יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג
חושן משפט
א
מעשה באחד שהציל עצים משלוליתו של נהר ע"י פועלי עכו"ם ובעצים לא הי' רושם וסימן של מי הם ואח"כ בא ישראל אחר ולקח העצים לעצמן ומכרן, ועתה תובע הראשון להחזיר לו דמי העצים שהוא זכה בהן קודם מן ההפקר:
תשובה. לכאורה לא זכה בהן הראשון כיון שהציל ע"י עכו"ם ואין שליחות לעכו"ם, ול"מ משיכת העכו"ם שהוציא מן המים. שוב ראיתי במחנה אפרים הל' שליחות סי' י"א, שכ' נהי דאין שליחות לעכו"ם אבל פועל עכו"ם ידו כיד בעה"ב כמו עבד כנעני דשכירות ליומא ממכר הוא, אך זה דיקא אם שכרו לימים ומטעם הנ"ל דשכירות ליומא ממכר הוא, אך שם משמע דאף אם שכרו בקבלנות נמי יש שליחות לעכו"ם ע"ש דמיירי ששכרו לתקן המעקה וכ' דבעה"ב מיתר לברך וא"כ לפ"ז בכל שליחות היכי דעושה בשכר יש שליחות לעכו"ם, וזה צ"ע דבכמה מקומות בש"ס לא משמע כן וצ"ל דמיירי בשכיר יום, ודוק. שיב ראיתי בנתיבות המשפט בסי' קפ"ח שהאריך בזה ע"ש מ"ש בזה ולפ"ד הנה"מ לא קנה כאן הראשון שהוציאן ע"י פועלי עכו"ם, ומ"מ נראה דצריך הב' להחזיר לו ההוצאה ועי' ש"ך סי' ק"ה סק"א:
ב
שאלה. באחד שקיבל עליו לבנות בית של חבירו בעד סך מסוים, ובשעת השואה חישב המקבל כמה עצים יהי' צריך להבית וחישב בעד כל חתיכה עץ כך וכך עד שעלה לסך פ' ועוד חישב לו כמה צריך ליתן להבעלי מלאכות כך וכך ועשה מזה ס"ה ועלה לאותו הסך שהשוה עצמו ע"י ואח"כ נמצא שלא הי' צריך כ"כ עצים וגם השכר מלאכה לא הוציא כ"כ והבעה"ב אינו רוצה ליתן לו רק כפי סך העצום שנתן לצורך בנין הבית, וגם בעד השכר מלאכה כפי שהוציא, והקבלן טוען אף שחישב בשעת השואה כמה עצים צריך, מ"מ לא אמר זה רק כפי האומד ולעולם דעתו הי' שאף אם לא יהי' צריכין כ"כ עצים לא יפחת לו מדמי המקח שהשוה א"ע עמו וגם מה ששכר הבע"מ בפחות מ"מ מגיע לו כפי ההשואה בשכר טירחא ששכרם ועמד אצלם בשעת בנין הבית ומתחילה דעתו כך הי', והאונאה הי' יותר משתות:
תשובה. לפענ"ד נראה דצריך לנכות לו המקבל מה שחיסר מן העצים ואף אם כבר קיבל הדמים צריך להחזיר לו דהוה טעות בדבר שבמנין וחוזר אף בקרקע, וא"ל דהוה טעות באומד הדעת שטעה הבעה"ב וסבר שצריך כ"כ עצים וא"כ דמי לשאר אונאה בדמי המקח דלא שייך בקרקע, ואף דכאן הוה האונאה בהעצים מ"מ זה דומה להא דמבואר ב"מ דף נ"ו והובא בש"ע סי' רכ"ז סי' ל"ד דאם שכרו לזרוע לו קרקע דהוא איבעי' בגמרא אי אזלינן בתר קרקע או בתר הזריעה ולא איפשטא והמוציא מחבירו עליו הראי' והלח"מ פי' דמיירי ששכרו לזרוע בזרע של הפועל, ואפ"ה מבעי' אם יש לו הנאה מפני הזרע או אין לו הנאה מפני הקרקע אבל ז"א דהא הטעם של אונאה דאמרינן פחות משתות הוה מחילה היינו משום דא"א לצמצם בדמי המכירה ומש"ה מוחל וזה דוקא בדבר התלוי באומד הדעת, אבל כאן דאפשר להם לידע כמה עצים יהי' בהבנין הוה דבר שבמנין וחוזר אף בקרקע, ול"ד להא אם שכרו לזרוע הנ"ל דהתם מיירי דשכרו לזרוע זריעה הראוי' בה וזה א"א לידע איזה זריעה הראוי אלא ע"פ בקיאין בדבר ודמיא לטעות בשיווי המקח דאפשר ג"כ לידע ע"פ בקיאין מ"מ כיון דאין המוכר והלוקח רוב פעמים יכולין בעצמם לצמצם ולידע אמרינן דמחיל והתירה מיעטה קרקעות מאונאה כזו. אבל בנ"ד דיכולין שניהם בעצמם לידע כמה עצים הי' צריך להבנין בודאי הוה דבר שבמנין ואף בקרקע חוזר ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה אלא דאמר כו' שהקשו והא מקח טעות הוא דבעי לה ששה והוא לא שדי אלא ה' ע"ש ולפי' הנ"ל א"ש דזה לא הוה מקח טעות כיון דרוב פעמים א"א להם לידע בעצמם אלא ע"פ בקיאים כמה הקרקע צריכה הוה כטעות בדמי שיווי המקח דאיתמעטו קרקעות, וא"כ אף אי לא שדי כדאיבעי בכלל אונאה היא ואין אונאה לקרקעות וכן משמע מדברי רש"י שם ד"ה כדבעי לה ע"ש, אבל בנ"ד כיון דאמר מתחילה כך וכך עצים צריכין להבנין אף דאמר ע"פ אומד, מ"מ הוה טעות במנין כיון דאפשר להם לידע בעצמם כמה הי' צריכין וכן משמע שם בגמרא דהיכי דהזכיר בתחילה המנין אף שהי' ע"פ אומר שלו מ"מ הוה טעות במנין וחוזר אף בקרקע דלמה לי' לשני' דאמר שדאי בה כדבעי ולמה לא משני לעולם בהזכיר מקודם שיתא, ואח"כ באו עדים דלא שדי בה אלא ה' והיינו דהמקבל אמר מקודם שהשדה צריכה ששה והשוה עמו כפי השכירות של ששה ואח"כ נתברר ע"פ עדים, שלא שדי אלא ה' אלא היכי שהזכיר מקודם הסכום אף דטעה באומד וסבר שצריכה ששה מ"מ הוה מקח טעות אף בקרקע ואף דשם שא"א לידע אלא ע"פ עדים מכ"ש בנ"ד בודאי אף שכבר קיבל דמי המקח צריך להחזיר, אך בשכר המלאכה דא"א לצמצם וא"א לידע כמה שוה וכמה הוציא אלא בדרך דרך רחוק בודאי הוה בכלל אונאה, ואין אונאה לקרקעות כנ"ל:
ג
שאלה. אחד קנה עצים ונתן להמוכר אדרו"ף וגם תקע לו כפו כמנהג הסוחרים, והעצים הי' צריך המוכר להוליכם על המים ולהעמיד העצים להלוקח למקום ידוע ביניהם, ומחמת שלא הי' אפשר אז להוליך העצים מחמת קטנות המים התנה עמו בעת שיגדלו המים ויהי' אפשר להוליכו יוליך איתם ותיכף יתן לי הלוקח מיתר המעות מחשש אחריות של המים שלא ישטוף העצים. ובהגיע העצים לאותו המקום לא נמצא שם הלוקח לתבוע ממנו מותר המעות, והמוכר חזר אחריו לבקשו ולא נמצא, והלך המוכר ומכר העצים לאיש אחר ואחר ג"י בא הלוקח ורוצה ליתן יתר המעות וליקח העצים והמוכר טוען כיון שלא נתן לו המעות לזמן הקבוע א"כ בטל המקח של הראשון והמקח של השני קיים, והודה המוכר שלא הי' צריך להמעות ורק מחמת חשש אחריות קבע ז"פ:
תשובה. נראה כיון דהמנהג שאדרו"ף ותקיעת כף קינה אף דעייל ונפיק אזוזי מ"מ המקח של הראשין קיים אף דמבואר בסי' ק"צ דבעייל ונפיק אזוזי ביומי' דהמקח בטל בדבר שהוא בר חלוקא כנגד מה שלא נתן המעות, מ"מ בנ"ד כיון שהמוכר בעצמו מודה שלא הי' צריך למעות ורק מחשש אחריות התנה ז"פ א"כ המקח קיים אף בעייל ונפיק אזוזי כמבואר בסי' ט"ו. והנה בפ' האומנין אמרינן במוכר שדה מפני רעתה אפילו עייל ונפיק אזוזי קנה, ומבואר שם הטעם שזה שרודף אחר המעות לא מפני שעדיין לא גמר ומקני', אלא כדי שלא יחזור הלוקח, והקשה הסמ"ע דאדרבא אי לא נפיק ועייל אזוזי כ"ש דלא הוה מצי הדר ביה, ותירץ דמ"מ הוא ירא לנפשו שמא תתגלה רעתו וידחנו בדמים וגם לאו כל אדם דינא גמירי וא"כ בנ"ד נמי כיון דא"צ למעות אמרינן דגמר ומקני אף אחריש לו חשש אחריו' וי"ל דלא גמר ומקני' דילמא יקרה איזה אונס ויצטרך למיקם בדינא ודיינא, מ"מ במוכר שדהו מפני רעתה נמי י"ל דלא גמר ומקני' מחשש דלמא תתגלה רעתה ויצטרך למיקם בדינא ודיינא, מ"מ כיון דמפני רעתה מכר אמרינן דגמר ומקני' ה"נ אף דאיכא חשש אחריות כיון דידעינן דא"צ למעות קני ולא בעינן מפני רעתה אלא היכי דלא ידעינן מפני מה מכר אי צריך למעות או לאו, וכי מכר מפני רעתה אמרינן מסתמא גמר ומקני' ולא מפני שצריך למעות מכר, אבל היכי דידעינן שא"צ למעות אף שיש לו טעם אחר על קביעות ז"פ מ"מ אמרינן דגמר ומקני'. אלא דאכתי י"ל דל"ד, למוכר שדהו מפני רעתה דשם עכ"פ כיון דמכר מפני רעתה א"כ אף שיש לו טעם דנפיק ועייל אזוזי דילמא תתגלה רעתו, מ"מ עיקר טעמו שלא יחזור בו הלוקח, א"כ אדרבא חזינן דרוצה בקיום המקח ומש"ה המקח קיים, משא"כ בנ"ד דעייל ונפיק אזוזי משים חשש אחריות המים י"ל דלא גמר ומקני' אף דלא צריך לזוזי דלמא יתרמי אונס ויצטרך למיקם בדינא ודיינא וטובלו למכור לאחר. מ"מ נראה לי ראי' מסי' ט"ו דמבואר דאי לא צריך לזוזי אף דעייל ונפיק אזוזי מ"מ אין המקח בטל, אף דמסתמא איכא לי' איזה טעם דעייל ונפיק מ"מ אמרינן דגמר ומקני', והעיקר תלוי בזה אי צריך לזוזי או לאו, וא"כ בנ"ד המקח קיים, ועוד נראה דזה הוה עצמו כמוכר מפני רעתה כיון דחושש מפני אחריות המים, וכעין זה איתא בטבו"י דיין כיון דמצי להחמיץ הוה כמוכר שדה מפני רעתה דגמר ומקני', ולפ"ז אפילו אי לא ידעינן אי הי' צריך למעות או לאו מ"מ המקח קיים כמו גבי מוכר שדה מפני רעתה וכנ"ל. וזה ברור להלכה:
ד
מעשה בא לפני באחד שנסע לאה"ק ונ"ח מעות כאן בחי"ל לבעל חנית א' שלקח אצלו סחורה קודם נסיעתו לאה"ק ולא שילם לי, ובא לפני בעל החנות לעקל המעות הנשלח לו ע"י אמרכל שבחו"ל עד שישלם לו חובו, ובאם שיש לו איזה טו"ת נגדו יעמוד עמו לד"ת ע"י מורשה. והשבתי שאין בידי לעקל המעות הנשלח לו ע"י האמרכל ממעות שקלי הקודש, הנקבץ פה לצרכי האנשים הדרים באה"ק, דזה פשיטא דכ"ז שלא בא המעות לידו אין לעקל המעות כדאמרינן בקידושין דף ט"ו לת"ק דקיל"ן כותי', דבעלמא נמי לא ס"ל כר"נ, ועי' ש"ך סי' פ"ו סק"ג, דפי' הא דבעלמא נמי קאי אשאר צדקות לא ס"ל כר"נ שמוציאין מזה ונותנין לזה, א"כ א"א לעקל המעות קודם שבא לידו, אלא נראה לי יותר דאף לאחר שבא לידו המעות ל"מ, דאין מוציאין ממנו בע"כ כמבואר באו"ת ונתיה"מ בסי' פ"ו, אלא אף מדעתו אין לו ליתן מזה המעות לפרוע החובות שנתחייב קידם נסיעתי ודלא כאו"ת ונה"מ שם, שכתבו דמצוה רמיא אקרקפתא דגברא לשלם חובו, דהנה המרדכי כ' פ"ק דב"ב והביאו רמ"א ביו"ד סי' רנ"ג וז"ל מעשה באחד שהיו נושין בי, ונצטרך לבריות ושט אחר פרנסתו עד שהביא ר' זוז ותבעי הנושה והלוה משיב לא רחמי עלי אלא כדי לפרנס א"ע וב"ב ולא לפרוע חובי, ושאלו לר' אבי העזרי ופטרו דתניא בתוספתא דפיאה מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחובו ואין משלמין ממנו גמילין ואין פודין ממנו שביין, וע"ש בהג"מ שפסק כן מטעם דאנן סהדי דזה לא נתן לו אדעתא שיפרע חובותיו לעשירים דאדעתא דאשתו ובניו שהם עניים נתן לי שיתפרנס ואפילו את"ל שזה יתן מדעתו לבע"ח אשתו ובניו יעכבו עליו כיון שהם אינן חייבין לשלם ואדעתא דאשתו ובניו ניתן לו ולא לפרוע חובותיו, ולא דמי לתרומה ומעשרות דמשלחן גבוה קא זכו ואין תלוי בדעת הנותן וגם לא זכו בו אשתו ובניו, עכ"ל הגה"מ, אלמא אפי' אם בא לשלם חובותיו מדעתו אין רשאי, דאשתו ובניו מעכבין עליו. ובזה יש ליישב קושית הח"צ בשו"ת הנוספות, שהקשה לדעת אבי העזרי הנ"ל, דא"כ אמאי קתני אין פורעין ולא תני אין חייבין לפרוע, דלישנא דאין פורעין איסורא משמע, ומש"ה נטה לפרש דברי התוספתא הנ"ל דקאי על הבעה"ב הבא ליפרע ממנו ע"ש. ולפ"ד הגה"מ שכ' דאפילו מדעתי' אין רשאי לפרוע, דאשתו ובניו מעכבין עליו א"ש לישנא דאין פורעין דאי הוה תני אין חייבין מאה משמע דמדעתי' מיתר ובאמת אסור דאשתו ובניו מעכבין עליו גם מה שהקשה שם הח"צ היעלה על הדעת מי שנתנו לו אלף דינרין מעשר עני ונעשה עשיר וחייב מאה זיז ל"א שלא יפרע חובו זה לק"מ דבאמת מי שנותנין לו ממון הרבה ביחד עד שנעשה עשיר ע"י נתינה זו בודאי חייב לשלם חובותיו, דבזה ל"ש אדעתא שיתפרנסו אשתו ובניו נתנו לו דהא נעשה עשיר ע"י נתינה וכי מצווין בתורת צדקה לעשרו א"כ מסתמא נתנו למתנה בעלמא, ומש"ה חייב לשלם חובתיו, משא"כ בשאר צדקה שנותנין לו לפרנס ב"ב אין רשאי לשלם חובותיו מזה, דאשתי ובניו מעכבין עליו. ובזה יש לישב דברי הרמב"ם בפ' מהל' עבדים שכ' וז"ל דאין לבע"ח כלום בהענקה, וכ' המ"ל דמלשונו משמע דאף אם כבר בא לידו אין לבעל חוב כלום. וכ"כ המהרי"ט לדעת הרמב"ם והקשה המשנה למלך א"כ איך תלו זה בדר"נ להוציא מן הלוה השני למלוה הראשון אבל אם כבר גבה מלוה השני חובו פשיטא דמלוה הראשון גובה חובו מזה א"כ איך קאמר התם בגמרא ות"ק בעלמא נמי לא סבירא לי' כר"נ אכתי קשה הא איצטריך לו אפילו אם כבר בא הענקה ליד העבד מ"מ אין בע"ח גובה ממנו, ולפי' הנ"ל א"ש, דה"ק בעלמא נמי לא סבירא לי' כר"נ והיינו בצדקה דעלמא, וס"ל דהענקה הוא מדין צדקה, וכמו שפי' הש"ך וא"כ כיון דבצדקה ל"ש שיעבודא דר"נ א"כ דעת הניתן שיתפרנס אשתו ובניו ואין הבע"ח יכיל לגבות אפילו כשבא לידו ואפילו מדעתי' וכמ"ש בשם אבי העזרי דבשלמא אי שייך שיעבודא דר"נ גם בצדקה ליכא למימר דדעת הניתן דוקא אאשתו ובניו דאיך יכול להוציא השיעבוד של הבע"ח דהא הוא עצמו משתעבד לבע"ח ומש"ה קאמרי דת"ק ל"ל שיעבודא דר"נ גבי צדקה וממילא שוב אמרינן דנותן ע"ד אשתו ובניו, ומש"ה אפילו בא לידו אין בע"ח גובה ממנו ושוב לא איצטריך לו למעט בע"ח ודוק. וא"כ ה"ה בנ"ד במעות לעניי אה"ק בודאי דעת הנותנין להחיות נפשם ונפשות ב"ב היושבים על אדמת הקודש ויהיו פנוים לעבוד עבודת הקודש, בודאי אין רשאי לשלם מזו החובות שנתחייב קודם נסיעתו אפי' מדעתי' דאשתו ובניו מעכבין עליו, ואפילו אם ירצה לשלם מחלקו לבד הנשלח עבורו כדרך ששולחין לכל נפש, מ"מ יכולין לעכב עליו משום ריוח ביתו דאם ישלם מחלקו אז יאכל חלקם. אמנם כ"ז דוקא מה שנ"ח קודם נסיעתו לאה"ק אבל מה שלוין בעת ישיבתן שם הן לצורך מזונות והן לשאר צרכי הבית חייבין לשלם, כי דעת הנותנין על דעת כן שאם יחסרו להם בשם די מחסורם אזי ילוו לצורך שעה, ואח"כ יפרעו מהמעית הנשלח להם וגם בשאר צדקות הוא כן, שכל מה שעני לוה בשעת עניו לצורך פרנסתו שחייב לשלם שגם דעת הנותנין הוא ע"ד כן שבעת הצורך ילוה ואח"כ יפרע, ואבי העזרי מיירי מהחובות שלוה קודם שנעשה עני כגון שהפסיד בסחורה ואח"כ נעשה עני ונתנו לו צדקה בסתם אמרינן מסתמא נתנו לו אדעתא לפרנס אשתו ובניו ולא לשלם החובות שמקודם, וכן משמע לשון אבי העזרי שכ' מי שהי' נושין בו ונצטרך לבריות כו', משמע שהחובות הי' קודם שנצטרך לבריות בזה כ' דאין חייב לשלם, אבל החובות שעושה בשעת עניין לצרכי ביתו בודאי חייב לשלם, וגם דעת הנותן היא כן לשלם איתן החובות דאל"כ לא שבקית חייא לכל ברי' ונעילת דלת היא בפני הלוין וכן התוספתא דפיאה הנ"ל דקתני אין פורעין חובו מיירי נמי בחובות שעשה קודם שנעשה עני דומיא דקתני שאין פודין בו השבוין דאין העניות גורם השבי'. אבל החוב שנעשה לצורך פרנסתם בשעת עניו בודאי חייב לשלם דדעת הנותנין היא ע"ד כן, וכן אשתו ובניו ניחא להו שישלם כדי שיוכל ללות בעת מחסורם, די מחסורם, ואח"כ ישלם, וא"כ בנ"ד דהחוב נעשה קודם נסיעתו לאה"ק בודאי אין מחיוב לשלם ממעות הנשלח אא"כ יש לו משלו מעות או מטלטלין או קרקע, ומכ"ש לעקל המעות קודם שבא לידי' פשיטא דאין רשות לב"ד לעקל כנ"ל:
ה
שאלה בשני שותפים שקבלו ע"ע לעשות בנין לאדון אחד בסכום ידוע ועשו קאנטראקט עם האדון ועל הקאנטראקט לא הי' אלא שותף א' ומהשותף הב' לא ידע האדון כלל ורק שאותו השותף שעל הקאנטראקט לקח לעצמו את השותף הב' וכאשר גמרו הבנין בא השותף הא' אל האדון ואמר לו שנתאנה שהי' סבר שהבנין אינו מחזיק כ"כ אמות והוסיף לו על דמי המקח שהשוה עצמו עמו מתחילה ע"י השתדלות הרבה ועתה תובע שותף הב' חלק מההוספה, והשותף הא' טוען כיון שע"פ דיניהם לא הי' האדון מחויב ליתן לו הוספה כיון שבהקאנסראקט לא הי' שום מדה וא"כ הוה רק מתנה והן לא הוה שותפים בכל הדברים וא"כ המתנה היא שלו לבד:
תשובה הנה בח"מ סי' קע"ח איתא בשותפים שביקש אחד מהמוכס למחול לו המכס הוא לאמצע אפילו אמר בשביל פלוני השותף אני מוחל מ"מ הוה לאמצע כמבואר שם בסמ"ע סק"א, וא"כ לכאורה בנ"ד נמי כיון דהוה ע"י השתדלות ובקשה הוה לאמצע, אבל באמת ז"א דל"ד להתם, דהתם כבר הוה חל המכס על הסחורה של השותפות, וא"כ מה שביקש אחד אחד למחול הוה מענין השותפות, א"כ אמרינן כיון שכל אחד מהשותפין מחויב להתעסק בשביל כלן הוה כאלו עושה בשביל כלן ובשליחתן כיון דהסחורה נשאר עדיין בשותפות ואין יכול לחלוק בה, א"כ גם בהתעסקות שצריך לסחורה אין יכול לחלוק עצמו, ונעשה שליח לכל השותפין ומש"ה הוה לאמצע, אבל בנ"ד שכבר גמרו הבנין ואין להם שום שותפות לא אמרינן שנעשה שליח של השני, וא"כ כיון דהאדון לא הי' מחויב להוסיף להם והוה רק מתנה פשיטא דאין לשני חלק בה, דלא הוו שותפים לכל הדברים, ועי' נה"מ סי' קע"ח בביאורים שהאריך בזה ע"ש ותבין החילוק שכ', אך נראה לדמות זה להא דמבואר בסי' קפ"ג בשלח שליח ליקח לו דבר שיש לו קצבה והוסיף לו מדעתו דחולקין השליח והמשלח ולפי' רש"י הטעם משים ספק, דיש להסתפק למי נתן הנותן המוכר למשלח או לשליח, ולפי' רב אלפס הוה הטעם, משום דע"י מעותיו של זה בא לו הטובה מש"ה חולקין, ונ"מ בין הטעמים דלרש"י אם אמר בפי' שנותן להשליח שייך להשליח לבד, ולר"א אפילו בהא חולקין והרמ"א פסק כשיטת רש"י דאם אמר בפי' שנותן להשליח שייך לו לבד, והש"ך בס"ק י"ב חולק עליו ופסק כר"א ע"ש. והנה בנ"ד דהאדון לא ידע שיש לו שותף, ל"ש טעם רש"י בודאי דעת האדון הי' לו לבדו, אך לפ"ד הש"ך דפסק כר"א שפי' הטעם, משום שע"י מעותיו של זה בא לו הטובה, א"כ יש להשני חלק רביעית בהמתנה, דחצי בודאי הוא שלו דהא הוא יש לו החצי בהשותפות ובחלק השני חולקין כיון דמטיא לי' הנאה מחלק השותף אך מ"מ צ"ע להוציא ממון כיון דהרמ"א פסק כרש"י וכן דעת הסמ"ע ס"ק י"ח ע"ש, ויש לפשר ביניהם:
ו
שאלה. בשוק אחד שעומדין בו כמה חניות מצפון לדרום תחת גג אחד ובית אחד יוצא מאותו הגג ממזרח למערב כמו ג"ם ויש חלונות באותו הבית לצד השוק ועתה רוצה בעה"ב לעשות מחלון אחד פתח לצד השוק ולעשות ג"כ חנות בצד החניות הישינים ובעלי החניות הישינים מוחים מלפתוח פתח וכ"ש לעשות חנות בידם שמקפח פרנסתם אם יכולין לעכב ע"י או לאו:
תשובה. הנה זה פשוט שאין יכולין לעכב ע"י מלעשות מחלון פתח כיון שהשוק הוא ר"ה ואפילו בפתח נגד פתח אם ר"ה עובר ביניהם אם אינן גבוהים ד"א מותר לפתוח כמבואר בסי' קנ"ד סי' ג' כ"ש כאן שאינו פתח נגד פתח, פשיטא שמותר לפתוח וא"ל שזכו בד"א שלפני פתחם, ז"א דזה דוקא בחצר של שותפות זכה בד"א נגד פתחו, אבל לא בר"ה דאסור להניח שום דבר בר"ה נגד פתחו לעכב דריסת הרגל של הרבים ועי' ס"ס קע"א וסי' קע"ב, אך לכאורה י"ל דיכולין מ"מ לעכב ע"י מלעשות פתח מטעם היזק ראי' דאף דר"ה היא מ"מ אין פותחין חנות כנגד חלון או פתח חבירו אפילו בר"ה עובר ביניהם כמבואר בסי' קנ"ד שם מפני שזה היזק קבוע ובני הר"ה עוברים ושבים ואינן מביטים וכאן כיון שרוצה לעשות חנות א"כ יהי' אסור לפתוח הפתח מטעם היזק ראי', אבל ז"א דזה דוקא אם עושה פתח נגד פתח, דאז אף בשעה שיושב בחנות רואה דרך הפתח לפתח או חלון חבירו והוה היזק קבוע משא"כ בנ"ד שעומדין כמין ג"ם ובשעה שישב בחנות לא יהי' היזק ראי' ורק שיכול לעמוד על הפתח ולראות זה לא גרע שוב מבני ר"ה שעוברין ושבין, וגם לא גרע מפתח הבית שיכול ג"כ לעמוד בפתח ולראות, ואפ"ה אם ר"ה עובר ביניהם מותר וא"כ פשיטא דמצד החלון אין יכולין לעכב ע"י. ועתה נעיין אם יכולין למחות מלעשות חנות אם יש להם טענה מחמת פיסוק חיותא, הנה קי"ל דאין יכול לטעון אתה פוסק חיי כמבואר בש"ע סי' קנ"ו סי' ה' ודלא כר"ה וא"כ גם זו הטענה היא טענה גרועה וא"י למחות בידו, ואף לדעת אביאסף שהביא המרדכי בפ' לא יחפור במבוי הסתום מג' צדדים רק מצד א' הוא פתוח לכנוס בה ודר ראובן אצל סופו הסתום, ובא שמעון לדור נגד צד הפתוח שאין גוי יכול לכנוס למבוי, אם לא שיעבור על פתח שמעון דינו דמעכב עליו כר"ה ע"ש, היינו דוקא התם משום דהמבוי סתום מג' צדדים, וזה בא לדור בצד הפתח אשר א"א לעבור כ"א לפני פתחו הוא דומה למצודות דגים דאסור דיהבי סייארא דבהא קי"ל כר"ה כדאיתא בגמרא ב"ב דף כ"א, משא"כ בכגון נ"ד דאפשר לבא לחניות הישנים מבלי לילך דרך החנות החדשה בודאי אין יכולין לטעון אתה פוסק לחיותא דידן, ועי' בתשו' גור ארי' יהודה סי' ס"ח חלק ח"מ שפסק ג"כ דהיכי דלא דמיא לנידון דאביאסף דהמבוי סתום מג' צדדים לא מצי למטען אתה פוסק חיותא:
ז
שאלה. בא לפני באחד שלקח סוס של חבירו שלא מדעתו, ונסע עמו לדרך, ובאם הדרך נבהל הסוס ורץ יותר מדאי עד שנשברה העגלה ואח"כ החזיר הסוס לבעליו ובשעתה לא נראה בהסוס שום ריעותא ואחר ג"י מת הסוס ותובע בעל הסוס דמי הסוס מהאיש שלקח הסוס של"מ, והוא השיב שא"י אם מת הסוס מחמתו:
תשובה. הנה הדין מבואר ברמ"א בסי' שס"ה סי' ב' גזל לא' וא"י אם החזירו אע"פ שאין תובע אותו חייב בבא לצי"ש, וא"כ בנ"ד נמי אע"ג דשואל של"מ הוה גזלן מ"מ כיון דגם התובע אינו תובעו בברי פטור מד"א וחייב בבא לצאת י"ש, ועוד יותר נ"ל דאף אם הי' תובע בברי פטור מד"א לפי מה שפסק הנתיבות בסי' ע"ה סי' י' דבמקום דלא הוה לי' למידע פטור אפי' בא"י אם פרעתיך ע"ש, וא"כ בנ"ד דלא הוה לי' למידע אם מת הסוס מחמתו פטור אף אי תובעו בברי, וע"ש באו"ת שהאריך ג"כ בזה במקום דלא הוה לי' למידע וכ' שהוא מחלוקת הפוסקים ואין מוציאין ממנו, ועוד נראה לי טעם אחר כאן לפטור אף אם הי' תובע בברי והנתבע הל"ל למידע מ"מ הוה פטור, דהנה בכתובות דף י"ב ע"ב גבי פלוגתא דר"ה ור"נ בא"י אם נתחייבתי לך דר"ה מחייב דברי ושמא ברי עדיף ור"נ פוטר משום דאוקי ממונא בחזקת מרא קמא, ואמר ר"נ אנא כר"ג גבי משארסתני נאנסתי דס"ל דהיא נאמנת וע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום דאוקא אחזקה פי' רש"י כיון דנולדה בתילה העמד אשה על חזקתה והשתא היא דאיתניסא, אלמא אף לר"נ דס"ל דא"י אם נתחייבתי פטור משום חזקת ממונא מ"מ אי איכא חזקה להדי חזקה והדרינן לכללא דברי ושמא ברי עדיף א"כ ה"ה לדידן בא"י אם פרעתיך דחייב, מ"מ אי איכא נמי החזקה דעד השתא היתה בריאה והשתא הוא דאיתרע ומסייע לחזקת ממון בודאי פטור, וזה דומה להא דאיתא בסי' רל"ב המוכר בהמה לחבירו ונמצאת טריפה, דאם קנאה קודם ג"י, או שלא הוגלד פי המכה על הלוקח להביא ראי' שברשות מוכר נעשה, ואם לא הביא ראי' אף שלא נתן עדיין הדמים חייב ליתן, ומטעם כיון דברשותו נולד הספק אמרינן כאן נמצא וכאן הי' ה"נ אמרינן ברשות הבעלים איתרע ומת ופטור מלשלם, ואינו דומה להא דתשובות הרא"ש הביאו הטור בסי' ש"ט וגם בש"ע סי' ג' באם שכר בהמה לילך למקום פ' ולהחזירה למחר והלך והחזירה בי ביום ומתה לאחר שמנה ימים, דחייב השוכר לשלם כיון שפשע לילך ביום א' מה שצריכין לילך בשני ימים ואף דהתם הוה פשיעה ובנ"ד לא פשע, מ"מ התם בעינן פשיעה דמיירי בשוכר דפטור באונס אבל בנ"ד דהוה שואל של"מ דחייב אפילו באונס נימא אפילו אם מתה לאחר שהחזירה שיהא חייב כמו התם, ז"א דהתם מיירי דיש הוכחה דמחמת השינוי מתה, כמבואר התם שהיתה ניכר שנחלשה וצא הי' רוצה לקבלה בחזרה, אלא שבמאמר הזקנים דשם קבלה וכ"כ הנה"מ שם ע"ש, אבל בנ"ד דלא ניכר שום ריעותא בשעת החזרה בודאי פטור דאמרינן כאן נמצא וכאן הי', וכן אמרינן לענין מומין בכתובות ודוק, כנ"ל להלכה:
ה
שאלה. נכרי אחד הי' חייב מעות לישראל ומכר הנכרי שדה לישראל אחר והמחה הנכרי להמלוה שלו אצל ישראל הקונה השדה שהוא ישלם החוב להמלוה וישראל הקונה קיבל עליו לשלם לו החוב במע"ש וישראל המלוה פטר את הנכרי מן החוב ונתן לו כתב המועיל ע"פ נימוסי קיר"ה שאין לו עליו שום טו"ת בעולם, ואח"כ נתודע להישראל הקונה שיש חובות אחרים שנשתעבד להם השדה הלז שקנה מהנכרי ע"פ הערכאות, שהם יטלו השדה מידו, ועתה אינו רוצה לשלם החוב להמלוה שקיבל עליו לשלם באומרו שלא ע"ד כן קיבל עליו לשלם, אלא שהשדה ישאר ת"י ולא עתה שהוציאו מידו:
תשובה. נראה כיון שפטרו המלוה להנכרי הלוה ע"י לא גרע מערב ואף אם אין בידו כלום משל עכו"ם נשתעבד, כמבואר בסי' קכ"ט סי' ב' ועי' בש"ך שם ס"ק ט' ובסי' קכ"ו סי' ב' ובש"ך ס"ק ט"ז כיון דפטרו לגמרי נשתעבד אף אם אין בידו כלום משל הממחה ע"ש, ואין לפוטרו מליתן לו המעות שקיבל עליו ליתן דהוה כאומר אח"כ טעיתי בחשבוני במקום שנאמן או שיש עדים בדבר דפטור כמבואר בסי' קכ"ו סי' י"ג, ושם לא חילק לומר דהיכי דפטרו לגמרי דחייב מטעם ערב וכמ"ש רמ"א בסי' ב', וע"כ צ"ל דדוקא בסי' ב' דמיירי ביודע שאין בידו כלום בזה אמרינן דאם פטרו לגמרי נהי דאינו חייב מטעם מע"ש מ"מ חייב מטעם ערב, אבל בטעה בחשבון אינו חייב לא מטעם מע"ש ולא מטעם ערב דהוה ערב בטעות דמבואר בסי' קכ"ט בש"ך ס"ק ח' דפטור, ע"ש גבי אם אמר לו שהוא בטוח, וא"כ כאן נמי שנגלה אח"כ שנוטלין ממנו השדה א"כ הוה ערב בטעות ולא נתחייב לא מחמת מע"ש דהא העכו"ם אין לו כלום בידו ולא מטעם ערב דהוה ערב בטעות דהחובות הי' מקודם ואלו הי' יודע מהחובות לא הי' מקבל על עצמו לשלם ז"א דטעיתי בחשבון ל"מ, אלא לענין מע"ש דאינו מחויב אלא באית לי' גבי' המומחה מעות בזה מהני טעיתי בחשבוני, אבל גבי ערב דמשתעבד אפילו בלית לי' גבי ערב כלום ל"מ טענות טעיתי בחשבוני, וכן משמע מדברי תשו' הרא"ש סי' קכ"ו והובא בש"ע סי' ט"ז אם ראובן קנה סחורה אצל לוי והמחהו אצל שמעון ואמר שמעון לפרוע ללוי, מפני שהי' סבר שהי' לראובן מעות אצלו, ונתן ללוי מקצת המעות ושוב עיין בחשבונו, ומצא שלא הי' חייב לראובן כלום ופטר אותו מליתן המותר, וכ' דמטעם ערב אין לחייבו דהוה ערב שלא בשעת מתן מעות, ומטעם מע"ש אינו חייב כיון שלא הי' בידו כלים עכ"ל, הרי דלא פטר מטעם ערב אלא משום דהוה לאחר מתן מעות, אבל לא מטעם טעות, הרי דערב משתעבד אפילו בטעות, וא"כ בנ"ד דפטרו לעכו"ם לגמרי דחייב מטעם ערב אין לפטרו מטעם דהוה בטעות, ול"ד למ"ש הש"ך בסי' קכ"ט גבי אם אמר לו שהוא בטוח דאם הי' בטעות פטור ע"ש סק"ח דדוקא אם אמר לו שהוא בטוח דאינו חייב מטעם ערב רק משום דיני דגרמי בזה אמרינן אם הי' באמת בטוח ורק שבא לו סבה והיזק והוא לא ידע א"כ אין כאן גרמי, אבל מטעם ערב חייב אפי' בטעיתי בחשבון. והא דלא הגיה רמ"א בסי' י"ג גבי טעיתי בחשבון דהיכי דפטרו לגמרי חייב מטעם ערב, צ"ל דסמך על מה שכבר כתב בהי' ב' כנ"ל, ועוד גבי אם אמר לי' בטוח הוא גופא אם נמצא אח"כ שלא הי' בטוח מחמת שהי' חייב לאחרים חייב משום דינא דגרמי כמבואר מטעם דלא הוה לי' לייעץ עד שידע בבירור שאינו חייב לאחרים כמבואר בש"ך שם, ודוקא אם בא לו סבה והיזק פטור דהוה כאונס, וא"כ הכא בנ"ד שנמצא חייב לאחרים והוא פטר לעכו"ם ע"י חייב משום דיני דגרמי, ואף דהש"ך פסק שם דבעינן שיאמר לו חזי דעלך קא סמיכנא מ"מ אי איכא הוכחה דסמוך עלי' נמי חייב כמבואר שם בש"ך וכאן איכא הוכחה דודאי סמך עלי' דאל"כ לא פטרו לעכו"ם, ע"כ חייב משום דינא דגרמי. כנ"ל להלכה:
ט
שאלה. בשני ישראלים שעשו שותפות עם עכו"ם בקניות כבשים לרעות אותם ומה שיהי' ריוח יחלקו ביניהם, ואותו העכו"ם השותף, הי' ממונה אצל האדון של הכפר ושכרו אצלו המרעה לרעות הכבשים בהמרעה והמרעה הי' של האדון מהכפר ורק שהי' יכולת בידו להשכיר המרעה מחמת שהי' ממינה של האדון והעכו"ם השותף נתן להשותפות על הכבשים שני מאות ר"כ ואח"כ ברח איתו עכו"ם השותף מחמת מורא של האדון מהכפר ולא נודע מקומו אי', ואחר הבריחה הי' הכבשים עוד יום א' בהמרעה הלז, ואח"ז ציוה האדון מהכפר שלא יניחים עוד לרעות שם, ולקח אחד מהשותפים הכבשים ומכרם וטוען שהעכו"ם מהשותפות חייב לו יותר מכפי חלקו בהכבשים, והשותף הב' טוען שהוא נתן להעכו"ם השני מאות ר"כ בהלוואה שיקנה את הכבשים בשותפות מחמת איזה טובה שעשה לו, ואינו מאמין לדברי השותף הב' שאומר שהעכו"ם חייב לו:
תשובה. אם השותף שאומר שהלוה לו השני מאות ר"כ על הקניות הכבשים יכיל לברר דבריו, בודאי יש לו דין קדימה, ואף אם יהי' אמת כדברי השני שהעכו"ם הוא חייב לו וכדעת הב"ח בסי' צ"ו ואחרי' החזיק הב"ש בסי' צ', ומשמע שם אף היכי דהב' מוחזק מ"מ צריך להחזיר, דכן משמע מהראי' שהביא הב"ח מדברי בעה"ת ודוק, וא"כ הי' צריך השותף הב' להחזיר הסך שני מאות ר"כ להשותף הב', אך בנ"ד שא"י לברר בודאי אינו נאמן להוציא מהשותף הב' המוחזק אף בשבועה, אך בזה צ"ע אם מצי להשביעו אם העכו"ם חייב לי, ובאם לא ישבע יחלקו ביניהם חלק העכו"ם, ולכאורה הי' נראה שאין כאן חיוב שבועה כלל, דאף אם יודה שאין העכו"ם חייב לו זכה מן ההפקר בחלק העכו"ם כמבואר בסי' רס"ד, דאם הי' שריפה בעיר וברחו היהודים מן העיר מפחד השריפה, והציל אחד מהם מה שהציל הציל לעצמו דהוה כזוכה מן ההפקר, וא"כ בנ"ד נמי כיון שברח העכו"ם מפחד האדון הוה נכסיו הפקר, וכל הקודם בו זכה ואינו נאמן השותף הב' להוציא מידו בטענה שהעכו"ם חייב לו דהוה כא"י אם נתחייבתי לך דפטור, וא"צ למשבע שא"י דהשותף הב' ג"כ יודע מזה שהוא א"י אם נתן העכו"ם מעות משלו או לאו, אך מ"מ נראה לי דצריך לקבל בח"ח שהעכו"ם חייב לו מעות כיון דתיכף שברח העכו"ם הוה נכסיו הפקר כדלעיל ואחר הבריחה הי' הבהמות רועות יום א' בהמרעה שהי' מושכר לשניהם א"כ קנו שניהם הכבשים כחצר של שותפים, וגם משתמר לדעתם ע"י הרועה שלהם וקנו שניהם, ול"מ לדעת הפוסקים, דס"ל בחצר המושכר דקונה לשוכר דבר ההפקר פשיטא דקנו שניהם בנ"ד, אלא אפי' לדעת הרמב"ם פ"ו מהל' שכירות והובא דברי בח"מ בסי' שי"ג גבי הזבל של בעה"ב דאף בחצר המשכר מ"מ של בעה"ב בתורא דאתי מעלמא, והש"ך שם פסק כוותי', מ"מ בנ"ד גם הרמב"ם מודה, ודוקא התם דשלא מדעת השוכר הונח שם ושלא לדעת כן שכרו משא"כ בנ"ד שע"ד הכבשים הללו שכרו המרעה פשיטא שקנו שניהם בעת שברח העכו"ם אף דלא ידעי אז שברח ועי' ש"ך שם שמחלק ג"כ, כן ועי' נה"מ בפתיחה לסי"ת מ"ש בזה, ומשמע מדבריו שם דבנ"ד קנו שניהם וא"כ אם אין העכו"ם חייב לו הוה דינא דיחלוקו וא"כ צריך לקבל בח"ח שהעכו"ם חייב לו, אבל שבועה א"צ שאין כאן טענות בריא, דזה א"י אם העכו"ם חייב לו או לאו כנ"ל לכאורה, שוב ראיתי שז"א. אלא שצריך שבועה כיון שזכו שניהם בהכבשים מטעם הפקר כנ"ל, א"כ הוה כמו שתפס מיורשין כמבואר בסי' ער"ה סי' כ"ח דהשוכר יש לו דין יורש נגד בע"ח ובסי' ק"ז סי' ה' מבואר דאם תפס מהיורש צריך שבועה:
י
מעשה בא לפני בשנים שנתעמצו לפני בדין והמעשה שהי' כך הי' שחמשה שותפים החזיקו גריילנא בשותפות וכ"א נתן מעות להשותפות כפי חלקו המגיע ממנו, ושנים מהן ראובן ושמעון הי' שותפים בפ"ע במסחר קאקיריזיס, ובשעה שקנו הקאקריזיס לוה ראובן מאחרים מעות לצורך שמעון סך אלף ושבעה מאות ר"כ על הקני' ושמעון נתן טראטין לראובן על המעות שלוה לצרכו, ואח"ז מכרו ראובן ושמעון הקאקיריזיס להגריילנא של השותפות לאחד מהשותפים שהי' עיקר הנושא ונותן בעסק הגריילנא, בהקפה, ואח"ז לקח הנושא והנותן המעות מהגריילנא ולא רצה ליתן לשאר השותפין לא קרן ולא ריוח, והוכרחו השותפים לפשר עמו כפי מה שהי' יכולת בידם, ונשאר לכל אחד מהשותפים עוד הרבה מעות שלא גבו, ועתה תובע ראובן משמעון סך המעות שלוה עבורו ונתן לו הטראטין, ושמעון השיב שבשעת מכירת הקאקריזיס המחה לשותפו ראובן להשותף שהי' נושא ונותן בהגריילנא שישלם המעות לראובן במע"ש ונפטר הוא מהחוב, ועוד טוען שמעון שראובן לקח עוד קודם שנודע שהשותף לקח לעצמו המעות ואינו רוצה לשלם לקח ראובן אצל הנאמן מהגריילנא אלף ר"כ על אותו החוב של הקאקיריזום, ועוד טוען שמעון שאחר שנתודע להם שהשותף עיכב המעות נסעו להגריילנא ומצאו שם אצל הנאמן שלשה אלפים ר"כ, ונשל ראובן שני אלפים והוא לא נטל רק אלף ר"כ, וטוען שעבור זה הניח לו ליטול שני אלפים שיפטור אותו מהחוב של הקאקיריזיס. עוד טוען שמעון שבשעה שהשוה א"ע ראובן עם אותו השותף שעיכב המעות נתן לו פטור המועיל ע"פ נימוסי קיר"ה שאין לו עליו כלום, ישוב אין בידי לתבוע לאותו השותף בעד הקאקיריזיס, וראובן השיב שלא המחיהו אצל השותף הנושא ומתן במע"ש, והאלף ר"כ שלקח קודם אצל הנאמן לקח על הקרנא שלו שנתן להשותפות ולא על הקאקאריזיס, ומה שלקח הוא שני אלפים ר"כ ושמעון לא לקח רק אלף ר"כ הוא מחמת שהי' לו קרנא יותר בהשותפות משל שמעון, ולא מחמת שפטר אותו מהחוב ומה שנתן לו פטור שאין לו עליו כלום לא פטר אותו רק מחלקו ולא מחלק שמעון, זה תורף הטו"ת שביניהם, ויש לעיין הדין עם מי:
תשובה אודות הטענה הא' שטוען שמעון שהמחהו לראובן אצל השותף הנו"נ במע"ש, הנה הרמ"א בסי' קכ"ו סעי' ט' הכריע כדעת הרא"ש דהמקבל יכול לחזור אם המומחה הוא אלם ואינו רוצה לשלם לו, ואך הש"ך שם ס"ק ל"ח כ' בזה דהמע"ה, מ"מ כאן בנ"ד כיון שיש לראובן טראט על שמעון, יכול לטעון ק"ל כרמ"א כמבואר בתשו' שואל ומשיב ח"ג סי' ק"ה, דהיכא שיש לו טראט על חבירו יכול לומר ק"ל כיון דבידו למוכרו לנכרי, ועוד נראה דבנ"ד אף הרי"ף מודה דיכול לחזור, דהא טעם הרי"ף הוא משום דיאמר לו הממחה כבר נפטרתי ממך מיד שנתרצה להפרע מהמומחה, וכאן בנ"ד אף לו יהא האמת שהמחה שמעון לראובן במעמ"ש להפרע מן השותף הנו"נ מ"מ לא נפטר שמעון כיון שהוא נ"כ שותף לעסק הגריילנא, וקיל"ן שותפין שקנו מקח נעשין אחראין וערבאין זל"ז, וכאן קנה לצורך השותפות וגם באו להשותפות א"כ נעשה שמעון ערב ג"כ, עי' סי' ע"ו, ואף דצריך לתבוע קודם להשותף הקונה, מ"מ כאן דהוא אלם ואינו רוצה לציית דין פשיטא דחייב הערב לשלם כמבואר בסי' קכ"ט ס"י, ואף שראובן בעצמו ג"כ שותף מ"מ הא מפסיד חלקו, כי גם משאר השותפים א"א לגבות חלקו מחמת אלמותן ואודות האלף ר"כ שגבה ראובן מהנאמן אף אם הי' אמת כדברי השותף שהנאמן אמר לו שנותן לו המעות על הקאקריזיס, מ"מ רשות ביד ראובן לקבלם על הקרנא שהי' לו בהשותפות של הגריילנא, כמבואר בסי' נ"ח ובסי' פ"ג דאם ידוע שחייב לו ב' החובות א' שאין לו כח כ"כ על הלוה, והשני יש לו כח יותר כגון שיש לו ערב אפילו אם אומר בפירוש לא אפרע לך אלא מחוב פלוני, ואפילו שתק המלוה יכיל לומר אח"כ לא אקבלם אלא על חוב אחר, ומ"מ צריך ראובן לקבל בת"ח אם לא אמר בפירוש שמקבל אותו המעות על הקאקאריז, דבזה ודאי לא מצי לחזור עתה, ולקבל על החוב האחר שיש לו בהגריילנא, ומה שטוען שמעון שבשביל שהניח לראובן ליקח שני אלפים פטר איתו מהחוב של הקאקירוזיס, הנה לפ"ד אף אם האמת שפטר אותו אינו מועיל כלום, כיון שהגיע לראובן כפלים מהמעות הנשאר בהגריילנא שהי' לו כפלים בקרנא של הגריילנא משמעון, ועכשיו שנולד היזק ע"י השותף שעיכב המעות לעצמו, חל ההיזק על כל אחד כפי חלקו, שכך נכנסו לשותפות ע"י תנאי שכ"א יפסיד כפי חלקו, ואם כן הי' מגיע לו השני אלפים ר"כ, וא"כ אף לפ"ד שמעון לא הוה רק מחילה, ובמחילה בשטר יש פלוגתא בסי' רמ"א ויכול ראובן לטעון ק"ל כאותו הדיעה דל"מ מחילה, אי נקט שטרא וכנ"ל. ומה שטוען שמעון כיון שראובן פטרו מתביעות הקאקאריזיס, ושוב אין בידו לתובעו, הנה זה ידוע שראובן לא תבעו אלא בעד חלקו, ורק ששמעון טוען כיון שהמחהו במעמ"ש שישלם לראובן וראובן פטרו, שוב אין יכול לתובעו בערכאות. א"כ לא גרע ממזיק שעבודא של חבירו או שורף שטרו של חבירו דאינו חייב רק משום דינא דגרמי, והיכי דהוי אונס אפילו אונס ממון פטור, כמ"ש הש"ך בסי' שפ"ו ס"ק כ"ב דיכול לומר ק"ל כרשב"א והרמב"ן, דס"ל דאפילו באונס ממון פטור, וכבר כתבתי כיון שיש לו טראט יכול לומר ק"ל וכן הביא הרמ"א שם סי' ד' דב' שותפים שהי' להם חוב ביחד ואנס השר לא' מהם לפטור החוב פטור ע"ש, והתם מיירי דפטר כל החוב ואפ"ה פטור דזה לא מיקרי נתן ביד, וכ"ש כאן בנ"ד דלא פטר אלא חלקו, אלא דע"פ נימוסי קיר"ה כיון שהמחיהו אצלו ונתן לו פטור שוב אין השותף הב' יכול לתבוע, פשיטא כיון דהוה מחמת אונס שלא רצה לפרוע לו כלום מהקרנא שלו עד שנתן לו פטור וכבר כתבתי בשם הש"ך דאפילו באונס ממון יכול לומר ק"ל פשיטא דפטור, וא"כ אחר שיקבל בת"ח שלא קיבל בפירוש האלף ר"כ על הקאקאריזיס כנ"ל, חייב שמעון לשלם לראובן את דמי הטראט כנ"ל ברור:
יא
שאלה בשנים שנתעצמו בדין והמעשה שהי' כך הי', בא' שהי' לו חצר גדול שיש בו הכנסה מעיברי אורח ובשני צדי החצר יש בו בתים ומכר לחתנו צד א' של הבתים וחלק שליש מהחצר ונכתב בהקאנטראקט של דייטש שעשו ביניהם, שהשתמשות של כל החצר שייך לשניהם כל ימיהם, ואחר מות המוכר רשות ביד חתנו הלוקח לעשות כותל המפסיק בין חלקו ובין חלק המוכר, ועתה נסע המוכר לאה"ק ומכר חלקו לבנו עם כל הזכותים שיש לו, ורוצה חתנו לעשות הכותל המפסקת באומרו כיון שמכר לאחר ה"ל כמו מת חמיו, ובנו של המוכר טוען, שכ"ז שאביו חי יש לו הכל שהי' לאביו, ומעת נסיעת אביו לאה"ק שזה כמו שתי שנים השתמש הבן בכל החצר כמו אביו, ועתה נפל קטטה ביניהם ורוצה חתנו הלוקח הראשון לעשות הכותל המפסקת, וקרבו לדין לפני להורות להם ע"פ התוה"ק הדין עם מי:
תשובה לכאורה הדין עם חתנו הלוקח ראשון שרשות בידו לעשות הכותל, דהנה איתא ב"ב דף ס"ג תיר בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר ע"מ שמעשר ראשון שלו מעשר ראשון שלו, ואם אמר לי ולבני יתן לבניו, ומוכח מכאן דוקא אם אמר לי ולבני, אבל אם לא פירש לבני אינו מוריש לבניו, ומזה פסק הטור וש"ע ח"מ סי' פ"ט גבי המוכר קרקע ושייר הפירות לעצמו מאן דמשייר לעצמו בעין יפה שייר ושייר מקום לפירותיו, מ"מ אם מת אין ליורשיו כלום, והטור כ' שם הטעם כיון דאין לו הפירות אלא משום דאמרינן דבעין יפה שייר ל"מ אלא לו ולא ליורשיו, והרמב"ן הביאו הב"י שם כ' הטעם כיון דהגוף ודאי שייך להלוקח, וכיון דלא שייר דבר מסויים ה"ל כתנאי, ובתנאי כל האומר לי ולא ליורשי משמע, והריב"ש סי' רנ"ז כ' דה"ה למכור לאחר נמי אינו יכול, ומביאו רמ"א סי' שי"ב ס"א גבי המשכיר בית לחבירו והתנה עמו באם שיצטרך לעצמו הדירה לדור שיוכל להוציאו ואח"כ מכר לאחר אין הלוקח יכול להוציאו והיינו נמי מטעם הנ"ל כיון דלא שייר דבר מסויים ועי' בסי' שט"ז בביאור הגר"א שכ' שהריב"ש הילך בשיטת רמב"ן הנ"ל. וא"כ בנ"ד נמי לכאורה כיון שמכר לחתנו חלק שליש מהחצר ושייר לעצמו הזכות של השתמשות כל החצר כל ימי חייו, אע"ג דלעצמו מהני דמאן דמשייר לנפשי' בעין יפה משייר מ"מ לא מהני לגבי לוקח הן לטעם הטור והן לטעם הרמב"ן וכדעת הריב"ש הנ"ל, וא"כ רשות ביד חתנו הלוקח ראשון לעשות כותל המפסקת. אבל אחר העיון נראה דבנ"ד שהתנה שהשתמשות של כל החצר שייך לו ג"כ כל ימי חייו, מידה הריב"ש דיכול למכור זכותו לאחר, דהנה לכאורה קשה לשיטת הריב"ש ממשנה מפורשת פרק יש נוחלין הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאח"מ הרי הגוף של הבן מהיום והפירות לאח"מ ואיתא שם אם מכר האב הפירות לאחר הרי הן מכירין עד שימות הרי התם נמי אין לאב כלום בגוף הקרקע רק בפירות ואפ"ה יכול למכור לאחר, וא"כ קשה להריב"ש דס"ל דאין יכול למכור לאחר, וכן ראיתי במ"ל פכ"ד מהל' מכירה הל' ט"ז שהקשה לריב"ש מהמשנה זו, וע"כ צריך לומר דע"כ לא קאמר הריב"ש דאינו יכול למכור לאחר אלא בשייר סתם כמו התם דשייר לעצמו דירת הבית אמרינן דלא שייר אלא לעצמי, כמו דאמרינן גבי בן לוי שמכר השדה ע"מ שהמעשר שלו, דאמרינן דאין ליורשין כלום והטעם כמ"ש הרמב"ן דלא שייר דבר מסויים, וה"ה דאין יכול למכור לאחר, אבל במפרש מהיום ולאח"מ דכיון דמפרש בהדיא שכל ימי חייו שייר לעצמו דלא נגמר מכירת הפירות עד לאח"מ, מודה הריב"ש דיכול למכור הפירות לאחר, וראי' לחילוק זה מדברי הרשב"א בתשו' דבסי' אלף נ"ג כ' הנותן ביתו לאחד ומשייר לעצמו דירה יש מחכמים אחרונים שאמרו שאינו יכול להשכירה לאחר ואינו מחוור וכן הסכימו הראשונים והביאו הב"י בסי' ר"ן בסופי, ובסי' אלף קמ"ה כ' שנשאל על ראובן שנתן מחצית ביתו לבנו ושייר במתנתו בלשון זה ושיירתי לעצמי ולמי שישמשיני כל ימי חיי דירה בזה המחצית הבתים שאני נותן עתה, ואח"כ נתן ראובן אותו השיור לאחר והבן טוען שלא שייר אלא לעצמו, והשיב נראה פשוט שהדין עם האב שהמשייר דירה לעצמו כל ימי חייו שייר בין לדור בה הוא ובין להשאיל מקום דירתו לאחר ובין למוכרו עד שימות עכ"ל, וקשה דבתשו' אלף נ"ג הביא פלוגתא, ובסי' אל"ף קמ"ה כ' בפשיטות דהדין עם האב, אלא ע"כ צ"ל כמ"ש כאן דפירש כל ימי חייו, א"כ הוא הדין המפורש במשנה דהכותב נכסיו כו' הנ"ל דמבואר בהדיא שרשות ביד האב למכור הפירות לכל ימי חייו לאחר, ואף דרמ"א בסי' שט"ז הביא דברי הרשב"א סי' אלף קמ"ה והביא ע"ז סברת הריב"ש הנ"ל, והט"ז שם פוסק כריב"ש ע"ש מ"מ המעיין בדברי רמ"א יראה שדילג בדברי הרשב"א ששייר לעצמו כל ימי חייו ולא כ' רק ששייר לעצמו כח שיכול לדור בו, ועיקר דינו של רמ"א לומר שלא יהא ב"ב מרובים מב"ב של המשכיר, וע"ז הביא פלוגתת הריב"ש, אבל אם פירש כל ימי חייו בזה גם הריב"ש מודה כמבואר במשנה הנ"ל, וכן משמע מדברי הב"י דבס"ס ר"ן הביא דברי הרשב"א סי' אלף נ"ג וסיים ועי' בריב"ש ובסי' רנ"ז הביא דברי הרשב"א סי' אלף קמ"ה הנ"ל ולא הביא פלוגתת הריב"ש משמע דבזה שפירש כל ימי חייו גם הריב"ש מודה דזה דין המשנה, וגם מדהביא הב"י דברי הרשב"א בסי' רנ"ז דקמיירי התם מדין הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאח"מ משמע דמדמי דין הרשב"א לדין המשנה והיינו מטעם שכ' וא"כ בנ"ד ששייר לעצמו הזכות של השתמשות החצר לכל ימי חייו יכול למכור לאחר הזכות ואין חתנו יכול להעמיד כותל כל ימי חיי חותנו, וכן השיב לי הה"ג ר' יוסף שאול זללה"ה מלבוב שאינו יכול להעמיד הכותל המפסקת כל ימי חייו:
יב
שאלה. שותפים שכרו משרי הקיר"ה אחד עשר בתי רחיים בכפרים הסמוכין לעיר ונאמר בהקאנטרקט שבתוך ימי משך השכירות אף אם יתקלקלו או ישרפו כל בתי הרחיים כל שתשאר אחת טוחנת מחויבים לשלם כל השכירות לקיר"ה ואח"כ השכירו השוכרים הנ"ל לאיש א' שלשה רחיים והם כולם בכפר א' סמוכין זל"ז ולא התנו עמו כלום, ואח"כ א' מהשותפים נתן עיניו בבית רחיים א' מהשלשה ב"ר והשתדלו השותפים עס השוכר והניח להם בחזרה אותן הרחיים וניכו לו מהשכירות יותר משליש, והשכירו אותו הרחיים לא' מהשותפים עבור הסך שניכו להשוכר, ואח"כ נשרף אותה הריחיים וטיענים השותפים שהשוכר הראשין ישלם עתה עבור שני בתר הרחיים כפי קצבת השכירות שקצב להם תחילה בעד השלשה ב"ר, כי עתה כל הערלים שבכפר ההוא טוחנים בשני בתי הרחיים שנשארו וכל הטחינה שהי' מתחילה בהשלשה ב"ר טוחנים עתה בשני ב"ר שנשארו, ואם אין השוכר רוצה יחזיר להם עתה השני בתי רחיים, כי יש להם שוכר שרוצה ליתן עתה בעד שני ב"ר כמו שנטלו בעד השלשה, מטעם הנ"ל, והשוכר אינו רוצה לחזיר להם השני ב"ר וגם לא לשלם להם יותר רק כפי מה שניכו לו וטוען שמזלו גרם שנתרבה הטחינה בשני ב"ר:
תשובה. לכאורה הדין עם השותפים המשכירין שאף שאין בידם לכופו לשלם השכירות של הרחיים שנשרף מ"מ יכולין לחזור מהשכירות, דאיתא בכתובות דף ק"ג האי גברא דאיגיר רחייא לטחינה, לסוף איעתר זבן ריחיא וחמרא, א"ל עד האידנא הוה טחיננא גבך השתא הב לי אגרא א"ל מיטחן טחיננא לך סבר רבינא למימר היינו מתניתין לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותך אלא אחד זן ואחד נותן דמי מזונות, א"ל ר"ע מי דמי התם חד כריסא אית לה תרי כריסא ל"ל הכא מצי א"ל טחון וזבין טחון ואותיב ולא אמרן אלא דלית לי' טחינה לריחיא אבל אית לי' טחינה לריחיא כופין על מידת סדום. והקשה התוס' ד"ה ולא אמרן כו' הואיל והאי עובדא דלית טחינה לריחייא מיירי אמאי איצטריך ר"ע למימר התם תרי כרסתא ל"ל הכא טחון וזבין טחון ואותיב הא אפילו לא הוה משכח משכיר למטחן ומיזבן דהוה כמו חד כריסא לא הוה דמי למתניתין דמתניתין ליכא פסידא, דבעל כי יהיב דמי מזונות (עי' פי') אבל השוכר אית לי' פסידא, אם יתן שכר הטחינה דהא ל"ל לטחון ומכיסו יצטרך לשלם ואמר רבי דבלאו ה"ט דטחון וזבין טחין ואותיב הוה מצי לבטולי המקח כו' אבל מ"מ יאמר כמו כן לדידי אית לי פסידא שכר הרחיים שלי ויכול לבטל המקח קודם הזמן, ונהי דהשוכר לא יצטרך לשלם לו, אבל לעכב הרחיים עד זמן שהתנו ביניהם לא יוכל השוכר הואיל ואית לי' פסידא למשכיר אבל השתא דא"ל טחין וזבין לא מצי לבטולי המקח עד הזמן עכ"ל התוס', והרא"ש שם חולק וכ' דפשוט דאפילו לא משכח למיטחן ולמזבן דהשתא אית לי' פסידא למשכיר לא מצי לבטל המקח תוך הזמן דשכירות ליומא ממכר הוא, ומי הזקיקו לקנות רחיים ויפסיד השוכר והואיל ואיכא פסידא לתרווייהו יותר ראוי שיפסיד המשכיר ויתקיים שכירות הרחיים עד זמנו, עכ"ל. וא"כ בנ"ד ל"מ לשיטת התוס' דס"ל דכיון דאית למשכיר הפסד יכול לחזור, ה"נ כיון דאית להו פסידא להשותפים שהם צריך לשלם לקיר"ה יכולין לחזור מהמקח אלא נראה דאף לשיטת הרא"ש דס"ל התם דאין יכול לחזור מהשכירות מ"מ מודה בנ"ד דיכולין לחזור מהשכירות דע"כ ל"ק הרא"ש דאין יכולין לחזור אלא היכי דאיכא פסידא לתרוויהו כמו התם, וכדדייק הרא"ש וכ' והואיל ואיכא פסידא לתרווייהו וגם מטעם שכ' ומי הזקיקו לקנות הרחיים ויפסיד השוכר, אבל בנ"ד דליכא פסידא להשוכר השני רחיים דהא כל הטחינה של הכפר הוא אצלו, וגם השריפה לא נעשה ברצין המשכירים פשיטא דמודה הרא"ש דיכולין לחזור מהשכירות, ואפשר דיכולין לכופו לשלם כל השכירות אף מהרחיים השלישית שנשרפה, וכמתניתין דאחד זן ואחד נותן דמי מזונות וכדכ' שם הרא"ש דמה"ט אחד נותן דמי מזונות משום דל"ל פסידא, וא"כ בנ"ד נמי לית לי' פסידא, דהא רוצים ליתן עתה בעד שני הרחיים כל השכירות שעלה מהשלשה, י"ל דצריך לשלם כל השכירות, וכ"כ הט"ז בסי' שי"ח דהיכי דאין העכוב מצד המשכיר דיכול לבטל השכירות ע"ש, והטעם דיכול לבטל השכירות משום דאיכא אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא הוה מוזלי גבי' והגע עצמך אחד שכר עסק גדול של זכות מזיגת י"ש בעד סך גדול והי' בהמקום ההוא כמה מוזגים והשוה א"ע עם כל מוזג בעד סך ידוע ואח"כ ע"י סיבה נתבטלו כל המוזגים ולא נשאר רק מוזג אחד בכל המקום ההוא היעלה על הדעת שלא יהי' המשכיר יוכל לחזור ויהי' כל ההפסד עליו והוא יאכל וחדי, זה ודאי אינו, דאין לך אומדנא דמוכח יותר מזה דבתחילה שהי' כמה מוזגים לקח אצלו דבר מועט בעד מזיגה שלו משא"כ עכשיו שכל בני המקום לוקחים אצלו י"ש פשיטא שאדעתא דהכי לא הוה משכיר לי' בדבר מיעט, והוא יפסיד כל המעות, ועי' תוס' והרא"ש כתובות דף ע"ח ע"ב, גבי שטר מברחת וכמה דברים שחשב שם הרא"ש דלא בעינן גילוי דעת כלל היכי דאיכא אומדנא דמוכח. שוב ראיתי שז"א דליכא כאן אומדנא דמוכח, דאדרבא איכא למימר דמתחילת השכירות נכנסו בספק זה דאם ישרפו השני בתי רחיים יצטרך לשלם השכירות שלו כפי הקאנטראקט מקיר"ה ואם תשרף הרחיים האחת ישלם השוכר של אותו הרחיים וליכא אומדנא דמוכח לשלם כל השכירות, וגם בהא דכתובות דף ק"ג הנ"ל כ' הט"ז בסי' שי"ח דאיכא ג"ד עכ"פ שהתנה מתחילה שיטחין לו לצורך מזונותיו וכשהעשיר אח"כ אין איתו הקמח שנטחן ברחיים של יד ראוי לי או שאין מספיק לו ע"ש מש"ה יכול לחזור בו מהשכירות לדעת התוס' ע"ש משא"כ בנ"ד דליכא ג"ד כלל דהא לא דברו כלל מתחילת השכירות מזה, בודאי יכול לומר מזלא דידי' גרם, וא"צ לשלם כל השכירות מהרחיים השלישית, וגם אין יכולין לחזור מהשכירות עד תום ימי השכירות, וכן בהא דשכר פסק גדול של זכית מזיגת י"ש הנ"ל ג"כ נ"ל דאי לא הי' ג"ד א"י לחזיר מהשכירות מטעם הנ"ל דג"כ ליכא אומדנא דמוכח דנכנס מתחילה על הספק וא"צ לשלם יותר וגם א"י לחזור מהשכירות. וכן השיב לי הרב הגאון ר' י"ש מלבוב זלה"ה, והרה"ג מסקאלא הסכים ג"כ דמדינא פטור ורק שכ' כיון שהמשכירים יפסידו הרבה והשוכר משני הרחיים ירויח בההפסד של זה אינו מהיושר שיהי' זה נהנה וזה חסר, ומהראוי לפשר ביניהם ואולי בכה"ג כופין על לפנים משורת הדין כמ"ש הב"ח בסי' י"ב ובצ"צ סי' פ"ט האריך בזה, ע"ש:
יג
שאלה. בד' שותפים ששכרו עשרה רחיים מקיר"ה והשכירו רחיים א' לאחד מהשותפים, והתנו עמו שכל האחריות שהם נתחייבו לקיר"ה יחול עליו מאותה הרחיים שהשכירו לו, ונשרפה הרחיים שהשכירו להשותף, ובקאנטראקט שיש להם מקיר"ה נכתבו שמחויבין לשלם מעות סיקוראציא בעד כל הרחיים ובאם שמאיזה סבה לא ישלם הסיקוראצי' אז מחויבין הם לשלם, והשותף השוכר שילם דמי סיקוראציא אך הסיקראציע אינה משלמת ותובע קיר"ה מהשותפין שהם ישלמו והם תובעים לאותו השותף השוכר הרחיים שהוא ישלם מחמת שהתנו עמו שכל החיובים שנתחייבו הם לקיר"ה יחול עליו מאותה הרחיים. עוד טוענין השותפין שאחר שנשרפה הרחיים ורצה קיר"ה לבנותה מחדש, ובידם הי' כח שהם יבנו אותה וירויחו בהבנין, אך מחמת ששמעו שהסיקוראציא לא תשלם אז אמרו להשותף השוכר שהוא יבנה אותה והריוח יהי' שלו אך באופן שאם הסיקוראציא לא תשלם ישלם הוא וכן הי' שהוא בנה אותה והרויח בה ותובעים ממנו שהוא ישלם דמי הסיקוראציא לקיר"ה והשותף השוכר השיב ע"ז שאף שבתחילת השכירות התנו עמו שכל מה שיתחייבו להקיר"ה יחול עליו עכ"ז לא עלתה על דעתו תנאי זה שהוא קיבל עליו האחריות של הסיקוראציא, שהוא מילתא דל"ש שהסיקוראציא לא תשלם ורק שאר אחריות קיבל עליו, ולא ידע כלל מזה שהם נתחייבו כך לקיר"ה, ואדרבא סבר כיון שהם מחויבים לשלם מעות סיקוראציא שוב אין האחריות הלז חל עליהם, באם שהסיקוראציא לא תשלם שהם ישלמו, והרבה פעמים החזיק הוא בעצמו הרחיים מקיר"ה ואחריות זה לא נכתב בתוכו. ומה שטוענין השותפים שבשעת בנין הרחיים התנו עמו מחדש כנ"ל ע"ז השיב בתחילת השכירות של הרחיים התנה עמם שכל מה שיצטרך לתקן או לבנות בהרחיים, הריוח יהי' שייך לי, ואמת שהשותפים אמרו לו שהוא ישלם לקיר"ה נזק השריפה אך הוא לא השיב להם כלום ע"ז שבלא"ה שייך הריוח לו ובשכירות הלז של אותה הרחיים לא הי' קנין ולא שטר רק נתינות מעות ודיבור בעלמא.
תשובה. הנה מה שטוען השותף השוכר הרחיים שהוא מילתא דל"ש ולא עלה על דעתי האחריות הלז, לכאורה נראה דאין טענתו טענה, אף דאיתא בגיטין דף ע"ג, והובא בח"מ סי' רכ"ה דאף בהתנה לחייב עצמו בכל אונס שיארע מ"מ באונסא דל"ש פטור, מ"מ בנ"ד חייב כיון שבהקאנטרקט שעשו השותפים עם קיר"ה נכתב שהם חייבין והם התנו שהוא יתחייב בכל החיובים שנתחייבו הם לקיר"ה והוה כאלו התנו בפי' שיתחייב בזה אם לא ישלם הסיקראציא, ולא מצי טעון שהוא לא ידע מזה שנכתב כן בהקנטראקט שיש להם מקיר"ה ולח סליק אדעתא להתחייב בזה שהוא דבר דל"ש וכעין שכ' הש"ך סי' מ"ב וסי' ס"א סק"א בהא דדורשין לשון הדיוט דדוקא אם ידע שנהגו לכתוב כן אז דורשין לשון הדיוט אבל לא בלא ידע ז"א דהתם מיירי בלא נכתב בשטר אותו הלשון הדיוט ואנו רוצין לחייבו מחמת המנהג שנהגו לכתוב כן, בזה צריכין שידע שנהגו לכתוב כן אז אמרינן דדעתי' הוה ג"כ אזה אבל בלא ידע ל"ש לומר דדעתי' הוה אזה, אבל אם נכתב בשטר איזה יופי' כח בודאי אין יכול לטעון אח"כ שלא ידע מזה כמבואר שם בסי' ס"א שאין שומעין לו אם אומר אח"כ שהוא ע"ה ולא הבין כיון שקיבל על עצמו ושתק ולא אמר שאינו מבין אמרינן שתיקה כהודאה דמיא, וא"כ בנ"ד נמי כיון שאמרו לו שמשכירין על פי האופנים שיש להם בהקאנטראקט מקיר"ה ולא שאל מה הם, א"כ דעתו מסתמא הי' על כל האופנים אף מאונסא דל"ש. ובהיותי בזה הענין נ"ל לישב דברי רמ"א באע"ז סי' ס"ו והוא מדברי הרשב"א הובא שם בב"י ע"ש סי' י"ג, שכ' המחבר שאין לחתום בכתובה מי שא"י לקרות, וסיים הרמ"א וכ' לכן ע"ה שאומר שלא הבין מה שהי' כתוב בכתובה אינו נאמן דודאי העדים לא חתמוהו אלא אם העידו לפניו ע"פ ופירשו הח"מ והב"ש תיבת ולכן שכ' הרמ"א, דמאחר דמי שאינו יודע לקרות פסול מיקרי א"כ בודאי לא חתמו עד שקראו תחילה בפני החתן, והגידו לו מ"ש ע"ש, ולכאורה קשה ל"ל הטעם דודאי קראו לפניו, הא בלא"ה אף אלו נדע בבירור שלא קראו לפניו, ולא ידע החתן מה הי' כתוב בשטר, ג"כ מתחייב בכל מה שכ' דמאחר ששתק וסמך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתבו, וכמ"ש הסמ"ע בסי' מ"ה סק"ה ע"ש, ובסי' ס"א, ונ"ל דבאע"ז מיירי שטוען שהוא ע"ה, ולא ידע כלל מענין כתובה, שחייב אדם ליתן לאשתו כתובה, ורק סבר שכותבין מענין קידושין ולא לענין חיוב ממון דבזה א"א לומר דסמך על אחרים להתחייב בכל מה שיכתבו, שלא ידע כלל שהם כותבין איזה חיוב, ומש"ה הצריך דבודאי קראו לפניו, משא"כ בשאר שטרות שיודע שכותבין איזה חיוב עליו בזה השטר, ורק שטוען אח"כ שלא ידע שיכתבו זה החיוב ג"כ בזה שפיר אמרינן מדלא חשש לשאול, מסתמא התחייב א"ע בכל מה שיכתבו, וא"כ בנ"ד נמי כיון שלא חשש לשאול איזה חיובים ונכתב בהקאנטרקט מסתמא חייב א"ע בכל החיובים אף באונסא דל"ש כמו בנ"ד כן הי' נראה לכאורה, אבל עדין צ"ע אם נתחייב לשלם הסיקרואציא כיון שלא הי' כאן קנין דהא קי"ל בח"מ סי' ש"א, דבקרקעות ועבדים ושטרות, כיון דנתמעטו מדין שומרים לא מהני אם מתנה שיתחייב אלא דוקא בקנין אע"ג דמתנה ש"ח להיות כשואל אפילו בדיבור בעלמא, ע"ש בסמ"ע סק"ז, בשם הנ"י החילוק בזה, וא"כ בנ"ד נמי דהוה קרקעית, ונתמעט מדין שומרים כמבואר התם ברמ"א סי' א' ובעי קנין וכאן לא היה קנין, ועוד יש לפטור בנ"ד מטעם שמירה בבעלים שהם שותפים בשאר דברים ג"כ, ושאר השותפים המתעסקים בהשותפות ואין לו דין שומר וצריך קנין דוקא, כמבואר בשער המשפט סי' ש"א, וא"ל כיון שהם חייבין לשלם לקיר"ה מתחייב הוא נמי לשלם להם דומה להא דמבואר בסי' קל"א סי' זיין, בערב לעכו"ם בשביל ישראל ואח"כ העליל העכו"ם על הערב דהלוה חייב לשלם להערב מה שהעליל עלי' העכו"ם, וה"נ כיון ששאר השותפים נכתבו בהקאנטראקט עם קיר"ה ונתחייבו לש שלם לקיר"ה, א"כ הם נעשו ערבים בעדו בעד הרחיים ששכר הוא וא"כ חייב הוא לשלם כל מה שיצטרכו הם לשלם לקיר"ה אבל באמת ז"א חדא דהא כ' הרמ"א שם דזה דוקא באונסא דשכיח בזה חייב לפצות להערב מה שהעליל עליו העכו"ם, אבל באונסא דל"ש אינו חייב, ובנ"ד היא מילתא ולא נתחייב לשלם. ועוד האו"ת כ' דבשותפים ל"ש זה כלל ע"ש, וא"כ בנ"ד נמי כיון שהם שותפים בהרחיים, ומתחלה קבלו האחריות לטובת עצמן ולא לטובת השוכר אינו מחויב לשלם להם כיון דמדינא פטור, אך כ"ז ניחא, דאין מתחייב מחמת התנאי הראשון שבתחילת השכירות, מ"מ אם האמת הוא עם השותפים שאחר שריפות הרחיים התנו עמו שעבור זה נותנים לו הריוח של בנין הרחיים שהוא יקבל ע"ע אחריות של מעות הסיקוראציא בזה י"ל דמחויב אף בל לא קנין כמבואר במח"א שהק' אפוסקי' דס"ל גבי חמץ של עכו"ם דדוקא אם קבל עליו אחריות של גניבה ואבידה, אז עובר עליו, א"כ קשה הא גבי עכו"ם אין לו דין שומרים, וא"כ במאי מתחייב בגניבה ואבידה (דא"ל דקיבל בקנין די"ל דס"ל כדעת הש"ך סי' קכ"ג, דגבי עכו"ם ל"ש קנין סידור) ותירץ דמיירי שהקדים לו שכרו ונטילת המעות עביד קנין, ע"ש שהביא כן בשם הריטב"א וא"כ בנ"ד נמי שמסרו לו בנין הרחיים ויטול הריוח הוה כמו הקדים לו שכרו דנתחייב אף בלא קנין, א"כ לפי דברי השותפים שהתנו עמו נתחייב בזה, אך מ"מ עדיין ל"ד להא, דהא התנאי האחרון הוה אחר שריפות הרחיים ולא הי' רק החשש שמא לא ישלמו דמי סיקוראציא, וא"כ ל"ש בהא הא דמתנה ש"ח להיות כשואל, ורק שמתחייב א"ע שאם לא ישלמו הסיקוראציא שישלם הוא והוה כמו ערב, ובעינן דוקא קנין דערב לאחר מתן מעות בעינן קנין דוקא אך נראה נהי דאין מתחייב מכח התנאי הא' והב ב' אף לפי דברי השותפים כיון דלא הי' כאן קנין מ"מ בעל' השכירות שהשכירו לו מתחילה דוקא ע"ז האופן שיקבל על עצמו האחריות של שריפת הרחיים, וא"כ כל הריוח שהרויח בשכירות הרחיים מחויב להחזיר' להם, ודומה להא דאמרינן בפ' הזהב גבי שומר שכר דהקדש נהי דפטור מלשלם בגניבה ואבידה מ"מ אגרייהו ליפסידי ופי' רש"י שהרי נשתעבדו, לשמרם מגניבה ואבידה, וע"מ כן הי' נוטלין שכרן והרי לא השלימו מלאכתן עכ"ל ע"ש, ועי' במח"א מ"ש בזה וא"כ ה"נ כיון שהם השכירו לו ע"ז האופן שהוא יקבל ע"ע אחריות שריפה כנ"ל, וא"כ כ"ז שאין משלם בעד הרחיים בטלה השכירות מעיקרא, וצריך להחזיר כל הריוח שהי' לו מן הרחיים מתחילת השכירות ואף דבקרקע בעינן תנאי כפול, וכאן לא הי' תנאי כפול אף לפי דברי השותפים, מ"מ זה לא גרע מגילוי דעת בשעת השכירות שע"ז האופן הם משכירין לו בזה המקח שיקבל עליו אחריות השריפה, ועי' תשובת מהרשד"ם סי' שצ"ז דפסק דיכול המוחזק לומר ק"ל כהפוסקים דלא בעינן תנאי כפול בד"מ, וכאן בנ"ד השאר שותפים הם מוחזקין שיש מעות השותף ת"י, ויכולין לומר ק"ל דלא בעינן תנאי כפול וא"כ בנ"ד כיון שמודה השותף השוכר שהתנו עמו שכל האחריות שחל עליהם מקיר"ה יחול עליהם, וכבר בררתי שאין יכול לטעון שלא עלה ע"ד זה האונס, א"כ חייב או לשלם להם דמי הסיקוראציא או שיחזור להם כל הריוח שהי' לו בהרחיים מתחילת השכירות, אך לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, דלמא ע"כ לא אמרינן דאינו יכול לטעון שלא הבין מה שהי' כ' בשטר, אלא בשטר שנכתב עליו ונתחייב בו, אז אמרינן דה"ל לומר להעדים לפרש לו לשון השטר, אבל בנ"ד י"ל דלא עלה על דעתו לשאול ע"ז ובפרט ששילם דמי סיקראציא משלו הי' סבור שאינו מחויב רק לשלם סיקראציא אבל לא כל דמי הרחיים, וא"כ אין לחייבו מכח התנאי הראשון ורק מכח התנאי הב' וא"כ אין להשותפים טענה עליו רק על הריוח של נין הרחיים, וגם בזה הוא מכחיש אותן, ואמר שבתחילת שכחין הרחיים הי' תנאי זה ביניהם, שהריוח של הבנין שייך לו, ע"כ החיוב על א מהשותפי' לישבע במעמד השותפין כלם שלא הי' תנאי זה מתחילה, ואז אחר השבועה מחויב השוכר או ליתן להם דמי הסיקראציא או הריוח שהי' לו בבנין הרחיים וינכו השותפים לעצמן, או זה או זה ממה שיש ת"י כנ"ל:
יד
שאלה באחד שהתחיל לכתוב לעצמו ס"ת ולא גמרה עדיין, וקודם מיתתו אמר שאינו רוצה שיהי' לבנים שום שייכות בהס"ת לאחר מיתתי, ואחר מיתתו שני בניו רוצים לגמרו מכיסם, והתחילו לגמור אותו, וקודם הגמר נפלה מחלוקת בין הבנים, שאחד מן הבנים דר במקום אביו ורוצה שיהי' הס"ת במקומו, והשני דר במקום אחר ורוצה ליקח הס"ת למקומו מה דינם:
תשובה נראה לי מה שאמר שלאחר מיתה לא יהי' לבנים שייכות בס"ת אין בדברי' ממש, כיון שלא הקדיש הספר לבהכנ"ס לא חל עליו שם הקדש, והוה רק כאומר שלא ירשו בניי, דקיל"ן דאין בדבריו ממש, דהוה מתנה ע"מ שכ' בתורה כמבואר ב"ב דף ק"ל, וכ"פ בש"ע ח"מ סי' רפ"א ע"ש סי' יו"ד וא"כ לאחר מותו יורשים הבנים הס"ת מ"ש בחייו, ואח"כ כשגמרו שניהם הס"ת הוה הס"ת של שניהם בשותפות וא"כ אין אחד מהם יכול להכריח לחבירו שיהי' הס"ת אצלו במקום ישיבתו, אלא או יחלקו ביניהם לקרות בו כ"א לזמנים מחולפים, כמבואר במבי"ט הובא במג"א סי' קנ"ד ס"ק כ"ג או יחלקו ביניהם בגא"א ואף דאסור למכור ס"ת וכשיחלקו בגא"א הוה כמוכרו, מ"מ ראיתי בשו"ת תפארת יוסף סי' ח' דמותר לחלוק ס"ת בגא"א ע"ש, ולצאת אליבא דכ"ע יחלוקו בגא"א קידם שיגמרו אותו דאז מותר לכ"ע עי' פ"ת סי' ע"ר ביו"ד כנ"ל:
טו
מעשה בג' שותפים ברחיים ופירפינאציא וא' מן השותפים שכר אצל קיר"ה האקציז מן היין והב' מן השותפים הי' מוזג של יין והשוה השוכר האקציז עם המוזג בעד סכום ידוע לשנה והוזיל גבי מכפי מה שלוקח אצל מוזג אחר מחמת שהוא שותפו, ואחר כלות זמן השכירות של האקציז שכר השותף הג' האקצים מקיר"ה והשותף הב' המוזג יין מזג יין כל ימי השכירות האקציז ולא דברו כלום מהשוואה, ואח"כ חלקו עצמם מהשותפות ותובע השותף השלישי השוכר האקציז מן השותף המוזג שישלם לו האקציז מכל סך המידות שמזג כפי סך הקצוב מקיר"ה לשלם בעד כל מדה, והשותף המוזג אינו רוצה לשלם רק כפי מה ששילם מקודם להשותף הא' בזול, הדין עם מי:
תשובה. נלע"ד דהדין עם השותף המוזג ואין צריך לשלם רק כפי מה ששילם לשותף הא' וראי' ממה דאיתא בח"מ סי' של"ג ס' חית גבי ש"ץ שהשכיר א"ע עם מנהיגי הקהל לשנה בתנאי כך וכך ואח"כ השכיר עצמו לבני העיר הזאת עם מנהיגים אחרים ולא התנה עמהם דאמרינן ודאי על תנאי הראשין השכיר עצמו, והוא מדברי ריב"ש סי' תע"ה, וכעין זה איתא נמי שם בח"מ סי' שמ"ב סעי' טית שמי ששוכר בית לשנה בסכום ידוע ואח"כ דר בו בסתם בשנה שני' אע"פ שנתיקרו הבתים א"צ לשלם רק כמו ששילם בשנה א' ורק מהתם ליכא ראי' כ"כ, דהתם היה אותו המשכיר ואותו השוכר בעצמם משא"כ בנ"ד דהשוכר האקציז הוא איש אחר, ורק מסי' של"ג הנ"ל איכא ראי' ברורה, דהתם נמי הוה מנהיגים אחרים ששכרו אותו ומדינא חייב הש"ץ במס, דהתם מיירי דהתנאי הי' לפוטרו ממס ואפ"ה אמרינן מדלא התנו המנהיגים האחרים שישלם מס מסתמא ע"ד תנאי הראשון שכרו אותו, ה"נ אע"ג דהשוכר האקציז הוא איש אחר כיון דידע מה ששילם השותף המוזג להשותף הא' השוכר אקציז ושתק והניחו למזוג מסתמא ע"ד שכירות הראשון דעתו ג"כ הי', ועתה שחלקי מן השותפות חוזר מזה, ואף דרמ"א שם כ' דאם עמד בשתיקה לא אמרינן דנשאר ע"ת הראשון כבר דחי הט"ז והש"ך דבריו ופסקו דאף אם עמד בשתיקה אמרינין דע"ת הראשון נשאר, ופטור ממס, וכמו גבי בית בסי' שי"ב הנ"ל דמיירי דדר בשנה השני' בשתיקה ע"ש, ואדרבא נראה דנ"ד עדיף מהאי דסי' של"ג גבי ש"ץ, דהא קיל"ן גבי שוכר פועל דהיכי דשניהם ידעו בדבר ולא התנו דהוה פסידא דפועל כמבואר בסי' של"ד, וע"ש בסמ"ע סק"א, דהטעם משום דהמע"ה וידו על התחתונה, ואף היכי דכבר קיבל השוכר השכר מ"מ אמרינן ידו על התחתונה כדמשמע התם מדברי רמ"א בהג"ה סי' א' כ"ש גבי שכירות בית מ"ש, לכן אם כבר קיבל השכר א"צ להחזיר משמע דוקא גבי שכירות בית משום דהוה פלוגתא אי הבעה"ב הוה כפועל או לאו משום דשכירות ליומא ממכר הוא ע"ש, משמע הא גבי פועל אע"ג דכבר קיבל השכירות מ"מ ידו על התחתונה ועי' בביאור הגרא"ו מבואר כן בהדיא, וא"כ הל"ל למימר התם גבי ש"ץ דהוא הפועל מדלא התנה הוא דידו על התחתונה ואפ"ה פטור ממס, ומטעם שיבואר לקמן כ"ש בנ"ד דהשוכר האקציז הוה כמו פועל דהוא בא להוציא פשיטא דידו על התחתונה ומדלא התנה כלום ושתק אמרינן דע"ד השכירות של שותף הא' הניחו למזוג יין וא"צ לשלם רק כמו ששילם לראשון, ולפ"ז נראה לי דגם בשוכר בית נמי אפי' אם המשכיר הראשון מכר את הבית ודר בו השוכר בסתם לפני הלוקח א"צ לשלם רק כפי הקצבה של המוכר וכן גבי ש"ץ נמי אם בא ש"ץ אחר והשכיר עצמו בסתם אצל אנשי העיר והש"ץ הראשון הי' ביניהם שיפטור ממס גם הש"ץ הב' פטור ממס. והא דנקט הריב"ש באותו ש"ץ עצמו דבמעשה שהי' כך הי', והטעם בכ"ז אע"ג דקיל"ן דיד פועל על התחתונה, היכי דשניהם ידעו בדבר, או היכי דשניהם אינם יודעים כמבואר בריש סי' של"ד מטעם דהל"ל להתנות, מ"מ הכא גבי ש"ץ פטור ממס דה"מ דיד פועל על התחתונה בתנאי דלהבא, כגון בשוכר א' הפועל להשקות השדה ופסק הנהר בחצי היום דאם הפועל ג"כ ידע מזה אמרינן מדלא התנה ידו על התחתונה משא"כ בזה אלומי אלים הסברא לומר דמסתמא ע"ד הראשון השכיר א"ע ואע"ג דלא התנה ל"א ידו על התחתונה, ומ"מ נראה לי גבי ש"ץ דוקא אם ידע הש"ץ הב' שהראשון פטרו ממש, אבל אם הש"ץ הב' לא ידע שפטרו הראשון ממס כיין דש"ץ חייב במס בסתם והיא השכיר עצמו בסתם מסתמא אדעתא דישלם מס השכיר עצמו, משא"כ גבי בית, וכן בנ"ד אף שלא ידע הב' מקיצבתו של הראשון אמרינן מסתמא ע"ד הראשין הסכים גם הוא דהא ידע שיש קצבה ביניהם, ומדלא שאל וחקר והתנה בכמה מסתמא דעתי' אקצבתי' של הראשון אך אם הא' הניחו בחנם לישב בבית בזה אם לא ידע מזה דומה לש"ץ וחייב לשלם כפי דרך השכירות של בתים, כנ"ל להלכה, אך בנ"ד כיון דהם שותפים, ודרך שותפים לוותר זל"ז אף אם הראשון הי' מותר לגמרי והניחו למזוג בחנם אם הב' הניחו בסתמא למזוג מסתמא ע"ד הראשון שתק ואמרינן דויתר ובזה צ"ע אבל אם שילם לראשון ורק שהי' בזול פשיטא דע"ד הראשון שתק כנ"ל:
טז
מעשה בא לפני בעיר אחת שהי' ג' מנהיגי הקהל הממונים ע"פ נימוסי קיר"ה וא' מהם הי' הנו"נ בצרכי הקהילה זה ערך יב"ש והוא הי' המשכיר תמיד בית המרחץ של העיר וקיבל המעות מיד השוכר והוצא על צרכי העיר, וזה כארבעה שנים השכיר ג"כ המרחץ לבדו לאיש אחר על ג"ש ולא הסכימו השנים על השכירות ורצו להשכירו לאיש אחר עד שנתאספו כלם השלשה יחד והשכירו על ג"ש, ובכלות אותן הג"ש של השוכר הלז עמד אותו המנהיג לבד והשכיר את המרחץ לאיש אחר בלי רשות השני מנהיגים, ולקח מעות אצל השוכר ונתן קאנטראקט להשוכר ונכתב בהקאנטראקט באם שישרוף המרחץ מחויב לבנותו מחדש ולמסור להשוכר המרחץ, ועתה ישב השוכר בהמרחץ ט"ו חדשים ונשרף המרחץ ובנהו מחדש וקמו הב' המנהיגים לעורר על השכירות ואינם רוצים למסור המרחץ להשוכר להשלים זמן השכירות, וגם המעות שנתן השוכר למנהיג הא' אינם רוצים להחזיר לו והשכירו המרחץ לאיש אחר, ויש הכחשה ביניהם שהשוכר אומר שבשעה שנתן לו הקאנטראקט המנהיג המשכיר בא אצל א' והב' עם הקאנטראקט שיחתום ג"כ על הקאנטרקט, והשיב לו שהוא אינו מתערב בשום פעם, והמנהיג אומר שאמר לו שאינו מסכים על השכירות וגם שאמר לו שלא יתן לו מעות, ועתה יש לעיין אם השכירות של המנהיג הא' הוא קיים וצריכין למסור המרחץ להשוכר להשלים זמן השכירות, וגם המעות שנתן להמנהיג הא' צריכין לקבל בחשבון הדמי השכירות או לאו. עוד נשמט מהשאלה שבמשך הזמן שהשוכר הלז החזיק המרחץ נתנו גם הב' המנהיגים קוויטליך להשוכר ליתן מעות לצרכי העיר, וגם הקאנטראקט נכתב ב' שבועות או יותר אחר השכירות.
תשובה. הנה הש"ך בסי' ע"ז ס"ק י"ט, והב"ה הביאו הב"ש באע"ז סי' פ"ו, כתבו דאם אחד מהשותפים מכר דבר מהשותפות, אם הוא דרכו למכור המכירה קיימת לגבי הלוקח, ואם השותף שינה חייב הוא לשלם לשותפו הפסידו, וא"כ לכאורה בנ"ד נמי כיון שהמנהיג ההוא הי' דרכו תמיד להשכיר המרחץ לבדו א"כ השכרתו קיימת, וראיתי שהביאו האחרונים בשם הגאון מהרש"ק מבראד ז"ל דזה דוקא בשאר שותפים שנשתתפו י"ל דאדעתא דהכי נשתתפו משא"כ באחין שירשו, י"ל דהם לא הסכימו שיהי' מעשה א' קיים רק בעינן דעת כלם, וא"כ י"ל בנ"ד דומה לאחין אבל ז"א חדא דגם במנהיגי העיר בתחלת ההתמנות הברירה בידם שלא יקבלו על עצמם ההתמנות, וא"כ דומה לשאר שותפים שנשתתפו ונכנסו ג"כ על האופן שכל מה שיעשה האחד יהי' כאלו נעשה ע"פ כלם, וגם באחין נ"ל דאם א' מן האחין הוא הנו"נ כגון גדול האחין אם הוא מכר לבדו ודאי מה שעשה עשוי משום תקנת השוק דלא כמהרש"ק, וע"כ לא כ' הש"ך בסי' ע"ז ס"ק י"ט, זאת הסברה דאדעתא דהכי נשתתפו, אלא גבי מחילה דאם מחל אחד מן השותפים דבזה ל"ש ת"ה, משא"כ במכר או בשכירות דהטעם היא משום ת"ה דא"כ אין לך אדם שיהי' לו עסק עם שותף עד שיתרצה השותף הב' ודאי גם באחין שייך ת"ה ודלא כמהרש"ק, וא"כ בנ"ד נמי השכירות קיימת, ועי' בתשו' מהרשד"ם ס"י, גבי שותפים בבית והשכיר א' בלא דעת חבירו, דהשכירות קיימת ואין האח הב' יכיל לבטל השכירות דכדין עשה מה שהשכיר דשאי' יוכת שער, כ"ש לגבי מרחץ של עיר כי צריכין מקוה טהרה לטבילת בנות ישראל וא"א להיות בלא בלן אפי' יום א' א"כ בודאי השכירות קיימת כל משך הזמן שהשכיר הא', וא"כ אף אם הי' מוחים ב' המנהיגים אחרים בהשכירות מ"מ לענין השכירות כל משך זמן השכירות אינן יכולין למחות. ואודות מעות השכירות נ"ל אם עדיין לא נתן המעות להמשכיר, והם מוחים מליתן לו המעות והם רוצים דמי השכירות, ולמסור לידו המרחץ, באופן שלא יבא השוכר לידי הפסד בודאי יכולין למחות, וכן גבי מכירות סחורה, אם הסחורה ת"י השותף הב' ועדיין לא נתן הלוקח המעות להשותף המוכר, ומוחה מליתן לו המעות, והוא רוצה לקבל המעות ולמסור לו בדמי המקח שמכר השותף הא' פשיטא שיכול למחות מליתן המעות להשותף המוכר. אמנם אם כבר נתן להמשכיר, וכן אם הלוקח כבר נתן המעות להשותף המוכר אף אם הסחורה ת"י השותף פשיטא דצריך ליתן לו הסחורה דאל"כ מה הועילו בתקנתן, דאכתי אינו יכול לקנות אצל שותף א'. ואינו דומה להא דמבואר בסי' שס"ג סי' יו"ד דשני שותפים בבית והשכיר אחד מהם כל הבית אע"ג דהשכירות קיימת מ"מ צריך השוכר לשלם לשותף הב' חלקו בהשכירות ובב"י שם מבואר בשם הרשב"א דאף אם כבר נתן השכירות לא' מהם צריך לשלם להב' חלקו ע"ש, דהתם מיירי דאינם שותפים רק בהבית, אבל במעות השכירות אינם שותפים, א"כ בחלק הב' הוה כמוכר דבר שאינו שלו בידוע שצריך לשלם למי שהקרקע שלו, משא"כ בשאר שותפים שהם שותפים ג"כ במעות לסחור עם המעות, פשיטא דאם כבר נתן המעות להשותף הא' מחויב השותף הב' ליתן לו הסחורה משום ת"ה כנ"ל והוא יתבע להשותף הא' דלא גרע מאם שינה ומכר קודם זמנו דאף דע"י השינוי מגיע היזק לשותף הב' עכ"ז לגבי הלוקח המכירה קיימת, ה"נ בזה אף אם ע"י תשלומין מגיע לו היזק מ"מ לגבי הלוקח המכירה קיימת ומחייב ליתן לו הסחורה, ולפ"ז בנ"ד כיון שהמנהיג הב' אומר שאמר להשוכר שלא יתן מעות עוד קודם נתינת המעות למנהיג הא' לכאורה י"ל דנהי דהשכירות קיימת מ"מ צריך לשלם השכירות להב' המנהיגים, ואין צריכין לקבל בחשבון מה שנתן השוכר להמנהיג הא' וגם לענין השכירות עצמו י"ל דע"כ לא אמרינן דאם שותף א' מכר או השכיר דהשכירות קיימת אלא בשותפין דעלמא שהדבר הוא שלהם לגמרי משא"כ במנהיגי הקהל דאפי' אחר הרוב אין הולכין כמבואר בח"מ סי' י"ח משום דאין דעת הקהל הי' רק אם יסכימו כלן ונהי דבמנהיגי הקהל דממנים אותם ע"פ נימוסי קיר"ה הוה דינם במשפטיהם לילך אחר הרוב וא"כ דעת הקהל ג"כ לילך אחר הרוב מ"מ עכ"פ רוב בעינן אבל אם אחד לבדו עושה אין מעשיו כלום ואין בזה משום ת"ה, מ"מ נ"ל בזה דמטעם אחר השכירות קיימת וצריכין לקבל בחשבון המעות שנתן להמנהיג והוא מטעם שתיקה כהודאה דמיא, כיון ששמעו שהוא משכיר המרחץ והם שתקו בזה אמרינן שתיקה כהודאה דמיא כאילו הסכימו בפירוש על השכירות, עי' נה"מ סי' פ"א דהיכי דעשה מעשה ע"פ שתיקתו בזה אמרינן שתיקה כהודאה דמיא, וה"נ זה נכנס להמרחץ ע"פ השכרת המנהיג והם שתקו בודאי אמרינן שתיקה כהודאה דמיא, והוה כהאי דאומר לחבירו תלמוד עם בן חבירך ושתק והתחיל ללמוד עמו דאמרינן שתיקה כהודאה דמיא, ע"ש בסי' פ"א, ואע"ג דגבי שני חזקה ב"ב דף כ"ט אמר רבא שתא קמייתא לא קפיד תרתי לא קפיד כו' אלמא אף דשתיק ולא מיחה לא הוה חזקה רק בג"ש, דלא קפיד בציר מג"ש, מ"מ להמסקנא לא קאי הכי אלא אף בציר מג"ש קפיד מ"מ בעינן ג"ש דעד ג"ש מזדהר אינש בשטרי ומדלית בידי' שטרא איתרע חזקתו, משא"כ בנ"ד ל"ש זה אמרינן מדשתקו אודי' אודה לי' שמסכימים על השכירות ואף דהיכי דשתק ולבסוף צוח הוה איבעי' בגמרא, ומצי המוחזק לומר ק"ל, וא"כ בשכירות קרקע דקיל"ן דהמשכיר הוה המוחזק מטעם דקרקע בחזקת בעלי' עומד, וא"כ כאן בנ"ד הוה שתק ולבסוף צוח דהא עתה צוחים שאינם רוצים בהשכירות ז"א, דשתק ולבסוף צוח לא הוה אלא היכי דתפס הטלית בפנינו ובשעת תפיסה שתק וקודם שהלך מלפנינו צוח זה נקרא שתק ולבסוף צוח עי' נה"מ סי' פ"ח ס"ק ג' אבל אם שתק עד שהלך מלפנינו אף דאח"כ צוח נעשה כצוח על ביתו שנפל דאל"כ היכי משכחת שתק מתחילה ועד סוף דהא ע"כ מיירי שאח"כ צוח על שתיקתו וא"כ בכאן ששתקו ט"ו חדשים בודאי הוה שתיקה כהודאה, והנה בסי' קע"ז גבי שותף ששינה בהשותפות ואח"כ הודיע לחבירו והסכים למעשיו דפטור כ' הסמ"ע שם ס"ק ל"ד דבעינן הסכים בפי' ול"מ שתיקתו ע"ש, היינו דוקא היכי דשינה וגם דוקא היכי דאין בידו לתקן כגון שמכר בהקפה שכבר נעשה המעשה ואין בידו לתקן, ובזה שייך טעם של הסמ"ע שכ' דהא כבר עשאהו ולא הי' בידו לשנות ולכך שתק, אבל היכי דבידו לשנות ולתקן גם הסמ"ע מודה דאם שתק ולא תיקן הוה שתיקה כהודאה, וכן היכי דלא שינה השותף אף אם הי' באופן שהי' צריכין דעת כלם מ"מ אם הי' השתיקה באופן המועיל כנ"ל בודאי מהני השתיקה והוה כהודאה, וא"כ בנ"ד אף שמנהיג א' טוען שאמר לו שאינו מסכים על השכירות ושלא יתן מעות להמנהיג המשכיר מ"מ לענין השכירות עצמו כיון ששהה בין זמן השכירות לכתיבת הקאנטראקט ב' שבועות או יותר ושתק מתחילת השכירות שוב אמרינן שתיקה כהודאה דמיא, אך לענין נתינות המעות יש בידו למחות כ"ז שלא נתן עדיין המעות מ"מ כיון שהמנהיג הג' שתק ולא אמר כלים וע"פ נימוסי קיר"ה סגי בשני מנהיגים להשכרת המרחץ א"כ עדיין נשאר רוב שהסכימו על השכירות ועל נתינות המעות להמנהיג הא' וא"צ השוכר רק לקבל בת"ח כמה מעות נתן להמנהיג הא' ומחויבין למסור ליד השוכר עד תום זמן שכירות ולקבל המעות בחשבון מה שנתן להמנהיג הא' כנ"ל להלכה.
יז
שאלה. באחד שקנה מחבירו קאלניר של טיליפ והי' מחובר עדיין להטיליפ ונתן המעות להמוכר ונשאר עדיין הטיליפ עם הקאלניר ביד המוכר ואחר איזה שבועות שאל הלוקח הטיליפ אצל המוכר וחסך לעצמו הקאלניר והחזיר לו הטיליפ ועתה המוכר רוצה לחזור מהמקח וטוען שנתאנה יותר משתות:
תשובה. נ"ל דאין יכול לחזור מהמקח כיון ששהה יותר מכדי שיראה לתגר או לקרובו, ואף דהמוכר יכול לחזור אף אחר כדי שיראה כו' כמבואר בח"מ סי' רכ"ז היינו דוקא היכי דהמקח הוא ביד הלוקח ומטעם כיון דהמקח אינו בידו להראות לתגר או לקרובו משא"כ בנ"ד דהמקח הי' ביד המוכר בודאי הוה השיעור בכדי שיראה כו' וכ"כ שם הנה"מ דהיכי דקנה ע"י ק"ס דנשאר המקח ביד המוכר, הוה השיעור לגבי המוכר בכדי שיראה כו' וא"ל בנ"ד דלא קנה רק למי שפרע דליכא אלא נתינת המעות, ואף דלקחו אח"כ לביתו מ"מ כיון דלקחו בתורת שאלה ולא אמר לי' לך משוך וקני לא הוה משיכה, וגם לא הוה כמשך לפני המוכר כיון דדעת המוכר רק לשאלה, וא"כ ל"ק רק למי שפרע ז"א מתרי טעמא חדא נהי דליכא משיכה מ"מ בשעה שלקחו הטיליפ והקאלניר לביתו קנה לי' הכסף דשוב ל"ש הטעם דנשרפו חיטך בעלי' ואף אם נתאכלו אז המעות מ"מ קנה לי' הכסף עי' ס"ס קצ"א ברמ"א ועי' אע"ז סי' מם, ועוד כיון שלא לקח כל הטיליפ רק הקאלנער לבד והי' מחובר לטיליפ, א"כ קנה בכסף לבד דל"ש הטעם דנשרפו חיטך בעלי' דטרח ומציל בשביל הטיליפ שהוא שלו, ועי' בזכור לאברהם ח"א ח' ת"מ אות מם שהביא בשם ב"ד שנסתפק במי שלקח מחבירו חלק מכלי ונתן לו מעות ולא משך אם קנה או לא, וכאן דהלוקח מוחזק אין מוציאין מידו ואינו יכול לחזור כנ"ל להלכה:
יח
שאלה ראובן הלוה מעות לשמעון על טראטי ואחר הלואה הבטיח ראובן ללוי איזה סך שיחתום א"ע ג"כ על הטראטי שיהי' בטוח יותר במעותיו, וחתם לו א"ע על הטראטי, והמעות שהבטיח ללוי בעד זה עדיין לא נתן לו ראובן, ובין כך העני שמעון וראובן תובע את לוי מדין ערב אם מתחייב לוי לשלם לראובן או לו:
תשובה הנה ערב לאחר מתן מעות בעינן דוקא קנין כמבואר בסוף ב"ב, ובש"ע ח"מ סי' קכ"ט, ואם כ' על עצמו שטר בזה פליגי, הראב"ד והרמב"ן ס"ל דנשתעבד, והרמ"ה והנ"י ס"ל דלא נשתעבד בשטר, וכ"פ הטור דלא נשתעבד בלא קנין, ובש"ע סי' קכ"ט לא הכריע, ע"ש שהביא הב' הדיעות גבי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, ודעת הרמב"ם דאף קידם חיתום שטרות בעינן דוקא קנין, והש"ך שם ס"ק י"ב כ' דאף לדעת הראב"ד והרמב"ן דוקא ביוצא לאחר חיתום משתעבד וה"ט כיון דבשטר הוזכר קנין והוא מתחייב א"ע באותו השטר אלימי אלמא לחיובא, אבל בשטר בפ"ע לא משתעבד, וכן מבואר שם בתומים דאף לראב"ד וסייעתו לא נשתעבד בשטר אחר, וכ' שם טעם אחר, וכ"פ בתשו' מהר"ם אלשיך סי' ל"ט, דכל היכי דבעי קנין לא משתעבד בשטר, וכ"פ בשבו"י חלק ג' סי' קמ"ה, וכ"פ במחנה אפרים בהל' ערב דערב סתם לא נשתעבד בשטר לאחר מתן מעות, ואע"ג דיכול אדם לחייב א"ע בשטר אע"ג דאינו חייב כמבואר ר"פ הנושה, וכ"פ בש"ע סי' מ"ם היינו דוקא אם מתחייב א"ע בלא שום תנאי דליכא משום אסמכתא, משא"כ בערב דאיכא משום אסמכתא גרע ובעינן דוקא קנין, כמבואר בסמ"ע ס"ק י"ב דזה טעם הרמ"ה וסייעתו. והא דמהני שטר גבי פשרה כמבואר בסי' י"ב וכ' שם הסמ"ע ס"ק חית דמהני אף קודם שידע טוב הפשרה נתן על עצמו שטר שמחייב א"ע ליתן כפי מה שיאמרו הפשרנים, ואפ"ה מהני אף דהוה ג"כ אסמכתא, הנה באמת האו"ת שם תמה על הסמ"ע והניח בצ"ע דברי הסמ"ע. הנה מכל הנ"ל מבואר דל"מ שטר גבי ערב לאחר מתן מעות ואין להתעקש ולומר דזה דוקא אם כותב בשטר שמשעבד עצמו מחמת הערבות בזה ל"מ לרמ"ה אבל אם כותב בסתם שטר שמחייב א"ע מהני אף לאחר מ"מ והוה כבסימן מ"ס דנתחייב ע"י שטר וא"כ כאן בנ"ד דהטראטי נכתב סתם חייב וגם לא נכתב שם הלוה רק החתימה שלו, וכיון שהוא ג"כ חתם א"ע נתחייב ז"א עי' בשבו"י תשו' הנ"ל דהתם הוה המעשה שהוציא כ"י סתם בנאמנות שחייב לו מעות ולא הזכיר בשטר שהוא משום ערבית ורק שמעין טען שהוא משום ערבית, ואפ"ה פסק שם שאם ראובן מודה לדבריו שאינו מתחייב ע"י השטר ע"ש, וכ"כ הנה"מ בסי' ר"ז, גבי תיקון חכמי ספרד לסלק אסמכתא שהי' קונין מזה שהוא חייב לחבירו מאה דינרין ואחר שחייב עצמו קונין מהשני שאם יעשה כך החוב מחיל וכ' שם הנה"מ אות י"ט דצ"ל בפירוש בשעת קנין שמחייב א"ע בלא שום תנאי דבלא"ה ל"מ כיון שדברו התנאים שביניהם קודם הקנין אפי' אי קנו אח"כ סתם ל"מ, דאמרינן דע"ת הראשין הקנו, אלמא אי הוה הקנין סתם ל"מ, ה"נ ל"מ אפי' אם השטר נכתב בסתם, דאמרינן דעל דעת דברים הראשונים כתבו להשטר, הרי דכל האחרונים תפסו לעיקר דלא נשתעבד לאחר מ"מ ואפי' נכתב בסתם, ולו יהא דהוה ספק פלוגתא מ"מ אין מוציאין ממון מחמת ספק, דיד בעהש"ט על התחתונה וא"ל דבעל הטראט מיקרי מוחזק, כמ"ש הט"ז באע"ז סי' נ"ג גבי ממר"ם עי' ב"א סי' למ"ד דכ' דזה דוקא לענין ירושת הבעל בנדוניא, אבל לענין שאר ספיקות שנולד בשטר לא מיקרי מוחזק דלא עדיף משטר בעדים, א"כ אין מוציאין ממין מספק. וא"ל נהי דלא מגבינן בי' מ"מ לא קרעינן לי' כמבואר בש"ך סי' מ"ו ס"ק ק"א דזה ל"ש בטראט דחיישינן שמא יתבע בערכאות ובדיניהם יוציא ממנו ממין ותפיסה ע"י ערכאות ל"מ כמבואר בנה"מ בכללי תפיסה סי' כ"ה, ומכ"ש היכי שכבר תבעו בערכאות בודאי מוציאין הטראט מידו ונותנין אותו ביד א' שאם יתפוס אח"כ יהנה תפיסה שלו, גם מה שהבטיח ליתן לו מעות בעד זה, לא נשתעבד ל"מ היכי דלא נתן לו עדיין המעות, בודאי לא משתעבד הערב עי"ז כיון דאינו יכול לתבעו המעות שהבטיחו, כמבואר ברמ"א בס"ס קכ"ט ואף דהאו"ת כ' דזה דוקא אם הבטיחו יותר מהראוי אבל כפי הראוי לו מחויב ליתן לי, וכן בשו"ת גא"י חלק ח"מ סי' ע"א כ' דבזה"ז שדרך ליתן שכר ע"ז חייב ליתן לו, מ"מ היינו דוקא היכי דהערב נשתעבד להמלוה משא"כ בנ"ד, שכבר הוכחתי דאין משתעבד בשטר א"כ כיון דהשעבוד לא חל גם מה שהבטיח ליתן לו אינו מחויב כמבואר בתשו' מהר"ם אלשיך סי' ל"ט ע"ש, שכ' כיון שלא חל השעבוד על האחריות הסחורה משום דלא הי' קנין רק שטר, א"כ אינו חייב ליתן מה שהבטיחו לי דהוה קנין בטעות ע"ש, דמיירי בנתחייב בקנין ליתן לו ואפ"ה פטרו, ולא עוד אלא אפי' כבר נתן לו המעות שהבטיחו, נ"ל דלא נשתעבד ע"י נתינות המעות ומחויב להחזיר לו מה שנתן דהוה נתינה בטעות, וכן מבואר במ"ל פי"א מהל' מכירה, דכל היכי דלא נתחייב אף דנתן לו מעות בעד זה מ"מ פטור ע"ש, גבי מתחייב א"ע בדבר שאינו קצוב אף להתומים בסי' ס' דחולק עליו וס"ל דאם הזוכה מתחייב כנגדו בדבר מה דאז אין זה בגדר מתנה רק בגדר מו"מ אז מתחייב בדבר שאינו קצוב אף לרמב"ם, ע"ש שהאריך בזה דרמב"ם לא קאמר אלא במתנה אבל לא בדרך מו"מ, מ"מ זה דוקא במתחייב בדבר שאינו קצוב, ומטעם שכ' התומים כנ"ל משא"כ בערב לאחר מ"מ דהטעם הוא אסמכתא פשיטא דל"מ מה שכנגדו נתן מעות דהא דיני אסמכתא איתא אף בדרך מו"מ כדאיתא בסי' ר"ז ובכמה דוכתא בש"ס רבו מלמנות פשיטא דלא מהני בערב לאחר מ"מ דהוא מטעם אסמכתא ודוקא קנין מהני, וזה ל"ד לפועל דקנאו במעות דהתם ליכא אסמכתא משא"כ בערב, א"כ אפי' בנתן לא משתעבד וכ"ש בלא נתן לו המעות ועי' בבית מאיר באע"ז סי' כ"ט. גם אין לומר דמהני שטר גבי ערב מכח דמ"ד עי' ש"ך סי', פ"ג ס"ק דלא אזלינן כה"ג בתר ד"מ היכי דמדין תורה מפורש בהיפך, ועי' שו"ת השיב משה סי' צ' דלא דיינינן דמ"ד אלא היכי דהדבר נוגע למלך ומנת המלך, ועי' תשו' ח"ס חח"מ סי' קמ"ב: