יגל יעקב· רבי יעקב חיים סופר
ספר במדבר · פרשת שלח לך
שלח לך אנשים וכו' הא דסמך פרשת מרגלים לפרשת מרים ללמד כמה חומרו של לשה"ר דלאו דוקא גורם לאדם להצטרע כמו שמצינו גבי מרים שספרה על משה רבע"ה אלא פעמים גורם לו לאדם גם מיתה ר"ל כמו המרגלים שבשביל שספרו לשה"ר על ארץ ישראל מיתו מיתה משונה ב"מ כמש"ה וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגכה וכו' ועוד בא ללמד דלאו דוקא יחיד המספר לשה"ר עונשו מרובה אלא אפי' מרובים כמו שמצינו במרגלים שהיו עשרה ונקראו עדה ואפי' הכי לא ויתר להם והחי יתן אל לבו:
שלח לך אנשים, הא דאמר תיבת לך ולא אמר שלח אנשים עיין פי' רש"י ז"ל ועוד נראה לפרש על פי מ"ש הרב ז"ל [בע"ח שער ל"ב] שמשה רבע"ה הוא בחינת יסוד אבא שבתוך ז"א וכל הדור ההוא דור המדבר כולם נכללים במשה כמש"ה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, והטעם לפי שכולם יוצאין מהארת יסוד אבא שבתוך ז"א אשר הוא נקרא בחינת משה ואלו המרגלים הם ניצוצי הארת משה יסוד אבא אשר בהאירם ברחל הנקראת אימא נקראו מרגלים לפי שהולכין לרגל ארץ לא להם כי שורשם אינם משם רק מהארת דור המדבר הנקראת לאה אשת יעקב עי"ש וז"ש שלח לך אנשים ר"ל משלך כי האנשים האלו מנצוצים שלך הם, לתור את ארץ כנען להאיר ברחל שהיא ארץ ישראל:
או יאמר שבא לרמוז אל האדם שלא יתן כל ענייניו ועסקיו ומחשבותיו דוקא על ענייני העוה"ז אלא צריך ליתן דעתו ומחשבותיו תמיד גם על ענייני העוה"ב שהיא עולם הנצחית, כיצד יעשה וכיצד יזכה וכיצד יזהר שלא לבא לידי חטא ולא לידי עבירה, כי צריך האדם לעשות תחבולות הרבה כדי להינצל מיצה"ר וכל הגדול יצרו גדול ממנו וצריך ליזהר ביותר, וז"ש שלח לך אנשים [כי אנשים רומזים אל האברים כמ"ש ז"ל על פסוק עיר קטנה ואנשים בה מעט עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו האיברים] ר"ל שליחות איברים שלך שלח אותם לתור את ארץ כנען היא ארץ הנצחית כיצד תזכה לה אשר אני נותן לבני ישראל אלו הצדיקים והישרים, כי ישראל ירה על יושר ישר אל, וז"ש ג"כ ויתורו את ארץ כנען ולא אמר ויתורו את הארץ, כי ארץ כנען ר"ת גי' כ"א כמניין שם אהיה שהוא בבינה שהיא עולם הבא כמבואר בדברי הרב ז"ל:
כולם אנשים ראשי בני ישראל המה, פי' רש"י ז"ל אותה שעה כשרים היו, והקשו המפרשים ז"ל הא לקמן כתב רש"י וילכו ויבואו מקיש הליכתם לביאתם, מה ביאתם בעצה רעה, כך הליכתם ויש לישב על פי מ"ש במדר"ר רבי יהושע אומר למה היו דומין למלך שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה, אמר לו הבן אלך ואראה אותה שלא היה מאמין לאביו, מיד הוקשה הדבר והרע לאביו, אמר אביו מה אעשה, אם אומר לו איני מראה אותה לך, עכשיו הוא אומר כעורה היתה, לפיכך לא רצה להראותה, לסוף אמר לו ראה אותה ותדע אם כזבתי לך, ובשביל שלא האמנת בי קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אלא לבנך אני נותנה, וכך הקב"ה אמר לישראל טובה הארץ ולא האמינו אלא אמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו, אמר הקב"ה אם מעכב אני עליהם הם אומרים על שאינה טובה לא הראה אותה לנו אלא יראו אותה ובשבועה שאין אחד מהם נכנס לתוכה, שנאמר אם יראו את הארץ אשר וכו' עכ"ל א"כ זה שכתב רש"י ז"ל כשרים היו באותה שעה ר"ל בשעה שנבחרו אבל אח"כ כשהתחילו בהליכה וההליכה ההיא לא היתה טובה בעיני המקום כמ"ש בשם המדרש אז בא יצה"ר ונכנס בהם להחטיאם ויכול להם לכך כתב רש"י ז"ל מה ביאתם לרעה כך הליכתם:
ועל פי האמור יש לישב ג"כ מה שהקשו המפרשים ז"ל על מה שפי' רש"י ז"ל על פסוק ויקרא משה להושע בן נון הושע יה יושיעך מעצת מרגלים, והקשו אם ראה משה שישחיתו למה לא בירך את כולם, שלא ישחיתו דרכם, וכי בשביל שהיה יהושע תלמידו היה מברכו שינצל מהחטא ולא כולם, אבל ע"פ האמור ניחא שראה משה רבע"ה שלא טוב עשו בעיני ה' לשלוח מרגלים ונשבע שאין אחד מהם נכנס לארץ, וא"כ היאך יברכם להנצל מן החטא לעשות היפך דבריו ית' לכן לא בירך כ"א יהושע בלבד שהיה ראוי לברכה שלא מש מתוך האהל ועתיד להכניסם לא"י:
עלו זה בנגב וכו' רמז יש בו אל מ"ש רז"ל אין יצה"ר מתבטל אלא על ידי התירה, וכאמור בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, כי נגב רומז אל התורה כאמר ז"ל הרוצה להחכים ידרים, הר רומז אל יצה"ר כאמרם ז"ל לעתיד יצה"ר נדמה לצדיקים כהר גבוה מאד ואומרים היאך יכולנו לכוף את ההר הזה וז"ש עלו זה בנגב ר"ל תעסקו בתורה הרמוזה בתיבת נגב, ואז ע"י זה ועליתם אל ההר ר"ל תתגברו ותעלו על יצה"ר הנדמא להר כי לא יוכל לעשות לכם דבר:
או יאמר במ"ש רז"ל ע"י עסק התורה ישראל נגאלין כמש"ה גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, וז"ש עלו זה בנגב ר"ל ע"י שתעסקו בתורה הרמוזה בתיבת נגב, אז ועליתם אל ההר, ירושלים ובית המקדש שנקראו הר כמש"ה לכו ונעלה אל הר ה' וכו':
או יאמר במ"ש הרב ז"ל כי יש י"א ניצוצות קדושה בקלי' נוגה עשר פנימים ואחד מקיף בסוד י"א סימני הקטרת ובכל יום אנחנו מבררים מהם באמירת פיטום הקטרת ומעלים אותם אל הקדושה (כמבואר בע"ח שער מ"ט פ"ג ובשער הכוו') וכאשר נגמר בירורם אז יבא לנו הגואל ונעלה אל הר ה' כי עלו זה ס"ת גי' י"א, ותיבת בנגב ע"ה גי' נגה כי בלא ואו כתיב וז"ש עלו זה בנגב ר"ל הרימו י"א ניצוצות שהם בנגב, אז ועליתם אל ההר זה הר ה' שיבא הגואל וגאל אתכם:
עלה נעלה וירשנו אותה, כפל הדברים עלה לרמוז אל עלייה ראשונה שהיתה ביציאת מצרים, נעלה רמז אל עלייה שניה שהיתה בבית שני וירשנו אותה לעתיד כי שתי עליות ראשונות לא נתקיימה בידנו לירושת עולם כי חזרו ולקחו ממנו לכן לא נזכר בה כי אם עלייה לבד אבל לעתיד שתהיה ירושת עולם נאמר בה וירשנו אותה כי זו היא ירושה העיקרית כי יכול נוכל לה, אחת כשכבשוה ביציאת מצרים ואחת לעתיד כי בעליית בית שני לא נלחמו על הארץ כי היו משועבדים תחת יד מלכי מדי ופרס אבל ביציאת מצרים היה מלחמה וכן לעתיד כמש"ה וצא ה ונלחם בגוים השם הצרים על ירושלים וכנגד שני מלחמות אלו אמר יכול נוכל לה:
אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם כמשמעו זה דור המדבר שלא זכו לעלות ולראות את ארץ ישראל בעת ההיא, וכל מנאצי שאר אנשים שא נם מהוגנים לא יראוה לעתיד כמ"ש ז"ל (במסכת ב"ב פ"ה) אמר רבה א"ר יוחנן לא כירושלים של עוה"ז, ירושלים של עוה"ב, ירושלים של עוה"ז כל הרוצה לעלות עולה, ירושלים של עוה"ב אין עולין לה אלא מזומנים:
והיה באכלכם מלחם הארץ והיה לשון שמחה כידוע, ובא לרמוז כי בשעת האכילה צריך האדם להיות בשמחה כדי שתשרה רוח קדושה, לא בהיכך שיהי' עצב כי ע"י העצבון שורה לילית כי כן שמה מל' יללה והטעם כי יש נצוצות קדושה בתוך המאכלים וכשאוכלם האדם מתבררים ועולים כמבואר בשער המצות פ' עקב, ועל כן לא יתן שליטה לחיצונים בעת ההיא וכן לא ידבר דברים שאינם צריכים בעת ההיא, ובפרט דברים בטלים שאסורים לדבר בהם בכל זמן, אלא צריך לעסוק בדברי תורה, וז"ש תרימו תרומה, כי תרומה רומז אל התורה תורה מ' ר"ל תורה שנתנה לארבעים יום, וז"ש והיה באכלכם מלחם ר"ל תרו בשמחה לכשתאכלו מלחם הארץ ועוד תרימו תורה מ' שתעסקו בתורה, וע"י זה לה' כאלו אכלתם משלחנו של מקום כמ"ש ז"ל של"ה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משלחנו של מקום שנאמר וידבר אלי השלחן אשר לפני ה', ולא דוקא שלשה אלא אפי' אחד, כמ"ש ז"ל ומנלן שאפי' אחר שעוסק בתורה, ששכינה כנגדו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אלין וברכתיך:
והיה לכם לציצית וכו' וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם וכו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי וכו' י"ל למה כפל הדברים, שאמר וזכרתם את כל מצות ה' וכו' וחזר ואמר למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי ועוד למה בתחלה אמר וזכרתם את כל מצות וכו' שהניח הזכירה אצל מצות ה' ואח"כ אמר ועשיתם את כל מצותי שהניח העשיה אצל המצות, ונלע"ד בס"ד במ"ש הרב ז"ל לבע"ח [בע"ח שער מ' פ"ב] כי כל בחינת מצות מעשיות וברכות הם כמו ציצית ותפילין ואכילת מצה וסוכה ולולב וכיוצא בזה כולן הם בחיצוניות העולמות וכו' ובל מצוה שהיא בדיבור לבד כמו תפילה הכל בפנימיות וכו' ואמנם הכוונה במחשבה הוא הנשמה בין בחיצוניות כמו כוונת עשיית המצות שהוא בחיצוניות, וכן הוא נשמה לפנימיות כגון כוונת התפילות וכו' עי"ש, וז"ש וזכרתם את כל מצות, שהניח הזכירה אצל המצות לרמוז על הכוונה שהיא זכירה בלב, וז"ש ועשיתם את כל מצותי, שהניח העשיה אצל המצות לרמוז על עשיית המצוה גופה בפועל, ומפני כך כפל הדברים ועשה שינוי ביניהם לומר שצריך לעשות המצוה בשני בחינות כוונה ועשיה, שאם עשאה בלא כוונה הויה כגוף בלא נשמה, ומפני ששקולה מצות ציצית ככל המצות כאמרם ז"ל [מנחות מ"ג ע"ב] לפיכך רמז אותה במצות ציצית, וז"ש והייתם קדושים לאלהיכם לומר אם תעשה המצות בכוונה ומעשה תהיו קדושים לאלהיכם:
אני ה' אלהיכם וכו' וחזר ואמר אני ה' אלהיכם לומר, כשם שאני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, כך אני ה' אלהיכם לעת"ל שאוציא אתכם משעבוד מלכות פ"ב והייתי לכם לאלהים כמש"ה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות בב"א: