יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג
חושן משפט · ט
שאלה. בשני ישראלים שעשו שותפות עם עכו"ם בקניות כבשים לרעות אותם ומה שיהי' ריוח יחלקו ביניהם, ואותו העכו"ם השותף, הי' ממונה אצל האדון של הכפר ושכרו אצלו המרעה לרעות הכבשים בהמרעה והמרעה הי' של האדון מהכפר ורק שהי' יכולת בידו להשכיר המרעה מחמת שהי' ממינה של האדון והעכו"ם השותף נתן להשותפות על הכבשים שני מאות ר"כ ואח"כ ברח איתו עכו"ם השותף מחמת מורא של האדון מהכפר ולא נודע מקומו אי', ואחר הבריחה הי' הכבשים עוד יום א' בהמרעה הלז, ואח"ז ציוה האדון מהכפר שלא יניחים עוד לרעות שם, ולקח אחד מהשותפים הכבשים ומכרם וטוען שהעכו"ם מהשותפות חייב לו יותר מכפי חלקו בהכבשים, והשותף הב' טוען שהוא נתן להעכו"ם השני מאות ר"כ בהלוואה שיקנה את הכבשים בשותפות מחמת איזה טובה שעשה לו, ואינו מאמין לדברי השותף הב' שאומר שהעכו"ם חייב לו:
תשובה. אם השותף שאומר שהלוה לו השני מאות ר"כ על הקניות הכבשים יכיל לברר דבריו, בודאי יש לו דין קדימה, ואף אם יהי' אמת כדברי השני שהעכו"ם הוא חייב לו וכדעת הב"ח בסי' צ"ו ואחרי' החזיק הב"ש בסי' צ', ומשמע שם אף היכי דהב' מוחזק מ"מ צריך להחזיר, דכן משמע מהראי' שהביא הב"ח מדברי בעה"ת ודוק, וא"כ הי' צריך השותף הב' להחזיר הסך שני מאות ר"כ להשותף הב', אך בנ"ד שא"י לברר בודאי אינו נאמן להוציא מהשותף הב' המוחזק אף בשבועה, אך בזה צ"ע אם מצי להשביעו אם העכו"ם חייב לי, ובאם לא ישבע יחלקו ביניהם חלק העכו"ם, ולכאורה הי' נראה שאין כאן חיוב שבועה כלל, דאף אם יודה שאין העכו"ם חייב לו זכה מן ההפקר בחלק העכו"ם כמבואר בסי' רס"ד, דאם הי' שריפה בעיר וברחו היהודים מן העיר מפחד השריפה, והציל אחד מהם מה שהציל הציל לעצמו דהוה כזוכה מן ההפקר, וא"כ בנ"ד נמי כיון שברח העכו"ם מפחד האדון הוה נכסיו הפקר, וכל הקודם בו זכה ואינו נאמן השותף הב' להוציא מידו בטענה שהעכו"ם חייב לו דהוה כא"י אם נתחייבתי לך דפטור, וא"צ למשבע שא"י דהשותף הב' ג"כ יודע מזה שהוא א"י אם נתן העכו"ם מעות משלו או לאו, אך מ"מ נראה לי דצריך לקבל בח"ח שהעכו"ם חייב לו מעות כיון דתיכף שברח העכו"ם הוה נכסיו הפקר כדלעיל ואחר הבריחה הי' הבהמות רועות יום א' בהמרעה שהי' מושכר לשניהם א"כ קנו שניהם הכבשים כחצר של שותפים, וגם משתמר לדעתם ע"י הרועה שלהם וקנו שניהם, ול"מ לדעת הפוסקים, דס"ל בחצר המושכר דקונה לשוכר דבר ההפקר פשיטא דקנו שניהם בנ"ד, אלא אפי' לדעת הרמב"ם פ"ו מהל' שכירות והובא דברי בח"מ בסי' שי"ג גבי הזבל של בעה"ב דאף בחצר המשכר מ"מ של בעה"ב בתורא דאתי מעלמא, והש"ך שם פסק כוותי', מ"מ בנ"ד גם הרמב"ם מודה, ודוקא התם דשלא מדעת השוכר הונח שם ושלא לדעת כן שכרו משא"כ בנ"ד שע"ד הכבשים הללו שכרו המרעה פשיטא שקנו שניהם בעת שברח העכו"ם אף דלא ידעי אז שברח ועי' ש"ך שם שמחלק ג"כ, כן ועי' נה"מ בפתיחה לסי"ת מ"ש בזה, ומשמע מדבריו שם דבנ"ד קנו שניהם וא"כ אם אין העכו"ם חייב לו הוה דינא דיחלוקו וא"כ צריך לקבל בח"ח שהעכו"ם חייב לו, אבל שבועה א"צ שאין כאן טענות בריא, דזה א"י אם העכו"ם חייב לו או לאו כנ"ל לכאורה, שוב ראיתי שז"א. אלא שצריך שבועה כיון שזכו שניהם בהכבשים מטעם הפקר כנ"ל, א"כ הוה כמו שתפס מיורשין כמבואר בסי' ער"ה סי' כ"ח דהשוכר יש לו דין יורש נגד בע"ח ובסי' ק"ז סי' ה' מבואר דאם תפס מהיורש צריך שבועה: