יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג
חושן משפט · כז
שאלה במי שנשא אשה ואביו סילק נדן מצידו אלף וחמש מאות ר"כ, ואבי האשה סילק נדן אלף ר"כ, ונפטר הבעל בשנה ראשונה והניח אשתו מעוברת וילדה זכר ונפטר ג"כ אחר עשרה חדשים, ומעות הנדן מב' הצדדים הוא ת"י אבי האשה, והאשה כאשר באתה לגבות כתובתה אחר פטירת בנה טוענת שהעיסקא שעלה אחר פטירת בעלה מסכום נדוניא שלה עם תוספת שליש שייך לה, מחמת שאחר פטירת בעלה היא נתנה המעות על עיסקא, ולהאשה האלמנה לא היתה מזונות מנכסי בעלה אלא משל אביה שהיה עדיין בתוך משך הזמן, שהי' אבי' צריך ליתן מזונות להזוג ואבי הבעל שהוא יורש הבן טוען, כיון שהיא נוטלת תוספת שליש שייך כל העיסקא לו לבדו, אף העיסקא שעלה אחר מיתת הבן, הדין עם מי. גם יש לה תכשיטין שקנו לה מן הנדן והמנהג ליתן לה עשרים פ' ואבי הבן רוצה לסלקה מן התכשיטין במעות, גם רוצה לנכות לה מה שחילקו מן הד"ג לרח"ש וכל"ז כדי חלקה.
תשובה. בב"ב דף קמ"ג ע"ב איתא במשנה וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע, אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הרי אני עושה ואוכלת השביחה לעצמה. ובדף קמ"ד פסקא וכן האשה כו' הקשה אשה מאי עבידתא פי' רשב"ם וז"ל או תטול כתובתה ותלך לה, או תטרח קמי יתמי ותהי' ניזונת ומ"י שלהן ואין לה להשתכר בממון היורשין עכ"ל, ולפי פי' הכי פריך אמאי דקתני במתניתין דאם השביחה בסתם השביחה לאמצע, והיינו דיש לה חלק בשבח הנכסים, ע"ז פריך דבאשה אלמנה ל"ש ליתן לה חלק בשבח דאין לה זכות בנכסי בעלה, אלא או ליטול כתיבתה ותלך, או שתיזון מנכסי בעלה ותטרח קמי יתמי ומ"י שלהן ואינה נוטלת כלום בשבח, דאין להשתכר בנכסי בעלה ליטול בשבח, ומשני באשה יורשת ודינה כמו אחין, וקמ"ל דאע"ג דלאו דרכה למטרח, אע"ג דלא פי' כמאן דפי' דמי קמל"ן. תו כ' הרשב"ם ואלמנה שאמרה בב"ד מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה אם אינה ניזונת משל יתומים הלכך אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטין שאין בהן כדי כתובתה, אם אמרה ראו מה שהניח לי ונתעצלו ב"ד או יורשים להשביעה על כתובתה, אפי' השביחה אלף ככר השביחה לעצמה, אבל אם השביחה סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשים ואע"פ שלא נשתייר מבעלה אלא רביעית כתובתה עכ"ל. והנה דעת הרשב"ם דסיפא דמתניתין דקתני ראו מה שהניח לי בעלי לא קאי אאשה יורשת מדקתני הניח לי בעלי, אלא קאי אאלמנה ואפ"ה באמרה ראו השביחה לעצמה ומיירי באינה ניזונת משל היתומים, והא דנקט הרשב"ם והניח נכסים מועטין היינו לענין השביחה סתם דס"ל דעכ"פ תטרף כתובתה, וקמל"ן דאפילו בנכסין מועטין שלא הי' כדי כתובתה עכ"פ נוטלת כדי כתובתה מן השבח, אבל באמרה ראו, אין חילוק בין נכסים מרובין ובין נכסים מועטין כל השבח שייך לה באינה ניזונת. וא"ל לפי' הרשב"ם אמאי נדחק לאוקמי הרישא באשה יורשת, הא איכא לאוקמי בסתם אשה ומיירי בנכסים מועטין והא דקתני השביחה לאמצע, היינו דנוטלת עכ"פ מן השבח עד כתובתה והמותר ליורשין, לק"מ דלשון לאמצע לא משמע כן אלא משמע דמיירי בנכסין מרובין דיש יותר מכדי כתובתה דומיא דאחין דרישא, וע"ז קאמר דהשבח לאמצע, והיינו דהיא נוטלת בשבח כפי חלקה בכתובתה והמותר נוטלין היורשין, ובנכסין מרובין ס"ל לרשב"ם דאם השביחה בסתם אפילו באינה ניזונת אין לה בשבח כלום יותר מכדי כתובתה, דאין להשתכר בשל יתומים כלום ומש"ה מוקי לה באשה יורשת, אבל בסיפא באמרה ראו דהשביחה לעצמה מיירי בסתם אשה אלמנה ואפילו הכי כל השבח שלה באינה ניזונת. הכלל העולה לשיטת הרשב"ם בניזונת מן היתומים אפילו באמרה ראו, כל השבח ליתומים משום דמ"י שלהם וזה בכלל מ"י ואפילו שכר טרחה אין צריכין ליתן לה, ובאינה ניזונת אז בהשביחה סתם בנכסין מרובין הכל ליורשין ואינה נוטלת כלום מן השבח, ובנכסין מועטין דליכא כדי כתובתה אז נוטלת עכ"פ עד כדי השלמת כתיבתה מן השבח אפילו בהשביחה סתם, והטעם כמ"ש הב"ח דלאו בשופטני עסקינן דטרחה קמי יתמי ולא תגבה כתובתה שנשתעבד לה בעלה ואפילו לא פרשה כאלו פרשה דמי, וכאלו אמרה הריני עושה ואגבה כתובתי, ובאמרה ראו ואינה ניזונת אזי כל השבח שלה, ומ"מ בנכסין מרובין ויש יותר מן כדי כתובתה ואמרה ראו אין השבח שלה רק מן כדי כתובתה, אבל מן המותר מכדי כתובתה השבח ליורשין כדפי' רשב"ם גבי אחין במשנה ע"ש, ובתוס' והרא"ש חולק א' מה דמשמע מהרשב"ם דבניזונית אפי' שכר טרחה אין לה, כיון דמ"י שלהם ע"ז חולק הרא"ש וס"ל דדינה כאיש אחר היורד שלא ברשות, וידה על התחתונה, ואם הן מעות אינה נוטלת רק דבר מועט כיון שלא קבלה עלי' אחריות, ב' חולק על רשב"ם מה דס"ל בנכסים מועטין ואינה ניזונית והשביחה בסתם דנוטלת עכ"פ כדי כתובתה, וע"ז חולק וס"ל דאינה נוטלת כלום מן השבח לכתובתה, ג' חולק מה דס"ל לרשב"ם באמרה ראו אז כל השבח שלה ע"ז חולק דאפי' באמרה ראו ואינו ניזונית אין לה בשבח כלום דלא מצינו שע"י ראו יהי' השבח לעצמו אלא מי שיש לו בנכסים אבל לא בבע"ח ואשה בכתובתה דאין להם לירד בנכסים אלא ברשות ב"ד. והנה בש"ע סי' צ"ה ס' זיין באינה ניזונית, הביא ב' דיעות, דעת הרשב"ם דבלא אמרה ראו דבנכסין מועטין שאין בהן כדי כתובתה נוטלת כתובתה והשאר ליורשין ובאמרה ראו כל השבח שלה, וגם הביא דעת הרא"ש דבין אמרה ראו ובין לא אמרה והשביחה בסתם הכל ליורשים והיא נוטלת שכר טרחה, ואפי' כתיבתה אינה נוטלת, והרמ"א הכריע כרא"ש, וכ' וכן עיקר דהכל הוא ליורשים. וכ' הח"מ והב"ש הא דהכריע הרמ"א כרא"ש קאי בלא אמרה ראו, דלדעת הרשב"ם עכ"פ גובית מן השבח כדי כתובתה בזה הכריע כרא"ש, דאין נוטלת מן השבח כלום אף כדי כתובתה, אבל באמרה ראו בזה הדין דהשבח שלה ורק בנדוניא ותוספת שליש הביא הב"ש בשם נ"ש דנוטלת מן השבח בשהשביחה סתם ע"ש, ולפ"ז בנ"ד דהנכסים מרובין, ולא אמרה ראו לכ"ע השבח ליורשין רק לדעת הרא"ש מגיע לה דבר מועט בשכר טרחה כמ"ש הרא"ש במעות, כנ"ל להלכה. והנה הרב המפורסם מ' פייבל הלוי אבד"ק בראדשין נ"י השיב לי בנ"ד וז"ל, ולפענ"ד קשה להוציא מהאשה שהיא מוחזקת דהא הב"י באע"ז סי' צ"ה הביא תשו' הרשב"א דאפי' בלא אמירה ראו וגם היא ניזונית משל יתומים מ"מ אם היו בהנכסים זוזי ועסקה בהם והשביחה כיון דזוזי א"צ שומא ותפיסתה בזוזי תפיסה גמורה לפירעון כתובתה שייך השבח לה ע"ש עכ"ל. ודבריו תמוהים מאוד, חדא מ"ש דרשב"א מיירי בניזונית ע"ש ברשב"א שהביא הב"י שכ' בשם הרשב"א וז"ל, ואם הי' נכסים מועטין שיהי' מן הסתם בלא אמירה ג"ד שאינה רוצית לזון מן היתומים הוא דעת הרשב"ם כו', וקאי אדברי רשב"ם דס"ל בנכסין מועטין דאפי' בהשביחה סתם דעכ"פ נוטלת כדי כתובתה מן השבח באינה ניזונית, וע"ז כ' הרשב"א דאפי' בלא אמרה שאינה רוצית ליזון מן היתומים שיהי' כאלו אמרה דג"ד דרוצית להשביח כדי כתובתה, ומיירי דאינה ניזונית משל היתומים רק מן הנכסים שהניח בעלה דאמרינן מן הסתם שאינה ניזונית מן הקרן שהניח בעלה ורק מה שהניח גובית בכתובתה וניזונית משל עצמה עד שתרויח כדי כתובתה, וע"ז כ' והוא דעת הרשב"ם דאפי' בסתם גובית כדי כתובתה מן השבח, והרשב"א דאפי' שלא אמרה שאינה רוצית לזון מן היתומים הוה כאלו אמרה, אבל אם היתומים זונין אותה פשיטא דהשבח שלהם, ועוד הרשב"א קאי דוקא אנכסין מועטין שאין בהם כדי כתובתה דבזה ס"ל להרשב"ם דעכ"פ גובה כדי כתובתה מן השבח, ואף בזה דעת הרשב"א שם מסכמת לדברי מורו ר"א דס"ל דהשביחה סתם השבח להיתומים אלא שכ' אע"פ שיש לבע"ד לחלוק, מ"מ כיון דר"פ ג"כ ס"ל כרשב"ם מחוייבים אנו לכוף אזנינו להסכמתם וכ' אף לדברי הרשב"ם יש לחלק בין מעות למטלטלין, דדוקא במעות דתפיסתה תפיסה גמורה משא"כ במטלטלין וקאי דוקא אנכסין מועטין, ולענין לגבות כדי כתובתה מן השבח כדעת הרשב"ם, אכל בנכסין מרובין בלא אמרה ראו פשיטא דלכ"ע השבח ליתומים, וכן הביא הח"מ ס"ק יו"ד דברי הרשב"א אנכסין מועטין דאפי' לא אמרה כאמרה דמי, אבל לא בנכסין מרובין ע"ש, דקאי בין אמעות ובין במטלטלין, וא"כ פשיטא בנ"ד דהוה נכסין מרובין ולא אמרה ראו, פשיטא דכל הריוח שייך ליורשי הבעל, ורק שכר טרחה מועט יש לה כמ"ש הרא"ש. ואודות אם יכול לסלקה מן התכשיטין פשיטא דיכול לסלקה דאף דאיתא בסי' צ"ט, דאין יכולין לסלקה מבגדי' במעות, היינו דוקא בבגדים, ומטעם שכ' הריטב"א הביאו ב"י שאין בדין שיפשיטוה ערומה ותצא, ומטעם זה אף בבגדי שבת דלא שייך טעם זה, מ"מ בכל בגדיו הדין כן דלא חילקו בבגדים, אבל בתכשיטין דל"ש טעם זה פשיטא דיכול לסלקה במעות. ואודות אם מנכין מה שחילקו המעשר מהד"ג לרח"ש וכל"ז נראה פשוט דמנכין לה אף דמבואר בשבו"י ח"ג ח' אע"ז סי' קכ"א היכי דמת הבעל וצריכין להחזיר לה הנדוניא שלה דאין מנכין לה המעשר, היינו דוקא היכי דמחלקין המעשר לעניים, ומטעם שכ' שם דמיד שקיבל הנדוניא החיוב מוטל עליו ליתן המעשר, הלכך אף כשמת, אח"כ וצריכין להחזיר הנדוניא אין מנכין לה, משא"כ עתה שהמנהג שמחלקין המעשר לרח"ש וכל"ז שהחיוב מוטל על שניהם ליתן פשיטא שמנכין לה מחלקה החצי, כנ"ל להלכה: