אור ברסלב

יד יוסף חלק א· רבי יוסף יהודה שטרסברג

פתיחה.

איתא במשנה בסיום המשניות, אמר ר"ש בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום. ומקודם נבאר הירושלמי מס' פיאה וז"ל, כתיב סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, בקשהו במקומו ורדפהו שלא במקומו, עי' במפרשים. ולי נראה פי' ע"ד דאיתא כינוס לצדיקים נאה להם, ונאה לעולם, וזה נקרא במקומו של השלום, אבל לרשעים פיזור נאה להם ונאה לעולם, וזה נקרא שלא במקומו, ע"ז קאמר ורדפהו, לרדוף השלום מהם, ולכך אמר ר"ש בן חלפתא לא מצא כו', דדוקא לישראל נאה השלום, אבל לאו"ה אדרבא פירוד נאה להם ונאה לעולם, כי אין שלום אמר ד' לרשעים. ואיתא בקידושין דף כ"ח ע"ב, לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, אמר ר"ח ב"א, אפילו אב ובנו והרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער א' נעשים אויבים זל"ז, ואינם זזים משם עד שנעשין אוהבים זל"ז, שנאמר את והב בסופה א"ת בסופה אלא בסופה, ופירש"י דה"פ הכתוב ספר מלחמות, מלחמה שע"י ספר, אהבה יש בסופה. ונ"ל לפרש, הענין הוא כך דדרך בב' מלכים הלוחמים זה עם זה, המנוצח הוא שונא למנצח כי כל אחד כונתו לנצח את חבירו, אבל במלחמתה של תורה העוסקים לשמה עיקר כונתן ומטרתן לכוין האמת ולבא ע"י פילפולים על עומקא של ההלכה, וכאשר ע"י מלחמתם בהלכה האחד מנצח את חבירו בודאי חבירו מודה על האמת, ואדרבא מוסיף המנוצח אהבה על המנצח שהעמידו על דרך האמת שלא יכשל בדבר הלכה, וזה הי' התפלה של ר' נחוניא בן הקנה בברכות דף כ"ח ע"ב בכניסתו לביהמ"ד, י"ר כו' שלא יארע דבר תקלה ע"י ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי ולא אימר על טמא טהור ולא על טהור טמא ולא יכשלו חבירי ואשמח בהם, עי' פירש"י וישמחו חבירי על כשלוני כי' ועי' תוסיוי"ט ולכאורה קשה כפל הלשון שכבר התפלל שלא יארע דבר תקלה ע"י כו' ומה זה שחזר ואמר ולא אימר על טמא טהור ולא טהור טמא הא כבר התפלל שלא יארע תקלה ע"י, גם השינוי הלשין תחלה אמר שלא אכשל ואח"כ אמר ולא אימר כו', גם קשה להבין וכי ח"ו ישמחו על כשלון חבירם התנאים ואיתנים מיסדי ארץ. ולי נראה לפרש ע"ד הנ"ל, כי בסיף שמסכימים לדעה א' המנוצח אוהב להמנצח ומוסיף אהבה ושמחה, כמ"ש שש אנכי על אמרתך שהעמידו על דרך האמת, וזה שהתפלל שלא יארע תקלה ע"י והיינו שלא אכשל בדבר הלכה וע"י משא ומתן של ההלכה יודו חביריו לדבריו וישמחו בי' ויקבעו הלכה כן ונמצא יארע תקלה ע"י וזה וישמחו חבירי בי שיודו לדבריו ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, והיינו שלא יכשלו חביריו בדבר ויודה הוא לדבריהם ונמצא שאין תקלה בא ע"י דאף בלאו דידי' הלכה כרבים ורק שהוא אומר ג"כ כדבריהם על טמא טהור או על טהור טמא והתפלל ע"ז ג"כ שלא יאמר כן, וקאי ולא אימר כו' אלמטה ולא יכשלו חבירי ואשמח בהם. ובזה יש לפרש ג"כ דברי הירושלמי בקש שלום, בקשהו במקומו של השלום הייני בתורה שנקראת שלום שם תבקשהו ותמצא השלום, רדפהו שלא במקומו היינו במלחמה שאינה בתורה לא תמצא השלום, ולפי שבשיתא סדרי משנה פליגי התנאים, מסיים רשב"ח דעכ"ז ל"ת דנעשו אויבים זל"ז אלא ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום היינו בתורה שנקראת עוז יברך את עמו בשלום שאהבה בסופו ושלום ביניהם, וזה שאמר ר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם כו' ובא ג"כ לאשמעינן דל"ת כיון דפליגי התנאים לא הי' שלום ביניהם, כי אדרבא הת"ח מרבים השלום בעולם כנ"ל ולכך נתקן מאמר ר"ת לומר אחר לימוד משניות להורות על הנ"ל, וגם מרבים שלום בעולם כדאיתא בפ"ה דאבות, חרב בא לעולם על המורים בתורה שלא כהלכה, וזה בא ע"י לימוד שלא לשמה שכ"א רוצה לנצח את חבירו משא"כ אם לומדים לשמה אז מכוונים להלכה ברורה ומרבים שלום בעולם:

עוד יש לפרש באופן אחר דאיתא שם בקידושין ושמתם סם תם, נמשלה תורה לסם חיים משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטי' על מכתו ואמר לו בני כ"ז שהרטי' על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך כו' ואין אתה מתירא כו', כך אמר הקב"ה לישראל בני בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקין בתורה אין אתם נמסרין בידו כו' ואם אין אתם עוסקין בתירה אתם נמסרין בידו כו' ופי' המהרש"א בח"א אכול מה שהנאתך כו' דר"ל שתוכל להניח מתענוגי עה"ז ואין אתה בא לידי עבירה כי התורה מצלי ומגינה, אבל כשאין עוסקין בתירה א"א שלא בא לידי עבירה, כמ"ש פן תאכל ובתים טובים תבנה כו' ורם לבבך ושכחת כו' והיינו כיון דרם לבבו ואין התורה מציי' בגסי הרוח ואז ושכחת את ד' אלקיך. ונ"ל דמה"ט הי' מקריבין שתי הלחם של חמץ בשבועות דהרמז הוא על היצה"ר עכ"ז התירה שניתנה ביום זה היא תבלין להיצה"ר, וזה כונת ר"ש בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, והיינו אף בשעה שהשפיע הקב"ה ברכה ועכ"ז לא יבעטו בהקב"ה, אלא השלום היינו התורה שנקראת שלום, שנאמר ד' עוז לעמי הייני התורה ד' יברך א"ע בשלום אף בשעת ברכה אין להם חשש שמא יחטאו כ"ז שעוסקין בתירה והיינו בשלום, וזה שפירש רש"י והוא מת"כ אם בחקותי תלכו שתהי' עמלים בתירה, ואז ונתתי גשמיכם בעתם כו' ושאר הברכות כי כאשר תהי' עמלים בתורה שהיא סם חיים ומצלי מיצה"ר אין נחוש פן יבעטו ע"י רבוי הברכות, ומחמת שא"א לבא לידי אהבת חבירו אלא ע"י ענוה שאז כל אחד מבקש רק האמת וכאשר חבירו מעמידו על האמת אז מוסיף אהבה לחבירו, וזה שאנו מתפללין ונפשי כעפר לכל תהי' פתח לבי בתורתיך, דע"י עניה אם האדם כעפר לקבל האמת ממי שאמרו אפילו מקטן ממנו כמו שאמר דהע"ה מכל מלמדי השכלתי אזי פתח לבי בתורתך שמוסיף חכמה ובינה בתירה כמ"ש חז"ל ע"פ וד' עמו שהלכה כמותו משא"כ בגסי הרוח שאין התורה מצוי' בהם. וזה שאמר דהע"ה רבת שכנה לה נפשי עם שונא. שלום אני שלום וכי אדבר המה למלחמה, ויל"ד מה זה שאמר וכי אדבר אלא זה מיירי במלחמתה של תורה כמ"ש חז"ל בברכות על מפיבושת אישבושת שמו ולמה נקרא מפיבושת שהי' מבייש פני דוד בהלכה אע"ג דהלכה כדוד כמו שדרשו חז"ל וד' עמו שהלכה כמותו, עכ"ז דוד מחמת ענוותנותי' הי' נמלך בו והוא הי' מבייש אותו, וז"ש דוד רבת שכנה לה נפשי עם שינא שלום שלא כדרך הת"ח שמרבים שלום בעולם וכי אדבר בדברי תורה להסכים עמו המה למלחמה. ע"כ אסמיך לה ממעלת ענוה שהיא עיקר ויסוד התורה שבמדה עניה נשתבח אדון הנבי' משרע"ה כדכתיב ומשה הי' עניו מכל האדם אשר ע"פ האדמה, והדבר קשה להבין הא מידת הענוה היא תלוי' באובנתא דלבא להיות שפל בעיניו מכל האדם אשר ע"פ האדמה, וכאשר ראה משה שהשם בתד בו מכל האדם אשר ע"פ האדמה, להיות שליחו להוציא את ב"י ממצרים ולהיות סירסור בינו וישראל ליתן התורה ע"י האיך הי' אפשר בדעתו לצייר שהוא שפל מכל האדם אשר ע"פ האדמה, שזה הוא הגדר של ענוה. וי"ל דאיתא במשנה משה קבל תורה מסיני ודייקי כל המפרשים למה אמר מסיני ולא אמר בסיני אלא דמצינו שמשה רבינו ע"ה סירב בשליחות הראשונה לילך למצרים ואמר מי אנכי כי אלך אל פרעה, ובשעת מ"ת לא מצינו שסירב להיות הסירסור בינינו למקום והטעם כאשר ראה מרע"ה שהניח הקב"ה הרים הגבוהים ליתן התורה עליהם ובחר בהר סיני שהוא נמוך מכל ההרים כמו שדרשו חז"ל ע"פ למה תרצדון הרים גבנונים שכלם נעשין בע"מ, א"כ מוכח שדרך של הקב"ה לבחור מקום השפל והנמוך ע"ד שאמר ר"י בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא עניותנותו ומש"ה לא סירב מרע"ה מלהיות סירסור ליתן התורה ע"י, וזה כוונת המשנה משה קבל תורה ולא סירב, היא מסיני, מחמת שראה שהקב"ה בחר בסיני, והוא החזיק עצמו לשפל ונמוך מכל האדם אשר ע"פ האדמה ולכך בחר בו הקב"ה, וזה נראה כוונת הכתוב וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם הזה תעבדון את אלקים על ההר הזה ועי' ברש"י, ולכאורה תיבת הזה מיותר, ולהנ"ל ניחא לפי שסירב משה ואמר מי אנכי לזה השיב לו הקב"ה והביא לו הוכחה שבוחר בשפלים ונמוכים מן ההר הזה שהוא נמוך מכל ההרים ועליו יקבלו ישראל התורה, ולכך בחרתי בך ג"כ שאתה שפל בעיניך מכל האדם אשר ע"פ האדמה, וגם כל ישראל כאשר באו למדבר סיני לבשו כלם מידת הענווה כדי שיזכו להשראת השכינה ולקבלת התירה, כמו שדרשו חז"ל למה נמשלה תורה למים מה מים הולכים ממקום גבוה למקום הנמוך כך התורה אינה מתקיימת אלא בנמוכי רוח, וזה ויחן שם ישראל נגד ההר ופי' רש"י כאיש אחד ובלב אחד וזה א"א להיות אלא ע"י ענוה באמת, כי ע"י בקשת הכבוד והשררה יש פירוד לבבות כי כל אחד רוצה להשתרר על חבירו אך ע"י מידת ענוה יש שלום ואהבה בין אדם לחבירו נמצא כשהי' שלום ביניהם כאיש אחד ובלב אחד מוכח דגם כל ישראל לבשו מדת ענוה, וזה נגד ההר שלקחו זו המדה של ענוה מן ההר שבחר בו הקב"ה מטעם שהוא נמוך מכל ההרים, אך עכ"ז לא כמשה, ועוד לקחו ראי' מהחדש השלישי שניתנה בו תורה שהוא סיון מזל תאומים שהוא מורה ג"כ על מדת ענוה שע"י ענוה יש שלום ביניהם כתאומים שהם מתאימים יחד, וזה פי' הכתוב ד' עוז לעמו יתן היינו התורה שנקראת עוז ד' יברך את עמו בשלום מקודם, והיינו ע"י מדת ענוה כנ"ל, כי בלא"ה לא הי' אפשר להשראת השכינה ולקבלת התורה ע"ד שאמרו חז"ל בקידושין סימן לגסות הרוח עניות, מאי עניות עניות התורה, והטעם כי עיקר יסוד נתינת התורה להורות על השגחה ויש שכר ועונש, וכל המאמין בהשגחה אשר מלא כל הארץ כבודו הוא שפל רוח, כי כל המתגאה כאלו הוא דוחק רגלי השכינה ח"ו ואין אני והוא יכולין לדור, אך האו למדת ענוה ומשה על גביהן וזכו לקבלת התורה והשראת השכינה ובאי כלם למעלת נבואה, וכן פי' הראשית חכמה ולפני כבוד ענוה שקודם שישרה הכבוד העליון על האדם צריך שיהי' עניי, ומטעם זה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שהיו נוחין ועלובין ושונין דבריהן ודברי ב"ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן כמבואר פ"ק דערובין, והיינו שהי' בהם מידת ענוה, וזה נראה כוונת הזמר אל ההרים אשא עיני כהלל ולא כשמאי כנ"ל דחזינן דבחר הקב"ה בהר סיני משום דהוא נמוך מכל ההרים מש"ה הלכה נמי כהלל ולא כשמאי משים שהי' להם מדת ענוה ביותר:

עוד י"ל באופן אחר דאיתא במדרש תנחומא על פסיק וחנותי את אשר אחון, באותו שעה הראה לו הקב"ה כל האונרית של מתן שכרן של צדיקים של כל אחד ואחד לפי מעשיו, והוא שואל האוצר הזה של מי והוא אומר לו זה של בעלי תורה, והאוצר הזה של מי ואימר לו של מכבדיהם, והוא מראה לו אוצר גדול מכלם הוא אומר רבש"ע האוצר הגדול הזה של מי, א"ל מי שיש לו מעשים טובים אני ניתן לו משכרו, ומי שאין לו חנם אני עושה ונותן לו מזה שנאמר וחנותי את אשר אחון, ולכאורה ק"ל א"כ מי שאין לו מעשים טובים גדול ממי שיש לו שנותנין לו מן האוצר הגדול מכלם, א"כ לקתה מידת הדין ח"ו. ונראה לפרש ע"ד דרשת חז"ל ע"פ לא מרבכם מכל העמים חשק ד' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים, ודרשו לא מרבכם לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה לפיכך חשקתי בכם כי אתם המעט הממעטין עצמכם כגון אברהם שנאמר ואנכי עפר ואפר וכגון משה ואהרן שאמרו ואנחנו מה והענין הוא כמ"ש בחו"ה שער עבודת האלקים כי חיוב העבודה לאלקים כפי מעלות הטובות עליהם מאת אלקים ומי שיחדהו הבורא יתעלה בטובה יותר משאר ב"א יתחייב בתוספת עבודה עליו, והביא שהחסידים הראשונים כשהיתה באה להם טובה מתפחדים שלא יקצרו מהשלמת העבודה עליו וההודאה עלי' ותשוב להם לרעה כמו שאמר יעקב אבינו קטנתי מכל החסדים, נמצא מעלת הצדיקים השלימים כשמשפיע להם הש"י טובה אזי מקטינים עצמם וכל מה שמשפיע להם יותר טובה מקטינים עצמם יותר ומתפחדים שלא יקצרו העבודה על הטובה ומכ"ש שלא יבקשו שכר על העבודה כי די להם שיצאו ידי החיוב שעליהם על הטובות שבאה להם, וע"ש שמבאר אופני הטובות שעושה הש"י עם כל מיני החי ומדבר וכ"ש עמנו שיחד אותנו לו לעם ועשה עמנו ניסים ונפלאות ונתן לנו את התורה וכמו שאנחנו אומרים ואלו פינו מלא שירה כים כו', וזה שכ' רש"י בפ' ואתחנן אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינן מבקשים אלא מתנת חנם, כי מעשיהם הטובים די להם שיספיקו המע"ט על הטובות שקדמו להם, ואדרבא מתפחדים שלא יקצרו והאיך יתלו בהם לבקש עוד שכר עבורם, אך הרשעים כשהקב"ה משפיע להם טובה הם מגביהים א"ע כמו שהביא רש"י שם מנבוכדנצר וחירם שאומרים כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזה החילוק בישראל ג"כ בין העושין ע"מ לקבל פרס אע"ג דבישראל כשאינו תוהא אם לא תבא שאילתו מותר, כמו שאמרו האומר סלע זה לצדקה ע"מ שיחי' בני ה"ז צדיק גמור וכמ"ש התוס' בר"ה ד' דף ובע"ז י"ט מ"מ אין שכרו גדול כמו אותן העושין שלא ע"מ לקבל פרס, וזה פי' של המדרש תנחומא הנ"ל, א"ל מי שיש לו מע"ט היינו מי שעושה ע"מ לקבל פרס ויש לו מע"ט כדי לקבל פרס אני ניתן לו משכרו, ומי שאין לו היינו מי שאינו עושה ע"מ לקבל פרס ועיקר עבודתו על הטובות שבאה להם והלואי שיצאו די בזה ואינו מבקש אלא מתנת חנם לזה נותנים מן האוצר הגדול מכלם ונמצא לפי זה מי שמשפיע לו הקב"ה רוב טובה יותר מוטל עליו העבודה על רוב הטובה ומקטין א"ע יותר ומתפחד שלא יקצר בעבודה, ולזה מרע"ה שהגדילו הקב"ה להוציא אחב"י ממצרים ע"י וליתן התורה הקדושה ע"י הקטין א"ע יותר מכל האדם אולי לא יצא י"ח עבודתו, ולא הי' אפשר לכל האדם אשר ע"פ האדמה להיות עניו כמוהו ע"ד במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, ובזה יש לכוון מאמר אנטיגנוס אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם, מאי שייכות ויהי מורא שמים עליכם להקודם, הגם דאיכא כמה פרושים ע"ז גם אני אענה חלקי וה"פ, ויהי מורא שמים עליכם בעבודתכם שלא תקצרו בעבודתכם על הטובות שמשפיע לכם מן השמים והאיך תבקשו עוד שכר עבור עבודתכם וממילא תהי' עבודתכם שלא ע"מ לקבל פרס, וזה פי' הכתוב ולך ד' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו כי ע"פ מדת הדין אינו מגיע לאיש שכר עבודתו כי הלואי שיספיק עבודתנו לתשלום הטובות שעושה הקב"ה עמנו אלא התשלום השכר הוא מצד החסד של הבוי"ת

ועוד יש לפרש ויהי' מורא שמים עליכם דמתחילה הזהיר על מידת אהבה דהעובד ע"מ לקבל פרס עובד רק מאהבה ואח"כ הזהיר על מידת היראה, דהעבודה להש"י צריכה להיות בדחילו ורחימא, ומבואר בזוה"ק ובסה"ק יראה דאיהי עקרא למדחל בר נש למרי' בגין דאיהי רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וכולא קמי' כלא חשוב, וכן בתיקונים איתא קם ר"ש ואמר אלעזר בני מאן דדחיל לקב"ה בגין דיחיו בני ויסגי' עותרא בהאי עלמא ואי חסר מהאי לא דחיל האי לא שוה לי' יראת ד' לעיקר, ואפילו אי ירא מחמת יראת העונש בעוה"ב לא איהי עקרא דיראה שירא מעצמו שלא יבא עליו עונש, ויראת ד' לא איקרי אלא בגין דאיהי רב ושליט, וז"פ הכתוב יראת ד' טהורה עומדת לעד פי' יראת ד' דשוי עקרא דיראה מחמת ד' שהוא הי' והוה ויהי', ועקרא ישרשא דכל עלמין יראה כזו היא טהורה וגם עומדת לעד שאין ליראה זו הפסק לעולם, משא"כ אי היראה היא בגין דיחיו בנוי או בגין עותרא כנ"ל בתיקונים. וזה שאמר להם אנטיגנוס, ויהי' מורא שמים עליכם היינו עיקרא דיראה יהי' בגין דהוא רב ושליט על כל צבא השמים ע"ד שאמרו שאו עיניכם וראו מי ברא אלה. נחזיר לענינינו כי לפי מעלת האיש וגדולתו צריך להיות ענותנותו ולהתפחד שלא יקצר בעבודתו על הטובה שעשה עמו, ובזה נראה לפרש מה שאמרה מיכל בת שאול לאדונינו דוד מלך ישראל מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו, כהגלות נגלות אחד הריקים ויאמר דוד אל מיכל, לפני ד' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצות אותי נגיד על עם ד' ועל ישראל ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרתי עמם אכבדה, והדיוקים רבים בכתובים הללו ואין להם פי' לפי פשיטו א' מה נכבד היום אין לו פי', וצריך לומר דדרך לעג אמרה כפי' הרד"ק, ומה שהשיב לה ועם האמהות כו', עמם אכבדה, ג"כ אין להם פי' כפי פשיטו ולהנ"ל ניחח דהכי קאמרה מה נכבד היום מלך ישראל שעי"ז היית צריך לבא לשפלות כזה ע"ד הנ"ל, כי לפי רוב גדולתו צריך להיות ענוותנותו, אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים, והשיב לה המלך, לפני ד' אשר בחר בי כו' ולפי רוב הטובה כזו ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, והיינו אפי' אם הייתי מבזה א"ע יותר ובעיני הייתי שפל שא"א להיות שפל יותר עכ"ז ועם האמהות אשר אמרת, פי' אם הייתי שוקל שפלותי נגד האמהות, עמם אכבדה היינו לפי גדולתי נגד האמהות הי' שפלותי נחשב עוד לכבוד כי לפי רוב הטובה צריך להיות השפלות לפי רוב טובתי נגד האמהות נחשב השפלות עוד לכבוד:

ועד"ז יש לפרש המשנה הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי, מה הקישור ואם לא עכשיו אימתי, להקודם, ולפי הנ"ל א"ש דאין לעבוד ע"מ לקבל פרס דהלואי שיספיק עבודתנו לתשלום הטובות, ומצינו בגמרא לעולם ילמוד אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לידי לשמה, והקשה התוס' סוטה דף כ"ב ע"ב, דהא אמרינן בפ"ק דתענית כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, ותיצנו שיש שני מיני שלא לשמה. ולי נראה לתרץ באופן אחר דלעולם מי שלומד ע"מ לקבל פרס אין זה מן המדה כי נקרא עובד א"ע ר"ל, והא דקאמר לעולם ילמוד אדם שלא לשמה, קאי על האדם שיצרו מתגבר עליו ואינו מניחו ללמוד כלל אז העצה, שיתחיל ללמוד שלא לשמה ובזה לא יתגבר עליו היצה"ר, וכאשר יתחיל ללמוד, תיכף יבא ללמוד לשמה ע"ד שאמר דוד המלך ע"ה, חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, ומבואר בסה"ק דכך אמר דוד אם הי' לו התגברות היצר שלא לעמוד על משמרתו משמרת הקודש, אז עשה עצה בנפשו לעשות שלא לשמה, וזה חשבתי דרכי ותיכף ואשובה רגלי אל עדותיך, וע"ז אמר חשתי ולא התמהמתי לשמור מצותיך, היינו לעשות לשמה וזה פי' הפסוק עורי צפון ובואי תימן, היינו התעוררת יהי' מתחילה מצפון היינו שלא לשמה ע"ד מצפון זהב יאתה, ובואי תימן, ותיכף יהי' לשמה, ע"ד לב חכם לימין ולב כסיל לשמאל:

וז"פ הגמרא בקידושין אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד, וקשה למה לי' למישכו לבהמ"ד הל"ל להניחו בחוץ והוא בעצמו ילך לבהמ"ד, אלא מיירי באדם שרוצה לילך לבהמ"ד ויצרו תוקפו ואינו מניחו אזי ימשכהו לבהמ"ד ויאמר לו שאתו עמו ילמוד והיינו שלא לשמה ובזה יתרצה היצ"ה, ותיכף כשיתחיל ללמוד ילמוד לשמה, וכאשר ההתחלה שלא לשמה ע"מ שילמוד אח"כ לשמה אזי יש לו שכר גם על הלימוד שלא לשמה, וזה כוונת הגמרא לעולם ילמוד אדם שלא לשמה, והיינו דוקא אם הוא באופן שמתוך שלא לשמה בא לשמה, והיינו שתחילת הלימוד שלא לשמה יהי' ע"מ שיבא תיכף לשמה, אבל אם לומד שלא לשמה בלא כוונה זה שאמרו נעשה לו סם מות חלילה, וע"ז בא הלל להזהיר כי אנ"י נקרא מי שלומד או עושה מצוה ע"מ לקבל פרס שעובד א"ע, ואי"ן נקרא מי שלומד ועושה שלא ע"מ לקבל פרס, ואמר אם אין אני לי דהיינו שלומד ועושה שלא ע"מ לקבל פרס מי לי, ומי נקרא עולם הבינה עה"ב, אבל אם אני לי היינו שלומד ועושה ע"מ לקבל פרס מה אני ונקרא עבדא דנהים כריסא לא שוי' ח"ו ואל תאמר דע"י שלא לשמה בא לידי לשמה ומותר ללמוד שלא לשמה, ע"ז סיים ואם לא עכשיו אימתי ע"ד אל תאמר לכשאפנה אשנה ואינו מותר אלא ע"ד שתחילת לימודו יהי' שלא לשמה ותיכף ילמוד לשמה וכן יהי רצון שנהי' מהעובדים לשמה, וע"ד זה יש לפרש צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, כי הצדיק אוכל ע"ד בכל דרכיך דעהו להיות בכח האכילה עובד השם, ונמצא מאכילת הצדיק נהנה הנפש והנפש הוא דבר המתקיים ואדרבא בכ"פ מוסיף כח רוחני בהנפש, גם נתעלו הנ"ק שיש באוכל ומעלה אותן מבחי' צומח לבחי' מדבר כמבואר בכתבי הר"י הק' ע"פ כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ד' יחי' האדם ופי' כי מגשמיות המאכל נהנה הגוף ומרוחניות נהנה הנפש ועי"ז יש חיבור לנפש עם הגוף ע"י אכילה, אבל בטן רשעים שאוכלין למלא תאוותן תחסר את המאכל מן מעלתו ונעשה מן בחי' צומח בחי' דומם וזה כוונת המשנה שלשה שאכלו כא' ולא אמרו עליו ד"ת כו', ויל"ד למה נקט שלשה דוקא אלא בא לרמז שבשעת אכילה יש שלשה בחי' האדם האוכל יש בו שני בחי' הגוף הוא דומם והחומר של המאכל ג"כ הוא דומם והנפש היא בחי' מדבר והמאכל הוא בחי' צומח, ולא אמרו עליו דברי תורה, א"כ אכילתו הוא למלא תאוותו ה"ז כאלו אכלו כו' ח"ו אבל אם אמרו עליו דברי תורה וא"כ אכילתו צורך גבוה כאלו אכלו משלחנו של מקום וניתוסף כח בנפש ונקרא זה השלחן אשר לפני ד' כאמרם שבזה"ז השלחן מכפר:

ואם ר' נחוניא בן הקנה הי' מתפלל תפלה קצרה הנ"ל, כ"ש וק"ו ובן בנו של ק"ו, שאנחנו צריכין לתפלה ארוכה שלא אכשל בדבר הלכה ח"ו וישמחו בי חבירי. ועתה אפרש כפי לאל חי החונן דיעה ובינה לאדם, יצילני מכל מכשול ותקלה, ויזכיני ללמוד תורה לשמה, וישים בלבי אהבתו ויראתו, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, וברוך ד' לעולם אמן ואמן:

תוכן העניינים

יד יוסף חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה