יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג
חושן משפט · כו
שאלה. באחד שאשתו הי' עוסקת במסחר בהחנות שלו ובעת שהי' שכ"מ קודם מותו אמר לה שתתן בכל שבוע חמשים צל"ח לצדקה עבור תועלת נשמתו, ולא קבע לה זמן עד כמה תתן, והיא השיבה לו שהמסחר הזה של סיד הריוח הוא מועט ובפרט שהיא עוסקת עוד בשותפות עם אשה אחת וא"א ליתן לצדקה כ"כ, ושתק הבעל ולא השיב דבר, ועתה באתה האשה לשאול אם מחוייבת ליתן כמו שצוה בעלה, ויש יורשים והיא אינה רוצית ליזון מהיורשים רק ממ"י מה שתשתכר במסחרה:
תשובה. נ"ל שאין בצוואתו ממש, ואין אשתי, וגם היורשים אינן מחייבין לקיים צוואתו, ומטעם שאבאר. הנה תק"ח היא דאלמנה נזונת מנכסי בעלה כ"ז שאינה תובעת כתובתה בב"ד ומ"י ליורשים כדאיתא במשנה כתיבות דף נ"ה והיא מתנאי כתיבה כמבואר בפ' נערה דף נ"ד וכאנשי גליל דכותבין בכתובה את תהא יושבת בביתי ומתזנת מנכסי, וא"כ אפי' אם היתה ניזונת מנכסי יתומים פשיטא דל"מ צוואתו שתתן ממ"י לצדקה עבורו דהא מ"י הוא של היורשים בעד המזונות שתיקנו לה חכמים והאיך יכול להקדיש מ"י ששייך להיורשים וכ"ש בנ"ד שאינה ניזונת מהיורשים פשיטא שאינו יכול להקדיש מ"י שלה לאחר מיתתו שאינו שלו, ואפי' בחייו אינו יכיל להקדיש מ"י אפי' במעלה לה מזונות ואומר יקדשו ידיך לעושיהן מטעם דיכולה לומר לבעלה אינו ניזונת ואינו עושה כמבואר באהע"ז סי' פ"א, ע"ש בח"מ וב"ש, וכ"ש לאחר מיתה שמ"י שלה אינו יכול להקדיש, וגם ל"ש כאן משום מצוה לקיים דברי המת דזה ל"ש אלא אם מצוה לעשות דבר מנכסיו, אבל לא בדבר שאינו שלו, וגם אפי' מצוה בדבר שהוא שלו ל"ש מצוה לקיים דברי המת אלא אם מצוה ליורשיו, אבל אם צוה לאחר שאינו יורש, בעינן השליש בידו דוקא בשעת צוואתו כמבואר בח"מ סי' רנ"ב, וא"כ כאן שלא צוה להיורשים רק לאשתו לא שייך מצוה לקיים דברי המת, אף אם הי' מצוה על דבר שהוא שלו, וכ"ש כאן צוה על מ"י שאינו שלו. וא"ל כיון דאמר שתתן ממ"י לצדקה ולא יהי' לה ממה להתפרנס הוה כמו ש"מ שמצוה שתתפרנס מנכסיו, והיכי שמצוה שתתפרנס מבואר באע"ז סי' צ"ג סי' ואו דניזונת מנכסיו ומ"י שלה ולא להיורשים ושוב יכול להקדיש מ"י אם תרצה ליזון מנכסיו, כיון דל"ש מ"י להיורשין, אבל ז"א, חדא דכבר כתבתי דאין יכול להקדיש מ"י אפי' בחייו ואפי' במעלה לה מזונות ואפי' באומר יקדשו ידיך לעושיהן, כיון דיכולה לומר איני ניזונת ואינו עושה, א"כ כ"ש לא"מ דיכולה לומר להיורשים אינו ניזונת ואינו עושה, ועוד הא יכולה לתבוע כתובתה בב"ד ושוב אין לה מזונות ומ"י שלה פשיטא שאינו יכול להקדיש מ"י שלה, ועוד בשלומא היכי דצוה שתהי' ניזונת מנכסיו, אמרינן מה לו לצוות הא בלא"ה ניזונת מנכסיו מתנאי כתובתה כ"ז שאינה תובעת כתיבתה בב"ד, אלא ע"כ דכוונתו דתהי' ניזונת מנכסיו בדרך מתנה לא בתק"ח, ונ"מ אפי' אם תתבע הכתובה בב"ד לא תפסיד המזונות, וכיון דהמזונות הם דרך מתנה מש"ה מ"י שלה, אבל כאן לא אמר כלום אודות המזונות, שנאמר שנתן לה המזונות במתנה, וא"כ אם תרצה ליזון מהיורשים הוא רק מתנאי כתיבה מחויבין לזונה, ושוב מ"י הוא של היורשים וא"י להקדיש מ"י אפי' אם הי' יכול להקדיש מ"י בחייו, וכ"ש שכבר כ' שאפי' בחייו אינו יכול להקדיש מ"י. גם א"ל כיון שהיא עוסקת בהחנות שלו הוה כמו שהקדיש שכירות של החנות וקצץ השכירות שתתן חמשים צל"ח בכל שבוע אך גם זה אינו, חדא, שלא הזכיר השכירות כלום ורק שתתן ממ"י לא חל ההקדש על השכירות, ועוד אפי' אם הי' מזכיר השכירות ג"כ לא חל ההקדש על השכירות אא"כ אומר יקדש האניות לשכירתו כמבואר בח"מ סי' רי"ב ובסי' רנ"ג סי' כ"א דהשכירות הוה דשב"ל ע"ש סי' זיין ברמ"א, וכ"ש כאן שלא הזכיר כלום מהשכירות ורק ממ"י פשיטא שלא חל ההקדש, וגם משום מצוה לקיים דברי המת ג"כ ל"ש כאן כמ"ש. והנה אם הי' מועיל אמירתו ואמר סתם עד כמה זמן היתה מחוייבת ליתן מה שציוה, מקיר דין זה הוא בגיטין דף ע"ה ע"ב גבי האומר ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא או ע"מ שתניקי את בני, דרבא ס"ל סתם לעולם משמע ור"א ס"ל דסתם כמפרש יום א' ופליגי בזה הרי"ף והרמב"ם ורשב"א פסקו כר"א וכ"פ בש"ע אע"ז סי' קמ"ג סי' חית, והרא"ש פסק כרבא דסתם לעולם משמע ורמ"א הביא שם דעת הרא"ש והה"מ פ"ז מהל' אישות כ' דרמב"ן חולק בזה אם התנאי הי' בקים ועשה סגי ביום א' ואם התנאי הוא בשוא"ת, אז לעולם משמע, ועי' בח"מ סי' רי"ב סי' א', דאם אומר ידור פ' בביתי, דאף שעה אחת משמע ועי' בסי' סמך סי' ג', דהמקבל עליו לזון את חבירו דהביא רמ"א פלוגתא בזה, די"א דכל ימי חייו משמע, וי"א דנפטר בשנה א', וע"ש בסמ"ע ועי' או"ת שם שכ' דליכא פלוגתא בזה אלא היכי דקיבל עליו לזון את עני דהוה מתורת נדר וסתם נדרים להחמיר חייב לזון כל ימי חייו, אבל במקבל עליו לזון חבירו שאינו עני דליכא משום נדר אמרינן הממע"ה ע"ש, וכ"ז בחיים חיותו כופין אותו לקיים את נדרו משום דסתם נדרים להחמיר, אבל אם מת הוא אין היורשין מחויבין לקיים נדרו כמבואר בח"מ סי' ר"ט, ואע"ז סי' נו"ן, וכמה דוכתי וצריכין אנחנו לבא עליהם מכח שנשתעבדו נכסיו שוב אמרינן הממע"ה, כיון דאמר סתם, וסגי בב"פ שנתנה ב' שבועות כיון דאמר לשון רבים עי' סמ"ע, אבל בנ"ד א"צ ליתן וכמ"ש לעיל כנ"ל: