אור ברסלב
יד יוסף חלק א שו"ת אה"ח סימן א › כז

יד יוסף חלק א· רבי יוסף יהודה שטרסברג

שו"ת אה"ח סימן א · כז

כו

שאלה באו לפניו באחד שהי' לו גדי בחו"מ פסח ובאו בעלי הגדי עם הגדי אצל השו"ב ואמר לו שחוט לי קרבן פסח וכאשר שמע השו"ב אמירתו שוב לא רצה לשוחטו ובא בעלי הגדי לשאול את פי מה דינו של הגדי והוריתי לו שאסור אף בהנאה מטעם שאבאר.

הנה באומר בשר זה לפסח הלא ידוע מחלוקת הפוסקים בא"ח סימן תס"ט דהב"ח והמנ"א ס"ל דבגדי וטלה אף בדיעבד אסור בהנאה. וכ"כ הפ"ח שם והט"ז והח"י מתירין אף באכילה. ועי' בבכ"ש פסחים כ"ג מ"ש ליישב לדעת המתירים הוכחת הב"ח מדפריך מגדי מקולס ע"ש וכ"ז בחומר בלשון לפסח די"ל דמינטרי לפסח קאמר אבל בנ"ד שאמר בהדיא קרבן פסח בודאי באכילה אסור לכ"ע כמבואר ביו"ד סימן ה' ואף בהנאה נ"ל לאסור כמו שאבאר דהנה דעת הפ"ח שם ביו"ד וכאן בא"ח סימן הנ"ל דאם אומר בשעת שחיטה ה"ז עולה או ה"ז לחטאתי במחויב חטאות דאסור אף בהכאה וצריך קבורה דע"כ לא כתבו הפוסקים דשחוט לשם עולה ליכא כ"א מ"ע אלא משום דלישנא הריני שחוט לשם עולה לא משמע שהקדושה רק שהשחיטה תהי' לשם עולה אבל באומר בשעת שחוטה ה"ז עולה ה"ל קדשים דאורייתא וכן דעת הט"ז ביו"ד ס"ק ה' שם כהגהת מהרש"ל במחויב חטאת ואומר לחטאת דאסור בהנאה ובעי' קבורה ולע"ד פשיטא דבנ"ד אסור בהנאה. ואף דלא אמר לישנא דהרי זה ק"פ מ"מ בז"ה עולה לבד נמי הוה התפסה וכמבואר שם בת"ש ס"י ב' והביא ראי' מהש"ס נדרים ע"ש וה"ה בנ"ד שאמר ק"פ נתפס בקדושת פסח ואסור בהנאה לדעת הפ"ח והט"ז אלא אף לדעת הת"ש שחולק על הפ"ח וס"ל כל שאומר בשעת שחוטה או בשעה שמכין עצמו לשחוט ה"ז עולה הוה נדר ופתחו עמו והר"י הוא כאמור ה"ז עולה לעשותו קדשים בחוץ או להקריבה בחוץ בתורת עולה דאין זה כלום ומביא ע"ז ראי' מתוס' פסחים כ"ג שכ' דלר"ש ליכא האידנא קדשים כיון דליכא מזבח ה"ל כאומר הרי עלי עולה שאקריבנה בחוץ דאינו כלום לר"ש שלא התנדב כדרך המתנדבין ואף דאנן פסקינן כרבנן כמ"ש הרמב"ם פי"ז מהל' מע"ק וחילוק שם בשם התוס' מנחות דף ק"ג דהתם ה"ט דכי אמר הרי עלי עולה היא בקדושת עולה מעלייא דלישנא משמע שעלי' להביא עולה לב"ה וכיון דחיילא תו לא פקע באומרו ע"מ שאקריבנה בחוץ משא"כ באומר בשעת שחיטה או בשעה שמכין עצמו לשחוט מיד לא חיילא הקדושה דהא שוחטה בחוץ ואיכא מעשה רבא המפרש דבחוץ קאמר ולאו מידי היא ע"כ דבריו מ"מ בנ"ד שלא היתה אמירתו בשעת שחיטה. ולא בשעה שהכין עצמו לשחוט אף לדעת הת"ש יש לאסור בהנאה. אלא דלכאורה יש לעיין בנ"ד כפי מה שכ' הת"ש שם ובבכ"ש לחלק בין היכי דאמר תחילה ה"ז עולה ואח"כ אמר ע"מ שאקריבנה בחוץ דבזה ס"ל לרבנן דקדוש דכבר חיילא הקדושה ותו לא פקעה באומרו אח"כ ע"מ שאקריבנה בחוץ ובין היכי שאמר הרי עלי בחוץ להקריב עולה דבזה אף לרבנן לא סל ההקדש והבין כן מדברי התוס' מנחות דף ק"ג ע"ש:

וכ' דלפ"ז הא דבה"ז חל ההקדש כיון דליכא מזבח ה"ל כאומר הרי עלי בחוץ להקריב עולה דאינו נדר אף לרבנן ה"ט משום דהיום או מחר יבנה בהמ"ק ותקרב ע"ש שהאריך בזה וא"כ לפ"ז בנ"ד כיון שאמר תחילה להשו"ב שחוט לי ואח"כ אמר קרבן פסח א"כ הוה כאומר הרי עלי בחוץ להקריב עולה ולא חל ההקדש אף לרבנן ואינו אסור רק משום מ"ע שמא יאמרו שהקדישו מקודם ואינו אסור רק באכילה ולא בהנאה. והנה עפר אני תחת כפות רגליו. אשר דבריו בכ"מ מזוקקין שבעתים. קולע אל השערה וכאן דברי' אינם מובנים לפי קט שכלי ומוכרח אני להאריך קצת ובמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר. במשנה מנחות דף ק"ג האומר הרי עלי מנחה מן השעורין יבוא מן החיטים ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים. ובגמרא שם אמאי נדר ופתחו עמו היא אר"ח הא מני ב"ש היא דאמרי תפוס לשון ראשון דתנן הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בש"א נזיר ובה"א אינו נזיר רי"א אפ"ת ב"ה באומר אלו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך ובדף קיט איתא במשנה הרי עלי עולה יקריבנה במקדש שאקריבנה בבית חוניו יקריבנה במקדש ואם הקריבה בבית חוניו יצא ור"ש אומר אין זו עולה ובגמרא יצא אמאי מקטל קטלה א"ר המנונא נעשה כאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותן ופי' רש"י כיון דאמר ע"מ שאקריבנה בבית חוניו הוה כאלו אמר ע"מ שאהרגנה ולא איתחייב באחריותן ומש"ה יצא. אבל חייב כרת משום ש"ח שהרי קרא עלי' שם עולה ורבא אמר אדם זה לדורן נתכוון אמר אי סגי בבית חוניו טרחנא טפי לא מצינא טרחנא. ולאיצטערו ופירש רש"י דלרבא לא חל שם עולה:

והנה לדעת הת"ש דמחלק בין אמר תחילה הרי עלי עולה ואח"כ אמר לאקריבה בחוץ דאז חל שם עולה ותו לא פקע אבל באמר הרי עלי בחוץ להקריב עולה דבזה אף לרבנן לא חל ההקדש. א"כ קשה אמאי לא פריך נמי במשנה זאת אמאי נדר ופתחו עמו כמו שהקשה במשנה דלעיל באומר הרי עלי מנסה מן השעורין ואדרבא פריך אמאי יצא. אע"כ צ"ל דבשלמא גבי הרי עלי מנחה מן השעורין דאין מנחה בא מן השעורין כלל וכלל א"כ מה שאמר מן השעורין סותר דברי' שאמר הרי עלי מנחה א"כ שפיר פריך הא הוה נדר ופתחו עמו וצריך לתרץ ב"ש תיא דאמרי תפוס ל"ר ור"י מתרץ אפ"ת ב"ה באומר אלו הייתי יודע כו' ופי' דחזינין דדעתו הי' למנחה כפי ד"ת ורק שסבר שמותר להביא מן השעורין נמי ומש"ה חייב להביא מן החיטים דאין כאן חזרה מן דברי' הראשוני' רק שסבר שמותר להביא ג"כ מן השעורין אבל כאן במשנ' באומר הרי עלי עולה שאקריבנ' בבית חוניו מה שאומר בבית חוניו אינו סותר דברי' הראשונים דע"י שחיטה חוץ לא פקע שם עולה מן הקרבן דאדרבא הא חייב כרת משום ש"ח וזה ידע צם המקשן דזה הוה רק תנאי ולכך לא פריך כאן הא הוה נדר ופתחו עמו ורק ס"ד דמקשה דהוה מתנה ע"מ שכ' בתורה ותנאו בטל ומש"ה מקשה אמאי יצא הא קטלה. וע"ז תירץ רב המנונא דהוה כאומר ע"מ שלא אתחייב באחריותו והיינו כפי' רש"י כאלו אמר ע"מ שארגנה ולא אתחייב באחריותו א"כ לעולם חל שם עולה ואם שחטו אח"כ בחוץ חייב כרת דהא דאמר אח"כ ע"מ שאקריבנה בביתו חוניו לא בא לעקור שם עולה רק לפטור עצמו מאחריותו וא"כ לפ"ז לתרוצו של רב המנונא פשיטא דל"ש כאן לומר תפוס לשון ראשון או לשון אחרון דמה שאמר אח"כ אינו סותר דברי' הראשונים ורק שהוא תנאי שלא יתחייב באחריותו. ובזה יש ליישב דברי התוס' שם ד"ה שאקריבנה שכ' דבהא ל"ש תפיס לשון או לשון אחרון דהוה כאומר עד בית חוניו מצינא לאטריחא ולכאורה קשה הא זה שייך דוקא לרבא שם אבל לר"ה ור"י שם ל"ש זה בהרי עלי עולה ע"ש אנא ודאי כוונת התוס' דלר"ה ור"י פשיטא להו דל"ש כאן לומר תפיס לשון ראשון או אחרון דהא הוה רק תנאי שלא יתחייב באחריותו אלא לרבא דס"ל דמה שסיים ע"מ שאקריבנה בבית חוניו דעתו שלא יהי' אלא כדורן וכפי' רש"י דלא חל שם עולה וא"כ קשי' להו להתוס' הא גבי הרי עלי מנחה מן השעורין ס"ל לרבנן דחייב להביא מן החיטים דתפוס לשון ראשון והיינו לאוקימתא דרב חסדא דב"ש היא. ואמאי ס"ל כאן דאם הקריבה בבית חוניו דיצא הא לרבא נמי דברי' אחרונים סותר דברי' הראשונים. וע"ז כתבו התוס' דלרבא נמי ניחא דהוה כמפרש הרי עלי עולה ועד בית חוניו מצינא לאטריחא טפי לא והוה גם כן רק תנאי בדבר. ול"ד לאומר הרי עלי מנחה מן השעורין דהתם ליכא למימר דנתכוון לדורן והוה רק תנאי דהא במקדש אין מביאין כלל מנחה מן השעורין ואפלו לדורון משא"כ כאן שאמר על מנת שאקריבנה בחוץ היינו בבית חוניו. יכול להיות לדורן נתכוון ומוסר להקריבה בחוץ והנה עכ"פ מוכח מכאן דאם אומר הרי עלי עולה על מנת שאקריבנה בחוץ ל"ש כלל לומר תפיס לשון ראשון או אחרון דהוה רק תנאי בדבר שלא יתחייב באחריותן דהוה כאומר ע"מ שאהרגנה ואין חילוק לפ"ז בין אם אמר קודם כגון הרי עלי בחוץ להקריב עולה ובין אם אמר הרי עלי עולה להקריבה בחוץ דבין כך ובין כך חל שם עולה ורק שאינו חייב באחריותו ומ"מ הוה עולה וחייב כרת אם שוחטה בחוץ דקיל"ן כרב המנונא ור"י וכ"פ הרמב"ם פי"ז מהל' ע"ק ודלא כת"ש דמחלק בזה. והשתא נבא לבאר דברי התוס' מנחות דף ק"ג שהביא הת"ש ראי' לדברי' לחלק בזה. דזה ודאי אינו כמו שהוכחתי מהגמרא ותוס' עצמו ועוד דא"א לפרש כלל כוונת התוס' כן וכמו שאבאר. דהנה. התוס' שם הקשו לחזקי' דמוקי רבנן כב"ש דס"ל דתפיס לשון ראשון א"כ היכי קאמר בפסחים דר"י לא סבר לה כר"ש ומי קאי ר"י כב"ש אדרבא ר"י ס"ל דאף בגמר דברים אדם נתפס ותירצו וז"ל שם דלא קאי התם אהא משנה אלא אהאי משנה דהרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו דר"ש ס"ל דאין זה עולה שלא התנדב כדרך המתנדבין אבל בהרי עלי מנחה מן השעורין ס"ל כר"ש וה"ט משום דגבי עילה כי אמר הרי עלי עולה שייך בקדושתו וכי אמר אח"כ להקריב בבית חוניו מ"מ קדושה היא וכיון דחל עליו הקדש תו לא פקע אבל מנחה מן השעורין לא קיבל עלי' מנחה מן החיטים ומודה ר"י דפטור עכ"ל:

והת"ש הבין דהטעם הוא כיין שאמר קודם הרי עלי עולה נתפס בקדושה דתפיס לשון ראשין ותו לא פקע אבל ז"א דא"כ אכתי קשה קושיות התוס' א"כ ר"י ס"ל כב"ש דתפיס לשין ראשון ומה מועיל התוס' בתירוצים דלא קאי אהרי עלי ממנחה מן השעורים הא בין כך ובין כך אכתי צריכין לומר דר"י ס"ל כב"ש ועוד הוא התוס' בעצמם בדף ק"ט כתבו דבהרי עלי עולה כ"ו ל"ש לומר תפיס לשון ראשון או אחרון כנ"ל וגם הוכחתי מהגמרא גופא דלא שייך בזה תפוס לשון ראשון מדלא פריך גם כאן הרי נדר ופתחו עמו משמע דבזה ל"ש לומר תפוס לשון ראשון או אחרון דלא הוה אלא תנאי ע"מ שלא אתחייב באחריותו וא"כ אין חילוק בין אם אמר קודם הרי עלי עולה שאקריבנה בחוץ או אמר בהיפך וכוונת התוס' היא ע"ד שכ' רש"י דף ק"ט והבאתי דבריו לעיל דמש"ה חייב כרת בשוחטו בחוץ לרב המנונא. דבזה ששחט בחוץ לא פקע שם עולה ממנה כשאר קדשים ששוחטין בחוץ דחייב כרת וזה שכ' התוס' וכי אמר אח"כ להקריב בבית חוניו מ"מ קדושה היא והיינו בזה ששוחט בחוץ לא פקע שם עולה ממנה וא"כ אינו סותר דבריו הראשונים בזה שאמר שאקריבנה בבית חוניו ומ"ש דכיון שחל עליו הקדש תו לא פקע היינו דאין כוונתו להפקיע שם הקדש ורק לפטור עצמו מאחריותו ומש"ה ל"ש כאן תפוס לשון ראשון או אחרון כנ"ל משא"כ בהרי עלי מנחה מן השעורין צ"ל דמודה ר"י דפטור דתפיס לשון אחרון וכר"ש וא"כ אדרבא מוכח מהתוס' דבהרי עלי עולה אין חילוק בין אמר תחילה הרי עלי עולה ואח"כ אמר ע"מ שאקריבנה בבית חוניו או להיפך דבין כך ובין כך לא הוה אלא תנאי שלא יתחייב באחריות ומ"מ הוה עולה וחייב כרת אם שוחטה וכרב המנונא ור"י דקיל"ן כוותייהו וכמו שפסק הרמב"ם פי"ז מהל' ע"ק ולפ"ז לא קשה קושיות הבכ"ש בפסחים הא כל הנודר בזה"ז דליכא מזבח הוה כאומר לא תהי' עולה לא בחוץ דלאו כלום היא וה"ל למשרי בזה"ז אפילו לרבנן כל נודר ונידב קרבן והולך לשיטתו הנ"ל אבל לפמ"ש ניחא. דאף בזה"ז איכא למימר דדעתו שיהרגנה ולא יתחייב באחריותו וא"כ בנ"ד נמי אף שאמר בתחילה להשו"ב שחוט לי ואח"כ אמר ק"פ מ"מ אסור בהנאה ולפ"ז אין ראי' ג"כ לדברי הת"ש דאם אומר בשעת שחיטה או בשעה שמכין עצמו לשחוט דלא נאסר בהנאה דעיקר ראייתו מדברי התוס' הנ"ל לפי הבנתו ע"ש אבל לפמ"ש דאין כוונת התוס' כן שוב אין ראיה לדבריו ודו"ק מ"מ מסברא י"ל כן דאם אומר בשעת שחיטה ודאי אין כוונתו להקדש גמור כיון שעושה מעשה ושוחטו בחוץ ואם דעתו להקדש גמור איך עושה איסור כרת לשחוט בחוץ אבל אם הקדישה קודם שמכין עצמו לשחוט י"ל דדעתו היה להקדש גמור ודעתו להרגה כמ"ש רש"י ואח"כ נמלך לשוחטה בחוץ ואף דבנ"ד ג"כ אמר להשו"ב לשוחטו מ"מ י"ל דדוקא אם הוא בעצמו שוחטו מיד אמרינן דודאי לא יעשה מעשה שיתחייב כרת אבל אם אחר שוחטו לא איכפת לי' וכמו שמחלק הת"ש בסי' י"ג לפי סברתו ע"ש וגם אין מועיל בנ"ד אם יאמר אח"כ לשחוק אמרתי וכמ"ש הת"ש שם דדברים שבלב לא הוה דברים רק היכי דאיכא הוכחה טובא ע"ש שהביא ראיה מתוס' נדרים כ"ח ולי נראה ראיה מדברי הגמרא דגבי הרי עלי מנחה מן השעורין מוקי ר"י התם דבדקינן לי' אם אומר אלו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך חייב להביא מן החיטים אבל באומר אלו הייתי יודע לא הייתי נידר כלל פטור מכלום וכאן בהרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו לר"י דהלכה כמותו הוה עולה וחייב כרת אם שוחטו בחוץ וקשה ג"כ אמאי לא בדקינן לי' אם אומר לשחוק אמרתי א"צ להביאו כלל ואדרבא אמאי יקריבנה במקדש אולי אמר לשחוק והוה חולין בעזרה אע"כ דוקא כשאמר עלי מנחה מן השעורין כיון דאמר מן השעורין סותר דברי' הראשונים דאין מנחה בא מן השעורין א"כ לא הוה דברים שבלב ומש"ה מהני אמירתו אח"כ שאמר אלו הייתי יודע לא הייתי נודר כלל משא"כ בהרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו. דהוה רק תנאי שלא יתחייב באחרייותו. ל"מ מה שיאמר לשחוק אמרתי דדברים שבלב אינן דברים אם לא היכי דאיכא הוכחה טובא. ואפילו לקולא להקריבה במקדש וכ"ש לחומרא לאסור בהנאה ולפמ"ש א"ש הא דקאמר בפסחים דלר"ש לא הוה בזה"ז כדרך המתנדבים ופי' התוס' והא דהרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו דס"ל לריש שלא התנדב כדרך המתנדבים וע"ז הקשה שם הבכ"ש הא בזה"ז אף לרבנן ה"ל למשרי דהוה כאומר לא תהי' עולה אלא בחוץ. וע"ז תירוץ דלרבנן אמרינן דהקדישו שתעמוד עד שיבנה בהמ"ק ותקרב משא"כ לר"ש אין זה כדרך המתנדבין דדרך להתנדב להקריבו תיכף דוקא וע"ז הקשה הח"ס חא"ח סי' קל"ט א"כ מנ"ל דר"ש פליג בזה"ז דלא הוה כדרך המתנדבין ר"ש לא מיירי אלא בזמן הבית והקדישה להקריבה בבית חוניו זה לא הוה כדרך המתנדבין אבל בזה"ז כל המתנדבים הם כך ולפמ"ש א"ש דטעם אחד לכלן הן בזמן הבית והן בזה"ז הוה רק כמתנה שלא יתחייב באחריותו לרבנן ור"ש ס"ל דאין זה כדרך המתנדבין ושפיר מוכיח דכר"ש לא הוה כדרך המתנדבין אף בזה"ז ולפ"ז מ"ש שם הבכ"ש דאם אמר הרי עלי עולה בזה"ז חייב באחריותו ולפמ"ש אינו חייב באחריותו בזה"ז ודוק הכלל העולה לפ"ד דאסור בהנאה. בנ"ד:

תוכן העניינים

יד יוסף חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה