אור ברסלב
יד יוסף חלק א שו"ת אה"ח סימן א › ל

יד יוסף חלק א· רבי יוסף יהודה שטרסברג

שו"ת אה"ח סימן א · ל

כט

בדין מצות צריכות כוונה הנה הטור בסימן תקפ"ט הביא פלוגתא בזה ובש"ע הכריע שם גבי תקיעת שופר דמצית צ"כ והנה רבינו יונה ז"ל בברכות דף י"ב גבי נקט כסא דשכרא וקסבר דחמרא הוא פתח אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא מהו הקשה לדעת הגאונים דס"ל דמצות א"צ כוונה כרבא ואבוהו דשמואל בר"ה דף כ"ח אמאי לא איפשט כאן האיבער דיצא. ותירוץ דיש לחלק בין מצוה התלוי במעשה כגון נטל לולב שהמעשה במקום כוונה אבל במצוה שתלוי באמירה בלבד ודאי צריכה כוונה. שאמירה היא בלב וכשאינו מכווין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא שלא עשה כלום מהמצוה עכ"ל. וכבר צוחו כל האחרונים על דברי הר"י דא"כ מה יענה לסוגיות הש"ס בר"ה דף כ"ח בהא דאמר אבוהו דשמואל כפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא ואמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא אלמא קסבר מצות אצ"כ ופריך הש"ס מהא דהי' קורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו יצא כו'. אלמא דמצות צ"כ ולפ"ד ר"י מאי מקשה הא ק"ש דלא הוה מעשה אלא אמירה ולכ"ע בעי כוונה ולפענ"ד נראה לישב דברי הר"י בטוב טעם אחר שניישב דברי הרמב"ם דבפ"ב מהל' שופר פסק כר"ז התם בר"ה דבעינין דנתכוון השומע לצאת וגם התוקע יתכוון להוציאו אלמא דס"ל להרמב"ם דמצות צ"כ והקשה הה"מ וגם הכ"מ והלח"מ דהא הרמב"ם פסק בפ"א מהל' חו"מ דאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו עכו"ם יצא. אלמא דס"ל דמצות א"צ כוונה ועוד הקשה הלח"מ שם מהא שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש דאפילו במגיה יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון אלמא דס"ל דמאצ"כ כע"ש הב"י בא"ח סימן ס"ג בשם הרשב"ם דלכ"ע אף למ"ד מצות אצ"כ מ"מ פסוק ראשון צ"כ והיינו כוונת הענין שלא יהרהר בדברים אחרים וא"ש מה שאמרו בגמרא דלמ"ד דמצות צריכין כוונה צריכה כוונה בק"ש היינו דכל הפרשה צריכה כוונה ולצאת בה וא"כ כיון שפסק הרמב"ם דא"צ כוונה אלא פסוק הראשון אלמא דמצות א"צ כוונה ובהל' שופר פסק כר"ז דמצות צריכין כוונה ועיין בר"ן שהקשה ג"כ דברי הרמב"ם אהדדי מה שפסק בהל' שופר דמצ"כ למה שפסק בהל' חו"מ דמאצ"כ ותירוץ דשאני מצה דנהנה מהמצה בשעה שאוכל ודומה למתעסק בחלבים ועריות דחייב משום דנהנה משא"כ גבי שופר אבל אכתי קשה מק"ש והה"מ תי' וחילוק בין מצה דעשה מעשה האכילה ומש"ה יצא אף בלא כוונה משא"כ גבי שופר עיקר המצוה היא השמיעה ולא התקיעה ואפילו לתוקע עצמו לפיכך צ"כ וגם ע"ז התירוץ קשה א' מה שהקשה הלח"מ שם דא"כ מאי קאמר בגמרא דר"ה הנ"ל על דבני רבא שאמר ז"ח התוקע לשיר יצא פשיטא מאי פשיטא אדרבא מעילו לאבוה דשמואל י"ל דתוקע לשיר לא יצא ועוד קשה לפ"ז למה לא הביא הרמב"ם הדין לתקוע לשיר לא יצא ואדרבא הרמב"ם כ' שם המתעסק בתקיעת שופר לא יצא משמע דוקא מתעסק לא יצא הא תוקע לשיר יצא עיין בר"ן שם. ועיין הה"מ ולח"מ ומדברים אלו תקשה נמי למ"ש הלח"מ שם דרמב"ם ס"ל כרמב"ן דלמ"ד מאצ"כ אף פסוק ראשון אצ"כ ורמב"ם ס"ל דמצ"כ וגבי מצה ה"ט משום דנהנה באכילה ק' ג"כ אמאי לא הביא הרמב"ם הדין דתוקע לשיר לא יצא והנה ראיתי תי' בס' קובץ מהגאון ר' נחום טרייביט' ז"ל על הרמב"ם שכ' בהל' חו"מ דה"ט דאנסוהו לאכול מצה יצא. דהוה כמו דאמרינן כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כיון שאנסוהו שוב נותן אל לבו ומקיים המצוה כתקונה ברצון ולעולם מצ"כ והוא תמוה דא"כ מאי קאמר רבא זיא התוקע לשיר יצא איך מוכת מאבוה דשמואל זאת הא התם באנסוהו הוה כוונה:

ועוד מאי פריך פשיטא וכקשיות הלח"ם הנ"ל. ועוד קשה אמאי לא הביא הרמב"ם הדין התוקע לשיר לא יצא. ועוד קשה מק"ש דפסק דאצ"כ אלא בפסוק ראשון ולי נראה לישב דברי הרמב"ם. דס"ל כרבא דמצות אצ"כ אלא דקשה לי' לרמב"ם כיון דרבא ס"ל דמצוה אצ"כ והלכה כרבא ואח"כ הביא בגמרא הא דר"ז שאמר לשמעי' תקע ואיכוון לי בסתם משמע דהל' כר"ז וקשי' אהדדי ע"כ ס"ל לרמב"ם דלעולם אצ"כ ומש"ה גבי מצה דאיכא מעשה האכילה וכן גבי ק"ש דליכא מעשה עכ"פ איכא אמירה המוכחת שעושה לשם מצוה ואפילו בקורא להגיה כיון כשמגיע זמן ק"ש קורא כהלכתן איכא אמירה המוכחת שעושה לשם מצוה ולכמה דברים הוה אמירה כמעשה כמו גבי עדים זוממין דעקימת שפתיו הוה מעשה ומש"ה ס"ל לרמב"ם דדי בכוונת בפסוק ראשון ולא כוונה לצאת ורק כוונת הענין שלא יהרהר בדברים אחרים וה"ה התוקע לשיר יצא. כיון דאיכא מעשה בתקיעה ולכך כתב הרמב"ם דוקא המתעסק לא יצא ומשמע הא תוקע לשיר יצא. אלא באם אחר תוקע והוא שומע דליכא לא מעשה ולא אמירה המוכחת בזה פסק כר"ז דבעינן כוונת השומע ומשמיע וס"ל לי' לרמב"ם דרבא ור"ז לא פליגי ורבא מיירי דוקא בתוקע לשיר דאיכא מעשה ור"ז מיירי בשומע מאחר דליכא לא מעשה ולא אמירה ולכך צריכה כוונה והא דבעינן כוונת התוקע להוציאו אע"ג שהוא עושה מעשה התקיעה מ"מ המעשה ל"מ אלא לזה שעושה המעשה ולא לאחרים וק"ל והא דהקשה ארבא מהא דנתכון שומע כו' ע"ש אמת דדעת המקשה הי' דאין לחלק בזה עיין כפות תמרים. אבל למסקנא דהביא בגמרא הא דר"ז בסתם מוכרח לחלק כנ"ל ועיין עשרה מאמרות במאמר אם כל חי ח"א סימן ל"ב דמחלק גם כן כעין זה והא דפסק הרמב"ם בהל' מגילה הקורא את המגילה בלא כוונה לא יצא. עיין מ"מ שם שכ' שהכל מודים במגילה שצריכה כוונה. ועיין ישעי"ע בא"ה סימן ס' מ"ש בזה ולפמ"ש דבעינין מעשה או אמירה מוכחת עכ"פ א"ש דברי הר"י הנ"ל דהתם גבי נקט כסא דשכרא ופתח אדעתא דחמרא דהיינו בשעה שהתחיל הברכה ברוך אתה השם. אמר אדעתא דחמרא. כפי' רש"י ובהא ליכא הוכחה באמירה דידי' אם אומר אדעתא שיכרא או אדעתא דחמרא ומש"ה לכ"ע בעינן כוונה ובזה מיושב לישנא דר"י שכ' אבל במצוה שתלוי באמירה בלבד ודאי צריכה כוונה שהאמירה היא בלב ולכאו' אין הבנה לדבריו מ"ש שהאמירה הוא בלב והלא בלב לב ולב ידברו אלא בפה ואדרבא האמירה היא כמעשה גבי עדים זוממי, ולפמ"ש ניחא דכאן בהתחלת הברכה אין חילוק בשעת אמירה בין חמרא ושכרא ועיקר האמירה היא בלב למאי מתכון מש"ה לכ"ע בעי כוונה משא"כ גבי קיש דאיכא אמירה המוכחת הוה כמו מעשה ולמ"ד דמצות אצ"כ גם גבי ק"ש א"צ כוונה. והא דנקט ר"י כגון נטל לולב שהמעשה במקום כוונה ל"ד נקט ורק נקט מילתא דפשיטא וה"ה אי איכא אמירה המוכחת נמי הוה כמעשה ולפ"ז גם מדברי הרי"ף אין ראי' דס"ל דמצ"כ דהוא לא הביא רק דברי ר"ז גבי שומע ומשמיע דבעינין כוונה וגם דין דהמתעסק לא יצא כמו הרמב"ם וי"ל דמודה דתוקע לשיר יצא וכמ"ש בדעת הרמב"ם אך בש"ע סימן תקמ"ט פסק דגם בתוקע לשיר לא יצא וכדעת הבה"ג דמצות צ"כ בכל גוונא אף היכי דאיכא מעשה וכ"ש היכי דליכא רק אמירה מוכחת והכי קי"ל דמצות צריכין כוונה י"ר שנכוון לבנו בשעת עשיית המצות לשם יחוד קוב"ה ושכינתי' ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל:

תוכן העניינים

יד יוסף חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה