יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג
חושן משפט · ד
מעשה בא לפני באחד שנסע לאה"ק ונ"ח מעות כאן בחי"ל לבעל חנית א' שלקח אצלו סחורה קודם נסיעתו לאה"ק ולא שילם לי, ובא לפני בעל החנות לעקל המעות הנשלח לו ע"י אמרכל שבחו"ל עד שישלם לו חובו, ובאם שיש לו איזה טו"ת נגדו יעמוד עמו לד"ת ע"י מורשה. והשבתי שאין בידי לעקל המעות הנשלח לו ע"י האמרכל ממעות שקלי הקודש, הנקבץ פה לצרכי האנשים הדרים באה"ק, דזה פשיטא דכ"ז שלא בא המעות לידו אין לעקל המעות כדאמרינן בקידושין דף ט"ו לת"ק דקיל"ן כותי', דבעלמא נמי לא ס"ל כר"נ, ועי' ש"ך סי' פ"ו סק"ג, דפי' הא דבעלמא נמי קאי אשאר צדקות לא ס"ל כר"נ שמוציאין מזה ונותנין לזה, א"כ א"א לעקל המעות קודם שבא לידו, אלא נראה לי יותר דאף לאחר שבא לידו המעות ל"מ, דאין מוציאין ממנו בע"כ כמבואר באו"ת ונתיה"מ בסי' פ"ו, אלא אף מדעתו אין לו ליתן מזה המעות לפרוע החובות שנתחייב קידם נסיעתי ודלא כאו"ת ונה"מ שם, שכתבו דמצוה רמיא אקרקפתא דגברא לשלם חובו, דהנה המרדכי כ' פ"ק דב"ב והביאו רמ"א ביו"ד סי' רנ"ג וז"ל מעשה באחד שהיו נושין בי, ונצטרך לבריות ושט אחר פרנסתו עד שהביא ר' זוז ותבעי הנושה והלוה משיב לא רחמי עלי אלא כדי לפרנס א"ע וב"ב ולא לפרוע חובי, ושאלו לר' אבי העזרי ופטרו דתניא בתוספתא דפיאה מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחובו ואין משלמין ממנו גמילין ואין פודין ממנו שביין, וע"ש בהג"מ שפסק כן מטעם דאנן סהדי דזה לא נתן לו אדעתא שיפרע חובותיו לעשירים דאדעתא דאשתו ובניו שהם עניים נתן לי שיתפרנס ואפילו את"ל שזה יתן מדעתו לבע"ח אשתו ובניו יעכבו עליו כיון שהם אינן חייבין לשלם ואדעתא דאשתו ובניו ניתן לו ולא לפרוע חובותיו, ולא דמי לתרומה ומעשרות דמשלחן גבוה קא זכו ואין תלוי בדעת הנותן וגם לא זכו בו אשתו ובניו, עכ"ל הגה"מ, אלמא אפי' אם בא לשלם חובותיו מדעתו אין רשאי, דאשתו ובניו מעכבין עליו. ובזה יש ליישב קושית הח"צ בשו"ת הנוספות, שהקשה לדעת אבי העזרי הנ"ל, דא"כ אמאי קתני אין פורעין ולא תני אין חייבין לפרוע, דלישנא דאין פורעין איסורא משמע, ומש"ה נטה לפרש דברי התוספתא הנ"ל דקאי על הבעה"ב הבא ליפרע ממנו ע"ש. ולפ"ד הגה"מ שכ' דאפילו מדעתי' אין רשאי לפרוע, דאשתו ובניו מעכבין עליו א"ש לישנא דאין פורעין דאי הוה תני אין חייבין מאה משמע דמדעתי' מיתר ובאמת אסור דאשתו ובניו מעכבין עליו גם מה שהקשה שם הח"צ היעלה על הדעת מי שנתנו לו אלף דינרין מעשר עני ונעשה עשיר וחייב מאה זיז ל"א שלא יפרע חובו זה לק"מ דבאמת מי שנותנין לו ממון הרבה ביחד עד שנעשה עשיר ע"י נתינה זו בודאי חייב לשלם חובותיו, דבזה ל"ש אדעתא שיתפרנסו אשתו ובניו נתנו לו דהא נעשה עשיר ע"י נתינה וכי מצווין בתורת צדקה לעשרו א"כ מסתמא נתנו למתנה בעלמא, ומש"ה חייב לשלם חובתיו, משא"כ בשאר צדקה שנותנין לו לפרנס ב"ב אין רשאי לשלם חובותיו מזה, דאשתי ובניו מעכבין עליו. ובזה יש לישב דברי הרמב"ם בפ' מהל' עבדים שכ' וז"ל דאין לבע"ח כלום בהענקה, וכ' המ"ל דמלשונו משמע דאף אם כבר בא לידו אין לבעל חוב כלום. וכ"כ המהרי"ט לדעת הרמב"ם והקשה המשנה למלך א"כ איך תלו זה בדר"נ להוציא מן הלוה השני למלוה הראשון אבל אם כבר גבה מלוה השני חובו פשיטא דמלוה הראשון גובה חובו מזה א"כ איך קאמר התם בגמרא ות"ק בעלמא נמי לא סבירא לי' כר"נ אכתי קשה הא איצטריך לו אפילו אם כבר בא הענקה ליד העבד מ"מ אין בע"ח גובה ממנו, ולפי' הנ"ל א"ש, דה"ק בעלמא נמי לא סבירא לי' כר"נ והיינו בצדקה דעלמא, וס"ל דהענקה הוא מדין צדקה, וכמו שפי' הש"ך וא"כ כיון דבצדקה ל"ש שיעבודא דר"נ א"כ דעת הניתן שיתפרנס אשתו ובניו ואין הבע"ח יכיל לגבות אפילו כשבא לידו ואפילו מדעתי' וכמ"ש בשם אבי העזרי דבשלמא אי שייך שיעבודא דר"נ גם בצדקה ליכא למימר דדעת הניתן דוקא אאשתו ובניו דאיך יכול להוציא השיעבוד של הבע"ח דהא הוא עצמו משתעבד לבע"ח ומש"ה קאמרי דת"ק ל"ל שיעבודא דר"נ גבי צדקה וממילא שוב אמרינן דנותן ע"ד אשתו ובניו, ומש"ה אפילו בא לידו אין בע"ח גובה ממנו ושוב לא איצטריך לו למעט בע"ח ודוק. וא"כ ה"ה בנ"ד במעות לעניי אה"ק בודאי דעת הנותנין להחיות נפשם ונפשות ב"ב היושבים על אדמת הקודש ויהיו פנוים לעבוד עבודת הקודש, בודאי אין רשאי לשלם מזו החובות שנתחייב קודם נסיעתו אפי' מדעתי' דאשתו ובניו מעכבין עליו, ואפילו אם ירצה לשלם מחלקו לבד הנשלח עבורו כדרך ששולחין לכל נפש, מ"מ יכולין לעכב עליו משום ריוח ביתו דאם ישלם מחלקו אז יאכל חלקם. אמנם כ"ז דוקא מה שנ"ח קודם נסיעתו לאה"ק אבל מה שלוין בעת ישיבתן שם הן לצורך מזונות והן לשאר צרכי הבית חייבין לשלם, כי דעת הנותנין על דעת כן שאם יחסרו להם בשם די מחסורם אזי ילוו לצורך שעה, ואח"כ יפרעו מהמעית הנשלח להם וגם בשאר צדקות הוא כן, שכל מה שעני לוה בשעת עניו לצורך פרנסתו שחייב לשלם שגם דעת הנותנין הוא ע"ד כן שבעת הצורך ילוה ואח"כ יפרע, ואבי העזרי מיירי מהחובות שלוה קודם שנעשה עני כגון שהפסיד בסחורה ואח"כ נעשה עני ונתנו לו צדקה בסתם אמרינן מסתמא נתנו לו אדעתא לפרנס אשתו ובניו ולא לשלם החובות שמקודם, וכן משמע לשון אבי העזרי שכ' מי שהי' נושין בו ונצטרך לבריות כו', משמע שהחובות הי' קודם שנצטרך לבריות בזה כ' דאין חייב לשלם, אבל החובות שעושה בשעת עניין לצרכי ביתו בודאי חייב לשלם, וגם דעת הנותן היא כן לשלם איתן החובות דאל"כ לא שבקית חייא לכל ברי' ונעילת דלת היא בפני הלוין וכן התוספתא דפיאה הנ"ל דקתני אין פורעין חובו מיירי נמי בחובות שעשה קודם שנעשה עני דומיא דקתני שאין פודין בו השבוין דאין העניות גורם השבי'. אבל החוב שנעשה לצורך פרנסתם בשעת עניו בודאי חייב לשלם דדעת הנותנין היא ע"ד כן, וכן אשתו ובניו ניחא להו שישלם כדי שיוכל ללות בעת מחסורם, די מחסורם, ואח"כ ישלם, וא"כ בנ"ד דהחוב נעשה קודם נסיעתו לאה"ק בודאי אין מחיוב לשלם ממעות הנשלח אא"כ יש לו משלו מעות או מטלטלין או קרקע, ומכ"ש לעקל המעות קודם שבא לידי' פשיטא דאין רשות לב"ד לעקל כנ"ל: