אור ברסלב
יד אליעזר חלק א הלכות תערובות › סימן ק

יד אליעזר חלק א· רבי אליעזר ניצברג

הלכות תערובות · סימן ק

סימן צט

סעיף א

א אפי' באלף וכ' הט"ז ס"ק א' דברי' דאינה בטילה הוא מדרבנן דכיון דמה"ת יש חשיבות דלוקין על אכילתה אפי' הוא פחות מכזית כו' ע"כ החמירו חכמים בתערובות שלהם אבל מה"ת היא בטילה כשאר אי' ונפ"מ לענין ס' כו' וכן בכל הדברים דאמרי' לקמן דאינה בטילה כו' אבל אי הוי ודאי ברי' פו' אלא שהאי' ס' בזה אפי' באלף לא בטל כו' וכ"כ באו"ה כלל כ"ה דין ז' עכ"ד ולכאורה משמע מד' הט"ז אלו דלר"ש דס"ל כ"ש למכות א"כ אף דלא הוי ברי' חייב עליו בכ"ש לא מצינו דאחשבי' תורה לברי' לענין מלקות אף רבנן לא חשבוה לענין ביטול וא"כ נימא דלר"ש תהי' ברי' בטילה ובאמת לא מצינו בשום מקום דר"ש יחלוק על דין זה דברי' אינה בטילה וכן הק' בראש יוסף תולין צ"ו ב' וצ"ל כמ"ש בישוי"ע ס"ק א' דלטעמא דר"ש הוא דכיון דאוכל כ"ש הוא מתשבו לאכילה ומה"ט לענין קרבן בעי' כזית דבשוגג ל"ש אחשבי' כמ"ש הרמ"ה הובא בחידושי הריטב"א מכות ט"ז אמנם ברי' אמרה תורה שיש לאו ומלקות באוכלה כולה אף שאין בו כזית ולא מטעם אחשבי' אתי' עלה כו' עכ"פ חשבה התורה לברי' ללקות עליו זולת מה דאחשבי' וממילא מהני חשיבתי' מדרבנן לענין שאינה בטילה עכ"ד ועי' פרמ"ג במשב"ז ס"ק א' שכ' דלר"ש דס"ל כ"ש למכות ואפי"ה לדידי' ברי' לא בטל מטעם חשיבות הברי' עצמה עכ"ד וי"ל כמ"ש הישוי"ע וראיתי בפלתי ס"ק ד' שכ' ליישב קושי' התוס' תולין שם לר"ש מז ערלה כו' דהא דחז"ל אמרו דברי' לא בטל היינו לחשיבות כו' אבל לר"ש דס"ל כ"ש למכות א"כ ל"ש כל זה וס"ל דלא קבעו חז"ל דברי' לא תבטל עכ"ד ולא נהירא דלפ"ד הר' יקר שהביא התוס' בע"ז ס"ז ב' ד"ה ואידך שס"ל דלא אמר ר"ש כ"ש למכות אלא דוקא כשהאי' הוא בעין אבל לא ע"י תערובות בודאי י"ל דאף לר"ש ברי' לא בטילה ע"י תערובות אלא אפי' לפ"ד הר' פרץ שם דחולק על הר' יקר נמי י"ל דס"ל לר"ש דברי' לא בטילה וכמ"ש הישוי"ע והפרמ"ג הנ"ל ועי' בלב ארי' תולין שם מ"ש בזה ועי"ש עוד ברא"י מה שהק' דאמאי כל אי' שבתורה בטלים בס' לר"ש כו' והאריך בזה ומ"ש עוד ובפרמ"ג שם ובפלתי שם אי באי' דרבנן אמרי' דברי' לא בטילה יעוש"ה והנה המהרי"ל בתשובה סי' ע"ז כ' להוכיח מד' התוס' ב"מ ו' ב' ד"ה קפץ דס"ל דברי' אינה בטילה מדאורייתא הובא דבריו בפר"ח ס"ק ג' וגם הוא כ' שכן משמע דעת התוס' וכונתם מהא דכ' התוס' שם וז"ל דהא דדבר שבמנין אפי' באלף לא בטל היינו מדרבנן כו' וברי' נמי לא, הוי כדפרי' בתולין עכ"ל וכנתם כמ"ש התוס' שם צ"ו ב' ד"ה מ"ט דברי' לא הוי אלא היכא דנאסר מתחלת ברייתו ואמאי לא כ' על ברי' נמי הטעם דלא בטל אלא מדרבנן כמ"ש על דבר שבמנין משמע דס"ל דהא דברי' אינה בטילה הוא מדאורייתא ותמה הפר"ת על התוס' הנ"ל דהא כל מידי דחשיבות דלא, בטל אינו אלא מדרבנן והביא שכ"כ התוס' בעצמם בזבחים ע"ג ב' ד"ה אלא בו' ואח"כ הביא ד' התוס' בסוף מעילה כ"א ב' ד"ה פרוטה שכ' וז"ל תימה ולבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה וכ"ת דשיל"מ הוא ע"י פדיון ואפי' באלף לא בטל הא ל"ל דדשיל"מ דרבנן הוא וצ"ל דליכא אלא חד בכיס דליכא ביטול א"נ מטבע חשיב ולא בטל עכ"ל ותמה טל התוס' דהא דלא בטל בדבר אשוב אינו אלא מדרבנן דומיא דדשיל"מ כו' וגם כ' דמהכ"מ אשתמיטתי' ד' התוס' שכ' בפ"ז מהל' מעילה וא"ת ולבטל ברובא וי"ל דדשיל"מ הוא א"נ מטבע תשוב ולא בטל ואינו אלא ד"ת דההוא דדשיל"מ אינו אלא מדרבנן וכ"כ הר"ן בפכ"ש דמשמע ודאי דמדרבנן הוא וכמ"ש התוס' בשלהי מעילה וכ"כ רש"י בפ"ק דביצה וכ"כ הרא"ש בנדרים נ"ח והכי מוכת להדיא בפ' הזהב נ"ג כו' וגם תי' שני כו' אינו אמת דהא נמי דרבנן וא"כ אין לנו בתי' קושי' זו אלא תי' א' של התוס' כו' עכ"ד וכ"כ התוס' להדיא בב"ק ס"ט א' ד"ה כל דהא דדשיל"מ דלא בטל אינו אלא מדרבנן ותמהני מהפר"ח שלא הביא ד' התוס' אלו ועי' בפלתי ס"ק א' שהביא ד' מהרי"ל הנ"ל בשם התוס' ב"מ וגם הביא משמו דדייק נמי כן מד' התוס' במעילה הנ"ל דס"ל דדבר חשוב מה"ת לא בטל ותמה עליהם וגם תמה ש הכ"מ הנ"ל והאריך בזה ליישב ועי' במשל"מ פ"ז מהל' מעילה הל' ו' שתמה נמי על התוס' והכ"מ הנ"ל והאריך בזה והביא ראי' להתוס' מעילה הנ"ל מהא דאמרי' בפ"ק דשקלים שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן כו' ואח"כ דחה זה ועי' בפלתי שם ובישוי"ע ס"ק ד' ובעה"ב ס"ק א' מ"ש ע"ד המשל"מ הנ"ל ועי' בקהלת יעקב ממהרי"ט אלגזי בתוס' דרבנן אות ד' סי' צ"ו שתמה נמי כן על הכ"מ הנ"ל והביא דהכ"מ בעצמו כ"כ בפ"א מהל' תמן דאינו אלא מדרבנן ומה"ת בטל ברוב ועי' בארעא דרבנן מערכת אות ד' סי' ק"ס שהביא ד' הכ"מ פ"א מהל' חמץ בשם הר"ן וגם הביא ד' התוס' ב"ק הנ"ל ועי' בעצ"ל שכ' ע"ד הט"ז הנ"ל דצ"ע דמד' התוס' בע"ז מ' שכ' לחלק בין ציר דבטל ברוב מדאורייתא וגופן הוי ברי' ומשמע דמה"ת לא בטל ועי' בתוס' ב"מ ד"ה קפץ כו' ע"ש דצ"ע עכ"ד וכונתו דמד' התוס' ב"מ נמי מוכח דברי' אינה בטילה מה"ת וכמהרי"ל הנ"ל ועי' עוד בעצ"ל לקמן סי' ק"י סעי' ג' שהק' נמי כן מד' התוס' ע"ז הנ"ל ועי' בחידושי מהרא"ל מ"ש ע"ד התוס' ב"מ וע"ד התוס' מעילה וע"ד הכ"מ הנ"ל והאריך הרבה בזה יעוש"ה ועי' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ח שכ' די"ל דממקום שנלמדו בכ"מ ביטול ברוב דהיינו מן הכתוב אחרי רבים להטות משם נלמד ג"כ לדבר חשוב שאינו בטל מחמת הרוב ומרישי' דקרא דלא תענה על רב לנטות אחרי רבים דדרשי' מינה בפ' אחד ד"מ דד"נ מתחילין מן הצד דקרי בי' לא תענה על רב ופשטי' דקרא ע"כ בהכי מיירי דזימנין לא אזלי' בתר רובא כגון בד"נ שלא יאמר הרב דעתו בתחלה והרוב יחלוקו עליו והורה שאע"פ שבכ"מ דעת היחיד בטילה נתנה התורה חשיבות לפעמים לדעת הגדול שאינה מקבלת הביטול ואף אם יאמר שלכאורה נ' ממשמעות הלכה שזה לכתחלה אבל בדיעבד אם יאמר הגדול דעתו בתחלה אינה מתקיימת כ"א בהסכמת הרוב מ"מ דיינו שהזהירה תורה שלא לחלוק על דעת הגדול והחשוב שלא תבוטל ברוב ואם עברו ע"ז היינו פלוגתייהו דאביי ורבא בתמורה דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד כו' עכ"פ למדנו מכאן לכל המקומות שלא אמרה תורה לבטל ברוב בדבר חשוב כו' וכ' לפ"ז היינו נמי דאפליגו ר"ע ורבנן בערלה בקידוש דר"ט מוסיף אף ככרות של בעה"ב דס"ל שהוא מה"ת ואזיל לחומרא א"כ ש"מ דר"ע ס"ל דר"ת אי' מה"ת ואזיל לטעמי' בס' מעילה דמש"ה לא בטל פרוטה משל הקדש ותי' הב' הנ"ל אמיתי והשתא א"ש דל"ק על התוס' דידהו אדידהו דהא שמעינן להו איפכא בהזהב נ"ג ובכמה דוכתי וגם כ' דפלוגתא דר"י ור"ל בזבחים ובפ' הערל ובפ"ק דביצה אי כל שדרכו לימנות שנינו או את שדרכו לימנות שנינו פליגי נמי בהא דמ"ד את שדרכו ש"ל דאינו אלא מדרבנן ולהכי מסתיי' לאחמורי באת שדרכו לימנות לעולם ומ"ד כל שדרכו ס"ל מדאורייתא נאסר דבר חשוב ומש"ה מחמרינן בה טפי והיינו נמי טעמי' דר"י דס"ל ד"ת אפי' בדרבנן לא בטל והביא ד' הפר"ח הל"ל והשיג עליו וכ' ואכתי קשי' דהא הר"ח פ' כותי' דר"ע ויש מהפוס' שפ' גם כר"מ כל שדרכו לימנות א"כ באמת פסק הלכה נמי מסייע שאל"כ תמה על עצמך שפ' כר"ע וכר"י והיכן מצינו כיוצא בה להחמיר במחלוקת של דבריהם ועוד משנה מפורשת מסייע לן ההוא דתנן פ"ט דבכורות קפץ אחד מן המנויין כו' שהניחו התוס' בתימה פ"ק דמציעא ו' ב' ולדידן אתיא שפיר ולק"מ והיא ודאי ראי' שאין עלי' תשובה דחשיבות דבר שבמנין שאינו בטל ד"ח הוי ואלים טובא דאפי' לקולא אזלי' בתרי' כו' ואח"כ השיג על הפר"ח שכ' דדעת הרמב"ם והר"ש דאי' ד"ת מדרבנן וכ' דמד' הרמב"ם לא משמע מידי דאע"ג דקרי לאי' הללו מדבריהם לא ס"ל שהם מדרבנן כו' דהכי שמעי' להרמב"ם בכל מאי דהוי הלמ"ס דברי סופרים קרי לי' כדחזי' בקידושי כסף כו' א"כ ה"ה לשיעורין הללו לענין דבר שבמנין וכיוצא דלא בטולי ד"ס הס' הם וכד"ת דמו וה"נ מהר"ש לא תידוק מידי דאיהו בשיעור מאה ומאתים מיירי משא"כ בד"א לא שמעי' לי' לגמרי ואח"כ הק' מגיטין נ"ד ב' כו' והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטל כו' ש"מ דאגוזי פרך בטלין מה"ת ואע"ג דקי"ל כר"י בפ"ק דביצה דמחמיר בדבר שבמנין טפי מר"מ וכן פירש"י בהדיא התם כו' ולכאורה קשי' לדידי' כו' דאפי' לדידי' שפיר קמקשי דמדאורייתא חד בתרי בטל כשנתפצעו האגוזים דאזיל לי' חשיבתייהו ור"י בהכי מיירי ואקשי' שפיר דלא הו"ל למקנס בשוגג במידי דמדרבנן בטל אבל כל שלא נתפצעו לעולם מדאורייתא אסורין לר"י כו' עכ"ד וראיתי במיני תרגומא בסוף הס' בליקוטים שם בקידושין נ"ו ב' שכ' דדבר זה אם ד"ת אינם בטלים מדאורייתא או מדרבנן תליא באשלי רברבי דהנה דעת התוס' דהא דאין מבטלין א"ל הוא מדרבנן אבל הראב"ד ס"ל דהוא מדאורייתא כו' ולכאורה מסוגיא זו יש הוכחה לדעת הראב"ד מהא דאמר רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה ואי אמרי' כדעת התוס' כו' א"כ מה ענין תקלה שייך הכא שהרי אף אם צדין אותן בני אדם היתר גמור הוא להם אחרי שכבר נתבטלה ברובא בשלמא לדעת הראב"ד שפיר קא' לא אמרה תורה שלח לתקלה דאם היא אסורה האיך שריא להמשלח לבטל א"ל אבל לד' התוס' כו' קשי' טובא א"ו דהתוס' לשיטתם בב"מ ו' דבע"ח וברי' לא בטל מה"ת הוא ושפיר קא' רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה דאינה בטלה אכן הנך גדולים דס"ל דכל ד"ת דאינה בטל הוא מדרבנן כו' ס"ל כד' הראב"ד דאין מבטלין א"ל הוא מדאורייתא ושפיר קא' רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה והא בהא תליא עכ"ד ולא ידענא מהיכא פסיקא לי' דהתוס' ב"מ ס"ל דד"ת אינם בטלים מה"ת דהאי התוס' הנ"ל כ' דהא דדבר שבמנין לא בטל הוא' מדרבנן וה"ה בע"ח דהוי ד"ח נמי י"ל דס"ל להתוס' דאינו אלא מדרבנן רק על ברי' משמע מד' התוס' דס"ל דהוא מה"ת וכמ"ש במהרי"ל הנ"ל אך הי' לו להביא ד' התוס' בסוף מעילה הנ"ל דס"ל בתי' הב' דהא דד"ח לא בטל הוא מה"ת ועיי' בסי' הקודם ס"ק ג' שכתבתי דלפ"ד הנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' מ"ה שכ' דביבש ביבש לכ"ע אסור לבטל א"ל מה"ת א"כ לא תליא הא בהא דהא התם מיירי ביבש ביבש דלכ"ע הוי מה"ת והארכתי בד' הנו"ב יעוש"ה ועי' בטוב טו"ד מהדורא תליתאי סי' רנ"א מ"ש בד' התוס' דע"ז מ' ובד' התוס' ב"מ ו' הנ"ל והאריך בזה ועי' בישוי"ע ס"ק ג' שכ' להסתפק דהא דאמרי' דד"ח אינו בטל רק מדרבנן אי גם לקולא נאמרו הדברים כו' או רק לחומרא אמרי' כן כו' וכ' דמד' התוס' ב"מ הנ"ל כו' נ' דכיון דמה"ת בטל דבר' שבמנין לא הי' לנו להקל לפוטרו מן המעשר מבואר מדבריהם דרק לחומרא אמרי' דדבר שבמנין לא בטלי' אבל לא לקולא שיפטור במעשר ואף דזהו שוא"ת ופשיטא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת ס"ל להתוס' דלא הוי רצון חכמים לתקן רק להחמיר ולא להקל אמנם בשימקו"ב שם כ' בשם ר' פרץ ליישב קושי' התוס' בדרך זה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אף להקל ולפטור ממעשר והוא כ' טעם אחר והאריך בזה ועי' באמרי בינה דיני בב"ה סי' י"ז שכ' ע"ד הט"ז הנ"ל שכ' דאי הוי ודאי ברי' כו' אלא שהאי' ס' אפי' באלף לא בטל דלכאורה הי' נ' דבמאה בטל כשהוא ס' אי' מהא דמבואר בירושלמי גבי נטיעה של ערלה כו' ואח"כ כ' דדוקא גבי ערלה וכה"כ כו' נתבטל במאה כו' אבל גבי נבלה כו' אפי' באלף לא בטל כו' והאריך בזה ועי' ברמ"ץ חיו"ד סי' נ"ד מה שהק' ע"ד הט"ז הנ"ל דהא הוי ס' חסרון ידיעה כו' שהאריך בזה יעוש"ה ועי' בחו"ד ס"ק א' ובהגהות רע"א על הגליון ובמקמ"ח מ"ש בזה:

ב שיש בה אפרוח. עי' בכרתי ס"ק ג' מה שהק' דממ"נ אם ניכר יקחנו ואם אינו ניכר מנא ידע וע' בחו"ד ס"ק ג' מ"ש ליישב והאריך בזה ועי' בהגהות אמרי ברוך וכבית יהודא מ"ש על החו"ד והאריכו בזה יעוש"ה:

ג מתחלת ברייתו עי' בחו"ד ס"ק ה' שהביא ד' הפלתי ס"ק ד' שרצה להתיר הנמלה מטעם ברי' כיון שאינן נאסרין עד אחר שפירשו הרי לא נאסרו מתחלת ברייתן והשיג עליו מהא דאכל נמלה לוקה ד' פוטיתא לוקה ה' ומיירי בהנך תולעים שאינן נאסרין רק עד אחר שפי' כו' והטעם דא"צ כזית בהנך הוא ג"כ משום ברי' אלמא דוה חשיב ג"כ ברי' כו' וכ' דכונת המחבר כמ"ש הרשב"א בתה"א ק"ד כו' דהעיקר תלוי באם אסור מחמת עצמה או מחמת ובר אחר כו' וה"נ קודם שפי' לא מקרי שרץ הארן כלל וכיון דאחר ששמן שרץ הארץ לא הי' להן היתר מקרי אסורין מתחלת ברייתן כו' עכ"ד ועי' בטור האבן סי' כ"ו שהשיג ג"כ על הפלתי מד' הרשב"א בתה"א והאריך בזה ופ' דמקרי אסורין מתחלת ברייתן ועי' בהגהות אמרי ברוך מ"ש ע"ר החו"ד הנ"ל ועי' במטה יהונתן בהגהות ר' בצלאל מו"ץ דק"ק ווילנא מ"ש על הטור האבן הנ"ל ועי' בכתב סופר חיו"ד סי' ס"ג מ"ש ע"ד פלחי הנ"ל והאריך הרבה בזה ללמד זכות על ישראל יעוש"ה ועי' בישוי"ע ס"ק ב' ובעצ"ל מ"ש והאריכו בזה:

סעיף ב

ד השאר מותר. עי' ש"ך ס"ק ח' שהק' דהא הוי אי' דבוק כו' ועי' בביאורי הגר"א ס"ק י"ז שכ' ולשיטת ההג"ה בסי' ע"ג וסי' צ"ב בשאין דבוק בו עכ"ד והיינו דס"ל כהש"ך דכאן הוי אי' דבוק ועי' בפלתי ס"ק ה' שכ' על הש"ך לא ידעתי כיון דכל טעם אי' דבוק דלפעמים יהי' בתוך התבשיל מה דאין נו ש' ובאי' ורבנן איך ניחוש הא הוי ספד"ר ולקולא ובפרט בשומן הציד ודעת המחבר דלא החמירו כלל בו עכ"ד ועי' פרמ"ג בש"ד ס"ק א' שהביא בשם המנח"י כלל מ"א אות ז' שכ' ליישב דשומן מחמת ישראל קדושים וגם כמה דעות הואיל ואין גיה"נ אוסר ה"ה שומן לא החמירו בו אי' דבוק וממשנה אין ראי' דס"ל יש בגידין בנו"ט עכ"ד והיינו כעין ד' הפלתי הנ"ל ועי' במקמ"ח מ"ש ע"ד הפלתי והביא ד' הפרמ"ג הנ"ל וכ' דאף דהפוס' הוציאו דין זה דאי' דבוק ממתני' דירך שנתבשל בה גיה"נ כו' היינו משום דמתני' אתיא כמ"ר יש בגידין בנו"ט כו' משא"כ לדידן דקי"ל אין בגידין בנו"ט כו' אין להחמיר ומיישב בזה קושי' התוס' חולין פ"ט ב' ר"ה אם יש והאריך בזה ובאמת הפרמ"ג הנ"ל בעצמו כ' דממשנה אין ראי' דס"ל יש בגידין בנו"ט ועי' בעצ"ל מ"ש ע"ד הפלתי הנ"ל ועי' בישוי"ע ס"ק ה' שכ' ליישב קושי' הש"ך הנ"ל דיש לחלק דבאי' דרבנן שיש לו קצת עיקר מה"ת אמרי' חענ"נ כו' משא"כ באי' דרבנן שאין לו עיקר מה"ת בזה ל"א נ"נ כו' ומתני' ס"ל דיש בגידין בנו"ט בזה חשוב שמנו של גיד יש לו עיקר מה"ת אבל מאחר דאין בגידין בנו"ט כו' חשיב האי' אין לו עיקר בשל תורה וא"כ ל"א חענ"נ באי' דבוק כו' עכ"ד והיינו כעין ד' הפלתי והמנח"י הנ"ל:

ה ואם נימוח. עי' ט"ז ס"ק ה' מ"ש בשם הרשב"א ועי' בחו"ד ס"ק ז' מה שהק' עליו וכ' דודאי א"א לומר דאין לגיד טעם כלל דאיך יפלגו תנאים אם יש בגידין בנו"ט כיון דיכולין לטעום ויטעמנו קפילא א"ו דיש לו טעם רק שחולקין אם יש כח בהטעם לאסור אחרים אבל כשנמוח הגיד ונתערב הגיד וניכר טעמו של גיד הרי אוכל הגיד בטעמו שאסר רחמנא ולכן צריך ס' נגדו לבטל טעמו עכ"ד וכ"כ במטה יהונתן כהחו"ד ובאמת דבריהם תמוהים וכמו שתמה בבית יהודא כיון דאין כח בהטעם לאסור אחרים כו' א"כ מה בכך שנתערב גוף הגיד ואינו ניכר הא הגיד בטל ברוב וא"ל דהא טכ"ע ואוסר התערובות דהא אינו יכול לאסור התערובות דאין בגידין בנו"ט ומה בכך דאוכל הגיד בטעמו שאסר רחמנא הא בכה"ג לא אסר רחמנא כשנתערב דבטל ברוב אלא העיקר שהוא מדרבנן כיון שהוא טעמו וממשו אסרו חכמים אף שאינו נו"ט לשבח עכ"ד ועי' בהגהות אמרי ברוך על החו"ד שציין על הגמ' פסחים כ"ב א' וכונתו שמד' הגמ' שם דקא' כשהותרה נבלה היא וחלבה וגיה הותרה ופריך הניחא למ"ד יש בגידין בנו"ט אלא למ"ד אין בגידין בנו"ט מאי איכא למימר כו' משמע דפליגי בגוף הגיד אם יש בו בנו"ט דלא כהחו"ד הנ"ל ועי' בישוי"ע ס"ק ו' מ"ש על הט"ז:

ו ג"כ ס'. עי' בישוי"ע ס"ק ז' שכ' דמ"מ ל"א בזה חענ"נ להצריך ס' נגד כל התערובות כיון דלית בה טעמא אינו דרך בישול בב"ת כו' ולא גרע מכבוש ומליח כו' דל"א בי' חענ"נ עכ"ד ובס"ק ח' כ' דדין זה של הש"ע יש לו מקום מד' הגמ' חולין צ"ו א' דקא' מב"מ דליכא למיקם על הטעם בס' כו' והאריך בזה יעוש"ה:

סעיף ג

ז ונאבדה . עי' במקמ"ח שכ' דמשמע מד' הש"ע דאם נמצא הברי' מותרת הקדרה והנה אם בדק קצת הקדרה ומצא הברי' ושוב לא בדק לכאורה היינו על ובדק ואשכח דקא' בפסחים י' דתליא בפלוגתא דרבי ורשב"ג כו' א"כ לדעת הפוס' כרשב"ג צריך לבדוק כל הקדרה אף אם בדק קצת ומלא הברי' מ"מ צריך לבדוק כל הקדרה דשמא זו אחרת היא והברי' נשאר בתוכה ולא מהני הבדיקה כלל וכ' ליישב עפ"ד הרשב"א שהביא הש"ך לעיל סי' פ"ד ס"ק כ"ט כו' דהוי ב' ספי' שמא הי' שם רחש כו' שמא נימוח כו' וכיון שכן ל' ברור אם נמצא הברי' בקצת מהקדרה מותר השאר וא"צ בדיקה כוי מ"מ מידי ספי' לא נפקא דשמא זו היא הברי' כו' ואת"ל לא זו היא והברי' עדיין נשארת בתוכה שמא נימוח ושפיר הוי ס"ס עכ"ד:

סעיף ד

ח ג' תולעים. עי' ט"ז ס"ק ו' שהביא ד' הב"ח שכ' דיש להחמיר בב' כיון דלרבי הוה חוקה בב' זימני והשיג עליו דהא כ' הרא"ש בפ' הבע"י דבנשואין ומילה קי"ל כר' משום דס' נפשות להקל משמע בשאר דוכתי קי"ל כרשב"ג דדוקא בג' זימנין הוה חוקה וכן עיקר ובפירוש כ' הב"י בשם הר"ן בסי' פ"ד דבפעם אחת או ב' מותר התבשיל עכ"ל וכ"פ הפר"ח ס"ק י"ד כהט"ז ומשמע מד' הט"ז דאף דאי' תורה בג' זימני הוה חזקה רק בס' נפשות ב' זימני וכ"כ הפרמ"ג במשב"ז ס"ק ו' דכן משמע מד' הט"ז ועי' בביאורי הגר"א ס"ק כ' שכ' ע"ד המחבר כמ"ש בפ' הבע"י ס"ד ב' וכמ"ש הרשב"א והנ"י שם דמספקא כמאן הלכתא ולפיכך בנשואין דסכנתא אזלי' לחומרא אבל ווסתות דרבנן לקולא וכן שור המועד מעמידין הממון בחזקתו והמע"ה ומלקיות משום דעבר על כריתות אזלי' לחומרא כו' וה"ה כאן כיון דבדרבנן אזלי' לקולא עכ"ד והיינו כהט"ז הנ"ל לענין דינא אבל לא ס"ל כדמשמע מד' הט"ז דאף באי' תורה אזלי' לקולא אלא ס"ל דדוקא בדרבנן אזלי' לקולא אבל לא באי' תורה ועי' בישוי"ע ס"ק ט' שהביא ד' הרא"ש שכ' דבאי' תורה מחמירין בב' פעמים וטעם דקי"ל בווסתות דבעי' ג"פ משום דווסתות דרבנן אבל בשל תורה מחמירין בב' פעמים וכ' דנ' דהיכי דיש חוקה אין בידינו להוציא מחזקתו עד ג"פ והירקות הוחזקו מקודם שלא הי' בהם תולעים לכך בעי' ג"פ וגם אפשר לומר דכאן כיון דאין ס' רק על התבשיל וז"א רק מדרבנן כו' לכך לא החמירו עד שיתחזק בג"פ עכ"ד ועי' בפלתי ס"ק ז' שכ' ע"ד הט"ז דהא ליכא כאן אי' של תורה כלל דהא דלא נתבטל הוא רק מדרבנן וא"כ פשיטא דבעי' ג"פ ומה בכך דגוף אי' תורה דם נדה דאורייתא רק ווסתות דרבנן ובעי' ג"פ וה"ה בזה עכ"ד ועי' במנח"י כלל מ"ו אות כ"ט שהשיג על הט"ז הנ"ל דקובע הל' כרשב"ג והאמת אינו כן דאדרבה מדכ' הרי"ף והרא"ש בפ' הבע"י ומסתברא דמילה כנשואין דבב' זימני הוה חזקה דס' נפשות הוא וס"נ להקל וכן לענין נשואין דקטלנית עכ"ל וא"כ לענין חשש אי' דאורייתא כמו בתולעים ודאי קי"ל ספי' דאורייתא לחומרא ובב' זימני הוה חזקה וזה הטעם עצמו הוא בנשואין ודוקא לענין ממונא אזלי' לקולא וכמ"ש הרא"ש עצמו שם בסוף דבריו מבואר להדיא מדבריו שם דבס' אי' לחומרא וכן מבואר שם להדיא בתשובת הרשב"א כו' עכ"ד ועי' בסיף הס' בסולת למנחה שם מ"ש בזה ועי' בבינת אדם סי' נ"ד שהשיג על המנח"י וכ' דהמעי' בהרא"ש שם יראה להדיא שכ"כ אליבא דמ"ד בב' זימני הוה חזקה אפי"ה מודה לענין ממונא אבל אנן קי"ל בג' זימני ולכן כ' דוקא בנשואין ומילה דהוי ס' נפשות אמת בנ"י משמע להדיא דדוקא בווסתות דרבנן קי"ל בג' זימני דהיינו ללא למפרע כו' עכ"פ מכל הפוס' משמע וגם מהרשב"א תשובה סי' קמ"ב משמע דבעי' ג' תולעים והביא ד' המנח"י שם שכ' דאין זה ענין לזה ולא כ' שום טעם וכ' הוא דודאי אינו דומה כלל דהתם בנשואין ומילה אין כאן חזקה שנאמר דחזקה זו מוציא מחזקתה ולכך אמרי' בב' זימני כו' אבל הכא אדרבה הירקות יש להם חזקה שאין כאן תולעים ואינו אלא מיעוט דשכיח וא"כ להוציא מחזקתם לכ"ע בעי' ג' וא"כ יש לסמוך ולהתיר עכ"ד וכ"פ בחכ"א שם סי' כ"ב דבעי' ג' תולעים והיינו כטעם הא' שכ' הישוי"ע הנ"ל ומ"ש המנח"י שם ראי' מד' הרשב"א בתשובה כבר כ' הט"ז דט"ס הוא בהרשב"א ועי' ביד אברהם שכ' להביא ראי' מעירובין צ"ו ב' ופ' באו"ת סי' ל"ט גבי חזקה דמומחה גבי תפילין דבעי' בדיקה ג"כ ג"פ ובחידושי הריטב"א שם כ' דקי"ל כרשב"ג התם דבעי' ג"פ דהלכתא כותי' נגד רבי שהי' אביו ועוד דרב קאי התם כותי' דרשב"ג ועי' בסנהדרין פ' והביא ד' הבר"י באו"ת שם בקו"א שכ' דבאי' תורה אזלי' לחומרא עכ"ד ובחידושי הריטב"א שם מסיים וז"ל וביבמות אמר נשואין ומלקות כר' ווסתות ושור המועד כרשב"ג ומילה כנשואין דס' נפשות להקל כו' הרי הל' כרשב"ג מן הטעם שאמרו שאין הל' כר' במקום אביו עכ"ל הרי מבואר להדיא מד' הריטב"א אלו דאף באי' תורה אזלי' לקולא ובעי' ג"פ והיינו כהט"ז הנ"ל אך בחידושי הריטב"א חולין ג' ב' ד"ה כגון כ' וז"ל א"נ משום פלוגתא דר' ורשב"ג דאפליגי אי בב' זימני הוי חזקה או בג' והא קי"ל דכל האיסורין ב' זימני הוי חזקה עכ"ל הרי דס"ל דבאי' תורה בב' זימני הוי חזקה היפך ממ"ש בעירובין הנ"ל וסותר ד"ע וכן משמע מד' הריטב"א ביבמות ס"ד ב' ד"ה נשואין דס"ל כמ"ש בחולין הנ"ל דבאי' תורה בב' זימני הוי חוקה ועי' במגיה דהביא דהבר"י באו"ת סי' ל"ט ובשיורי ברכה שם ובמחזיק ברכה וביו"ד סי' י' וסי' פ"ד ובאה"ע סי' ט' עמד בזה על הריטב"א הנ"ל ואין הבר"י ת"י ועי' בבכור שור חולין נ"ח ב' ד"ה הני שהשיג נמי על הט"ז הנ"ל דהמעי' בתשובת הרשב"א סי' קי"ג יראה שאינו כן כו' וכפל ושלש שם בעני חזקה זו ובכ"מ לא הזכיר כ"א ב' בדיקות או ב' מציאות ולפ"ז צ"ל הא דהזכיר השואל שנמצא ג' תולעים היינו משום דמעשה שהי' כך הי' וה"ה לב"פ וכ"מ מהרשב"א הביאו הב"י סי' קפ"ז דהא דבעי' ברואה מ"ת ג"פ משום דבכלל ווסתות הוא דאפסקו הל' כרשב"ג משמע דאי לא"ה סני בב"פ כו' ומ"ש הט"ז דמוכח מהרא"ש דבליכא סכנת נפשות בעי' ג' זימני המעי' שם יראה דלא משמע מידי שהרי ד' הרא"ש לקוחים מד' הרי"ף שם שכ' וז"ל ומסתברא דמילה כנשואין דבב' זימני הוי חזקה דסנ"פ הוא וסנ"פ להקל עכ"ל וכונתו דאע"ג דבגמ' לא אפסק כר' דהוי חזקה בב"פ אלא בנשואין ומלקיות ואפשר דדוקא התם אבל במילה דאיכא ביטול מצוה לא להכי כ' דמסתברא דבסכנ"פ עדיפא ודוחה כדקי"ל בכל דוכתא וכן נמי כונת הרא"ש והא דכ' ומסתברא דמילה ונשואין בב' זימני כו' דסנ"פ הוא כו' היינו לאשמועי' דין מילה כהרי"ף ואגב כ' נמי נשואין תדע דהא כ' לפני זה ואסיקנא נשואין ומלקות כר' כו' אלמא דבמלקיות נמי ס"ל להרא"ש כר' והא דלא כללו בתר הכי בהדי נשואין ומילה משום דלא נהוג האידנא ובהר"ן שם משמע להדיא איפכא דכ' שם דהאי מלתא ספי' הוא ולהכי במילה ונשואין לחומרא ובמלקיות אע"ג דסנ"פ כו' מחמירין ובווסתות דרבנן לקולא עכ"ל משמע דאי הוי דאורייתא יש לילך לחומרא וצ"ל לפ"ז שמ"ש הר"ן בשם הראב"ד הביאו הב"י סי' פ"ד גבי תולעים דבג' הוי חזקה היינו משום דכ' שם עוד ס' שמא נימוח ואפשר דחשיב הר"ן והראב"ד להא ס"ס ס' אי בב"פ הוי חזקה וס' נימוח א"נ דלא הוי חזקה אלימתא דדלמא אתו קצת מעלמא תדע דהראב"ד כ' גבי תולעים הובא בב"י סי' פ"ד אבל אם נמצאו ג' או ד' כו' וקשה ד' ל"ל אלא כמ"ש ויש לתמוה אט"ז דס"ל דדוקא בסכנה סגי בב' זימני הא פסקי' בא"ע סי' קנ"ד סעי' ט"ז י"ז דבב"פ הוי חזקה כו' ומה שהק' הב"ח ב' תשובות הרשב"א אהדדי לק"מ שמה שהביא הב"י בשמו סי' פ"ד כי' ובסי' ק' הכל אחד ולוקח מתשובותיו סי' קי"ג רק שבסי' ק' הביא ד' השואל ששאל המעשה כמו שהי' כו' ובסי' פ"ד הביא ד' תשובתו דמשמע שם דבב"פ סגי והא דפ' הש"ע בסי' פ"ד דבעי' ג"פ היינו משום דפ' כהר"ן בשם הראב"ד דס"ל דהרשב"א ה"ל יחיד לגבייהו אבל לדינא ג' דיש להחמיר בדאורייתא כהב"ח הרשב"א והגדולים שהביא השואל שם דאפי' אי אשכח ב' תולעים הוי חזקה עכ"ד ובסוף הס' בהשמטות שם כ' דמה דאפשר בבדיקה כגון לסנן הרוטב כיון דאפשר להכיר האי' ה"ל דאורייתא ובב' זימני הוי חזקה אבל אם א"א בבדיקה דבכה"ג בטל מדאורייתא אין לאסור כ"א בג' זימני עכ"ד והיינו דס"ל כהמנח"י הנ"ל ומ"ש דבהר"ן ביבמות שם משמע להדיא איפכא כו' וכ' דלפ"ז צ"ל שמ"ש הר"ן בשם הראב"ד כו' גבי, תולעים כו' משים דכ' שם עוד ספי' כו' לא נהירא דביבמות הנ"ל הוא הנ"י ולא הר"ן ואין כאן שום סתירה בד' הר"ן דהר"ן ס"ל דבג' זימני הוי חזקה והנ"י ס"ל דבדאורייתא אזלי' לחומרא דבב' זימני הוי חזקה ועי' בראש אפרים סי' ל"ו ס"ק ע"ב שהביא ד' הבכ"ש הנ"ל והאריך בזה ובקונטרס הראיות שם לסי' ל"ו אות ל"א הביא ד' המחזיק ברכה חיו"ד סי' י' וסי' פ"ד שתמה על הבכ"ש והמנח"י הנ"ל שנעלם מהם ד' הרא"ש בפ' המקבל שכ' להדיא דהיכא ולא אפסק הלכתא נ' דהל' כרשב"ג דהוי אבוה ורבו' דרבי והק' ע"ז דהרא"ש בפ' ואמ"ג גבי אי מסלפ"ת נאמן לענין אבילות מייתי שם בשם ראבי"ה ראי' מהתוספתא דפליגי בה רשב"ג ור' וכ' דקי"ל כר' מחבירו ואע"ג דאביו פליג כיון דלא פליג עלי' אלא יחידאה הל' כר' מחבירו קרי' בי' דכל שעתא הל' כותי' לבד מהיכא דרבים פליגי עלי' וכן פירש"י בפ' ז"ב ורשב"ם בפ' ג"פ כו' א היכא דאמרי' הל' כר' מחבירו ולא מחביריו ה"נ היכא דפליג אביו עלי' אע"ג דרבי' הי' כיון דלאו רבים פליגי עלי' כו' ושוב כ' הרא"ש שם שאין נ' ראי' לר' מאיר דשאני התם דהפירות הוא שלו כו' עכ"פ משמע מדבריו דבהא כהראבי"ה ס"ל דאע"ג דרשב"ג אבוה ורבי' דר' מ"מ הל' כר' וכן מוכח מד' ר' מאיר שלא דחה הראי' מחמת זה ועכ"פ ד' הרא"ש לכאורה סותרין זא"ז והביא ד' המחזיק ברכה חאו"ח סי' רמ"ח שעמד בזה כו' והביא גם ד' המחזיק ברכה בקו"א ביו"ד סי' פ"ד שהק' ד' הנ"י אהדדי מהא דיבמות להא דפ' המקבל כו' וכ' ליישב כו' והביא ד' התשב"ץ ח"ב סי' כ"ו דמשמע דדוקא היכא דאיכא סכנ"פ קי"ל כר' כו' והאריך בזה יעוש"ה ולא הביא ד' הרא"ש בפ' הנזקין סי' ה' שכ' נמי כמ"ש בפ' המקבל הנ"ל דל"א הל' כר' אלא לגבי חבירו ולא לגבי אביו ועי' בביאורי הגר"א על הרא"ש בב"מ שם שהק' נמי ד' הרא"ש אהדדי והניח בצ"ע ועי' בקרבן נתנאל במוע"ק שם אות ק' שהק' נמי ד' הרא"ש אהדדי מפ' הנזקין הנ"ל והניח בצ"ע ולא הביא ד' הרא"ש בפ' המקבל הנ"ל ועי' ביד מלאכי כלל ה' סי' רל"ח מ"ש לישב ד' הרא"ש הנ"ל והאריך בזה ועי' בסדר התנאים, מר' יוסף טוב עלם ובס' הכריתות ימות עולם שער ג' אות ד' ובסוף הס' בתחלת חכמה שם ובהליכות עולם. שער ה' פ"א ובכללי הגמ' למהרי"ק שם וביבין שמועה שם מ"ש בזה ועי' בש"ך לקמן סי' קכ"ז. ס"ק כ' שכ' דקי"ל הל' כר' מחבירו נגד רשב"ג אביו והוא נגד ד' הרא"ש בפ' הנזקין ופ' המקבל הנ"ל וכן הק' בנימוקי הגרי"ב שם על הש"ך והניח בצ"ע וציין ע"ד רש"י דפ' ז"ב ורא"ש פ"ג דמוע"ק הנ"ל ועי' בעה"ב לעיל סי' פ"ד ס"ק ד' מ"ש ואכע"מ להאריך בזה וא"כ לענין אי' דאורייתא נ' דהוי ספי' דדינא ויש להחמיר דבב' זימני הוי חזקה אבל היכא דהוי אי' דרבן כגון הכא דהא דברי' אינה בטילה הוא מדרבנן אין לאסור רק בג' זימני וכנ"ל ועי"ש עוד בישוי"ע מ"ש לענין ברי' אי בטילה בתתק"ס ומ"ש בד' הרשב"א שהביא המחבר לקמן סי' ק"ב סעי' ב' ומ"ש ליישב קושי' הש"ך שם ס"ק ז' ועי' בפלתי ס"ק ס"ק ב' ובחידושי מהרא"ל מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה:

תוכן העניינים

יד אליעזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה