יד יוסף חלק א· רבי יוסף יהודה שטרסברג
שו"ת אה"ח סימן א · מד
נשאלתי מה שמסיימין בברכות של שופרות כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך מה ענין ואין דומה לך לכאן ונ"ל ע"פ פשוט י"ל דרבינו סעדי' גאון כ' טעם אחד לתקיעת שופר ומפני שהיום תחלת הבריאה שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליהם וכן עושין המלכים שתוקעין לפניהם בחצוצרות להודיע תחלת מלכותם וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא יתברך ביום זה ותוקעין לפניו בשופר. וזה מרומז בגמרא ר"ה דף ט"ז אמר הקב"ה ואמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר והיינו ע"י השופר אתם מראים שממליכים אותו עליכם אך המלוכה של מלך מלכי המלכים אינו דומה להמלוכה של בו"ד דמלך בו"ד עתה שמעליכין אותו נעשה מלך ומקודם לא מלך ומלך מלכי המלכים המלוכה שלו ומלכותי' קאים לעלם ולעלמי עלמיא קודם שברא העולם ולעולמי עד כדכתי' ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד ומש"ה מסיימין ואין דומה לך וזה שאנו אומרים באדון עולם הוא הי' והוא הוה והוא יהי' בתפארה לא כמלך בו"ד כי אין מלך בלא עם שממליכין אותו אבל הקב"ה לא הי' ח"ו חסרון בחיקו קודם בריאת עולם ולא ברא העולם להשלים חיקו ח"ו ורק להטיב לבריותיו. וזה הי' הוה ויהי' בתפארה כי אין חילוק בין קודם בריאת עולם ובין לאחר הבריאה ובין לעתיד:
עוד יש לפרש כי שופר מרמז על ספירת בינה כמבואר בסידור הר"י וכן הוא הכוונה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול היא בינה המוציא עבדין לחירות כמבואר בספרי המקובלים ובתיקוני זהר כ"פ ובתיקונא תלתין איתא ע"פ נפתחו השמים ואראה מראות אלקים אימא עלאה מראה סתימא דלית בה דמיון אימא תתאה מראה באיתגליא דאית בה דמיון ומש"ה מסיימין ואין דומה לך וגם ליך מרומז על ספירת בינה כמ"ש לך הי' הגדולה כו' ע"ש חמשים שערי בינה כמנין ליך:
מה שמסיימין בתפלת יו"כ כי אין לנו מלך מוחל וסולח אלא אתה ברוך כו' מלך מוחל וסולח כו' מלך על כל הארץ דאיתא בקידושין דף ל"ב ע"ב מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ואיתא במהרש"א בח"א הטעם כיון דמשמים מוקמי לי' מש"ה אין בידו למחול כבוד שמים משא"כ בקב"ה כל עלמא דילי' כדאיתא בגמרא שם דמש"ה מצי מחיל על כבודו. וזה הפירש הכתוב מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד שהוא מלך על הכבוד כדאיתא בכתבי הה"צ מבוטשאיטש זללה"ה ועש"ה מצי מחיל על כבודו וזה שאנו בני ישראל אומרים כי אין לנו מלך מוחל וסולח דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול אלא אתה שאתה הוא מלך שיכול למחול ומסיים ברכה הטעם מלך על כל הארץ שכל עלמא דילי' ומש"ה יכול למחול כדאיתא בגמרא שמה"ט יכול למחול ונמצא שע"י שאנו ממליכין אותו על כל עלמין ועי"ז הוא מוחל לעונותינו בכל שנה וכי"ר:
הנה מה שאומרים בעשיי"ת המלך המשפט כתבו המפרשים הטעם יי' ב"י בשם הר' מנוח ולי נראה לפרש דאיתא בספה"ח דעיקר התפילה צ"ל בר"ה ועי"ת על גלות השכינה. ועל בנין בהמ"ק שיתגלה מלכותו עלינו ועל כל העולם ואיתא בכתבי הר"י הק' כי לעתיד יהי' שם הוי' ב"ה יהי"ה בגי' עם שם אדנ"י צ"ה כי עכשיו הם בגי' צ"א וזה שאנו אומרים כ"ד מליצה בנושא אדם אשה שיהי' הזיווג עולה יפה כי יפ"ה עולה צ"ה ומרמזין שיהי' הזיווג העליון בשלימות ביחוד גמור ואז יהי' השם יהי"ה ומרומז בכתוב ביום ההוא יהי"ה ה' אחד ושמו אחד. ותיבת המלך גי' צ"ה כמנין ב' שעות הוי' אדני וביודין וזה שאנו מסיימין המלך המשפט שעיקר המשפט היא בר"ה ויו"כ אם יבא הגואל ויתגלה מלכותי על כל העולם ואז יהי' השילוב של ב' השמות כמנין המלך גי' צ"ה ומה"ט מתחיל הש"ץ המלך בקול רם לרמז ב"כ ע"ז שעיקר התפלה והתחינה תפי' ע"ז שיתגלה מלכותו. ויהי' השילוב בגי' כענין המלך ומש"ה אומרים המלך יושב ולא היושב כמו בכל השנה לרמז בר"ת הי' שתהי' אחר ה"ה הראשונה של השם יו"ד וי"ר שתתגלה מלכותו על כל העולם ב"ב אמן:
מה שאומרים בונתנה תוקף ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת י"ל ע"ד שאמרו אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זכר של עמלק כדכתי' כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר וע"ז אנו מתפללי' ויכון בחסד כסאך שיהי הכסא שלם ואז ותשב עליו באמת כי אמת נקרא דבר המתקיים לעד ולעולמי עולמים כדכתיב שפת אמת תיכן לעד וע"ד שאמרו חז"ל קושטא קאי וכאשר תהי' הכסא שלם אזי תשב עליו באמת ששוב לא יחרב ח"ו הכסא. וה' ימלוך לעולם ועד ומלכותו בכל משלה ואת רוח הטומאה יעבור מן הארץ. ואז והפוך אל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' י"ר שנזכה בב"א זה מרומז בפסוק הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת השם לעולם הללויה וזה קאי לע"ל בזמן הגאולה כיאז כל הגוים יהללו וישבחו את ה' כאשר יראו כי גבר עלינו חסדו ויראו גבורותיו וחסדיו שעשה עמנו ואז ואמת ה' לעולם ושפת אמת תיכון לעד לעולם:
גמרא ערובין דף פ' ע"ב ל"א מצד שאנו והוא משולל הבנה עי' נוב"י מ"ת חלק ח"מ סי' ל"ט ולי נראה לפרש דהיכר קורה או לפי הוא לחלוק עצמן מר"ה ועי"ז מותרין לטלטל במבוי מש"ה כופין זא"ז דמ"ל אם צריכין לעשות איזה מחיצה משום ממונם שכופין זאת או שצריכין לעשות קורה או לחי לסתיר הטילטול במבוי וז"ש מצד שאנו והיינו שחולקין עצמן מהר"ה שהוא הוא מצד המבוי אבל לכוף אותו ליתן לערוב שהוא מדרבא לכוף אותו לערב הדיורין יחד זה אין כופין.
דף ק' ע"ב עשר קללות נתקללה חום כו' כי אתא ר"ד אמר עטופה כאבל עי' פירש"י בושה לצאת בראשה פרועה. והנה מכאן תכחת מגולה להנשים היוצאת בראש פרוע בעו"ה דגורמת דאיתלטייא בעלה וגם גורמת חלילה דיסתלק השובוסא מבנתא כמבואר בזה"ק פ' שלם וה"ט כיון דנגזר עלי' שתהי' עטופה כאבילה ולא תהי' ראשה פרועה ובאם שאינה מקיימת והולכת פרוע היא גורמת חיו מיתת בעלה ובני' וממילא היא עטופה מחמת אבילות ר"ל מכ"מ הש"י יכפר וזה מרומז בפסוק אשתך כגפן פורי' שהיא צנועה בירכתי ביתך אז בניך כשתילי זתים סביב לשולחניך:
מגילה דף דל"ת אמר ר"י בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן הי' באותו הנס תוס' ד"ה שאף הן כו'. גבי מצה יש מקשין ל"ל הקישא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה תיפק לי' מטעם שהן הי' באותו הנס כו' ור' יוסף איש ירושלים תריץ דס"ד למפטרא מג"ש ט"ו מסוכה כו' ע"ש וקשה על תרוץ ר"י הנ"ל הא קיל"ן דאין למדין ק"ו וה"ה שאר י"ג מידות מהלכה. כמבואר בכללי שלש עשרה מידות והא דנשים פטורין מסוכה היא מהלכה כמבואר בסוכה דף כ"ח דהכי איתא שם במשנה נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה גמ' מה"מ דת"ר אזרח זה אזרח האזרח להוציא את הנשים (פי' ה"א של האזרח באה למעט) ופריך והתניא האזרח לרבות את הנשים (פי' גבי יו"כ) אמר רבה הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקרא. כו' ותו קרא ל"ל הלכתא ל"ל הא סוכה מ"ע שהז"ג וכל מצות עשה שהז"ג נשים פטורות כו' אמר אביי לעולם סוכה הלכתא ואיצטריך סד"א תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמל"ן רבא אמר אצטריך סד"א נליף ט"ו ט"ו מחג המצות מה להלן נשים חייבות אף כאן נשים חייבות קמל"ן ובשלימא לרבא דס"ל התם דמש"ה איצטריך להלכה לפטרן דלא ניליף ממצה ניחא דכל כמה דלא ידעינן במצה גופא דחייבין אדרבא הוה ילפינן מצה מסוכה דפטורין ובסוכה פטורין דהוה שהז"ג כמבואר התם בסוכה. אבל לאביי דס"ל התם דאיצטרך הלכה לפוטרן משום דדרשינן תשבו כעין תדורו אי"כ היכי הוה ילפינין מצה מסוכה הא אין למדין מהלכה ול"ל קרא גבי מצה לחייבן וכ"כ הפ"י בקידושין דילפינין התם דמ"ע שהז"ג נשים פטורין מתפילין הא דלא ילפינן מסוכה משום דסוכה הוה הלכת ואין למדין מהלכה ע"ש ולדברי הר"י הנ"ל קשה אמאי לא יליף התם בקידושין מסוכה ונ"ל לתרץ בשני אופנים. א' דהרמב"ם בה"ל חו"מ פ"א כ' האוכל חמץ כ"ש אסור משום דכתי' לא יאכל חמץ והקשו כל נושאי כלי' דאדרבא סתם אכילה בכזית משמע אלא ח"ש אסור מטעם דחזיא לאיצטרופי כמבואר ביומא. ותריץ הרא"ם ח"ל דאכילה משמע בכ"ש אלא דהל"מ אוקמי לענין עונשין ומלקות על כזית דקיל"ן שיעורין הל"מ והא דאמרינין ביומא הטעם דחזיא לאיצטרופי היינו מש"ה לא אמרינין דאתי הלכה לענין איסורא. ג"כ עי' במ"ל שתביא דבריו וא"כ לכאורה קשה לפ"ד הרא"ם דאמרינין בריש ביצה גבי פלוגתת ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל שאור בכזית וחמץ בכוכתבות וב"ה ס"ל דזה וזה בכזית וקאמר בגמ' טעמא דב"ה ילפי שאור דראי' משאור דאכילה מה אכילה בכזית אף בראי' ג"כ בכזית ולפ"ד הרא"ם הא באכילה גופא הוה הלכה ואין למדין מהל' אע"כ צ"ל דהא דאין למדין מעיל' היינו דוקא היכי דעיקר הדבר הוא הלכה אבל אם עיקר דבר מפורש בתורה לא יאכל אלא דאתי הלכה ופירוש דהשיעור דוקא בכזית לענין עונשין בכה"ג למדין מהלכה והכי איתא ברמב"ם בהקדמה לפי' המשניות דאי ל"ת הכי הא כל התורה כלו נאמרה הפרטים הלל"מ והשתא א"ש בפי' דברי דגבי סוכה נמי כתיב האזרחי אלא דמצינו גבי יו"כ דהאזרח אסי לרבות נשים. ואתי הלכה לגלות על האזרח דגבי סוכה דאתי למעט נשים א"כ הוה ילפינין מסוכה. לפטור אי לאו הקישא, דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. וא"ל לפ"ז אמאי יליף בקידושין מסוכה וכקושיות הפ"י י"ל דהנה התוס' ביבמות דף ד' הקשו דלחייבו נשים בציצית דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך ודרשינן סמוכים כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך ותירצו משום דילפינין דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות משום דהקשו כל התורה לתפילין דכתיב למען תהי' תורת בפיך והקישא עדיף מסמוכין עכ"ל ולפ"ז לק"מ דמש"ה צריכין ללמוד מתפילין לפוטרן אף מציצית דאי הוה יליף רק מסוכה ה"א גבי ציצית ליחייבו משא"כ גבי מצה אי לאו הקישא דכל שישנו בבל תאכל חמץ שפיר הוה ילפינין מסוכה וכנ"ל והא דגבי ציצית ילפינין מתפילין לפוטרן אף דאיכא הקישא וגבי מצה חייבין מהקישא ולא ילפינין מתפילין עיין תוס' מנחות דף מ"ג ד"ה ור"ש דגבי מצה כתיב בחד קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות משא"כ גבי ציצית לא כתיב בחד קרא:
ובאופן ב' יש לתרץ דברי הר' יוסף איש ירושלים דכבר כתבתי דליק רק לאביי דס"ל שהלכה הנאמר בסוכה משום דכתיב תשבו כעין תדורו אבל לרבא לק"מ כנ"ל א"כ ניחא דבברכות דף כ"א ע"ב ס"ל לאביי התם דנשים חייבין בקידוש היום רק מדרבנן וא"ל רבא מכדי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה אלמא דלאביי אע"ג שנאמרו בדיבור אחד זכור ושמור מ"מ לא דריש כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ה"נ י"ל לאביי לא דרשינין כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה וא"כ לאביי לא קשה כלל קושית התוס' די"ל דלאביי באמת הטעם דנשים חייבות במצה הוא רק משום דאף הן הי' באותו הנס ונראה באמת הטעם של אביי כיון דכל התורה הוקשו לתפילין מלמען תהי' תורת ה' בפיך והיקש עדיף מסמוכין כמ"ש התוס' ביבמות כנ"ל ומש"ה גבי קידוש אע"ג דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו והוה כמו סמוכין מ"מ היקש עדיף ומש"ה אינן חיבין בק"ה מדאורייתא משא"כ במצה דאיכא סמוכין לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות וגם איכא טעם שאף הן היו באותו הנס דרשינן סמוכין לחייבן במצה מדאורייתא. ולא מקשינין לתפילין ובזה יש לישב קושיית הצל"ח בפסחים דף כ"ח ע"ב בפלוגתא דר"י ור"ש דר"י סבר חמץ לפני זמנו עובר בלאו דכתיב לא תאכל עליו חמץ והיינו משעת שחיטת הפסח וא"ל ר"ש הרי כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ כו' וקאמר התם שפיר קא"ל ר"ש ומשני האי לקובעו חובה בזה"ז ור"ש לקובעו חובה בזה"ז מנ"ל האי מבערב תאכל מצות כו' והקשה הצל"ח הא בעינן ההקש ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות לחייב נשים באכילת מצה וא"כ מה השיב לו ר"ש וא"ל דאין היקש למחצה דא"כ מה השיב לו ר"י האי לקובעו חובה בזה"ז הא אין היקש למחצה ושפיר השיב לו ר"ש הא כתיב ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות ואין היקש למחצה ונימא דאתי נמי להא בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ וגם מאי פריך ור"ש לקובעו חובה בזה"ז מנ"ל הא אין היקש למחצה ע"ש בצל"ח ולפמ"ש ניחא דלעולם י"ל דס"ל יש היקש למחצה ושפיר משני ר"י האי לקובעו חובה בזה"ז וג"כ פריך שפיר ור"ש לקובעו חובה בזה"ז מנ"ל והא דיליף מן ההקש דנשים חייבות באכילת מצה היינו משום דאיכא נמי טעמא שהן הי' באותו הנס מסתברא לי' לדרוש נמי דלחייב נשים אבל למלתא אחריתא לא דרשינין דיש הקש למחצה:
וא"כ לפ"ז קשיו' התו' קאי רק לרבא דלאביי לק"מ כמ"ש לעיל ולרבא שפיר תירץ הר"י איש ירושלים וכמ"ש לעיל דלדברי רבא לא אצטריך להלכה גבי סיכה אלא דלא נילף ט"ו ט"ו ממצה וכל כמה דלא ידעינין במצה גופא דחייבין אדרבא הוה ילפינין מצה מסוכה דפטורין מטעם מ"ע שהז"ג ולא מהלכה. ובזה נראה לישב הא דדרשינין בגמרא ויעבור מרדכי שעבר והתענה יו"ט ראשון של פסח וקשה אמאי לא קאמר שעבר על עשה דאכילת מצה דהא התעני לילה ויום ולפמ"ש ניחא דרב אחי בר יעקב אית לי' בפסחים דף ק"כ דמצה בזה"ז דליכא פסח הוה רק מדרבנן ופסוק של בערב תאכל מצות קאי אטמא ושהי' בדרך רחוקה ע"ש ולדידי' צ"ל דההיקש של לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות אתי לחייב נשים בזמן המקדש שהי' פסח ולא לחייב בזה"ז ויש היקש למחצה והיינו משום שאף הן הי' באותו הנס מסתבר לי' לאוקמי' ההיקש ע"ז לבד ודלא כר"י ודלא כר"ש ונמצא לראב"י לא עבר על עשה דאכילת מצה ונקט הגמרא כאן אליבא דכ"ע דעבר על עשה דשמחת יו"ט והתענ' דשמחת יו"ט נוהג אף בזה"ז כמבו' בשאג' ארי':
מגילה דף ז' ארשב"י שלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות פי' רש"י י"ד וט"ו ליו"ט ולקריאה להיות לי לשם ויל"ד מה בעי רש"י במה שסיים להיות לי לשם וכי אסתר הצדקת כוונתה היתה לעשות שם לעצמה וזה אין דרכן של צדיקים ועוד הא שלחה לחכמים כתבוני לדורות ממילא ע"י הכתיבה יהי' לה לשם ולמה שלחת קבעוני לדורות לקריאה ונ"ל לפרש דברי רש"י דאיתא לקמן דף יו"ד ע"ב והי' ל"ד לשם זו קריאת המגילה ופ"י המהרש"א בח"א דבמגילה ליכא שם ורק במה שקורין ומברכין עלי' מזכירין את השם וזה כוונת רש"י ליו"ט ולקריאה שיהי' נזכר על ידה השם בברכות הקידוש ובקריאה וקבלו דברי' על הקריאה ולא על יו"ט וי"ל הטעם שלא קבלו על יו"ט מטעם ששלחו לה קנאה את מעוררת עלינו והשיבה כבר אני כתובה בדהי פרס ומדי וזה מועיל רק לענין הקריאה אבל לעשות יו"ט אכתי החשש של קנאה את מעוררת עלינו נשאר ולכך לא קבלו לעשות יו"ט:
בפסוק ומרדכי ידע אשר נעשה פי' רש"י בעל החלום אמר לו נ"ל כוונת רש"י ע"פ הגמרא חגיגה דף ה' ע"ב ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא אמר רבא אמר הק"בה אע"פ שהסתרתי פני מהם בחלום אדבר בו ופ"י רש"י ביום ההוא קדייק ולא בלילה שמראין לו חלום כדי שתפלל על תדבר. והכא דהוה הסתרת פנים כמ"ש אסתר מ"ה מנין דכתיב ואנכי הסתר אסתיר ובהסתרת פנים אין מראין אלא בחלום וזה שפי' רש"י בעל החלום אמר לו כדי שיתפלל עליהם ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר כו' ויזעק זעקה גדולה ויבא עד שער המלך וזה השער לה' צדיקים יבאו בו כי המלך סתם דאיתא במגילה הוא מלך עולם שהרבה בתפילה וזעקה לפניו והש"י קיבל תפילת ונהפך לששון ולשמחה:
תם ונשלם חלק אורח חיים בעזר האל החונן לאדם דעת
סוף הספר