אור ברסלב
יד יוסף חלק ב חושן משפט › יב

יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג

חושן משפט · יב

יא

שאלה. שותפים שכרו משרי הקיר"ה אחד עשר בתי רחיים בכפרים הסמוכין לעיר ונאמר בהקאנטרקט שבתוך ימי משך השכירות אף אם יתקלקלו או ישרפו כל בתי הרחיים כל שתשאר אחת טוחנת מחויבים לשלם כל השכירות לקיר"ה ואח"כ השכירו השוכרים הנ"ל לאיש א' שלשה רחיים והם כולם בכפר א' סמוכין זל"ז ולא התנו עמו כלום, ואח"כ א' מהשותפים נתן עיניו בבית רחיים א' מהשלשה ב"ר והשתדלו השותפים עס השוכר והניח להם בחזרה אותן הרחיים וניכו לו מהשכירות יותר משליש, והשכירו אותו הרחיים לא' מהשותפים עבור הסך שניכו להשוכר, ואח"כ נשרף אותה הריחיים וטיענים השותפים שהשוכר הראשין ישלם עתה עבור שני בתר הרחיים כפי קצבת השכירות שקצב להם תחילה בעד השלשה ב"ר, כי עתה כל הערלים שבכפר ההוא טוחנים בשני בתי הרחיים שנשארו וכל הטחינה שהי' מתחילה בהשלשה ב"ר טוחנים עתה בשני ב"ר שנשארו, ואם אין השוכר רוצה יחזיר להם עתה השני בתי רחיים, כי יש להם שוכר שרוצה ליתן עתה בעד שני ב"ר כמו שנטלו בעד השלשה, מטעם הנ"ל, והשוכר אינו רוצה לחזיר להם השני ב"ר וגם לא לשלם להם יותר רק כפי מה שניכו לו וטוען שמזלו גרם שנתרבה הטחינה בשני ב"ר:

תשובה. לכאורה הדין עם השותפים המשכירין שאף שאין בידם לכופו לשלם השכירות של הרחיים שנשרף מ"מ יכולין לחזור מהשכירות, דאיתא בכתובות דף ק"ג האי גברא דאיגיר רחייא לטחינה, לסוף איעתר זבן ריחיא וחמרא, א"ל עד האידנא הוה טחיננא גבך השתא הב לי אגרא א"ל מיטחן טחיננא לך סבר רבינא למימר היינו מתניתין לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותך אלא אחד זן ואחד נותן דמי מזונות, א"ל ר"ע מי דמי התם חד כריסא אית לה תרי כריסא ל"ל הכא מצי א"ל טחון וזבין טחון ואותיב ולא אמרן אלא דלית לי' טחינה לריחיא אבל אית לי' טחינה לריחיא כופין על מידת סדום. והקשה התוס' ד"ה ולא אמרן כו' הואיל והאי עובדא דלית טחינה לריחייא מיירי אמאי איצטריך ר"ע למימר התם תרי כרסתא ל"ל הכא טחון וזבין טחון ואותיב הא אפילו לא הוה משכח משכיר למטחן ומיזבן דהוה כמו חד כריסא לא הוה דמי למתניתין דמתניתין ליכא פסידא, דבעל כי יהיב דמי מזונות (עי' פי') אבל השוכר אית לי' פסידא, אם יתן שכר הטחינה דהא ל"ל לטחון ומכיסו יצטרך לשלם ואמר רבי דבלאו ה"ט דטחון וזבין טחין ואותיב הוה מצי לבטולי המקח כו' אבל מ"מ יאמר כמו כן לדידי אית לי פסידא שכר הרחיים שלי ויכול לבטל המקח קודם הזמן, ונהי דהשוכר לא יצטרך לשלם לו, אבל לעכב הרחיים עד זמן שהתנו ביניהם לא יוכל השוכר הואיל ואית לי' פסידא למשכיר אבל השתא דא"ל טחין וזבין לא מצי לבטולי המקח עד הזמן עכ"ל התוס', והרא"ש שם חולק וכ' דפשוט דאפילו לא משכח למיטחן ולמזבן דהשתא אית לי' פסידא למשכיר לא מצי לבטל המקח תוך הזמן דשכירות ליומא ממכר הוא, ומי הזקיקו לקנות רחיים ויפסיד השוכר והואיל ואיכא פסידא לתרווייהו יותר ראוי שיפסיד המשכיר ויתקיים שכירות הרחיים עד זמנו, עכ"ל. וא"כ בנ"ד ל"מ לשיטת התוס' דס"ל דכיון דאית למשכיר הפסד יכול לחזור, ה"נ כיון דאית להו פסידא להשותפים שהם צריך לשלם לקיר"ה יכולין לחזור מהמקח אלא נראה דאף לשיטת הרא"ש דס"ל התם דאין יכול לחזור מהשכירות מ"מ מודה בנ"ד דיכולין לחזור מהשכירות דע"כ ל"ק הרא"ש דאין יכולין לחזור אלא היכי דאיכא פסידא לתרוויהו כמו התם, וכדדייק הרא"ש וכ' והואיל ואיכא פסידא לתרווייהו וגם מטעם שכ' ומי הזקיקו לקנות הרחיים ויפסיד השוכר, אבל בנ"ד דליכא פסידא להשוכר השני רחיים דהא כל הטחינה של הכפר הוא אצלו, וגם השריפה לא נעשה ברצין המשכירים פשיטא דמודה הרא"ש דיכולין לחזור מהשכירות, ואפשר דיכולין לכופו לשלם כל השכירות אף מהרחיים השלישית שנשרפה, וכמתניתין דאחד זן ואחד נותן דמי מזונות וכדכ' שם הרא"ש דמה"ט אחד נותן דמי מזונות משום דל"ל פסידא, וא"כ בנ"ד נמי לית לי' פסידא, דהא רוצים ליתן עתה בעד שני הרחיים כל השכירות שעלה מהשלשה, י"ל דצריך לשלם כל השכירות, וכ"כ הט"ז בסי' שי"ח דהיכי דאין העכוב מצד המשכיר דיכול לבטל השכירות ע"ש, והטעם דיכול לבטל השכירות משום דאיכא אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא הוה מוזלי גבי' והגע עצמך אחד שכר עסק גדול של זכות מזיגת י"ש בעד סך גדול והי' בהמקום ההוא כמה מוזגים והשוה א"ע עם כל מוזג בעד סך ידוע ואח"כ ע"י סיבה נתבטלו כל המוזגים ולא נשאר רק מוזג אחד בכל המקום ההוא היעלה על הדעת שלא יהי' המשכיר יוכל לחזור ויהי' כל ההפסד עליו והוא יאכל וחדי, זה ודאי אינו, דאין לך אומדנא דמוכח יותר מזה דבתחילה שהי' כמה מוזגים לקח אצלו דבר מועט בעד מזיגה שלו משא"כ עכשיו שכל בני המקום לוקחים אצלו י"ש פשיטא שאדעתא דהכי לא הוה משכיר לי' בדבר מיעט, והוא יפסיד כל המעות, ועי' תוס' והרא"ש כתובות דף ע"ח ע"ב, גבי שטר מברחת וכמה דברים שחשב שם הרא"ש דלא בעינן גילוי דעת כלל היכי דאיכא אומדנא דמוכח. שוב ראיתי שז"א דליכא כאן אומדנא דמוכח, דאדרבא איכא למימר דמתחילת השכירות נכנסו בספק זה דאם ישרפו השני בתי רחיים יצטרך לשלם השכירות שלו כפי הקאנטראקט מקיר"ה ואם תשרף הרחיים האחת ישלם השוכר של אותו הרחיים וליכא אומדנא דמוכח לשלם כל השכירות, וגם בהא דכתובות דף ק"ג הנ"ל כ' הט"ז בסי' שי"ח דאיכא ג"ד עכ"פ שהתנה מתחילה שיטחין לו לצורך מזונותיו וכשהעשיר אח"כ אין איתו הקמח שנטחן ברחיים של יד ראוי לי או שאין מספיק לו ע"ש מש"ה יכול לחזור בו מהשכירות לדעת התוס' ע"ש משא"כ בנ"ד דליכא ג"ד כלל דהא לא דברו כלל מתחילת השכירות מזה, בודאי יכול לומר מזלא דידי' גרם, וא"צ לשלם כל השכירות מהרחיים השלישית, וגם אין יכולין לחזור מהשכירות עד תום ימי השכירות, וכן בהא דשכר פסק גדול של זכית מזיגת י"ש הנ"ל ג"כ נ"ל דאי לא הי' ג"ד א"י לחזיר מהשכירות מטעם הנ"ל דג"כ ליכא אומדנא דמוכח דנכנס מתחילה על הספק וא"צ לשלם יותר וגם א"י לחזור מהשכירות. וכן השיב לי הרב הגאון ר' י"ש מלבוב זלה"ה, והרה"ג מסקאלא הסכים ג"כ דמדינא פטור ורק שכ' כיון שהמשכירים יפסידו הרבה והשוכר משני הרחיים ירויח בההפסד של זה אינו מהיושר שיהי' זה נהנה וזה חסר, ומהראוי לפשר ביניהם ואולי בכה"ג כופין על לפנים משורת הדין כמ"ש הב"ח בסי' י"ב ובצ"צ סי' פ"ט האריך בזה, ע"ש:

תוכן העניינים

יד יוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה