אור ברסלב
יד יוסף חלק א שו"ת אה"ח סימן א › כח

יד יוסף חלק א· רבי יוסף יהודה שטרסברג

שו"ת אה"ח סימן א · כח

כז

ר"ה דף כ"ח אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה וכן הנודר הנאה משופר כו' והטעם משום דמצות לאו להנות ניתנו עיין עי' רש"י ותוס' והנה התוס' שבועות דף ע"ו הקשה הא נהנה פרוטה דר"י ואנן קיל"ן כר"י כמבואר ברמב"ם הל' גזילה ואבידה פי"ג וח"מ סימן רס"ג ואפשר הי' לומר דזה תלוי' בפלוגתא דרב אמי ורב אסי נדרים דף ל"ג ע"ב גבי המודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבידתו דחד אמר ל"ש אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה דכי מחזיר לו מדעם דנפשי' מחזיר לו אבל בשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר לא דקא מהני לי' פרוטה דר"י וחד אמר דאפילו בשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר נמי מהדר לי' ופרוטה דר"י לא שכיחא. וע"ש בר"ן דש"ש הוה כיון דאפשר דמתרמי לי' עני באותו מ"מ הנאה לא מיקרו לאסור בעודר הנאה מחבירו. וא"כ ה"כ למ"ד דאוסר התם ה"נ אסור ולמ"ד דשרי התם ה"נ שרי ואנן קיל"ן כמ"ד התם דשרי עי' רמב"ם פ"ז מהל' נדרים הל"א וטוש"ע יו"ד סימן רכ"א ורבא נמי ס"ל כמ"ד דשרי התם כן היה נראה לכאורה ליישב אבל באמת נראה לי דכאן מותר אליבא דכ"ע אף למ"ד דאסר התם דהנה התוס' הקשו התם למ"ד דאסר הא הוה כמו פורע חובו דהוה מבריח ארי מנכסי חבירו דמותר גבי מודר הנאה ותירצו דהתם גבי פורע חובו אותו הפורע הוה מבריח ארי אבל גבי מחזיר אבידה הוא עצמו המרזיר כמבריח ארי מעל עצמו ע"י שמתעסק בחזרת אבידה והוה כנוטל מכיסו של בעל אבידה ופורע חובו וגבי פורע חובו נמי אם נוטל מעות מזה לפטור חובו ה"נ דאסור עכ"ל התו' א"כ במודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דאף דנהנה פרוטה דר"י מ"מ הוה התוקע כפורע חובו של השומע ומותר וכן גבי המודר הנאה משופר מיירי דאחד תוקע לו כמבואר בב"י בשם הכלבו וכן בש"ע סי' תקפ"ו והוא מדברי הגאון והוה כפורע חובו וא"צ לדחוק דהטעם הוא משום דלפעמים אדם נהנה אם תוקע בעצמו אלא דבעצמו מדינא אסור משום פרוטה דר"י למ"ד דאוסר התם במחזור אבידה אלא דלפ"ז קשה מהא דאמרינן נדרים דף ט"ז ע"ב גבי קונם סוכה שאני עושה הא דאמר הנאת ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסיכה ופריך רבא וכי מצות ליהנות ניתנו ע"ש וקשה הא נהנה פרוטה דר"י וא"ל דרבא פריך אליבא דמ"ד דמתיר בשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר משום דפרוטה דר"י ל"ש דזה לא שייך רק בעוסק במצוה לפי שעה כגון החזרת אבידה או תקיעת שופר אבל ישיבת סוכה שהוא שבעת ימים יומם ולילה בודאי שכיח שיבאו ענים וא"כ קשה אליבא דכ"ע הא נהנה פרו' דר"י אבל באמת לק"מ דהא בשמחת הרגל כ' ושמחת בחגיך כו' והגר והיתום והאלמנה א"כ מוכח דמחמת שמחת הרגל חייב לשמח ענים וליכא פרוטה דר"י ובלא"ה נמי לק"מ מסוכה כפי מה שכתבו התוס' בסוכה דף כ"ה ד"ה שלוחי מצוה דהעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה אלא בשעה שעוסק בהמצוה אבל אם יכול לקיים שניהם ה"נ דחייב במצוה דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו פטור מן המצוה ע"ש ה"נ בסוכה בשעה שהוא יושב בסוכה בודאי חייב במצוה וליכא פרוטה דר"י וכן הא דאיתא בעירובין דף ל"א גבי מערבין לכהן בבה"ק הטעם דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו להנות ניתנו צ"ל דמיירי נמי במערב ע"י אחר והוה כפורע חובו ומותר לכ"ע ועדיין יש לעיין בהא דעירובין לפי דעת הרז"ה בר"ה דהא דאמרינן מצות לאו להנות ניתנו היינו דוקא במצוה דאורייתא כגון תקיעת שופר בר"ה אבל בתעניות אינה אלא מדרבנן לא אמרינן מצית לאו להנות ניתנו א"כ התם במערב לילך לבית המשתה או לבית האבל כפי' רש"י התם לא הוה רק דרבנן ואפ"ה אמרינן מצות לאו להנות ניתנו ונראה דלק"מ דהכנסת כלה וניחום אבלים בכלל גמילת חסדים שהוא מדאורייתא עי' ברמב"ם בפי' המשנה ריש פאה כ' שם דפירש דהני בכלל ג"ח וג"ח הוא מדאורייתא ובכלל מ"ע של והלכת בדרכיו עי' ברמב"ם במנין תרי"ג מצות מצוה ח' שמנה זה למ"ע ועי' בהל' דיעות פ"א אח"ז ראיתי בשער המלך שעמד בזה להקשות על הרז"ה מהא דעירובין ותירץ דל"ק הרז"ה אלא דוקא בשופר דנהנה מגוף השופר ובזה אמרינן מצוה דרבנן להנות ניתנו ואסור אבל התם בעירובין דאינו נהנה מגוף הבה"ק אלא ההנאה בא לו אח"כ בהליכת לבית המשתה ולבית האבל בכה"ג אף במצוה דרבנן אמרינן מצות לא להנות ניתנו והוכיח סברא זו דהא קשה לשיטות הסוברים דהיכי דנהנה הגוף בשעת עשיית המצוה לא אמרינן מצות לאו להנות ניתנו הא התם בהולך לבית המשתה נהנה הגוף ומאי מצות לאו להנות ניתנו שייך התם אע"כ צריך לחלק דדוקא היכי דנהנה מגוף האיסור הנאה אסור משא"כ התם אינו נהנה מגוף בה"ק אלא ההנאה בא לו מבית המשתה והבה"ק אינו אלא שגרם לו הנאה. עכ"ל. ולפענ"ד חילוק זה דחוק דאם אתה אומר כן אם כן אף במערב לדבר הרשות נמי נימא הכי דהבה"ק אינו אלא גורם להנאה ויהי' מיתר. אע"כ דגרם נמי אסור וא"כ אכתי קשה לשיטות הרז"ה דמצות דרבנן להנות ניתנו אמאי מותר אבל לפמ"ש לק"מ דבאמת הוה דאורייתא ובכלל והלכת בדרכיו היא. ומה שהקשה השער המלך דהא עכ"פ הגוף נהנה בהולך לבית המשתה. לפע"ד לק"מ דע"כ קפדינין גבי עירוב בבה"ק אלא היכי דהליכה בעצמו היא הנאה לו. דהא העירוב בא להתיר לו ההליכה. ובעינן שבשעת ההליכה לא יהי' לו הנאה אבל אם ההליכה בעצמו איני נחשב לו הנאה אף אם אח"כ יהי' לו הנאה הוה רק גורם דגורם ומותר. הלכך אם הולך לדבר הרשות ההליכה בעצמו נחשב לו הנאה ואסור אבל בהילך לבית המשתה ההליכה בעצמו לא נחשב לו הנאה דהא מצות לאו להנות ניתנו ובשעת הליכה לית לי' שום הנאה והליכה בעצמו היא מצוה. ואף שאח"כ בבית המשתה נהנה גופו מ"מ הוה גורם דגורם ומותר וכ"ז אי נימא דהוה מצוה דאורייתא אבל אי נימא דהוה מצוה דרבנן א"כ לדעת הרז"ה דמצוה דרבנן להנות ניתנו א"כ ההליכה בעצמו הוה הנאה. והוה כדבר הרשות ולאסור אע"כ כמ"ש דהוה מצוה דאורייתא ובכלל והלכת בדרכיו כנ"ל:

שבת כ"א מאי חנוכה דתניא בכ"ה בכסליו יומי חנוכה אינן כו' כשנכנסו יונים בהיכל כו' ולא מצאו אלא פך א' כו' ונעשה בו נס והדליקו ח' ימים לשנה אחרת קבעום ח' יו"ט בהלל והודאה. והקשה ב"י למה קבעו ח' ימים כיון שהיה להם להדליק לילה א' נמצא שלא הי' הנס אלא זיי"ן ימים ותירץ ג' תירוצים והתירוץ הב' שבלילה הראשין נתנו כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה ובבוקר מצאו כל הנרות מלאים שמן וכן בכל לינה ולילה והנה לפ"ז לכאורה אכתי קשה תינח בלילה הראשונה הי' ג"כ נס אבל בלילה ח' לא היה נס דהא עיקר הנס הי' בליל זיין שמצאו בבוקר הנר מלא שמן וזה היה אפשר לתרץ בדוחק נהי דעיקר הנס היה בליל זיין מ"מ כיון דעיקר פרסום הנס לא היה עד ערב בעת שהי' להם לקיים המצוה של הדלקת המנורה מש"ה קבעי חית ימים והיינו ביום א' קבעו על עיקר הנס שהיה בלילה הראשונה ויום חית קבעו על פרסים הנס שהיה בליל ח' ועי' בע"נ מ"ש בזה אך זה קשה הא איתא במנחות דף פ"ח ע"ב והובא להלכה ג"כ ברמב"ם היל' תמידין ומוספין נר שכבתה נדשן השמן נדשנה הפתילה ופי' רש"י נר שכבתה בחצי הלילה או קידם אור היום נדשן השמן נדשנה הפתילה כשם שהפתילה שכבתה אין לה תקנה כך השמן שנאר הרי הוא נדשן ואין לו תקנה וצריך ליתן שמן אחר ואם כן מאי מועיל מה שמצאו הנרות מלאים הא היה צריך להטיבן והשמן נפסל וצריכין שמן אחר כנ"ל ובדברי הט"ז יש לדחוק שהי' נשאר בפך מעט שמן על מה לחול הברכה ובבוקר מצאו שהיה הפך מלא וכנ"ל משא"כ להב"י קשה וצ"ע ליישב. ולפמ"ש בדברי הט"ז אצ"ל שהיה אז ליל טבת הארובה מכל הלילות דאל"כ לא היה נס אבל לפמ"ש שנשאר בפך מעט שמן א"ש ודוק ולפמ"ש נדחה נמי מ"ש הפ"ח שאפשר היה להם לתרץ ששפכו כל השמן במנורה אלא שהי' נדלק ממנו רק חלק שמינית ולפמ"ש מגמ' מנחות הי' נפסל כל השמן הנשאר במנורה:

עוד ראיתי קושיא בשם גדול אחד לשיטת התוס' דמהדרין מן המהדרין דמוסיפין אין מדליקין כר לכאו"א ומהדרין מדליקין נר לכאו"א ואין מוסיפין ולמשל אם הם ה' אנשים צריכים הם לכל ימי החנוכה ה"פ חי"ת ועולה ארבעים ואם הם מהדרין מן המהדרין אינן צריכין רק ל"ו נרות לכל ב"ב ואיך יתחייב השכל שבמקום חסרון כיס לא יעשו המצוה כמהדרין מן המהדרין ויעשו שלא כהוגן ונ"ל לפמ"ש לעיל בתשו' סימן כ"ד דדעת התוס' דבחדא מצוה אם אפשר לעשותה אח"כ בהידור טפי ממתינן לעשותה אח"כ בהידור טפי ומש"ה המהדרין מן המהדרין אין מדליקין בלילה הראשונה רק נר אחד איש וביתו כדי שיוכל לעשותו אח"כ בהידור טפי ולהיות כמהדרין מן המהדרין דאם יעשו כמהדרין לא יהיה יכולין להיות אח"כ כמהדרין מן המהדרין לדעת התוס' וא"כ יכול להיות דבזה מחולקין המהדרין ס"ל דאף בחדא מצוה אין מחמיצין המצוה אף דיכול אח"כ לעשות המצוה בהידור טפי ומש"ה מדליקין נר לכל אחד בלילה אחד ושוב אין יכולין להיות כמהדרין מן המהדרין לדעת התוס' והמהדרין מן המהדרין ס"ל בחצא מצוה משהינין לעשותה אח"כ יותר בהידור ומש"ה בלילה הראשונה מדליקין נר איש וביתו כדי שיהיה יכולין אח"כ להיות מן המהדרין מן המהדרין ועיין בתשו' הנ"ל ותבין הדבר לאשורו:

מעשה בר"ח אדר שחל בשבת וקראו פ' שקלי' בשבת הקודם ופסקתי שצריכין לקרות פעם שנית בשבת שחל בו ר"ח כיון דבמשנה איתא דאם חל ר"ח אדר בשבת קוראין פי שקלים בו ביום וא"כ קריאה זו הוה שלא בזמנו ופשיטא שצריכין לקרות פ"ב.

תוכן העניינים

יד יוסף חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה