אור ברסלב
יד יוסף חלק א שו"ת אה"ח סימן א

יד יוסף חלק א· רבי יוסף יהודה שטרסברג

שו"ת אה"ח סימן א

פתיחה.

יד יוסף ח' אוה"ח סימן א'

א

שאלה אם צריכין לברך על ט"ק בשעת לבישתו באשר שראיתי שנדפס בסידורי' בשם הרב הגאון הצדיק מביטשאיטק מ' אברהם דוד זללה"ה שלא לברך על ט"ק אף שיש בו שיעור המפורש בש"ס משום דבזה"ז גדול מתבייש לצאת בו לשוק ואינן בעינן שיהא גדול יוצא בו לשוק כמ"ש הרמ"א באו"ח סימן ט"ז ודלא כשיטת הב"י דבקטן מתכסה בו ראשו ורובו סגי רק רווק יברך עלי' שאינו מתבייש לצאת בו עכ"ל וראיתי שבעל המחבר ספר חסד לאברהם בשו"ת חלק א"ח האריך לחלוק עליו וכתב עליו וז"ל רואה אני את דבריו זרים מאוד ואין להם פנים בהלכה:

ומעתה נחזי אנן איתא בפ' התכלת דף מם טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בה דרך עראי חייב בציצית אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אע"פ שהגדול יוצא בה עראי לשוק פטורה. עכ"ל הגמרא והנה הרמב"ם ס"ל דעיקר תלו אם הקטן מתכסה בה ראשו ורובו. וכפ' הב"י בש"ע סי' ט"ז והא דקתני שהגדול יוצא בו לשוק עראי לרבותא נקטי' אלו יוצא בו הגדול בקבע פשיטא דחייב אלא אפילו באין יוצא בה אלא עראי אפ"ה מיקרי כסותך והטור כ' וז"ל והגדול אינו מתבייש לצאת בה באקראי ומשמע דס"ל דתרתי בעי שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו וגם הגדול אינו מתבייש לצאת בה לשוק דרך עראי וכ"כ הרמ"א בסי' ט"ז ודוקא כשהגדול לובשו פעמים עראי ויוצא בו לשוק ועי' מג"א דמפרש דרמ"א ס"ל כדעת הטור ע"ש ומשמע דאף דאיכא שיעור שהקטן מתכסה בו כו' מ"מ אם הגדול מתבייש לצאת עראי לשוק פטור וא"כ צדקו דברי הרב הגאון הצדיק זללה"ה דבזה"ז גדול מתבייש לצאת בט"ק לשוק אין מברכין עליו. אף איכא השיעור לכסות בה הקטן. והנה בעל המחבר חסד לאברהם הנ"ל כ' דלא משערין לכל אדם לפי מה שהוא. אלא אם הגדול בן י"ג שנים אינו מתבייש לצאת בו לשוק עראי הוה מלבוש להתחייב בציצית לכל אדם הלובשו. וכ' וז"ל איך יתכן למ"ד ציצית חובת מנא. וכלי קופסא חייבין בציצית שיהיה חילוק בין גברא לגברא. ולפענ"ד דבריו צ"ע אלמה לא נחלק בין גברא לגברא. דלזה קרינן בי' כסותך ולזה לא קרינן בי' כסותך תידע דהא בזקן שעשאו לכבודו פטור מציצית ואפ"ה אם מיחדו אח"כ ללבשו בחייו בודאי חייב בציצית דהא הב"י פסק בש"ע בסי' י"ט דאפילו לדידן דקיי"ל דציצית חובת גברא נמי פטור בזקן שעשאו לכבודו ואפילו אם לבשו פעמים בתיי' משום דיחדו לכבודו. ומשמע מלשונו שכ' אם לבשו לפעמים בחיי' אבל אם יחדו ללבשו תמיד בחייו ה"נ דחייב בציצית א"כ ה"נ למ"ד דציצית חובת מנא. אם מיחדו אח"כ ללבשו בחיים בודאי חייב בציצית וא"כ מה לי גבי בגד אם עשאו מתחילה לכבודו דפטור דלא קרינן כסותך ואם מייחדו אח"כ ללבשו בחיי' שוב קרינן כסותך אע"ג דהוא חד בגד ואף למ"ד ציצית חובת מנא. וכ"ש הכא בתרי גברא דלזה קרינן כסותך וחייב ולזה המתבייש לא קרינן כסותך ופטור גם מיש שם וממקומו היא מוכת מדילפינן למעט טלית שאולה מכסותך ואמאי לא נימא דכסותך אתי לומר דלא מחייב אלא במלבוש שאינו מתבייש לצאת בו עראי לשוק דבריו תמוהין מאוד דהא אף לפי דעתו בעינן עכ"פ דגדול בן י"ג שנים לא יתבייש לצאת בו. וא"כ אכתי קשה דלמא כסותך אתי להא היכי דבן י"ג שנים מתבייש לצאת בו דפטור אע"כ צ"ל דהא והא ילפינן מכסותך וא"כ אף אי נימא דמשערין לכל אדם לפי מה שהוא נמי לקמ"ד תידע דהא לדעת הב"י בשו"ע ממעטינין מכסותך בזקן שעשאו לכבודו אף בלובשו פעמים בחייו אפ"ה פטור ע"י מג"א שם. וא"כ קשה לדעת הב"י קושיות המחבר הנ"ל אלא ע"כ כדכתיבנא דהא והא ילפינן מכסותך גם מ"ש שם דלשון הגמרא והגדול יוצא בה עראי ולא קאמר והוא יוצא בה עראי משמע דלא קאי על האדם הלובשו. לפענ"ד אדרבא לישנא דש"ס דקאמר והגדול בהי' משמע דקאי על האדם הלובשו. מדלא קאמר וגדול בלא ה"י והא דל"ק והו"א יוצא בו משום דמתחילה קאמר שהקטן מתכסה בו וה"א הא דקאמר והוא קאי אקטן שהזכיר תחילה ומ"ש שם דהא ע"כ בגדול דנין דהא קטן לאו בר חיובא. לא ידענא מה קאמר דמ"מ ה"א דמשערין בקטן שיוצא בו לשוק כשם שמשערין בקטן שיתכסה בו ראשו ורובו וא"א להגמרא לכתוב והוא וצריך לומר וגדול ומדקאמר והגדול בה"י משמע דקאי שאיש הלובשו ומ"ש שם אמאי לא תני לי' במשנה דכלים פ' י"ז גבי יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם י"ל דלק"מ דהתם קאי במידי דתלו בשיעורא אבל הכא לא תליא בשיעורא לבד דהא איכא שיעורא שהקטן מתכסה בו אלא דבעינן דהגדול הלובשו לא יתבייש לצאת בו לשוק והיינו בתפורה בעינן שלא יתבייש לצאת בו לשוק ולא תלו בשיעור דוקא ומש"ה לא תני ליה התם במשנה. גם מ"ש שם וכ"ז לדברי הרב ז"ל דבעינן שלא יהא עשוי' באופן שלא יבוש הגדול לצאת בו ואולם הא בדותא הוא דע"כ הא דבעינן שהגדול יוצא בו לשוק זה לא נאמר רק על גודל המלבוש באופן שלא יבוש הגדול לצאת בו לשוק מחמת קטנו אבל כל שיש בו שיעור שאין הגדול מתבייש לצאת בו רק שעשוי באופן שאין דרך לצאת בו אדם מכובד מחמת התפירה אין זה פוטרו מציצית עכ"ל. ק' מ"ל אם מתבייש לצאת בו לשוק מחמת קטני דפטור דלא קרינן בי' כסותך ומ"ל אם מתבייש מחמת התפירה מ"ט לא קרינן כסותך ופטור גם מה שהביא שם ראי' מכסות לילה דהי' חייב בציצית אי לאו דממעטינין מוראיתם אותו ולשיטת הרמב"ם באמת חייב אם לובשו ביום אף דכסות לילה גדול מתבייש לצאת בו לשוק ביום עכ"ל. קשה מנ"ל הא לא בעינן רק שהגדול יוצא בו עראי לשוק ובאמת חזינין הרבה ב"א יוצאין בבוקר דרך עראי לשוק בכסות המיוחד ללילה. גם מ"ש ולשיטות הרמב"ם באמת חייב בו לא ידענא מאי קאמר הא י"ל דרמב"ם לשיטתי דס"ל דלא בעינן רק שהקטן מתכסה בו. כנ"ל. גם ע"ש שם מדברי התוס' מנחות דף מ"א ד"ה תכלת משמע דאף שאינו עשו ללבוש רק להצעה חייב בציצית דאין חילוק בין הצעה ללבישה לא ידענא מה קאמר דשאני התם כיון דאינו מיוחד רק להצעה והתורה רבה דסדין שאינו מיוחד רק להצעה ג"כ חייב בציצית אבל טלית המיוחד ללבישה בעינן שאין הגדול מתבייש לצאת בו לשוק ואם מתבייש לצאת בו יהיה מאיזה צד שיהי' מ"מ פטור דלא קרינן בו כסותך גם מ"ש שם וז"ל וגם מבואר במנחות מ"א דהיינו טעמא דזקן שעשאו לכבודו פטור משים דכתיב אשר תכסה בה ותיפק לי' משום דהגדול מתבייש לצאת בו לשוק ז"א מתרי טעמא חדא מנ"ל דהגדול מתבייש לצאת בו אפילו עראי אדרבא הוא כ' בש"ע אע"פ שלפעמים לובשו בחיים משמע שאינו מתבייש לצאת בו דמיירי שהן תפורין בענין שאינו מתבייש לצאת בו. ועוד הא התם קאי למ"ד דס"ל ציצית חובת מנא. ומש"ה צריך למעט מאשר תכסה. אבל לדידן דקילין כרב דציצית חובת גברא. בעינן דאין הגדול מתבייש לצאת בו לשוק הה"נ דפטור מכסותך כמ"ש הוא בעצמו שם מקודם ע"ש:

גם מ"ש שם הגע עצמך אטו איש נכבד שאינו יוצא לשוק בלא בגד עליון יפטרו כל מלבושיו מציצית גם זה אינו דהא סגי ביוצא עראי לשוק ואף איש נכבד יוצא לפעמים עראי בלא בגד עליון גם מ"ש שם שעינינו רואות הרבה אנשים בימי קיץ יושבים לפני הפתח ביתם בט"ק גם ז"א דהא בעינן יוצא עראי לשוק דוקא. וזה מודה שנא ראה ומאי ראי' מישיבה שלפני פתח ביתם להליכה בשוק ועוד שאין יושבין אלא בעת החום גדול וא"א להם ללבוש בגד העליון מחמת החום וההכרח לא יגונה הכלל העולה שאין בדברי המחבר הנ"ל שום ראי' מוכרחת לדחות דברי הגאון הצדיק זלה"ה ואדרבא מלשון והגדול בה"י משמע כדבריו וא"כ בספק ברכות אזלינן לקולא ולא יברך על ט"ק בעת הלבישה ורק בשע' שמברך על ט"ג יכוין לפטור את הט"ק ג"כ שוב ראיתי בפמ"ג מ"ז אות א' סימן ט"ז כ' ג"כ דאזלינן בתר דעת הלובש אף דאחרים יוצאין בו אם הוא מתבייש לצאת בו אינו מברך עליו ע"ש כנ"ל להלכה. שוב ראיתי בש"ע של התניא סימן ט"ז שכ' ג"כ לשער בגדול בין י"ג אם אינו מתבייש לצאת בו לשוק חייב ובטלה דעתי וכן משמע מהעטרת זקינים והבוחר יבחר:

ב

שאלה אם כ' בתפילין צורת כף מרובעת מלמעלה ועגולה מלמטה או להיפך עגולה מלמעלה ומרובעת למטה מה דינם. וכן ב' אם כ' עגולה למעלה ומרובעת למטה או להיפך מרובעת למעלה ועגולה למטה מה דינם:

תשובה הנה ראיתי בש"ע של התניא. בסי' ל"ו כתב באות כ"ף וז"ל. כף כפופה קבלת החסיד שצ"ל עגולה מכל צד לכתחילה ואם עשה לה זויות באחוריו מלמעלה כשרה אם עגולה למטה. אבל אם עשה מלמטה ומלמעלה מרובעת ה"ז דומה לבי"ת ופסולה. עכ"ל. ולכאורה קשה הדיוקים אהדדי דמרישא משמע דאם יש לה זויות למטה אף אם גולה למעלה פסולה. ובסיפא מסיים דוקא אם יש לה זויות למעלה ולמטה פסולה משמע דאם יש לה זויות למטה ולמעלה עגולה כשרה. והנה ראיתי בקסיה הנדפס מחדש תופס לעיקר דיוקא דרישא. דוקא ביש לה זויות למעלה כשירה אבל יש לה זויות למטה ועגולה למעלה פסולה. והביא ראיה מכתב ספרדיות שעושין הבית עגולה למעלה ולמטה יש לה זויות אלמא בעגולה למעלה וזויות למטה הוה צורת בי"ת ולכך פסולה גבי כ"ף ולפ"ד יש כאן חומרא לענין כף. בזויות למטה פסולה וקולא לענין בי"ת בזויות למטה אף באין עקב כשירה ולבבי לא כן ידמה דהנה הב"י הביא בסימן ל"ו דברי הב"ש גבי עם פתוחה וז"ל שצריך להיות למעלה עגולה ולמטה יהי' לה זויות ולא עקב שהרי תמונתה כמו כ"ף ואע"פ שיש לה זויות למטה מ"מ כיון שהוא עגולה למעלה ואין לה עקב למטה דמי טפי לכ"ף מלבי"ת כי הבי"ת יש לה זויות למעלה ולמטה עקב והזויות למטה אינו מהפך תארה שהרי בכתיבה המאושרת נהגו הסופרים לעשות לכ"ף כמין זויות עכ"ל. הרי הב"ש שהוא הראש שבאחרונים לבאר צורת האותיות כ' בפירש דאף ביש להכ"ף זויות למטה כ"ז שאין לה עקב למטה שם כ"ף עליו. אבל ביש לה עקב למטה אף אם עגולה למעלה אין זה תואר כף. כן מוכח מלשונו שכ' מ"מ כיון שהוא עגולה למעלה ואין לה עקב למטה דמי טפי לכ"ף משמע אבל ביש לה עקב למטה אף בעגולה למעלה אין זה תואר כף. ומה שהביא הקה"ס ראי' מבי"ת ספרדית לא דק בזה דכתב ספרדית יש לה עקב למטה להבית עי' לדוד אמת באות בי"ת שכ"כ בפירש שעושין עקב למטה בכתב ספרדית שדיבוק יריכה לא הוה בקצה המושב. ע"ש וא"כ הוה הדין להיפך ביש לה זווית למטה ועגולה למעלה כשירה לגבי כ"ף ופסולה לגבי בי"ת ודלא כקה"ס וביש עקב למטה כשירה לגבי בי"ת ופסולה לגבי כ"ף ולענין אם למעלה יש לה זווית ולמטה עגולה יש ללמוד ג"כ מדברי הב"ש שכתב גבי פ"א כפיפה וז"ל פ"א כפופה יהיה לה זויות למעלה כו' וכשאין זויות למטה תחשב תמונות כ"ף אע"פ שיש לה זויות למעלה שהרי בכתיבה המאושרת נהגו הסופרי' לעשות הכ"ף כפ"א לנוי עכ"ל אלמא ביש לה זויות למעלה ולמטה עגולה הוה צורת כ"ף וממילא לגבי ביית פסולה הכלל העולה מכל מה שכתבתי בין עגולה למעלה ולמטה יש לה זויות באין עקב ובין אם יש לה זויות למעלה ולמטה עגולה כשירה לגבי כיף ופסולה לגבי בי"ת אא"כ יש לה עקב למטה ועגולה למעלה כשירה לגבי בי"ת ופסולה לגבי כ"ף ודיוקא דסיפא עיקר דוקא אם יש לה זויות למעלה ולמטה דומה לבית וכסולה לגבי כ"ף אבל צד מסד עגולה כשירה. והא דלא נקט ברישא אלא אופן א' בזויות למעל' ועגולה למטה כשירה ולא נקט נמי בעגולה למעלה וזויות למטה כשירה י"ל דנקט מילתא דפסיקא בזויות למעלה בכל אופן כשר משא"כ בזויות למטה לפעמים פסול ביש עקב וזה מרומז ג"כ בש"ע הנ"ל באות בי"ת שם במראה מקום באות טי"ת שכתב אפשר שההבדל שבינה לכ"ף שברא"ש וטור הוא ת"ג שלמטה והיינו העקב שלמטה ופירושו דקשיא ליה בזה הלשון שהביא שם בפנים וז"ל ע"פ הסוד צ"ל הבית מרובעת והוא לשון הב"ש שהביא שם ב"י וקשי' לי' הא מדינא צ"ל מרובעת שלא תדמה לכ"ף וע"ז כ' דע"פ דינא אף בעגולה למעלה אם יש לה עקב למטה כשירה לבי"ת ורק ע"פ הסיד צ"ל מרובעת אף למעלה. אבל ז"א מעכב בדיעבד. ואף דבפמ"ג בסימן ל"ו באות כ"ף פוסל גבי כ"ף אם יש לה זויות למעלה או למטה מ"מ נראה דיש להכשר ע"י קריאת התינוק לתקן דהא תוכחתי מדברי הב"ש דכשר. אף בלא תיקון באין עקב וא"כ יש להכשיר עכ"פ ע"י קריאת התינוק ע"י תינוק כמו גבי כ"ף פשוטה דאם עשאה מרובעת מכשיר הפמ"ג לתקן ע"י קריאת התינוק כנ"ל:

ג

שאלה אם נפסלה תפילין או מזוזה אם מותר לתפור חתיכה קלף ולכתוב. ממקום הפסול ולהלאה באופן שלא יהי' שלא כסדרן כגון אם נגרע שיטה אחת או יותר ובפרשה אחרונה:

תשובה ברמב"ם פרק ה' מהל' תפילין כתב גבי מזוזה כתבה בשני עורות אע"פ שתפרן פסולה וכתב הכ"מ דיצא לו לרמב"ם מהא דאיתא מנחות דף ל"ג כתבה בשני דפין פסולה. ופי' הרמב"ם היינו בשני עורות ואפילו תפרן דאלו בעור אחד בשני דפין כשר כרב יוחנן התם וכתבה הרמב"ם ג"כ עכ"ל. והנה במנחות ל"ב איתי רנב"י אמר מצוה לעשותן סתומות כו' לימא מסייע ליה כיוצא בו ס"ת שבלה כו' דלמא להשלים תוס' ד"ה דלמא להשלים פי' הקונטרס שאם חסרה במזוזה שיטה אחת אי לאו דאין מורידין הי' נוטלין שיטה אחת מס"ת ותופרין במזוזה והא דאמרינן בירושלמי פק"מ דמגילה דתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא על עור אחד. היינו בשלא תפרן ויש עוד לפרש להשלים כגון דפרשת שמע בתחילת העמוד והוסיף פרשה והיה אם שמע עכ"ל התוס' והנה לשיטת הרמב"ם דתו"מ אפינו ע"י תפירה נמי פסול ע"כ צ"ל דס"ל הפי' בגמרא כפי הב' של התוס' הנ"ל וא"כ מוכח דפליגי בזה רש"י ורמב"ם דלרש"י כשר בתפרן אפילו לאחר הכתיבה דהא מיירי כאן לאחר כתיבה שנוטל שיטה מס"ת הכתיבה כבר ומחברה להמזוזה על ידי תפירה. ורש"י לשיטתו מגילה דף חית ע"ב שפי' הא דאמר שם הא לתופרן בגידין זה וזה שווין פי' רש"י שהל"מ שתפילין ומזוזות שיהי' תפורין בגידין ומשמע דשוין לגמרי כמו שס"ת מותר לתופרן אפי' לאחר כתיבה כן ה"נ בתו"מ אפילו לאחר כתיבה מותר. ולרמב"ם עכ"פ לאחר כתיבה אסור לתופרן כמשמעות דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב כתבה בשני עורות אע"פ שתפרן פסולה. משמע דמיירי לאחר כתיבה. אבל קודם כתיבה מודה הרמב"ם ג"כ דמותר לתופרן ומוקי הא דפק"מ דמגילה הא דקאמר הא לתופרן בגידין זה וזה שוין מיירי קודם כתיבה. אלא דיש לעיין בדברי התוס' שכתב לדעת רש"י מיירי הירושלמי בשלא תפרן דהא קאמר התם בירושלמי שהספרים נכתבין בשני עורות וע"כ מיירי ע"י תפורת דהא ס"ת צריך תפורה וא"כ ע"כ דתפילין ומזוזות על עור אחד מיירי ג"כ ע"י תפירה ואפ"ה ל"מ וכן ראיתי בשירי קרבן שהקשה כן על התוספת ועכצ"ל לדעת רש"י דתלמודא דידן פלוג בזה עם הירושלמי דלש"ס דידן מותר לתפרן ואפילו לאחר כתיבה. ולהירושלמי אסור לתפרן עכ"פ לאחר כתיבה והלכה כש"ס דילן אבל לדעת הרמב"ם ל"פ אלא הגמרא דידן מיירי קודם כתיבה והירושלמי מיירי לאחר כתיבה. כנ"ל. וכ"כ הרמ"א בסי' ר"פ בשם מהרי"ק דמותר לדבוק עליו קלף מבחוץ כו' וכן אם נחסר דבר כותבין על הקלף הדבוק ע"כ והנה השירי קרבן שם הקשה על מהרי"ק דזה נגד הירושלמי דאף בספרים אין כותבין דף אחד על ב' עורות ולפי' הנ"ל א"ש דהירוש' מיירי לדבק לאחר כתיבה אבל קודם כתיבה מותר. והמרי"ק מיירי קודם כתיבה ועם זה יש לישב ג"כ מה שהקשה הבי"ו על המהרי"ק מברייתא הובא בבה"ג דבין כותבין על המטלת ולפמ"ש לק"מ די"ל דהברייתא מיירי לכתוב על המטלית קודם הדיבוק ולדבק אח"כ זה אסור. וכמבואר בהירוש' הנ"ל אבל לדבק קודם ואח"כ לכתוב עליו מיתר וכדעת מהרי"ק וחילי' דמהרי"ק מהא דפ"ק דמגילה דקאמר הא לתופרן בגידין זה וזה שוין וקאי נמי אמזוזה הרי אף דאין כותבין על שני עורות וכמבואר בירושלמי ואפ"ה מותר קודם כתיבה וה"ה נמי בס"ת בדף אחד מותר קודם כתיבה. ודברי מהרי"ק שרירין וקיימין וכ"כ הב"ש בסימן ק"ל ס"ק חית גבי גט לחלק בין קודם כתיבה ובין לאחר הכתיבה. ע"ש ומה שתמה שם הט"ז על רמ"א למה פסול בגט מ"ש מס"ת לק"מ דכוונת דרמ"א כתב שם פסול מספק והיינו שמא לקח משני גיטין ודבקו יחד. עיין לבוש והב"ש לא הקשה שם על רמ"א רק על הלבוש שכתב אפילו אם יש עדים שהוא לאו משני גיטין פסול משום ספר אחד אמר רחמנא. ע"ז הקשה הב"ש מ"ש מס"ת אבל על רמ"א לק"מ וי"ל דגם על הלבוש לק"מ דכוונת הלבוש דפסול משום מראית עין דכיון דאיכא ריעותא דשתי חתיכות ולכך אפילו איכא עדים חיישינן למ"ע והא דכתב משום ספר אחד אמר רחמנא ה"פ אי איכא שני חתיכות שנכתבו קודם הדיבוק פסול משום ספר א' ולכך אפילו איכא עידי מסירה ויודעין שנדבק קודם הכתיבה מ"מ פסול משום מ"ע הכלל העולה אם נדבק לאחר כתיבה בזה היא פלוגתא בין רש"י ורמב"ם אבל אם נדבק קודם כתיבה כשר לכ"ע וכמ"ש אלא לכאורה נראה דזה דוקא אם לא נכתב כלל אבל אם נכתב כבר במקצת אף אם בחתיכה הב' לא נכתב כלל יש לומר דלכאורה ל"מ אלא ממה שנוהגין כמהרי"ק לדבק מטלית אף לאחר הכתיבה ואף בדף א' ש"מ דאף בזה מהני לדעת המהרי"ק ורק שלא יכתוב מקודם על המטלית ולדבקן אח"כ וכן הצעתי הדבר לפני הרב המובהק בסת"מ מ' משה יצחק מקיטוב והסכים לדברי ורק שאמר שאולי דוקא ע"י תפירה מהני ולא ע"י דבק כי הרבה חולקין על היתר דבק. וכן דעת מהר"ם גבי קרע הבא תוך שלשה ואמר שדוקא בס"ת הקילו משום דאיכא דעת הרמב"ם דמותר לברך על ס"ת פסול. אבל הרדב"ז בחלק שלישי סימן תרמ"ז כ' שמותר לדבק בדבוק אפילו לדעת הר"ם מרוטין בערג דדוקא בקרע חיישינן שיקרע יותר צרוכין תפורה אבל בטלאי ל"ש זה. וא"כ ה"ה גבי מזוזה מותר לחבר ע"י דבק. ולפמ"ש יש לזהר לסופרים לדבק הטלאי קודם שיכתוב על הטלאי אבל לכתוב קודם על הטלאי ואח"כ לדבק אסור אף בס"ת דאין כותבין דף אחד על ב' עורות כמ"ש לעיל בשם הירושלמי וה"ה אם נפל הטלאי עם התיבות אסור להחזיר ולדבק כך רק יעשה טלאי חדשה ולדבק מקודם ואח"כ יכתוב עליו. וכ"פ הקה"ס והוא מדברי הגן המלך ורק שהגן המלך כתב הטעם משום תעשה ולא מן העשוי וע"ז חולק הרב הגאון בעה"ח דברי חיים בחלק שני סימן קכ"ב ולפמ"ש לא מן הטעם הזה פסול ורק משום שכך הלכה שאין כותבין על ב' עורות תו"מ וגם בס"ת דף א' אין כותבין על שני עורות. כמו שנתבאר בירושלמי מגילה פק"מ. כנ"ל להלכה. שוב ראיתי בפ"ת סי' רפ"ח ס"ק ד' הביאו כן בשם תשו' רעק"א לחלק בין תפרן קודם כתיבה ובין אם תפרן לאחר כתיבה ורק שהביא שם שכן דעת רש"י גם כן וכבר הוכחתי שדעת רש"י במנחות שגם לאחר כתיבה מהני תפירה:

ד

שאלה בתפילין שנפסק למד אחת היינו שנפסק הואו מהכ"ף שתחי' שצורת למד היא כ"ף ואו ואינו ניכר להדיא פרידתן אם מותר לתקנן ולא הוה של"כ או לאו. אי דעי למם פתוחה שנפסק ונעשה כ"ף ואו דלא מהני תינוק קוראו אותו כדרכו ואף באינו ניכר להדיא פרידתן לא מהני תיקון כמבואר בפמ"ג בפתיחה לסי' ל"ב ועי' מג"א ס"ק ל"ו או דעי ליודי אלפין שאינן נוגעין בקו האמצעי דאם לא ניכר להדיא פרידתן מהני תיקון:

תשובה לפענ"ד דאם לא ניכר להדיא פרידתן מהני תיקון ודמי ליוד"י אלפי"ן ובתחילה נבאר דברי השש"ע סימן ל"ב סי' כ"ז שכתב שם או שהיתה האות חלוק לשתי אותיות כגון צדי שכ' יוד נון או שין שכתב עי"ן יו"ד או חי"ת שכתב שני זיי"ן ואחר שכתב חזר ותקנם הוה שלא כסדרן ואח"כ כ' וה"ה שאם לא היה מקצת היודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן ועייני"ן ורגלי התי"ו נוגעין בגוף האות והתינוק דלא חכים ודלא טפש מכירים שיכול לתקנם. ומעודי הי' קשה לי מאי מהני תינוק בכאן הא כאן מיירי בלא ניכר להדיא פרידתן כמבואר בפמ"ג בפתיחה לסי' ל"ב וכי ע"י ההפסק דק יאמר התינוק שהוא אות אחר. וגם מאי חילוק בין נחלק י לשתי אותיות כגון צד"י ושי"ן וחי"ת שכתב ברישא דלא מהני תיקון אף בלא ניכר להדיא פרידתן ולא מהני תינוק ואמאי ביוד"י אלפין ושינין ועיינין מהני תינוק באין ניכר להדיא פרידתן ואף דכאן רק אות אחת נשתנה לצורה אחרת היינו היוד הא' מ"מ מאי סברא יש בזה לחלק עד שמצאתי בספר ברכת המים בביאוריו לה"ל גיטין שכתב לפרש דברי הש"ע הא דכתב והתינוק דל"ח ודל"ט מכירים כו' לא כ' זה דרך תנאי אלא בדרך טעם אף שמופרדים הרבה מ"מ ודאי מכירו כי קשה לטעות בהם דאין לו לקרות היו"ד שעל האלף יוד ממש דא"כ מאי מקום לואו האמצעי והיוד שתחי' ע"ש והנה אף דבזה דמכשיר שם אף בנפרדים הרבה וניכר פרידתן אנן לא קיל"ן כותי' מ"מ נ"מ מדבריו להבין עיקר החילוק בין יוד אלפין ובין צדי או מם פתוחה וכדומה שנפסקו. והיינו באלף כיון דודאי ניכר לתינוק שהוא אל"ף. וא"כ עדיין לא נשתנה צורת האות לצורה אחרת ומש"ה מהני תיקון אבל בצר"י או מם פתוחה וכדומה שנעשה ע"י הנפסק שתי אותיות ובין אות לאות שיעור ההפסק רק כחוט השערה וא"כ אפשר להתינוק לקרות שני אותיות ומש"ה פסיל אף בלא ניכר להדיא פרידתן ואף בקורא אותו כדרכו. אין סומכין עליו כמבואר במג"א ס"ק ל"ו והטעם דאין סומכין על התינוק אלא בספק משא"כ כאן אנו רואין שנשתנה צורת האות לבי"ת אותיות שוב ל"מ תינוק כמבואר במהרי"ק הובא בט"ז וכאן אנו רואין שהם בי"ת אותיות דסגי בין אות לאות כחוט השערה ולפ"ז בנ"ד שנפסק הואו שלמעלה מהכ"ף נר' להכשיר אם אין ניכר להדיא פרידתן דהא עיקר הטעם בנראה כב' אותיות דאסור לתקן משום דאנן חיישנין דנשתנה לבי"ת אותיות אחרים דסגי בהפסק חוט השערה שוב לא מהני תינוק וגם ל"מ מה שאינו ניכר להדיא דמ"מ נשתנה לצורות ב' אותיות אחרים משא"כ בנ"ד אדרבא אם היה צריך לתלות ואו ע"ג כ"ף ומשך אותה עד שנראה כלמ"ד ואין ניכר להדיא פרידתן הוה פסלינין מטעם דהוה למ"ד וראיה מדברי הר"י אסכנדרי הובא ביו"ד סימן רע"ו גבי ה' של שם שנדבק הרגל להגג נגיעה דקה דאסור להפריד כיון דנראה כה"י אף דבאמת היא חית א"כ ה"נ כיון דאין ניכר להדיא נראה כמו למ"ד בודאי הוה פסול וא"כ ה"ה איפכא היכי דצריך למ"ד ונפסק הואו ואינו ניכר להדיא פרידתן בודאי כשר. הכלל העולה מכל מה שכתבתי דהיכי דנשתנה צורות האות או שנשתנה לצורת אחרת ל"מ תיקון ומש"ה היכי דניכר להדיא פרידתן הוה נשתנה צורות האות אף שלא נשתנה לצורה אפרת פסול כגון יודי האלף וכדומה דילא נשתנה לצורה אחרת דתינוק לא יקרא יוד דא"כ מה מקום לואו האמצעי והיוד שתחי' כנ"ל מ"מ פסול משום דנשתנה צורות האות כיון דניכר להדיא פרידתן משא"כ באינו ניכר להדיא דלא נשתנה צורתה כשר והיכי דנשתנה לצורה אחרת כמו גבי מם פתוחה או צדי ואפילו היוד הפוכה מ"מ מיקרי יוד ופסול עי' בקנאת סופרים סי' ל"ד כיון דסגי בין ב' אותיות כחוט השערה א"כ נשתנה לבית אותיות אף באינו ניכר להדיא ולא נשתנה צורות האות מ"מ הא הוה ב' אותיות מש"ה פסול משא"כ בנ"ד דהוא למעלה מהכף אם לא ניכר להדיא כשר כנ"ל להלכה ואף שראיתי שהקה"ס פוסל בזה הנלפענ"ד כתבתי. וכן הסכים ע"י הרב המובהק מ' משה יצחק מקוטוב ז"ל ונלמד מזה גם כן היכי דלא ניכר כלל ההפסק ורק נגד השמש ניכר ההפסק אף גבי מם וצדי כשר דבהא ל"ש טעם הנ"ל דסגי בחוט השערה דכאן אף כחוט השערה ליכא ורק נגד השמש נראה ההפסק אם כן אי הוה צריך לכתוב ב' אותיות וליכא כחוט השערה רק נגד השמש בודאי ל"מ מש"ה כשר כאן כנ"ל ברור:

ה

שאלה בספר שהי' צריך לכתוב אליקיכם וכתב הכ"ף והתחיל לכתוב המם ונדבק גג הכ"ף אל המם כזה ממ מהו הדין בזה:

תשובה הנה למחוק הדיבוק לבד היינו הפרטום זה ודאי אינו דהוה ח"ת כמבאור בנוב"י מ"ק סי' פ' גבי מם סתומה אם האריך הגג ביותר וכ' מם כזה ם וה"ה למ"ם פתוחה אם עשה כמו כ"ף דל"ת ג"כ הוה מם ואם א"א לתקן כשר במם כזו כיון דאין הצורה מבואר בתלמוד אין לפסול ע"ש וא"כ כיון דנשתנה לצורת מם פתוחה הוה חית ולמחוק גם הכ"ף או לקלקל ולתקן אח"כ ג"כ לכאורה אסור משום מוחק השם לדעת הר"י אסכנדרי הובא בב"י וברמ"א סימן רע"ו גבי ה"א שלשם שנדבק הרגל להגג דיבק דק ונראה כמו ה"א לכל העולם אסור לתקן ולמחוק הרגל משום מ"ע דנראה כמוחק השם וה"נ כיון דאין העולם רגילין במ"ם כזו ונראה ככ"ף אסיר למחוק או לקלקל צורות הכ"ף. ואף לדעת החולקין שם ומתירין למחוק הרגל של ה"ה ממטה למעלה וא"כ בנ"ד נמי יש תקנה לכאורה למחוק מקודם הגג של הכ"ף ואחר הך ימחוק השאר אבל באמת ז"א דדוקא התם בה"י שנדבקה דודאי אין צורתה עלי' דהרגל של הה"י א"צ להיות דבוק להגג ובאם שהרגל דבוק הוה צורתו חית ומש"ה אין מחלקין בין נגיעה עבה ובין נגיעה דקה. דל"ש מ"ע דהבא לתקן רואה שהרגל דבוק כמבואר באחרונים אבל כאן בנ"ד כיון שאין העולם רגילין במ"ם כזו וחושבין אותה לכ"ף יש לחוש למ"ע לכ"ע כן הי' נראה לכאורה. אך נראה דכאן לכ"ע מותר למחוק גג הכ"ף מקודם ואח"כ למחוק השאר ול"ש כאן מ"ע חדא כיון דהכ"ף היא מהנטפלין להשם דלא הוה רק מדרבנן לכמה פוסקים כמבואר בט"ז סימן רע"ו סק"ב ועיין נוב"י מ"ק סימן ע"ו י"ל דלא חששו בזה למ"ע ואף לדעת הש"ך ביו"ד סימן פ"ז שכ' דאף במידי דרבנן חששו למ"ע מ"מ בנ"ד יש להתיר כיון דעדיין לא כ' המ'ם בשלימות והכ"ף הוא כ"ף כפופה לא הוה עדיין על הכ"ף קדושת הנטפלין להשם כיון דעדיין אין שום פי' להשם. ויותר מזה איתא בספר סת"ם מהרב הגאון מהרש"ק מבראד דאם התחיל לכתוב השם וכ' יה"ו דמותר למחוק הואו כיון שאין לו פי' להשם ואף להחולקין עליו עיין בקה"ס סימן י"א אות י"ב זה דוקא בשם הוי' ב"ה וב"ש דהואו הוא מעצם השם משא"כ בהנטפלין כ"ע מודים דמותר למחוק אף שלא נכתב בטעות כ"ז שלא גמר המם וליתר שאת יש למחוק ע"י גרמא. ע"י קטן לקלקל צורות הכף לגמרי ואף להאוסרים בעלמא ע"י גרמא מ"מ. כאן כיון שבררתי שמותר למחוק הכף בודאי ע"י גרמא ליכא שום חשש כנ"ל להלכה ולמעשה:

ואגב אבאר דיושירנווטו בתפילין הנה יש דיעות הפוסלין אם שרטוט כל השיטות עיין ב"י בסי' ל"ב היינו דעת רבינו שמחה והעיטור ונראה לנהוג לצאת כל הדיעות לשרטט וד' רוחות שרטוט שיכול להתקיים כל ימי שהכתב מתקיים. ובשאר השיטות ישרטט שרטוט קל שאינו מתקיים ובזה יצא כל הדיעות דהיכי דבעי שירטוט כגון בס"ת ומזוזה דעת הרבינו שמחה שצריך השירטוט להתקיים כל ימי משך הכתב עיין ב"י יו"ד סי' רע"א שהביאו ולכך בד' הרוחות שצריך שרטוט מדינא יש רטט שרטוט המתקיים ובשאר השיטות ישרטט שרטוט שאינו מתקיים ורק לישר הכתב בשעת הכתיבה ויוצא אליבא דכ"ע כנ"ל:

ו

שאלה סופר שכתב שם אלקיי ונדבק היוד לה"י כזה הי איך יתקן שלא יבא היריעה לידי גניזה:

תשובה למחוק הרגל יוד הנדבקת לה"י וישאר צורות ה"י ולכתוב היו"ד מחדש זה א"א דהוה ח"ת כיון דצורות חית עלי' דסגי כשיעור אות קטנה והיינו כשיעור יוד עי' פמ"ג בא"א בפתיחה לסימן ל"ב ואם יעשה על ידי מחיקה צורות ה"י הוה ח"ת גם א"ל כיון דהוה צורות חית א"כ שוב מותר למחוק הגג של הה"י ולחזור ולתקן ע"י כתיבה כמבואר ביו"ד סימן רע"ו סי' י"א בהג"ה ע"ש ז"א דהא כאן נקרא לתינוק דל"ח ול"ט ה"י א"כ ל"מ לדעת הר"י אסכנדרי והובא בב"י והג"ה שם ביו"ד סימן רע"ו דאם רגל הה"י נוגעת רק מעט דאסור למחוק משום מ"ע כיון דניכר עדיין שהוא ה"י ה"נ ניכר לכל שהוא ה"י ויש חשש מ"ע ואף לדעת החולקין על הר"י אסכנדרי היינו הרדב"ז ומתיר שם למחוק הרגל היינו דוקא התם דודאי אין צורתה עלי' רק שהוא חית גמורה דמ"ל דיבוק דק או דיבוק עב והבא לתקן רואה שהרגל דבוק וצורת חית עלי' משא"כ כאן שע"י רגל השמאלי של הה"י אדרבא נראה שהוא כמו ה"י בודאי יש חשש מ"ע ע"כ נראה לי דהתיקון יהי' באופן זה שיעבה גג הה"י עד שיתענו רגל היו"ד הנכנס לתוך הה"י ותהי' פחות משיעור אות קטנה נכנס לתוך הה"י ושוב אין כאן צורות חית. ומותר למחוק הנשאר מרגל היו"ד מעט שאין כאן משום ח"ת ולא משום מחיקת השם. כיון דאינו מוחק גוף האות ודינו כמו אותיות השם שנדבקו זל"ז שמותר למחוק הדבוק ואף דדעת הנוב"י דדוקא אם נדבקו מתחילת הכתיבה דאז פסול לכ"ע משום מוקף גויל ומש"ה מותר למחוק הדביקות משא"כ אם נדבקו לאחר כתיבה דלתירוץ אחד של הב"י כשר לאחר כתיבה אף בשאין מוקף גויל אז אסור למחוק הדביקות שאני התם שמוחק מגוף העובי של האות מש"ה אסור משא"כ כאן שאינו מוחק מגוף העובי של האות רק שמוחק הקצת הרגל הנכנס לתוך הה"י בודאי מותר למחוק ובלבד שיזהר שלא יגע בגוף העובי של הה"י ואחר שימחוק הרגל יעבה הרגל השמאלי של הה"י עד שיהי' סמוך לסוף הגג של הה"י ואף אם לא יהי' שוה ממש לסוף הגג בצד השמאלי כשר נמי כנ"ל:

ז

שאלה אם הג' של דגנך נכנס לתוך הדל"ת כזה דג מה דינה. אם דינה כלמ"ד הנכנס תוך דל"ת ופסולה או לאו:

ת שובה נקדים בתחילה דברי הגמרא גיטין דף כ' ע"ב דאיתא שם בעי ר"פ בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה בהו תיקו ופריך ותיפוק ליה ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים ומשני ל"צ דמעורה. ויש בזה שלשה שיטות. שיטות התוס' התם בד"ה ל"צ דהכנסת אות לאות קיל טפי מדובק אות לחבירו ע"ש דכתבו ור"י אומר דאין משאן ראי' דלא בעינן מ"ג בגט דהא דקאמר ל"צ דמעורה היינו רגל הכ"ף שנכנס בתוך הטי"ת או גג הלמ"ד שנכנס בה"י או בחי"ת הרי לתוס' קיל יותר אם נכנס אות אחד לחבירו מדיבוק אות לחבירו ולפ"ז אף בסת"ם דבעינן ע"ג ודיבוק אות לחבירו פסול מ"מ אות הנסנס לחבירו כשר והר"ן מביא בשם אחרים דהכנסת אות לתוך חלל חבירו יותר קרוב לפסול הגט מפני שמבטל צורות האות וא"כ אף בגט יש לפסול וכ"ש בסת"ם ומ"מ משמע מלשונו דוקא אם נכנס הרבה ונשתנה צורות האות ואף בגט שא"צ מ"ג מ"מ פסול משום דנשתנה צורות האות ודעת הרמב"ן הובא בריב"ש סימן קמ"ו דשוין הם אם דיבוק אות לאות פסול כגון בסת"ם גם אות הנכנס לחלל אות חבירו פסול ואם דיבוק אות לאות כשר כגון בגט גם אות הנכנס לחלל אות חבירו ג"כ כשר ומ"מ משמע שם בריב"ש דוקא אם נשתנה צורות האות פסול והיינו בנכנס הרבה. והא דתלו זה בזה. היינו דשניהם ילפינן מוכתבתם הא דבעינן מוקף גויל וגם כתיבה תמה שלא יכתוב אלפי"ן עייני"ן כמבואר בטור סימן ל"ב ומש"ה ס"ל לרמב"ן דבגט אינו פסול אם נשתנה לצורות אות אחר אבל בסת"ם דבעינן כתיבה תמה אף רק אם נשתנה צורות האות ואינו דומה לצורות אות אחר ג"כ פסול והמרי"ט חלק ב' סימן ליב השיא גם דעת התוס' לפסול אם נשתנה צורות האות והיינו שנכנס הרבה ומ"ש התוס' להכשיר מיירי שלא נכנס לתוכה הרבה בענין שיפסיד צורות האות אלא שיכנס מעט ע"ש. ובזה יש לישב דברי הש"ע סימן ל"ב סימן כ"ס שכתב יש לזהר שלא יכנוס ראש למ"ד תוך אויר הה"י או חית ועיין שם בט"ז שתמה הא בב"י הביא זה בשם רמב"ן שפסול ולמה כתב יש לזהר לשון לכתחילה ולפי הנ"ל א"ש דרמב"ן מיירי היכי שנכנס הרבה בענין שנפסד צורות האות וכמבואר בריב"ש שם. ובש"ע מיירי בשלא נשתנה צורות האות שלא נכנס רק מעט ואפ"ה יש לזהר לכתחילה וכ"כ בתשו' באר עשק הובא בספר מלאכת שמים כלל כ"ה ע"ש א"כ לפ"ז דעת כל הפוסקים בנכנס אות לחלל אות חבירו ונשתנה צורתו פסול ואפילו נכנס לתוך ה"י או חית והמג"א סק"מ כ' דוקא אם נכנס לתוך דלת דנשתנה לצורות ה"י אז פסול משמע הא לתוך ה"י או לתוך חית אף דנשתנה צורות האות כיין דלא נשתנה לצורות אות אחרת כשירה. אך מדברי הפוסקים הראשונים הנ"ל מבואר דאף בנכנס לתוך ה"י או חית אם נכנס הרבה ונשתנה צורתה פסול ומה שהביא המ"א שם ראיה מדברי רמ"א באע"ז סי' קכ"ה סי' י"ח אמת דרמ"א כ"כ שם אך הח"מ והב"ש שם חולקין על רמ"א וכתבו דאף בנכנס לתוך ה"י או חי"ת ונשתנה צורתה נמי פסול ועיין בפ"ח שם וגם י"ל דרמ"א דוקא בגט ספק כן וס"ל כדעת הרמב"ן הנ"ל דזה תלוי אם בעינן מ"ג ולכך גבי גט דא"צ מדינא מ"ג מש"ה מכשיר אם נכנס לתוך ה"י או חי"ת משא"כ בסת"ם דבעינן מוקף גויל מוכתבתם גם הרמ"א מודה דפסול אם נשתנה צורת האות וכ"ז אם נכנסת לתוך ה"י או חי"ת אבל אם נכנס לתוך דל"ת או רי"ש ונשתנה כה"י או לקו"ף ליכא מ"ד דכשר וכ"ע מודים דפסול ואף דהמג"א בסק"מ הביא בשם כה"ג דכשר כבר תמה הבאריט שלא מצאו בהכה"ג מזה ע"ש ונחזור לנ"ד בגימ"ל שנכנס לתוך דל"ת כ"ע מודים דפסול. אך זה נראה לי דמהני כאן קריאת התינוק ואף בראש הלמ"ד הנכנסת לתוך דל"ת או רי"ש מבואר בהמרי"ט חלק יו"ד ח"ב סימן ל"ב ול"ג דלא מהני קריאת התינוק מ"מ כאן מודה דמהני קריאת התינוק וגם א"צ לכסות גוף הגימ"ל ורק להראות להתינוק והגימ"ל גלוי דהנה ראיתי בתשובת מגיד מראשית בשם מהרא"ם הקשה גבי למ"ד הנכנס לתוך דל"ת שכתב המהרי"ט דלא מהני קריאת התינוק ואף להמתירין ע"י קריאת התינוק עכ"פ צריך לכסות גוף הלמ"ד והקשה אמאי צריך לכסות גוף הלמ"ד מאחר שכל הרואה יבדיל בין שניהם ויפריד אותם כיון שהם בשני שיטין ורישא בתרגופא גרירט. וא"כ אמאי צריך לכסות את חלק התחתון מאחר שהתינוק יבחין את האות כראוי נימא באמת דרישא בתר גופא גרירא. והקה"ס הביא דבריו ותירץ שם שדרך כתיבת הלמ"ד כותב הראש של הלמ"ד תחילה והנה מתחילה כשעשה את הראש של הלמ"ד בתוך חלל הדל"ת או הרי"ש הרי אפשר שבאותו הרגע שעשה הראש נעשה אז ה"י או קו"ף הלכך צריך לכסות גוף הלמ"ד וגם מה"ט ס"ל להמהרי"ט דלא מהני קריאת התינוק כיון דכבר נשתנה לצורת ה"י וזה בלמ"ד משא"כ בנ"ד שקצה הגימל נכנס להדל"ת וא"כ אדרבא מתחילה נעשה כל גוף הגימל אדרבא א"צ לכסות כל גוף הגימ"ל וגם מהני קריאת התינוק כנ"ל. ובזה יש לישב גם דעת המג"א סק"מ שכתב דוקא אם נכנסה לתוך הדל"ת פסול והיינו דבזה לא מהני קריאת התינוק אבל לתוך ה"י או חי"ת מהני קריאת התינוק כמבואר בפמ"ג שם. אבל אם ע"י קריאת התינוק נראה שנשתנה צורת האות בודאי מודה המג"א ג"כ שהוא פסול ורק שבזה צריך ג"כ לכסות גוף הלמ"ד ומטעם הנ"ל כנ"ל. ברור להלכה:

ח

שאלה בדין שהביא המג"א בסימן ל"ב סקל"ג בשם הרדב"ז אם מצא וא"ו או יו"ד יתירה יגרור אותה ויעבה קצת האות שלפניו או שלאחריו שאין בזה משום שינוי אות וח"כ לא הוה שלא כסדרן כ"ז שאין כותב אות עיין פמ"ג שם והנה ראיתי בקה"ס החדש סימן טי"ת אות וא"ו כ' ע"ז שנ"ל פשוט שאם לאחר שהעבה איזה אות מצד זה גררו מצד השני ולא נשאר רק הכתב החדש דהוה של"כ כיון דליתא לכתב הראשון ע"ש ולכאורה דברי חכמה דיבור ויש להחמיר בזה:

תשובה לפענ"ד מה דפשיטא לי' לאיסור נראה לי אדרבא ראיה להיתר ממהרי"ל הובא במג"א סקל"ט גבי אותיות ותיבות שהוכהה מראיתן אם רשומן ניכר מותר להעביר הקולמוס עליהן וכ' במהרי"ל הטעם כיון שאינו כותב אלא כדי להאירן ולקיימן שרי והביא ראיה ע"ז דדומה למחיצה ע"ג מחיצה והובא דבריו בח"ס יו"ד סי' ק"ו ופי' שם הח"ס דראייתו הכי הוא דאיתא בעירובין דף כ"ה דמחיצה ע"ג מחיצה התחתונה עיקר ומש"ה אינו קונה בנכסי הגר. ומ"מ לענין שבת אם נבלעו התחתונות מתכשרות בעליונות וה"נ כיון שלע"ע הכתב כשר הוה דיו העליונה כמאן דליתא. ולא מחשב שלא כסדרן ומ"מ מצטרפי אהדדי שאם ברבות הימים יתקלקל דיו התחתונה וישאר רק עליונה מתכשרת בדיו העליונה ע"ש אלמא כיון דבשעת התיקון לא הוה של"כ אף שאח"כ נתקלקל דיו התחתונה ולא נשאר ממנה כלום ורק דיו העליונה מתכשר אח"כ בדיו העליונה לבד וא"כ בנ"ד נמי אף אם גירר בצד השני ולא נשאר רק הכתב החדש לא הוה של"כ כיין דבשעת כתיבה לא הוה של"כ וכ"כ הת"ה סמ"ו דכיון דלעת עתה עדיין כשר לא חשיב כתיבה של"כ ע"ש ואף דהכא כ"ז שאינו מתקן ומ עבה האות פסולין הם התפילין משים דנראה שני תיבות מ"מ לענין של"כ דתלוי רק שאינו כותב אות חדש לענין זה עדיין כשר מיקרי. דאל"כ איך מותר להעבות האות שלא תהי' נראית כב' תיבות. וע"כ צ"ל כן דאל"כ איך מותר להעבות האות הא יש לחוש שמא ברבות הימים יתקלקל הדיו שהי' מכבר בצד השני או שמא יגרר איש בכוונה הדיו שבצד השני כדי ליפות האות אלא ע"כ דכשר בכה"ג והנה הק"ס בחקירה זיין השיא דעת מהרי"ל הנ"ל לכוונה אחרת ע"ש שדבריו דחוקים ודברי הח"ס ברורים. והנה ראיתי עוד שם בדבריו דאם הכהה מראיתו אח"כ כ"כ שאם בתחילה הי' כך הי' פסול ל"מ העברת הקולמוס דהוה של"כ עי' בח"ס סי' הנ"ל שכ' דאף בלא העברת הקולמוס כשר דהלמ"מ הי' רק לכתוב בדיו ולכך כיון דדרך הדיו אם נתיישן נתאדם קצת כשר אף בלא העברת הקולמוס אא"כ נשתנה לאדום ממש אז לא מהני העברת הקולמוס דמוכח דהדיו לא היתה יפה מתחילתה וכן אף אם נשתנה רק לאדמימות קצת ורק מיד בלא יישן לא מהני ג"כ העברת הקולמוס מה"ט והוה שלא כסדרן ואם לא כתב להלן מותר להעביר הקולמס אך לא ע"ג השמות ואפילו בס"ת אסור ע"ש ואם נמצא בתפילין תחת איזה אות דוכסיסטות מה דינו והנה ראיתי במחצית השקל סי' ל"ב שפוסל בזה משום דבדוכסיסטות צריך לכתוב לצד השער ואם כותב על אותו קרום הרי כותב על דוכסוסטות במקום בשר וכמה פוסק' כתבו שהוא נקרא גויל אבל ראיתי בנתיבות לשבת בסי' נ"ו מכשיר מטעם כיון דדבר מועט היא בטיל לגבי הקלף ע"ש:

ט

שאלה מי שמניח ב' זוגות תפילין של רש"י ושל ר"ת דהדין שמברך על של רש"י ופוטר של ר"ת וטעה ובירך על ר"ת והניחם ונזכר מהו הדין אם צרך לחזור ולברך על של רש"י או לאו:

תשובה הנה ראיתי בזכור לאברהם חלק א' וח"ג שהביא בשם קמא דחייא שצריך לברך אח"כ על תפילין של רש"י אבל לי צ"ע אם יש לברך דלכאורא זה תלוי בפלוגתת הרא"ש וההגהות בשם ר"ת גבי נטל תורמוס ובירך עליו ונפל מידו דרא"ש ס"ל דצריך לברך אם אוכל אח"כ מהשאר אע"ג שהי' דעתו מתחילה ג"כ לאכול עוד ה"ה בנ"ד נמי צריך לברך אבל לדעת ההגהות בשם ר"ת דס"ל התם דאם הי' דעתו מתחי' לאכול עודא"צ לברך אם אוכל מהשאר וכ"פ הרמ"א בסי' ר"ו סי' וא"ו כדעת ר"ת דדוקא כשלא הי' דעתו מתחילה לאכול עוד אז צריך לברך אבל באם הי' דעתו מתחילה לאכול עוד א"צ לברך שנית וכ"פ הרמ"א בסי' ר"ט גבי אם לקח כוס שכר או מים כסבור שהוא יין ובירך בפה"ג דאם הי' יין לפניו ודעתו לשתותו דא"צ לברך שנית על מה שהוא שותה אח"כ וכדעת ר"ת עי' ד"מ סי' ר"ו. וא"כ בנ"ד נמי דבשעה שמברך דעתו על שני הזוגות תפילין ואדרבא עיקר הברכה אנן נוהגין לברך על של רשיי דרובא דעלמא תופסין כשיטתו ובאם שאין לו אלא תפילין של רש"י מברכין עליהם ועל של ר"ת לבד אין מברכין עליהם. וא"כ עיקר כוונתו של הברכה היה על של רשיי פשיטא דאם נתחלף לו ובירך על של ר"ת דא"צ לברך על של רש"י וכדעת ר"ת הנ"ל וכפסק רמ"א ודמי ממש לאם לקח כוס של שכר וסבר שהוא יין ובירך בפה"ג דאם היה יין לפניו ודעתו לשתותו דא"צ לברך כנ"ל וזה עדיף עוד דזה דמי להביאו לפניו סל מלא פירות והי' בדעתו לאכול פרי א' ולברך עליו ונחלף לו ובירך על פרי אחר דפשיטא דא"צ לברך על פרי הראשונה עיין מג"א סי' ק"מ ס"ק ד' ע"ש וגם גבי קריאת ס"ת אם הראו לו במקום אחר דעת הפמ"ג דבכל ענין דא"צ לברך שנית עי' ק"מ מ"ז ס"ק ד' ולפ"ז נראה דאפי' מי שאינו נוהג להניח ב' זוגות של תפילין ורק של רש"י וטעה ולקח תפילין של ר"ת ובירך עליהם דא"צ לברך על של רש"י ל"מ אם גם תפילין של רש"י הי' לפניו וטעה ובירך על של ר"ת דפשיטא דא"צ לברך על של רש"י דכיון דדעתו הי' לברך על של רש"י המונחים לפניו דמי ממש לנטל כוס של שכר ובירך בפה"ג דאם הי' כאן יין לפניו ודעתו לשתותו דא"צ לברך עוד על היין אך נראה לי דאפילו אם לא הי' לפניו תפילין של רש"י כגון שאל תפילין של חבירו וטעה בין תפילין של רש"י לתפילין דר"ת מ"מ נראה לי דא"צ לברך אח"כ על תפילין של רש"י ודמי לנמצא פסול בס"ת בשעת קריאה וצריכין ליקח ס"ת אחרת דאיתא ביו"ד סי' רע"ט ובא"ח סי' קמ"ג דא"צ לברך על הס"ת האחרת והטעם כמ"ש הט"ז בא"ח וביו"ד שם דל"ד לתורמוס הנ"ל כיון דבס"ת מצוה לקרות בודאי מתכוון בשעת ברכה שאם ימצא פסול בס"ת שיקרא בשני' משא"כ בתורמוס דאין מצוה לאכול וה"נ בתפילין דהיא מצוה וא"א לפטור ממנה אמרינן דדעתי' אם ימצאו פסול דיניח אחרים ומ"ל אם נמצאו פסול ומה לי אם נמצאים שהן של ר"ת כיון דאנן תופסין עיקר כרש"י פשיטא דא"צ לברך ומה דבעינן סי' ר"ט דוקא אם היין לפניו על השלחן ובלא"ה ל"מ אם דעתו הי' לשתות עוד יין היינו משום דגבי אוכלין ומשקין אסור לברך קודם שמביאים לפניו. כמבואר בסי' כ"ו סי' ה' דאם בירך קודם שהביאו לפניו צריך לברך פ"א משא"כ ס"ת ותפילין מהני דעתו לחוד. אמנם כ"ז אם נזכר תיכף אחר שהניח תפילין של ר"ת ולא הפסיק בדיבור אבל אם לא נזכר עד אחר שהפסי' בדברים אחרים שלא מענין התפילין בודאי צריך לברך פ"א לדידן דעיקר הברכה דמברכין הוא רק על התפילין של רש"י וא"כ אם הפסיק בין הברכה והנחה צריך לברך פ"א כנ"ל. אחר כותבי זאת ראיתי בדברי חיים ח"ש בסי' פ"ב חיו"ד שכ' לחלק בין אותן המניחים ב' הזוגות תפילין א"צ לברך ובין אותן שאין מניחין רק של רש"י שצריך לברך דהוה נמלך ולדעת וצ"ע מהו נמלך שייך הכא הא טעות הוה כאן שסבור שהן של רש"י ודעתו הי' על של רש"י ונמצא שהן של ר"ת ע"כ לפענ"ד שאין לחלק בזה אלא כמ"ש לעיל.

י

שאלה אם ע"י גרירת איזה אות בסת"ם וע"י אבק ועפרירות של הדיו הנגרר שנדבק בהקלף נתקלקל צורת אות אחר והתינוק אינו מכיר צורת האות וא"א להעשיר האבק כ"א ע"י שיפשוף היטב במפה אם מותר להעבירו במפה ע"י שיפשוף ולא הוה חית:

וראיתי לאחד מחכמי הזמן שפסק דמותר להעבירו ע"י שיפשוף ולא הוה ח"ת וכ' דאינו דומה לדיו לחה שנפל על האות יבש ונשתנה צורתו דל"מ לשאוב הדיו בקולמוס או בלשונו והוה ח"ת כמבואר בסי' ל"ב בט"ז ס"ק ט"ו ובאע"ז סי' קכ"ה ס"ק טית ובב"ש ס"ק י"א דהתם יש על הטפה שם. דיו הראוי לכתיבה וסופה להתייבש על האות להיות נדבק שם לכן גם בעודה לחה אף שאפשר לשאבה משם ולא ישאר רושם דיו ל"מ והוה ח"ת משא"כ בנ"ד שהאותיות כבר יבישים והאבק של עפרירות כבר יבש ואינו כדיו של כתיבה דמ"ש התוס' בנדה דף כ' אהא דאיתא התם דפלי קורטא דדיותא דדיו שלנו הוא יבש אינו ר"ל שכותבין בו כשהוא יבש אלא ר"ל דדיו שלנו יוכל להיות קרוש כמו חתיכה אבל פשיטא דאיננה בת כתיבה עד שימחה אותה במים ובנ"ד שהאבק הוא יבש אינה ראוי לכתיבה וא"כ דמי ממש לדיבוק שעוה על האות דמבואר במג"א דמהני הסרת השעוה ולא היה ח"ת ועוד שזה עדיף מינה דשם השעוה נדבקת וצריך סכין לגררה משא"כ כאן דאפשר להסיר האבק ע"י קינוח מטלית ואינו דבוק בקלף כלל ורק נשאר מונח שם ולא כפל מאליו כי כן דרך אבק לישאר מונח במקום שיפול והגם שאין להביא ראי' מהא דסי' ל"ב סי' ג' אם זרק עפרות זהב על האותיות מעביר הזהב. וישאר כתב התחתון וכשר דש"ה שלא שינה הזהב את צורת האות רק הזהב נעשה כתב עליון על הדיו וכמ"ש הב"ש באהע"ז אבל אם שינה הזהב את צורת האות מוכה בב"ש דל"מ להסיר הזהב דהוה ח"ת ומ"מ אין ראיה מזה לפסול בנ"ד דהתם מיירי בעוד הדיו לחה זרק עפרות זהב להיות נשאר נדבק בהאות והוה ככתב זהב וסקרא עכ"ל. ותורף דבריו כיון דדיו יבש אינה ראוי לכתיבה מש"ה דמי לדיבוק שעוה דמהני גרירת השעוה ולא הוה ח"ת ולפענ"ד. ז"א מתרי טעמא. חדא דאף את"ל דדיו יבש אינו ראוי לכתיבה מ"מ אינו דומה לדיבוק שעוה דשעוה אינו דומה למראה דיו לא נשתנה צורת האות ע"י השעוה תדע דאם נפל טפה שעוה בחלל האות ולא על גוף האות וכי יעלה על הדעת לומר דאסור לקרות בס"ת עד שיסיר השעוה או לפסול התפילין כ"ז שאינו מסיר השעוה בודאי זה אינו עולה על הדעת כיון שלא נשתנה צורת האו' ע"י השעוה ויכולין לקרותו בודאי כשר אף כ"ז שלא הסיר השעוה ועיקר הפסול הוא בשעוה אם נדבק על הגוף אות משום דנתכסה האות ומבטלת כתב התחתון כמו גבי זרק זהב על האותיות אבל לא הוה שינוי צורת האות ומש"ה מהני הסרת השעוה ולא הוה ח"ת כמו גבי זרק זהב דמהני הסרת הזהב אם לא באותיות השמות עי' ב"י בסי' ל"ב ועי' בשבו"י חיב סי' ד' כ"כ דהטעם הוא בשעוה משום דמבטלת כתב התחתון אבל לי צ"ע דאי נימא דמבטלת כתב התחתון א"כ איך מהני הסרת השעוה והזהב. הא הוה ח"ת עי' ג"פ סי' קכ"ה ס"ק ל"ז ועי' בס' מלאכת שמים כלל ואיו אלא ע"כ דאם נפל שעוה על אות יבש ליכא משום ביטול כתב תחתון אלא דהוה כמו כיסוי על האותיות ואסור לקרות בע"פ ומש"ה צריך להוציא אחרת אם נמצא בשבת וזה דוקא אם נמצא במקום שצריכין לקרות ומשום דאין קוראין בע"פ אבל אם נמצא במקום אחר במקום שאין קורין בשבת זו מותר לקרות בו. וכן אם נראה הכתב דרך השעוה מותר לקרות בו עיין בה"ט סי' קמ"ג אלמא שאין בזה משום ביטול כתב תחתון אלא דהוה ככיסוי על האותיות ומש"ה מהני אם העבירו וליכא משום ח"ת ותדע עוד דליכא בזה משום ביטול כתב התחתון דאמרינן בסוטה דף ל"ה ע"ב כיצד כתבו ישראל את התורה רי"א על האבנים כתבוהו ואח"כ סדו אותם בסיד ע"ש ואסיד דזה חשוב ביטול לכתב התחתון האיך מותר לסוד על השמות שאינן נמחקי' הא היה מוחק את השם. אע"כ דאין בזה משום מוחק דאין כאן אלא כיסוי בעלמא ודוחק לומר שלא קדשו השמות ושם שנכתב שלא בקדושה לית ביה איסור מחיקה לדעת השיך ביו"ד סימן רע"ו ס"ק ט"ו ז"א דכיון דבתורה נאמר וכתבת את התירה על האבנים מסתמא היו צריכין לכתוב כדינו בקדושה ועוד אף לדעת הש"ך אינו מותר למחוק רק לצורך תיקון ועוד לשאר פוסקי' ואנן קי"ל כוותי' דאפי' נכתב שלא בקדוש' אסור למוחקו מאיל אע"כ דלא הוה אלא כיסוי בעלמא. כיון דאינו דומה למראה הדיו אבל דיו יבש אפ"ת דאסור לכתוב בו מ"מ כיון דדומה למראה הדיו נחשב קילקול להאות דנחשב ע"י כמו טיוט דיו והוה ח"ת וכן מבואר בספר סת"ם מהה"מ מהרש"ק ז"ל בהל"ת סי' ל"ב דאפי' ע"י טפה שנעשה מזבוב אם נשתנה צורת האות דאסור לגרור דהוה ח"ת גם אין לומר כיון דאפשר להעביר הדיו ע"י מטלית ל"ח שינוי להאות דז"א דהא עיקר המצוה לכתחילה לכתוב בדיו שאם תמחקנה תהי' נמחק ולא ישאר רושם הדיו כמו גבי סוטה כמבואר ברמב"ם בהל' ס"ת ומ"ל אם מוחקה ע"י סכין או ע"י מטלית מ"מ כיון שאינו כופל מעצמו חזינן דנדבק בהקלף יהי' מאיזה סבה שיהי' וכ"ז שאינו מוחקו בידים נשתנה צורת האות דדומה למראה הדיו א"כ ה"ל ח"ת אם מעבירו אח"כ ועוד מה דפשיטא לי' דאין כותבין בדיו יבש עד שימחה אותה במים אמת ברמב"ם פ"א מהל' כ' ס"ת שימחה הדיו במי עפצים אך כ"ז אם רוצה לכתוב כל הס"ת אז בודאי א"א לכתוב בדיו יבש אם לא שימחה אותה במי עפצים אבל מנ"ל דאם א"צ לכתוב רק תיבה או אות אחת דאין כותבין בדיו יבש הלא הרמב"ם פסק בפ"ד מהל' גירושין דכתבו באבר בשיחור בשחור בשר וע"ש בכ"מ שם שכ' דהרמב"ם פסק להכשיר בין כ' במיא דאברא ובין כתבו באבר גופו וכן בשיחור, או בשחור ועי' ג"פ דלרמב"ם לא מיקרי רשומה אלא כתובה וא"כ נהי דבסת"ם אין כותבין אלא בדיו מהלל"מ עכ"פ מנ"ל דאין כותבין בדיו יבש כיון דמיקרי כתיבה כמו גבי גט באבר. וא"כ דמותר לכתוב בדיו יבש לדעת הרמב"ם דומי ממש לדיו לח דהוה חית ועוד נראה לי דאף אי ניכר האות שנראה שחור יותר ממקום שנדבק באבק ועפרירות הדיו יבש עמו לא עדיף מהא דאיתא באהע"ז סי' קכ"ה ס"ז דאם נתפשטו האותיות מחמת לחות הדיו שקורין גיפלאסין עד שנראין כדבוקים ומ"מ נראין האותיות שאין נוגעין דכשר וכ' שם בג"פ דדוקא אם התינוק קורא אותה כתקנה אבל אם נראה להתינוק כדבוקים ואינו קורא האות כתקנה יש לפסול בזה וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שאין התינוק מכיר האות יש לפסול אף אם מקום הכתיבה נראה שחור יותר. הכלל העולה דבנ"ד יש לפסול משום ח"ת אפי' אי נימא גבי טפת זבוב או טאביק אינו פוסל מ"מ דיו יבש ראוי לכתיבה לדעת הרמב"ם ויש לחוש לחומרא דהוה ח"ת כנ"ל להלכה ולמעשה.

עוד ראיתי לאותו החכם שכ' בדין מם סתומה שנכתבה בצד ימין עגול למטה ובצד שמאל מרובע למטה ולמעלה בצד שמאל עובר מחוץ לסתומה כעובי קולמוס שכ' וז"ל מנ"ל דמקשינין להשגיח על צד המרובע אימא לחומרא מקשינין להשגיח על צד העגול שאנו רואין שיש בו מקצת צורות סמיך ואפי' תינוק יקרא מים לא יועיל וכ"כ בתשו' דרכי נועם חא"ע סי' ג' בס' שהיתה למטה בצד א' עגולה כראוי ובצד הב' מרובעת דאף קריאת התינוק לא מהני מב' טעמים דלא אמרו תינוק ב"ס הנדמת למ"ם אלא שוה מב' הצדדין ואנו מסופקין אם היא מגולה כראוי או כזה לא היה עגול אלא מרובע בזה מהני תינוק אבל אם אנו רואין צד א' מרובע ממש הרי אין האות בצורה שנתקבל ודמי לנפסק האות באמצע שס' הריב"ש ומהרי"ק דל"מ תינוק ועוד דאפי' התינוק אומר שהיא סמ"ך היינו לפי שכן עלה על דעתי להשגיח ולעשות עיקר מצד העגול ואני אומר שתינוק אחר יגמור בדעתו לעשות עיקר מצד המרובע ויחשבו למ"ם וכ"ל וממילא דה"ה איפכא כשהמ"ם סתומה עגולה מצד א' למטה כסע"ך שייכי ב' הטעמים של הדרכי נועם לפסול ולא יועיל תינוק וכ"כ הפמ"ג בא"ב שלו גבי כף כפיפה כל שיש לה זויות למעלה או למטה פסיל ע"ש ואף שאנו רואין שבצד א' עגולה למעלה או למטה ככ"ף מ"מ אזלינין לחומרא ופסול אמנם מדברי הפמ"ג אין הכרח לומר דגם קריאת התינוק ל"מ כו' וסיים אך לדינא יש להתיישב אי קריאת התינוק מהני בזה אבל לומר דאף אם תינוק קורא בשינוי צורה היינו סמ"ך להכשיר ז"א נראה כלל עכ"ל:

ולפענ"ד נראה דחלילה לפסול תי"מ אם נמצא מ"מ סתומה כזו שעגולה למטה לצד ימין ומרובעת לצד שמאל ל"מ אם תינוק קורא אותה בלא שינוי דפשיטא דאין שים חשש כלל וכלל דעיקר הקבלה ביד הפוסקים הראשונים היתה דצורת מ"ם הן פתוחה והן סתומה צ"ל כ"ף וא"ו עי' ב"י בשם ב"ש ומן הדין היתה צריכה המ"ם פתוחה להיות עגולה לצד ימין כמו כ"ף אלא משום דמים פתוחה ומ"ם סתומ' צריכין להיות שוין בתמונתן אלא שזו פתוחה וזו סתומה ובמ"ם סתומה צריכה להיות מרובע לצד ימין ג"כ שתהי' ניכרת יפה שלא יתדמה לתינוק דל"ח ודל"ט לסמ"ך כי האותיות צריכין להיות ניכרין היטב להדיא ע"כ גם מ"ם פתוחה צריכה להיות מרובע לכתחילה לצד ימין וגם זה נקרא כ"ף כיון שאין לה עקב למטה לצד ימין אינו דומה לבי"ת כ"ז מבואר בב"י בשם הב"ש ומד"כ הב"י ובמ"ם סתומה צריכה להיות מרובע לצד ימין ג"כ שתהי' ניכרת יפה שלא יתדמה לתינוק דל"ת ודל"ט לסמך כי האותיות צריכין להיות ניכרין היטב להדיא משמע דרק לכתחי' צריכה להיות מרובע שלא יתדמה לתינוק לסמ"ך אבל בדיעבד כשר דאל"כ הל"ל דמ"ם סתומה צריכה להיות מרובע דאל"כ הוה סמ"ך וכן בש"ע של התניא באות מ"ם מבואר בהדיא דרק לכתחילה צריכה להיות מרובע למטה. ומטעם הנ"ל שלא יתדמה לתינוק לסמ"ך אבל בדיעבד פשיטא דכשר ומה שהביא ראי מתשו' דרכי נועם אדרבא ראי' להיפך דהא הוא מיירי בסמ"ך שהיתה בצד א' מרובע למטה וע"ז כ' דאין לסמוך על התינוק מטעם דנדמת למ"ם ול"מ קריא' התינו' היכי דאנו רואין דאין האו' כצורת שנתקבל ורק בספק מהני תנוק משמע בהדיא דהיכי דמרובע מצד א' ליכא שום ספק והוה ודאי צורת מ' עליו וא"כ אדרבא ראי' מזה דהיכי דנמצא מ"ם כזו כשר דצורות סמ"ך לא הוה אלא א"כ שהוא עגולה מכל צד כי כך נתקבל צורתה של ס"ך גם מה שהביא ראי' מדברי הפמ"ג גבי כף דאם הוא מרובע למעלה או למטה פסולם הנה חוץ מה שכ' כבר שמדברי הב"י והב"ש שהבאתי למעלה שכתבו בפירוש דגם במרובע למטה מם אין לה עקב נקרא כ"ף משמע דלא כהפמ"ג אלא אף לדברי הפמ"ג. מאי ראי' מכ"ף למ"ם דגבי כ"ף היתה הקבלה דצריכה להיות עגולה למעלה ולמטה וגבי מ"ם היתה הקבלה דסגי במרובע מצד שמאל דהוי כ"ף וא"ו אלא לכתחילה כדי שתהא ניכרת יפה צריכה להיות מרובע למטה מב' הצדדין אבל בדיעבד אוקמי' אדינא דסגי בצד שמאל שהיא מרובע ולפ"ז אף אם התינוק קורא סמ"ך אין משגיחין עליו כיון דאינו רגיל במ"ם כזו שתהי' מגולה למטה בצד ימין ומש"ה קורא אותה סמ"ך וכיון דלדידן פשיטא שיש לה צורות מ"ם אין משגיחין על התינוק. אמת ראיתי בס' לדוד אמת דפוסל במ"ם כזו אם התנוק קורא סמיך אך הוא הולך לשיטתו שם בסי' ט"ו שכ' דאף אם אנו רואין שהאות כשירה וכצורתו אם תינוק קורא בשינוי פסול. אבל לדידן דקי"ל דאין משגיחין בתינוק אלא בספק ולא בודאי הן לקולא והן לחומרא כמבואר בר יב"ש ומהרי"ק ובש"ע סעי' ל"ב ס"י כ"ה גבי חוטרא דחי"ת ע"ש בודאי יש להכשיר בנ"ד ג"כ ואין משגיחין בתינוק כיון שאינו רגיל במ"ם כזו כנ"ל להלכה דבדיעבד כשר:

יא

שאלה בס"ת שנמחק מקצת אותיות ולפעמים ניכר רשומן עדיין שנשאר כמין חלודה ולפעמים נמחקו לגמרי ואין ניכר שום צורת אות או לפעמים שצריכין למחוק איזה אותיות ע"י גרירה בסכין ובא לתקן מהו הדין אם צריכין לתקן מתוך הכתב או לאו:

תשובה תחילה נברר הדין הא דאין כותבין אלא מתוך הכתב איתא במגילה דף ח"י אמר רבב"ח אסור לכתוב אות א' שלא מן הכתב מיתיבי כו' מעשה בר"מ שהלך לעבר השנה בעסיא ולא היה לו מגילה וכתבה מלבו וקראה אר"א שאני ר"מ כו' עד שעת הדחק שאני כו' עד אידי ואידי נכתבין שלא מן הכתב מ"ט מיגרס גריסין ומוכח מכאן בס"ת ומגילה אפילו למי שבקי לקרות בע"פ מ"מ אסור לכתוב שלא מן הכתב אם לא בשעת הדחק דהא ר"מ אע"ג דמיגרס גרים ליה מ"מ דוקא בשעת הדחק שלא היה לו מגילה כשירה כתבה מלבו אבל בלא"ה אסור לכתוב שלא מן הכתב ודוקא תו"מ דמיגרס גריס בפ"כ התירו לכתוב שלא מן הכתב אבל בס"ת ומגילה דלא מיגריס גריסין בפ"כ אפילו למי שמגריס גריסין ליה אפ"ה אסור לכתוב שלא מן הכתב ואם עבר וכ' שלא מן הכ' מדברי הש"ס שלנו משמע דבדיעבד כשר דהא בשעת הדחק מתי' אפי' לכתחי' למאן דמיגריס גריס ליה כ"ש בדיעבד אם כ' שלא מן הכתב ולא טעה אפי' למאן דלא מיגריס גריס ליה בודאי כשר והטעם דס"ל להגמרא דידן דעיקר האיסור שלא מן הכתב שלא יטעה ויצטרך גניזה אם לא יהיה אפשר בתיקון אבל בדיעבד אם כתב ולא טעה או אפשר בתיקון כשר. אך בירושלמי מגילה איתא אהך דר"מ וי"א שתים כתב את הראשונה ע"פ וכתב את השניה מתוך הראשונה וגנז את הראשונה וקרא בשניה. אלמא ס"ל להירושלמי דאפילו בדיעבד אם כתב שלא מן הכתב אין קורין בו וכן הביא הר"ן במגילה פלוגתא זו דלהירושלמי אף בדיעבד אין קורין בו ולרבינו מנוח בדיעבד כשר ע"ש וצ"ל להירושלמי אין הטעם דצריך לכתוב מתוך הכתב שמא יטעה דא"כ למה פסול בדיעבד אם לא טעה או שאפשר לתקן הטעות אלא צ"ל דכך הוא הלמ"מ דאין כותבין רק מן תכתב בס"ת ומגילה דדמיא לס"ת נמי הכי תיקנו דבעינן דוקא מתוך הכתב וא"ל א"כ מ"ט הקילו בתו"מ לכתוב שלא מן הכתב ונראה דדמיא למלאכת תו"מ להפוסקים דס"ל דהוא דאורייתא ואפ"ה התירו בדבר האבד דהתורה מסרה לחכמים שיתירו מלאכות שנראה להם להתיר כמבואר בב"י ס"י וכ"כ הר"ן ביומא גבי עינויי דיו"כ דכולן דאורייתא הם והא דהתירו למלך וכלה לרחוץ פניהם דהתורה מסרה לחכמים להקל במקום שנראה להם וה"נ התורה מסרה לחכמים להקל במקום שנרא' להם והתירו בתו"מ מטעם מיגריס גריסין ולכאורה לפ"ד ירושלמי בעינן דוקא לכתוב מתוך ס"ת כשר כיון דאין הטעם משום שמא יבא לטעות אלא מהלמ"מ בעינן מתוך הכתב א"כ בעינן ס"ת כשר לכתוב ממנו. וא"כ בנ"ד נמי אפילו אם רשומן ניכר דליכא חשש טעות מ"מ בעינן שיכתוב מתוך הכתב של ס"ת כשר אבל אחר הענין א"א לומר כן. דהא הש"ך בסימן רע"ד הביא ג"כ הפלוגתא שבין הירושלמי והר' מנוח לענין דיעבד ולא הכריע שם להלכה ולמה נהגו הסופרים לכתוב ס"ת ומגילה מתוך תיקון סופרים ולא מתוך ס"ת כשר ואין פוצה פה ומצפצף. אלא ע"כ צריך לומר דאף לירושלמי א"צ ס"ת כשר לכתוב ממנו שביומא דף ל"ז איתא במשנה אף היא עשאה טבלה של זהב שממנה היו כותבין פרשת סוטה. ולכאורה קשה לפ"ד ירושלמי האיך מותר לכתוב מתוך הטבלה הא בעינן מתוך ס"ת כשר וצ"ל כמ"ש התוס' שם על הא דאיתא שם בגמרא דהי' כתוב סירוגין פירש ר"ת והקשו התוספת הא בעינן מתוך הכתב ותירצו כיון דכתב ראשי תיבות הוה מיגריס גריסין לכל אדם ומותר כמו גבי תו"מ דמותר וא"כ כשכותב מתוך תיקון סופרים הוה נמי מיגריס גריסין לכל אדם ומותר כמו תו"מ דהתירו חז"ל. ולפ"ז נמי בנ"ד ברישומו ניכר הוה נמי מיגריע גריסין לכל אדם ומותר לתקן שלא מן הכתב ובירושלמי גופא מוכח דלא בעינן לכתוב מתיך ס"ת כשר דהא ר"מ כתב מגילה הראשונה וגנזה והב' כתב מתוך הראשונה וקרא בה וקשה האיך כתב מתוך הראשונה הא פסולה לקרות בה אלא ע"כ אף על גב דפסולה לקרות בה מכל מקום מותר לכתוב מתוכה דהוה מיגריס גריסין. והכי נמי ברישומן נכר הוה מיגריס גריסין ואין צריך לכתוב מתיך הכתב רק שצריך שיאמר בפה התיבה קודם שמתקן כמו שאבאר. ועדין צריך לבאר למי מה דמוקי בגמרא דעל הטבלה הי' כותב ר"ת ולכאורה קשה הא בגמרא דמגילה שהבאתי לעיל איתא דאפילו אות אחת אסיר לכתוב שלא מן הכתב ואמת שהבי"ו סימן ג' הביא מכאן ראיה דא"צ ההעתק שמעתיק ממנו כתוב על הסדר אלא אפילו בכתב בר"ת כל ששגור בפי הסופר מותר לכתוב ממנו ולפ"ד צ"ל הא דאיתא במגילה דאפילו אית אחת אסור לכתוב שלא מן הכתב היינו אם מתחיל לכתוב איזה תיבה שלא מן הכתב ורק בעל פה בזה אסור אפילו אוה אחת אבל אם כותב מתוך ספר שנכתב בו ר"ת ושגור בפי הסופר שוב הוה ויגריס גריסין ומותר לכתוב ממנו ולפ"ז אפילו אם נמחק איזה אותיות לגמרי באמצע התיבה או בסופו ואות ראשונה נשאר ושגור בפי הסופר נמי מותר לתקן שלא מן הכת'. אך ראיתי בספר מלאכת שמים כלל ט"ז שחולק על בכי"ו וכתב שאין ראיה מטבלה שכתב בה פ' סוטה דאפשר שכל הכהנים הוה בקיאין בה והוה כמו תו"מ דמגריס גריסין לכל הסופרים ולכן שרי להעתיק בר"ת. אך דבריו תמוהין דא"כ למה לי עבלה הא גבי תו"ב מותר לכתוב שלא מן הכתב אבל לא עיינו בתוספת שם שכתב דלא התירו בר"ת רק פרשת סוטה דהיא פרשה קטנה אבל בס"ת אסור להעתיק מן ספר שנכתב בר"ת ולפי"ז בס"ת אם נמחק אות א' הן בר"ת והן באמצע או בסופו ולא ניכר שום רושם אסור לתקן שלא מן הכתב וכמו ארבע פרשיות של תפילין ומזוזות אף דמותר לכתוב בתו"מ שלא מן הכתב מ"מ בס"ת אסור לכתוב הד' פרשיות שלא מן הכתב כמ"ש השיך בסימן רע"ה סק"ג ה"נ אע"ג דפרשת סוטה מותר לכתוב ע"י ר"ת מ"מ בס"ת אסור. הכלל העולה אם רשומו ניכר א"צ לכתוב מתוך הכתב ואם אין רשומו ניכר צריך לכתוב מתוך הכתב ובין כך צריך שיקרא התיבה בפיו קודם שמתקן דהנה בתו"מ שכותב בע"פ או שאחר מקרא לפניו צריך הסופר לקרא בפיו והמג"א כתב שם סקמ"ב משמע דאם כותב מתוך הכתב א"צ שיקרא בפיו וזה דווקא בתפילין ומזוזה אכל בס"ת מבואר ביו"ד סימן רע"ד דאף בכותב מתוך הכתב. צריך שיקרא הסופר בפיו ע"ש והב"ח כתב אף בתו"מ צריך לקרא בפיו אף בכותב מתוך הכתב אבל בס"ת כ"ע מודים שצריך להוציא מפיו אף בכותב מתוך הכתב וה"ה למגילה דדמיא לס"ת כנ"ל להלכה:

יב

נשאלתי מסופר א' שכ' שם הוי' ב"ה ואחר שכתב ג' אותיות הראשונות יה"ו והתחיל לכתוב הה"י אחרונה כתב מקודם כמו וא"ו שכן דרך הסופרים לכתוב מקודם וא"ו ואח"כ גומרין הה"י ונדבק ביגיעה דקה מהוא"ו הב' להוא"ו הראשונה כזה ו-ו ומחק הדיבוק שביניהם וגמר הה"י וכתב להלן והמעשה היה בס"ת ושכח באיזה יריעה היה השם הזה וזה יודע חומש היה ועתה בא לשאול אם עשה כהוגן או לאו:

תשובה לפענ"ד דשלא כהוגן עשה הסופר כיון דע"י הנגיעה נשתנה לצורת חית וא"כ הוה ח"ת לגבי וא"ו הראשונה ונהי דלגבי וא"ו שניה לא הוה ח"ת כיון שגמר אח"כ הה"י ע"י כתיבה כמבואר בא"ח סל"ב סעיף י"ח ע"ש ובפמ"ג בכמה מקומות דהיכי דגומר האות אח"כ ע"י כתיבה לא הוה ח"ת מ"מ הוא"ו הראשונה דלא עשה בה שום מעשה כתיבה אחר המחיקת הדיבוק הוה ע"י ח"ת כיון שנשתנה לצורת חי"ת וע"י המחיקה נעשית וא"ו הוה ח"ת ולכאורה אפשר לומר דלא מיקרי כאן נשתנה לצורת אות אחרת דחי"ת בזו פסול הן לשיטות ר"ת דאנן נוהגין כוותיה לכתוב ב' זיין וחטוטרות באמצע והן לשיטות רש"י היינו כתב וועליש דהא לשיטות רש"י בעינן תג כעין מקל בסוף הגג בצד שמאל וכאן ליכא לא חטוטרות ולא מקל בצד שמאל אך ז"א ל"מ לדעת רע"א הובא בקס"ה סי' ה' אות יו"ד דמכשיר בפשיטות בלא מקל בסיף לרש"י פשיטא דהוה ח"ת אלא אפילו לדעת הפמ"ג בסימן ל"ב דהניח בספק אם עשה חי"ת כדעת רש"י בלא מקל בסופו מ"מ הוה ספק ח"ת דדלמא כשר בלא מקל והנה נשתנה לצורת אות אחרת לחי"ת וע"י מחיקה נעשית וא"ו והוה ח"ת וח"ת פסיל מדאוריית' דכתיב וכתבתם דבעינן דנעשית האות ע"י כתיבה ולא ע"י חקיקה והוה ספק דאורייתא וג"כ א"ל כיון דהדיבוק בין הוו"ן היא דק וכ"ע קורין ב' ווי"ן ולא חי"ת וא"כ ליכא משום ח"ת אבל ז"א. וראיה מדברי הר"י אסכנדרי הביאו ב"י ביו"ד סרע"ו ורמ"א שם גם כן הביאו להלכה שאם רגל הה"י של שם נדבק בגגו כחוט השערה וכ"ע קורין ה"י דאסור למחוק הדיבוק ולעשותו ה"י אלמא אע"ג דלא הוה הדיבוק רק כחוט השערה וכ"ע קורין ה"י הוה חי"ת כיון דדין הה"י להיות כרעא תלו ולא דבוק לגג וכשנדבק לגג אף דלא הוה רק כחוט השערה וכ"ע קורין ה"י הוה ח"ת ה"נ בנ"ד אף דהדיבוק היא דק וכ"ע קורין ב' וויי"ן הוה חי"ת לגבי וא"ו הראשונה תדע אם נמצא חי"ת כזו בס"ת בשעת קריאה כגון שנקלף הדיו ולא נשאר דבוק רק כחוט השערי בודאי אין להוציא ס"ת כיון דע"י הדיבוק הוה גולם א' וכן בתפילין ומזוזות אם נמצא חית כזו מותר לתקן ולמלאות דיו ולא היה של"כ א"כ שוב הוה ח"ת ואם הוה בא למלוך קודם שעש' מעשה היה מורינין ליה שאין תקנה לאותו שם דא"ל שימחוק וא"ו אחרונה ולא ישאר רק יה"ו ולמחוק אח"כ הוא"ו הראשונה דהרדב"ז הובא במשנת אברהם ס"ל דאם כתב ג' אותיות ראשונות של שם חל עליהם קדושת השם ואסור למוחקן ואע"ג בנ"ד נעשית הוא"ו הראשונה ע"י, ח"ת מ"מ אסור במחיקה כמבואר בכמה פוסקים הובאו בקה"ס וא"כ אין תקנה לאותו השם אם לא לקודרו עם כמה תיבת אחרים אך עתה שאחר שעשה מעצמו ואינו זוכר באיזה שם עשה וגרר הדיבוק א"כ אין תקנה לאותו החומש כיון דהוא"ו הראשונה נעשית ע"י ח"ח וכל אותו החומש טעין גניזה וג"כ א"ל כיון שא"י באיזה יריעה היא הפסול בטלה אותה הירעוה ברוב הירועות הכשרים עי' במלאכת הקודש שבזה לא שייך ביטול ברוב וכ"כ המחנה חיים ח"ב סימן נ"ג ועיין ח"ס סימן רע"ד ח' יו"ד ולכאורה יש לצדד היתר שלא יצטרך לגנוז חומש שלם לפמ"ש בש"ע אהע"ז סימן קכ"ו סעיף כ"ח וז"ל אם נדבקו רגלי ההי"ן לגגין אם תינוק יכול לקרותן (היינו דיבוקו דק כחוט השערה) יש להכשיר במקום עיגון אפילו בתורף ויפרידם בסכין וכ"כ הרמ"א שם סיקכ"ה סעיף ט"ו ע"ש אלמא במקום עיגון מתירין להפריד ולא הוה ח"ת כיון דהדיבוק דק וניכר לתינוק שהוא ה"י ולכאורה יש לצדד להכשיר שלא יצטרך גניזה לחומש שלם עם שמות הקדושים אבל גם זה אינו דכבר כתב הברכת המים אות פ"ב דדוקא גבי גט דלא בעי כתיבה תמה מדינא מהני קריאת התינוק דלא יהיה נחשב ח"ת אבל בסת"ם דכתיב וכתבתם דמזה ילפינן דבעינן כתיבה תמה אף בנגיעה דקה כחוט השערה אסור להפריד דהוה חי"ת וכ"כ הג"פ סימן קכ"ה אות ס"ו וכ"כ הנב"י מ"ק סימן ע"ח ע"ש וא"כ אין תקנה לאותו החומש וטעין גניזה כנ"ל להלכה לפענ"ד:

יג

נשאלתי אם מיתר לעשות משלחן של בהכנ"ס שקורין עליו בס"ת באקראי בעלמא בשבת במנחה. אם נתאחר זמן התפלה וצריכין לקרב אצל החלון אז קורין על אותו השלחן אם מותר לעשות ממנו ספסל לבהכנ"ס אי הוה הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה:

תשובה לפענ"ד דמות' לעשו' ממנו ספסל לבהכנ"ס איתא במשנה ע' בני העיר תיבה לא יקחו בהכנ"ס ובגמרא שם אמר רבא מריש ה"א האי כרוסיא (פי' רש"י בימה של עץ) תשמיש דתשמיש היא ושרי (פי' רש"י שפורס מפה עליו ואח"כ ניתן הס"ת עליו) כיון דחזינא דמותבא עליו ס"ת אמינא תשמיש קדושה הואי ואסור. וכורסיא הוא הבימה שקורין עליו בס"ת וא"כ לכאורה משמע שאסור לעשות מהשלחן שקורין עליו בס"ת פסול דהא השלחן הוא תשמיש קרושה כמו תיבה והספסלים של בהכנ"ס לא היה עליהם רק קדושת בהכנ"ס כמבואר בב"י ס' קנ"ד בשם הירושלמי. ובמג"א סי' קנ"ג ס"ק ט"ו וא"כ היה הורדה לעשות משלחן ספסל כמבואר במשנה תיבה לא יקחו בהכנ"ס וכן מבואר שם בש"ע בסי' קנ"ד סק"י וכן מותר לעשות מכסא גדול כסא קטן אבל אסור לעשות שרפרף ע"ש אבל באמת נראה דמותר ל"מ בנ"ד דאינו מיוחד לקרות עליו בס"ת ורק באקראי בעלמא ואז אפי' אי הוה מניחין עליו הס"ת בלא מפה תחת הס"ת לא מיקרי עי"ז תשמישי קדושה כמבואר בט"ז סי' קנ"ד ס"ק ג' גבי ווילין דבעינין דוקא שהי' קביעות לזה ובלא"ה לא מיקרי תשמיש קדושה ע"ש ובפמ"ג אלא אפילו אי הוה השלחן מיוחד לקרות עליו בקביעות נראה לדידן דאין קורין בשום פעם בלא פרוסת מפה תחת הס"ת מיקרי השלחן רק תשמיש דתשמיש כמבואר בב"י בשם הרא"ש והמרדכי ע"ש וא"כ לא הוה על השלחן רק קדושת בהכנ"ס וא"כ לא הוה הורדה מקדושתו עי' א"א ס"ק י"ד מבואר כן בהדיא. דאין על שלחן רק קדושת בהכנ"ס ואין להתעקש ולומר כיון דלומדין עליו ומניחין עליו חומשים וחומשין ג"כ יש בהן קדושה כמבואר שם סי' ג' וארגז שנותני' בו ס"ת או חומש ע"ש ז"א דזה מיירי בחומשין העשוין בגלולה כס"ת ונכתב על קלף כדינו עי' הר"ן והובא ברמ"א יו"ד ס"י רפ"ג ועוד כיון דהספרים שלומדים בהם הם מוכרכין א"כ הכריכה הוה כמו מפה והוה תשמיש דתשמיש וזה ברור להלכה להלכה:

ואגב ראיתי לכתוב מה שקשה לו על דברי הט"ז סי' קנ"ד סק"ג שכ' דהא דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה זה דוקא כ"ז שראוי עוד לקדושה גדולה אבל אם אין ראויה לזה רק לקלה טפי עדיף שיעשו קדושה קלה ממה שתגנז וקשה הא ביומא דף י"ב איתא גבי בגדי כה"ג דקאמר ר' דוסא שכשרין לכהן הדיוט והשיב רבי בגדים שנשתמשו בהם קדושה חמורה ישתמשו קדושה קלה והא התם אינן ראוין לכה"ג ליום כפורים אחר וטעינין גניזה ואפ"ה אין מורידין וכן הל' כרבי עיין רמב"ם פ"ח מה' כלי המקדש הל' ה' וצ"ע:

יד

שאלה אם נתקלקל הצ"ה שנוהגין לתקן במבואת שלנו להתיר הטילטול אם מותר לתקנו בשבת ע"י עכו"ם כדי להתיר הטילטול ואת"ל אם נתקלקל בשבת שמותר לתקנו מה הדין אם נתקלקל בחול ולא תקנו מע"ש אם מותר לתקנו בשבת ולהתיר הטילטול:

תשובה אם נתקלקל בשבת נוהגין לתקן ע"י עכו"ם די להציל הרבים מחילול שבת כמובאר בתו' שבת ד"ד ד"ה וכי אומרים לו וכ"כ הת"ש בהקדמתו אות ד' בשם פנים מאירות וכ"כ בספר יהושוע סי' ט"ו להיתר אך זה דוקא אם נתקלקל בשבת כמבואר בסי' שס"ב דאם נתקלקל המחיצה בשבת אף אם העמיד המחיצה במזיד מותר לטלטל אבל אם נתקלקל בחול דקיל"ן בסי' שס"ב דאם העמיד המחיצה במזיד שאסור לטלטל א א"כ לכאורה ל"מ התיקון בשבת ע"י עכו"ם להתיר הטילטול גם יש לעיין בזה כיון דבהש"מ בשעה שהי' נתקלקל הצ"ה לא מהני העירובי חצירות לטלטל כמבואר בט"ז סי' שס"ו ושצ"ד וע"ש במג"א וכיון דבה"ש לא קנה העירוב שוב לא מהני העירוב אחר כך לחזור העירוב למקומו להתיר לטלטל אבל לאחר העיון ז"א דחשש הראשון משום דנעשית המחיצה בשבת במזיד דל"מ אם נתקלקל בחול ליתא מתרי טעמא דע"כ אמרנין דאם נעשית במזיד דל"מ אלא אם ישראל עושה מחיצה בשבת באיסור ומטעם קנס כמו המבשל במזיד בשבת דקנסינן לו. אבל אם המחיצה נעשית בהיתר ע"י עכו"ם כדי להציל הרבים מחילול שבת בודאי לא קנסינן ליה. ומאי קנס שייך בזה הא אנן מורין לו לעשות כן כנ"ל ועוד אף אם ישראל בעצמו יתקן במזיד הצ"ה לפמ"ש המג"א להשוות דעת הרא"ש והר"ן לחלק בין הי' שם מחיצה בכניסת שבת ובין שלא היה שם מחיצה בכניסת. אלא דהרא"ש קאמר דאפילו אם לא היה שם מחיצה בכניסת שבת דל"מ אם עשאה במזיד דוקא בר"ה דאיכא איסור דאורייתא משא"כ ברה"י כגון מחיצה בין חצר לחצר דליכא אלא איסור דרבנן מותר אף נתקלקל בחול ונעשה במזיד בשבת ע"ש א"כ לדידן דליכא ר"ה כמבואר בסי' שמ"ה וליכא אלא איסור דרבנן מותר אפילו נתקלקל בחול ונעשה במזיד בשבת ע"י ישראל ואף דבת"ש הניח זה בצ"ע אם להתיר בזה"ז אם נעשית המחיצה ע"י ישראל במזיד מ"מ בנעשית בהיתר ע"י עכו"ם פשיטא דמותר לטלטל. וכמ"ש ועי' ט"ז סי' שס"ב ס"ק ג' שכ' ג"כ דהיכי דליכא איסור בעשיית המחיצה כגון מחיצה שנעשית ע"י ב"א ליכא לאוסרה משום מזיד ע"ש ולענין חשש הב' מחמת העירוב חצרות כיון דבה"ש לא קנה העירוב או אמרנין חזר העירוב למקומו הנה דעת התוס' והרא"ש בפ"ק דעירובין דף י"ז גבי אי שבת גורמת אי דיורון גורמת כ' שם בפירוש אם ערבו לשנה מחצר לחצר ונסתם הפתח בחול ונפתח בשבת וכן גבי ספינות קשורים זב"ז ונפסקו בחול ונקשרו בשבת דאמרינן חזר העירוב למקומו אף דבה"ש לא הי' מועיל העירוב מחמת שנסתם הפחת וכן נפסקו הספינות ואפ"ה אמרינן דחזר העירוב למקומו וכן פסק בש"ע סי' שע"ד בנסתם הפתח בחול ונפתח בשבת שחזר העירוב למקומו. ואע"ג דעיקר ראיית הרא"ש שם מהא דאיתא בשבת פ' הזורק דף קרא ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו להיתרן הראשון וע"ז כ' הרא"ש דע"כ מיירי בנפסקו בחיל דאי בשבת אפילו לא חזרו ונתקשרו נמי אמרינין שבת כיון דהתורה הותרה וא"כ לפמ"ש התוס' בשבת דף ק"א ע"ב ד"ה נפסקו דמיירי אפילו בשבת ואפ"ה לא אמרינן גבי ספינות כיון דהותרה הותרה כיון דמפסיק כרמלית ביניהם שוב ליכא ראי' מספינות וא"כ לפי מה דפסקינן גבי ספינות דאפילו נפסקו בשבת ל"א שבת כיון דהותרה הותרה וכדעת התוס' וכמ"ש המג"א סי' שנ"ה ס"ק טית וא"כ מנ"ל דאפילו נסתם הפתח בחול ונפתח בשבת דחוזר העירוב למקומו. וכן הקשה הת"ש שם. אך כבר תירץ שם הקרבן נתנאל דזה דוקא בספינות קטנות דרכן לנוד זו מזו אם נפסקו ומשו"ה אף במוקפת גזרינין שלא יטלטל מזו לזו אם נפסקו אבל בספינות גדלות דאין דרכן לנוד זו מזו אם נפסקו בשבת מותר לטלטל מזו לזו ואמרינן שבת כיון דהותרה הותרה וא"כ שפיר מביא הרא"ש ראי' משם מדלא מפליג שם בין ספינה קטנה לספינה גדולה ע"כ מיירי בחול ואפ"ה אמרינין דחוזר העירוב למקומו וכ"ז צריך לומר להרא"ש דסיים דע"כ צ"ל דמיירי בחול כנ"ל אבל התוס' הביאו ג"כ ראי' זו מספינות ולא סיימו וע"כ מיירי בחול כו' בלא"ה לק"מ איך מביאין ראי' מספינות לנסתם הפתח בחול הא התוס' עצמם כתבו דף ק"א דגבי ספינות מיירי בנפסקו בשבת כנ"ל זה לק"מ דנהי דהתוס' ס"ל דמיירי בנפסקו בשבת מ"מ מביאים ראי' מספינות דהא גבי ספינות ס"ל להתוס' דאף בנפסקו בשבת מ"מ בטל העירוב ול"א שבת כיון דהותרה הותרה כיון דמפסיק ר"ה או כרמלית בר"ה ואפ"ה אם חזרו ונקשרו אח"כ בשבת חזר העירוב למקומו ה"ה הכא בנסתם הפתח אפילו בחול אם חזר ונפתח בשבת חזר העירוב למקומו דאין לחלק בזה בין נסתם בשבת ובין נסתם בחול אלא לענין שבת כיון דהותרה התורה אז גבי חצר אמרינן בנסתם בשבת כיון דהותרה הותרה משא"כ גבי ספינות משא"כ לענין שחוזר העירוב למקומו הוה כאן בנסתם בחול כמו גבי ספינות בנפסקו בשבת דבשניהם אמרינן דבטל העירוב ואפ"ה חזינין דגבי ספינות אם חזר ונקשרו חזר העירוב למקומו ה"ה כאן בנסתמו בחול ונפתחו בשבת אמרינן דחזר העירוב למקומו. ועיין מג"א בסימן שע"ד סק"א שמרמז זה במילות קצרוה ע"ש ומה שהקשה המג"א סי' שפ"ג סק"א מהא דבא העכו"ם בשבת דאוסר והעירוב בטל וצריך לשכור מהעכו"ם ואח"כ יבטל אחד לחבירו הרשות ול"א דחזר העירוב למקומו והטעם משום כשעשו העירוב אין סופו להתקיים כל השבת לפי שעתיד העכו"ם לבא בשבת וא"כ כ"ש כשנסתם הפתח בחול אז נפסקו הספינות בחול אין סופו לפתוח או לקשור בשבת ואמאי אמרינן דחוזר העירוב למקומו. ע"ש כבר תירץ הקרבן נתנאל בפ' אם לחלק בין ערבו לשנה דמתחילה כשערבו לכל השנה ידע בודאי שלא יהי' עומדים הספינות קשורים כל השנה אלא דעתו אימתי שיפסקו יהי' אסורים ואימתי שיקשרו יחזרו להיתרן הראשון ומתחילה כשנעשה העירוב בשבת הראשון לא הי' עומד לפסוק או לסתום הפתח ומש"ה אף אם אח"כ בחול נפסק הספינה או נסתם הפתח אם אח"כ נקשר הספינה או נפתח הפתח בשבת מהני ע"ש. וזה שדייקו התוס' והרא"ש וכתבו שאם ערבו לשנה ונסתם הפתח בחול ומשמע דוקא לשנה:

ולפ"ז בנ"ד נמי כיון שמערבין לכל השנה בודאי מהני התיקון אף בשבת וחוזר העירוב למקומו ועוד דהא דעת האע"ז בסי' שס"ה העירובי חצירות לא בטל אף בנתקלקל הצ"ה כיון דל"ל ר"ה וא"כ ראוי בה"ש להביא העירוב לכאן דלא גזרו על השבות בה"ש במקום מצוה. וא"צ שיהי' ראוי להביא כאן כל השבת ע"ש וא"כ בודאי מותר לתקן העירוב אף בנתקלקל בחול להציל הרבים מחילול שבת ואין כאן חשש מחמת העירובי חצורות כנ"ל:

טו

נשאלתי מאיש אחד היושב בריגאטקע שבין קאסוב עירנו ובין קיטוב ורוצה לילך בשבת ויו"ט לבהכנ"ס להתפלל בציבור ויש מביתו עד הבהכנ"ס בערך חמשת אלפים וחמש מאות אמה ונמצא כשנותן ערובו סוף אלפים אמה נשאר עוד עד הבהכנ"ס שלשת אלפים וחמש מאות אמה אך יש בתים ממקום שמניח העירוב בסוף אלפים אמה עד העיר והבתים רחוק זו מזו יותר משבעים אמה ושירים ומוקף גדר של גינה זרוע מבית לבית גם נגד אלו הבתים יש בתים של כפר אחר מכוונים נגד האויר הבתים האלה בתוך אלפים אמה של הבתים הללו. ואם רואין אלו הבתים כאלו עומדין בשורה בין הבתים הללו אז לא יהיה בין בית לבית יותר משבעים אמה ושירים אי אמרינן גם בבתים רואין כמו דאמרינן בשלשה כפרים משולשין וא"כ הוה כנתון ערובו בתוך עיבורו של העיר ונחשב כל העיר כד' אמות כמבואר במשנה ערובין דף ס"א גם ממקום שניתן שם העירוב עד הצ"ה שעושין תיקון להעיר ליכא יותר מאלפים אמה. אם נעשה לו כל העיר כ"ד אמות ע"י הצ"ה ומותר לילך עד בהכנ"ס אף שרחוקה יותר מאלפים ממקום עירובו או לא:

תשובה הנה היתר הב' שיהיה נחשב העיר כד' אמות מחמת הצ"ה שאינו רחוקה מהעירוב יותר מאלפים אמה ז"א ומשנה מפורשת דף ס"א ולמודד שאמרו נותנין אלפים אמה שאפי' סוף מידתו כלה במערה ופירש רש"י שם אפילו במערה שיש בה דיורין שאינו נכנס להלן ממידתו כלום ע"ש ומערה שיש בה דיורין דינו כעיר המוקפת חומה לדירה שהיא רה"י גמורה ואפ"ה אסור להלוך כולה ורק עד מקים שכלתה מידת תחומו וזה דבר פשוט ולענין ההיתר הא' הנ"ל יש לעיין הנה בטור וש"ע בסימן ת"ח משמע דוקא אם נותן עירובו בתוך מקום המוקף מחיצות שהיא רה"י אז הוה כולה כד"א ע"ש בטור שכתב וז"ל הנותן עירובו במקום שמוקף מחיצות לדירה כו' וכן בש"ע כתב הנותן עירובו ברה"י וכן ברמב"ם פ"ו מהלכות עירוב הל"ד כתב גם כן הנותן עירובו ברה"י ע"ש משמע דוקא המקום המוקף מחיצות אז נחשב כל אותו מקום כד"א והא דאיתא במשנה הנ"ל הנותן עירובו בתוך עיבורה של העיר לא עשה ולא כלום אף דעיבור' של העיר אינו מוקף במחיצות חד עם העיר אפ"ה נחשב כל העיר כד"א ומותר לילך כל העיר אפילו היא עיר גדולה כנינה וחוצה לה אלפים אמה לכל צד ואי ס"ד דבעינן דוקא נותן עירובו במקום המוקף מחיצות א"כ ל"מ לדעת הרמב"ם דס"ל דבעיר גדולה אינו רשאי להלך אף בתוך העיר רק אלפים אמה ממקום עירובו וכאן מותר להלך אף מחוץ לעיר אלפים אמה אמאי מותר אלא אפילו לדעת הטור ודעמיה דס"ל דמותר להלך כל העיר אפילו אם היא גדולה כנינוה מ"מ מודה הטור דחוץ לעיר אסור להלך אפילו אמה אחת אם העיר גדולה וכלתה מידת באמצע העיר ע"ש בטור. וכאן אמרינן לא עשה ולא כלום. דמשמע דיש לו אלפים אמה חוץ לעיר וא"כ כיון דאמרינן כאן במשנה הנותן בתוך עבורה של העיר לא עשה ולא כלום א"כ לכאורה משמע מכאן דאף בנותן עירובו במקום שאינו מוקף מחיצות נחשב כל העיר כד"א ומהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה וכן מוכח לכאורה מדברי התוספת דל"ב ע"ב ד"ה והא אמר רבא וז"ל וכיון דחשבינן עיבורה של עיר כו' שהיא חשוב בכלל העיר כד"א לענין תחומין וכן לענין נותן עירובו לקמן ד"ס ע"ש אלמא דלענין נותן עירובו בעיבורה של העיר נחשב כל העיר כד"א אבל באמת אין מכל זה אפילו קצת ראיה. דהתם מיירי שנתן עירובו בתוך עיבורה של עיר שלן בה דבזה ודאי כיון שעיבורה של העיר דינו כעיר עצמה ואלו נתן עירובו בעיר עצמה שלן בה אף באינו מוקף מחיצות ודאי לא עשה ולא כלום. ואינו מפסיד כלום ה"ה בנותן בתוך עיבורה של העיר דדינו כעיר נמי לא עשה ולא כלום ואינו מפסיד כלום. וזה מבואר בש"ע שם סימן ת"ח סק"ג ובזה מיירי התוס' ג"כ שהביאו ראיה ממשנה דף ס' ושם במשנה מיירי בעיר שלן בה ע"ש אבל בלן במקום אחר חוץ לעיר ורק שנותן עירובו בעיבורה של העיר אחרת כמו בנ"ד בודאי לא נחשב לו כל העיר כד"א אא"כ נותן עירובו במקום שמוקף מחיצות והוה רה"י כמשמעות הטור וש"ע והרמב"ם אבל אם נתן עירובו במקום שאינו מוקף מחיצות אז הדין בעיר גדולה וכלתה מידתו באמצע העיר אינו רשאי להלוך יותר. וכן מבואר בתוספת שבת סימן ת"ח ס"ק וא"ו ע"ש שכתב דבעינן דוקא עיר שמוקף מחיצו' כמו רה"י אז הוה העיר כד"א והנה ראיתי בתשובת בית שלמה חלק א"ח סימן נ"ו הביא ראיה מדברי התוספת הנ"ל דהניתן עירובי בתוך עיבורה של עיר שנחשב לו כל העיר כד"א אף בלן ושבת במקו' אחר ולפמ"ש אין ראיה מדברי התוספת הללו דשם מיירי בלן דוקא תוך העיר וכמ"ש אבל בלן בעיר אחרת בעינן דוקא נותן עירובו במקום המוקף מחיצות שהיא רה"י וכמ"ש הטור ש"ע סימן ת"ח גם מה שהביא שם ראיה מדברי התוספת דף נ"ב דלמה הקשו התוספות משמואל דלית הלכתא כותיה ולמה לא הקשו התוספת אליבא דכ"ע דהאי להקל להחמיר היא במניח עירובו בתוך עיבורה של עיר ע"ש אין מזה ראיה גמורה לדחות דברי הטור ש"ע דבתירוצם שתירצו שם התוספת מתירוץ גם זה ודו"ק. גם מ"ש שם להוציא דברי הטור ש"ע מפשטן וכתב דמ"ש הטוש"ע המניח עירובו ברה"י דמיירי דוקא בעיר חריבה דליכא דיורין אבל בעיר שיש בה דיורין לא בעי היקף מחיצות ע"ש הנה מדברי הטור ש"ע לא משמע כן דהא כתב הטור וז"ל הנותן עירובו במקום שמוקף מחיצות לדירה כו' אפילו חרבו דיורין שהיה כ"ו וכן לשון הש"ע שהוא לשין הרמב"ם והפילו עיר חריבה כו משמע מלשון אפי' דמיירי בכל גוונא הן בחרובה והן שיש בה דיורין ואפ"ה בעינן מקום מוקף מחיצות דאל"כ הל"ל לאשמיענן דבאיכא דיורין לא בעינן מוקף מחיצות אע"כ בכל גוונא בעינן היקף מחיצות גם מ"ש שם דהא דכתב שם בש"ע בסימן ג' וכן הנותן עירובו במקומות הסמוך לעיר שמודדין התחום חוץ מהם ה"ז כנותן בתוך העיר עכ"ל הש"ע וכ' הוא דזה לא קאי ארישא אמניח עירוב בעיר ששבת אלא דבכל ענין קאמ' דהנותן עירובו בעיבור' של עיר אף בעיבורה של עיר אחרת הרי הוא כנותן בתוך העיר ע"ש זה תמוה היא מאוד דהא דין זה הוא הדין המבואר במשנה הנ"ל דף ס' עיין באר הגולה ועיין ב"י ובמשנה שם מיירי בנותן תוך עיבורה של עיר ששבת בה מדקתני לא עשה ולא כלום. וא"כ אין כאן שום ראיה לדבריו דהנותן עירובו בתוך עיבורה של עיר אחרת שיהיה נחשב העיר כד"א ואדרבה משמעות הטור וש"ע והרמב"ם משמע דוקא בנותן ברה"י מקום מוקף מחיצות אז נחשב כד"א וא"כ אין לסמוך על היתר זה. אמנם כ"ז אי נימא רואין אותן הבתים שבכפר כאלו עומדין בשורה בין הבתים הללו דבלא"ה לא הוה הבתים הללו תוך עיבורה של עיר כיון שרחוק מבית לבית יותר מע' אמה ושירים ואף שמוקף גדר של הגינה מבית לבית מ"מ זה אינו מועיל כיון דהגינות הם מרעים והזריעים מבטלים הדירה אינן נעשים עיבור לעיר דעיבור בעינן דוקא בית דירה כמבואר בסימן שצ"ח ואי משום דהבתים של הכפר מכוונים נגד אויר שבין הבתים הללו בתוך אלפים אמה זה לא מהני לומר רואין אלא בעיר או בכפר מצינו בגמרא דאמרינן רואין אבל בבתים לא מצינו זה לא בגמרא ולא בפוסקים ואין לנו בעירובין אלא בלשון משנתינו כמבואר בגמרא דף ס"ו ע"ב ע"ש ויש קצת ראיה דלא אמרינן רואין בבתים לפי' ה"ג של התוספת בדף ס' ע"ב דלא אמרינן רואין אלא אם הריוח של הכפרים החיצונים יחזיק כ"ב כנגד הרוחב של הכפר השלישי וכן פירש הטור בסימן שצ"ח לחומרא כהאי תירוצא. וקשה הא אפילו אי ליכא ריוח כ"כ עכ"פ נימא שהבתים אמצעים של הכפר השלישי רואין כאלו עומדין כאן בין הכפרים החיצונים דסתם כפר ליכא חומה סביב. אלא בתים סמוכים זה מזה בתוך שבעים אמה ושירים ונימא רואין בבתים האמצעים אלא ע"כ דאין אומרים רואין אלא בכפר שלם ולא בבתים כעין דאמרינן היה מודד וכלתה מידתו בסוף העיר נחשב כל העיר כד"א אבל אם כלתה מידתו באמצע העיר אין לו אלא חצי העיר ובגמרא ד"ס ע"ב אמרו ע"ז שאין אלו אלא דברי נביאות ועכ"פ הלכה כן ה"נ גבי רואין לא אמרו אלא בעיר או כפר שלם ולא בבתים. וא"כ בלא"ה לא הוה מניח עירובו בתוך עבורה של עיר וא"כ אם כלתה מידתו באמצע העיר קודם שיגיע לבהכנ"ס אסור לילך לבהכנ"ס נשמט מלעיל דבלא"ה לא אמרינן רואין כאן בנ"ד כיון דקילין דלא אמרינן רואין אלא אם מחזיק הריוח שבין הכפרים החיצונים כרוחב הכפר השלישי וכאן הא יש גדר מבית לבית לא שייך לומר רואין כנ"ל וראיתי בספר בית שלמה סימן הנ"ל רצה להקל בזה דאף בבתים אמרינן רואין ועיקר הוכחה שלו ממה שמפרש דברי התוספת שם דלחייא בר רב אתיא הסיפא וכן שלשה כפרים כרבנן ולרבנן כתב שם התוס' והרא"ש דאין חילוק בין ב' עירות ובין ב' בתים ולא דק בזה דע"כ כתב התוספת דאין חילוק אלא לענין דנותנין קרפף אחד אבל לענין רואין גם לרבנן יש חילוק זה נראה ברור:

תוכן העניינים

יד יוסף חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה