין לענין הרחקה לא תליא מילתא בברי היזיקא, ורק הדבר תלוי אם הוא גירי' דילי' או לאו ע"ש, והדבר קשה לומר על שני המאורות הגדולים אשר כל בית ישראל נשען עליהם, שיטעו בזה, אבל לפמ"ש לעיל דבשותפים שאני, ניחא, והיינו דבר התלוי בשמירת המבוי או העיר, כלם שותפים ליתן לכל התלוי בשמירה מפני גנבים, כמבואר במשנה, כיפין בני העיר זא"ז לעשות חומה דלתים כו', ובזה מחולקין, הרמ"ה ס"ל כיון דלענין שמירה מגנבים הוו כשותפים מש"ה חייב, אף דהאי דגנבים לא ברי היזיקא כהאי דנפרצו מחיצות הכרם, והש"ך ס"ל כרא"ש כיון דלא ברי היזיקא אף דיכול לכופו לתקן הכותל מ"מ אם לא תיתן אינו חייב, אם באו גנבים, אבל אם הי' ברי היזיקא, כ"ע מודים דחייב, ול"ק קושית הנה"מ דשותפים שאני, וא"כ בנ"ד דברי היזיקא ובמס דינם כשותפים, דכל היושבים תחת נומער אחד אם אין לאחד גובה מהב' כל המס ע"פ הנימוס, א"כ אף במבורר חלק של כאו"א מחויב המשכיר ביתו לשלם כל המס שגרם לו לשלם. ועוד יש קצת ראי' מהאי מעשה הובא בש"ס ב"ב דף חית בהאי דמי כלילא דשדי אעברי' אתו לקמי דרבי ופטר לרבנן ע"ש במהרש"א בח"א, דה"ט דפטר רבי לרבנן משום דע"ה הם עיקר הגורמים להמס שיבא ע"ש, וכ"ש היכי דגורם ממש ע"י מעשה דידי' דודאי השני פטור והוא חייב לשלם כל המס. ולכאורה אפשר לומר דזה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד גבי עשאו עבדו אפותיקי ושחררו דהשחרור מוציאו מידי שעבוד דרמב"ם ס"ל פ"ז מחובל דהמשחרר חייב לשלם לבע"ח, והראב"ד שם בהשגות השיג עליו ופוטר המשחרר דל"ד לשורף שטרותיו של חבירו דהתם בדחברי' קעביד משא"כ במשחרר עבדו בדנפשי' קעביד ע"ש, הרי דאף דהתם הוה מזיק וגרע מגרמי עי' תוס' גיטין דף מ"א, ואפ"ה ס"ל להראב"ד דפטור כיון דבנפשי' קעביד, וה"ה נמי בנ"ד כיון דבנפשי' קעביד פטור להראב"ד מהמס של חבירו, וא"ל א"כ במוכר שט"ח וחזר ומחלו דצריך לשלם לחבירו משום דיד"ג לפי סברת הפוסקים דה"ט דיכול למחול משום דאית לי' להמוכר שני שיעבודין שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסי, ושיעבוד נכסי יכול למכור, אבל שיעבוד הגוף אינו יכול למכור, ולכך יכול למחול שיעבוד הגוף, וכיון שנפקע שיעבוד הגוף ממילא נפקע שיעבוד הנכסים. והראב"ד בהשגות פ"ו מהל' מכירה כ' על הרמב"ם דכ' דטעם דיכול למחול משום דמכירת שטרות דרבנן וז"ל, א"א לא מן השם הוא זה אלא משום שהלוה אומר ללוקח אני לא שעבדתי לך א"ע ולפיכך אם כותב בשטר חוב משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך, א"י למחול משמכר השטר חוב עכ"ל, ועי' בקצה"ח שמביא דברי הראב"ד, ופי' דבריו שאינו מחלק בין שעבוד הגוף ובין שעבוד נכסים, ומצד המלוה הי' המכירה קיים אבל אם מחל המלוה, שוב יכול הלוה לומר לאו בעל דברים דידי את, ומביא שם בשם בעה"ת דכ' בשם הראב"ד דהמוכר שט"ח לחבירו, דכ"ז דלא כ' לי' זיל דון ואפיק לנפשך לא מצי לתבוע ללוה, אלמא דס"ל לראב"ד דאף שעבוד הנכסים אינו יכול למכור, וא"כ קשה אמאי צריך לשלם המוחל הא בדנפשי' קעביד, כמו גבי עשאו עבדו אפותיקי ושחררו, אבל באמת זה לק"מ דרמב"ם פ"ז מה"ל הל' יוד כ' הטעם דמש"ה צריך המוחל לשלם שהרי גורם לו לאבד השטר והרי הוא כמו ששרפו, ובשורף שטר של חבירו גם הראב"ד מנדה דהתם בדחברי' קעביד, ועכ"פ בנ"ד דבנפשי' קעביד, לכאורה לדעת הראב"ד פטור אבל ז"א דא"כ קשה מכל הראיות שהבאתי לעיל דאף בשלו אין לו רשות לגרום היזק לחבירו, אלא ע"כ צריכין אנו לחלק דהיכי דגורם היזק לחבירו דיצטרך להוציא ממון ע"י גרמי דילי' כגון במסים וכגון שיבאו גנבים ע"י ויפסד ממונא עי"ז בודאי חייב לשלם הזיקו, והראב"ד לא פליג אלא היכי דגורם לו רק להזיק שעבודא שיש לו על נכסי חבירו כגון בעשאו עבדו אפותיקי דאינו מזיק לו גוף הממון דהעבד הוא ברשות האדון עדיין לשחררו, רק שיש לו שעבוד עליו, ובזה מחלק הראב"ד בין שורף שטר של חבירו, אף דהתם ג"כ רק גורם להזיק שעבודו, מ"מ כיון שעושה בשל חבירו חייב, משא"כ בעבד דעשה בדנפשי' פטור, וא"כ בנ"ד דגורם להפסיד ממון לחבירו פשיטא דחייב דהוה גרמי, וכמ"ש לעיל. כנ"ל להלכה:

תוכן העניינים

יד יוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה