יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג
חושן משפט · כה
שאלה בא' שהלך לעולמו. ושבק לן ולכ"י חיין, ובעת היותו שכ"מ קודם פטורתו חילק נכסיו ליורשיו, והניח ביכיל מבאנק של גוים על סך חמשה מאית ר"כ ביד שליש על אופן זה, שעד עשרה שנים יהי' הריבית שיעלה על הביכיל בכל שנה מהבאנק יתחלק ביום היאצ"ט לעניי העיר לתועלת נשמתו, ואחר העשרה שנים יתחלק הקרן מהביכיל להיורשים, ועתה קודם כלות העשרה שנים רוצה יורש אחד ליקח מהביכיל איזה סך לשלם לבע"ח דוחק שיש לו ואין לו לשלם ממקום אחר, ואותו הבע"ח רוצה ליתן הסך החוב שיגבה לצורך נשואי יתומה בת אחיו שאין לו צרכי הנשואין מהו הדין אם רשות להשליש ליתן להיורש סך החוב לשלם או לאו:
תשובה. תחילה נבאר אי יש ממש באמירתו וחל ההקדש לעניים או לא. ולכאורה י"ל דלא חל ההקדש כלל, דכיון דלא נתן להשליש מעות מזומן רק ביכיל ובעי כו"מ כמבואר ברמ"א סי' רנ"ח ס' ז', גם י"ל כיון שלא הקדיש הקרן מהביכיל ורק הריבית שיעלה הוה דשב"ל ואין אדם יכול להקדיש דבר שא"ב או שלא בא לעולם, אבל אחר העיון נראה דמהני אמירתו ל"מ בנ"ד דהוה שכ"מ, אלא אפי' אם הי' בריא ונתן ביד שליש נמי מהני אמירתו וחל ההקדש לעניים, דאף דפסק הרמ"א דהמקדיש שט"ח להקדש עניים צריך כו"מ כנ"ל וכן הלכה דלא כריטב"א שהביא הש"ך בסי' ס"ו בח"מ סק"ב דאף באמירה גרידא אם אמר בע"פ וכל שעבודי' חל ההקדש דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי והיינו כמסירה באופן המועיל עם כתיבה, עי' שם באו"ת דחולק עליו, וכן הנה"מ שם חילק ג"כ עליו, והטעם מבואר בתומים שם דבהקדש עניים הוי ספק אי אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ומכירות שטרות הוה דרבנן אזלינן לקולא ע"ש, וא"כ הלכה כרמ"א הנ"ל, אך כ"ז בבריא וחי עדיין אז אמרינן דלא חל ההקדש ויכול לחזור, אבל בשכ"מ פשיטא דא"צ כו"מ, דאפילו מלוה ע"פ יכול הש"מ להקנות, כמבואר ב"ב דף קמ"ח ע"א א"ר אר"נ שכ"מ שאמר תנו הלואתי לפ' הלואתו לפ' ומפרש התם הטעם כיון דאף בבריא יכול להקנות במע"ש שוב מהני בשכ"מ וכ"פ בש"ע סי' רנ"ג בח"מ סי' כ' וכ"ש מלוה בשטר אם אמר שט"ח שיש לי על פ' תנו לפ' זכה במה שבשטר כמבואר שם בש"ע דדברי שכ"מ ככתובין ומסירין דמי וכאלו כתב ומסר דמי, ואף דרמ"א כ' שם די"א דוקא בחוב ישראל אבל לא בחוב שיש לו על עכו"ם, ואפי' בשטר שיש לו מן העכו"ם מסופק שם הרמ"א אם יכול להקנותו ומסיים הרמ"א וכן נ"ל להורות, מ"מ נ"ל דהיינו דוקא בחוב של עכו"ם דעלמא דשייך הטעם דלא סמכא דעת הנותן ליתן במתנה גמורה דלא סמכא דעתו שהעכו"ם יפרע כמבואר שם בסמ"ע, אבל ביכיל מבאנק אדרבא כל עיקר סמיכת דעת בני אדם שיהי' הפירעון בטוח הוא הבאנק עוד יותר מחוב של ישראל, ובזה פשיטא דנקנה במתנת שכ"מ אף בלא כו"מ, וכ"ש לפ"ד הב"ח דשם מהני בחוב שבשטר אפי' בעכו"ם דעלמא ע"ש. וכיון דברירנא שיכול להקנות גוף החוב שבביכיל במתנת שכ"מ, ואף בלא אמירה בע"פ וכל שעבודי' דאית בי' כמבואר שם בש"ך ס"ק כ"ט ע"ש, א"כ מהני אמירתו ג"כ לגבי הריבית אף היכי דגוף הקרן לא הקדיש, ואע"ג דהוה דשב"ל מ"מ הוה כאומר תנו ביתי לפ' כדי שידור בו עד ז"פ או תנו דקל ז"פ לפ' כדי שיאכל הפירות דדבריו קיימין כמבואר בח"מ סי' רנ"ג ס' כ"א, אע"ג דהתם הבית גופא שייר לעצמו או ליורשין וגם הדקל שייר לעצמו או ליורשין וכן אם יבש הדקל ואינו עושה פירות העצים של הדקל חוזר להנותן או לי"א מ"מ קנה הפירות וכ"ש הכא שמסר הביכיל ליד השליש וזוכה להם הקרן של הביכיל עד יוד שנים שיהי' שייך להם הריבית פשיטא דקנו הריבית וצריך השליש ליתן להם הריבית שיעלה בכל שנה. ואע"ג דדעת מהר"ם אלשיך סי' ז' דמעות לריוח ל"ד לדקל לפירות, דהתם הפירות יוצאין מגוף הדקל, והדקל קיים בעת שמוציא הפירות משא"כ במעות לריוח, אין הריוח יוצא מגוף המעות, והמעות עצמו אינו בעין בעת שבא הריוח, והקצה"ח בסי' ר"ט הביא דבריו, מ"מ המל"מ פ' כ"ג מהל' מכירה חילק על מהר"ם אלשיך, וכן הקצ"ה והנה"מ שם חולקין על תשו' מהר"ם אלשיך, והקנ"ה הביא דרוב הקדישות ונדבות שבערי א"י הם כך, שהקרן הוא להנותן והריוח הוא לעניים, וא"כ פשיטא שחל ההקדש בנ"ד על הריבית עד י' שנים. והא דאיתא בסי' ס"ו בש"ך ס"ק ק"ז דמיכר שט"ח לחבירו, והשט"ח הוא של עכו"ם וחזר ומחל דא"צ לשלם הריבית ללוקח מטעם דאיתא בתשו' להרמב"ן דאינו יכול למכור הריבית אלמא דאינו יכיל להקנות הריבית אף דהתם קנה הלוקח הקרן מ"מ הריבית לא קנה, לק"מ, ועי' בתומים שם אות נ"ז שכ' לישב דברי הרמ"א דשם שפסק דצריך המוחל לשלם גם הריבית היינו הריבית שעלה אחר מכירת השטר, דדוקא הריבית שעלה קודם המכירה אינו יכול למכור מטעם שכ' הרמב"ן דאף דנכתב בשטר הריבית שמחויב העכו"ם לשלם ריבית, מ"מ כיון דבשעת כתיבת השטר עדיין לא נתחייב העכו"ם בהריבית, לא הוה הריבית רק כמלוה פ"פ, ומלוה ע"פ אינו יכול למכור ע"ש בב"י אבל הריבית שעלה אחר המכירה א"כ קרנו של הלוקח השביח ואם המוכר מחלו צריך לשלם לו גם הריבית דמה לי הקרן ומה לי הריבית שעלה על קרנו ומ"ה מיירי הרמ"א, וא"כ משם אדרבא קצת ראי' לנ"ד כשם דהתם קנה הלוקח הריבית שעלה אח"כ ה"נ קנו העניים הריבית, וראי' גמורה אין כאן דהתם קנה הלוקח גוף הקרן, משא"כ בנ"ד, ואך מדקל לפירותיו יש ראי' גמורה כמ"ש וזה בשכ"מ, ואם הי' בריא בשעת נתינת הביכיל ואח"כ מת, ל"מ אם הי' מצוה מחמת מיתה כגון שהי' מתאונן על מיתתו דדינו כש"מ כמבואר שם בש"ע אלא אפי' אם לא הי' מצוה מחמת מיתה ג"כ מצוה לקיים דברי המת כמבואר בח"מ סי' רנ"ב סי' ב', דנהי דקנין לא הוה אם הי' בריא מ"מ איכא משום מצוה לקיים דברי המת ואין להשליש רשות ליתן להיורש קודם היוד שנים, ואף דהבע"ח רוצה לעשות בזה המעות דבר מצוה להשיא יתומה, מ"מ אין לשנות מדעת הנותן שצוה נחלק בכל שנה על היא"צ לעניי העיר כפי הבנת המחלקים ולא ליתן סך מרובה פ"א, ואפי' אם א' מבניו מטה ידו אסור לו ליתן סך מרובה ולגזול שאר עניים כמבואר באחרונים, ורק חם היורש ירצה להניח ביד השליש מן הקרן שלו כפי הסך שיעלה על חלקו הריבית בכל שנה ולחלק מן הקרן שיניח ביד השליש לעניים באופן שלא יגיע שום היזק לעניים, זה רשות ביד השליש ליתן לי, ולאחר יוד שנים לא יקח כלים זה היורש, זה הנראה לי להלכה: