יגל יעקב· רבי יעקב חיים סופר
ספר במדבר
פרשת במדבר
שאו את ראש כל עדת בני ישראל, יש רמז בזה מ"ש רז"ל אם רישא דעמא מיתתקן כל עמא מתתקן וז"ש שאו את ראש ר"ל הרימו את הראש (מלשון כל גיא ינשא) שתשימו ראש גדול בתורה ובמעשים טובים אז כל עדת בני ישראל ר"ל כל העדה יהיו ישרים, וישראל לשון יושר ישר אל:
או יאמר במ"ש ז"ל על פסוק לך רד וכו' רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכיון שחטאו בעגל רד מגדולתך וז"ש שאו את ראש ר"ל התנשאות והתרוממות הראש והמנהיג הוא ע"י כל עדת בני ישראל אם העדה ישרים ותמימים וישראל מלשון יושר כמש"ל:
או יאמר במ"ש רש"י ז"ל על מ"ש במסכת תענית פ"ג אלפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא ודחיקא להו מילתא טובא אמרי ניקום וניזול ונעביד עיסקא ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון, אזלו איתיבו תותי גודא רעועא, הוו קא כרכי רפתא אתו מלאכי השרת, שמעי רבי יוחנן דקאמר חד לחבריה נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, אמר ליה אידך שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא, רבי יוחנן שמע אילפא לא שמע, אמר ליה רבי יוחנן לאילפא שמע מר מידי. אמר ליה לאו, אמר מדשמעי אנא ואלפא לא שמע, שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא, אמר ליה רב יוחנן איהדר ואקיים בנפשאי, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, רבי יוחנן הדר, אילפא לא הדר, עד דאתא אילפא מלך רבי יוחנן, אמרו לו אי יתיב מר וגריס לא הוה מליך מר, ופי' רש"י ז"ל מנהג הוא מי שהוא ראש ישיבה מגדלין משלהם ומעשרין אותו כדאמרינן לגבי כהן גדול בסיפרא וביומא והכהן הגדול מאחיו גדליהו משל אחיו, ע"כ וז"ש שאו את ראש ר"ל נשאו את הראש בעושר ובכבוד כל עדת בני ישראל ר"ל מממון כל עדת בני ישראל:
או יאמר במ"ש רז"ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, וז"ש שאו את ראש ר"ל אם ירצה האדם להיות לו התנשאות הראש והתרוממות הראש שאין חטא בא על ידו, ע"י כל עדת בני ישראל אם הוא מזכה אותם להיות ישראל ישרים ותמימים, ואם בהיפך ח"ו שהוא מחטיא אותם, אז אין מספיקין בידו לעשות תשובה, וזה ג"כ רמוז בתיבת שאו כשתהפוך בה ותשים הואו קודם האלף תהיה שוא ר"ל שיהיה מאנשי השוא שאין מספיקין בידם לעשות תשובה, ור"ל יהיה מראש אנשי השוא ח"ו ע"י עדת בני ישראל אם מחטיא אותם ח"ו:
או יאמר במ"ש רז"ל במסכת קדושין [דף ע' ע"ב] אמר רבי חמא ברבי חנינא כשהקב"ה משרה שכינתו, אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל שנאמר בעת ההיא וכו' אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל לכל ישראל לא נאמר אלא לכל משפחות וז"ש שאו את ראש כל עדת בני ישראל ר"ת התנשאות והתרוממות הראש של עדת בני ישראל שתשרה עליהם שכינה ע"י למשפחותם לבית אבותם שיהיו מיוחסין למשפחותיהם ולבית אבותיהם:
או יאמר במ"ש הרב ז"ל [בשער המצות פ' בהר סיני] וז"ל דע כי בתחילת האצילות נאצלו אותן שבעה מלכי אדום שמלכו ומתו ואח"כ נתקן עולם האצילות ואנו צריכים על ידי תפלותינו והמצות מעשיות אשר אנחנו עושים למטה לגרום זווג בזו"ן ואנחנו מעלים לאותם שבעה מלכים [ר"ל מה שנשאר בשבעה מלכים שלא נתברר בעת תי' עולם האצילות] בסוד מ"ן אל נוק' דז"א ואז הם מתחדשים ונתקנים וחוזרים להיות בסוד תחיית המתים ובכל יום ויום מתבררים ניצוצים וחלקים מהם מדרגה אחר מדרגה כפי כח תפילותינו ומעשינו בעת ההיא ועולים ומתחדשים וכך אנחנו עושים בכל יום תמיד עד גמר בירור המלכים אלו כל הטוב והקדושה שבהם ויתוקנו הכל, והסיגים שהם הקליפות ישארו למטה בבחינת הרע ועליהם כתיב ובלע המות לנצח והרשעה כולה בעשן תכלה ואין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף ויתבררו כל בחינות אלו המלכים למטה, ונמצא כי כל תפילות והמצות שאנו עושים בעוה"ז אינו אלא לברר וללבן אלו המלכים ולהחיותם ממיתתם כנז' עכ"ל, וז"ש שאו את ראש ר"ל הרימו ניצוצות הקדושה [מלשון כל גיא ינשא] שהם ראש מתיך הקליפות ע"י תורה ומעשים טובים ואז כל עדת בני ישראל למשפחותם ולבית אבותם, שיבא משיח בן דוד וישובו איש למשפחתו ולנחלת אבותיו:
בני נפתלי, הא דלא אמר לבני נפתלי כמו שאר השבטים, נלע"ד בס"ד לפי ששבט נפתלי הוא היה סוף מחנה דן המאסף לכל מחנות, וידוע מ"ש הרב ז"ל כי שבעה מלכי אדום הם היו בחינת שם ב"ן ולעתיד יתבררו כולם וישובו ישראל איש למשפחתו ולנחלתו, לפיכך אמר בני נפתלי כדי שיהיה ר"ת שלהם ב"ן ולרמוז שסוף הכל יתבררו כל בחינות ב"ן ויתחברו עם שורשם למעלה [כי נפתלי לשון חיבור כמ"ש רש"י ז"ל בפ' ויצא בשם מנחם בן סרוק] וישובו ישראל למשפחותם ולבית אבותם:
איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, אמרו ז"ל אל תקרי באותות אלא באותיות. וידוע מ"ש הרב ז"ל בשער הכוו' בדרושי תפילין בעניין צורת האותיות אשר כמה שנויים וחלוקים יש בין כתיבת הספרדים לכתיבת האשכנזים כי לכולם יש רמז וסוד נרמז למעלה, וז"ש איש על דגלו באותיות לבית אבותם, ר"ל אעפ"י שכל בית אב יש לו דגל תואר אותיות בפני עצמו יחנו בני ישראל ר"ל יחזיקו במנהגם וא"צ לשנות כי לכולם יש רמז וסוד ועיין בסה"ק קול יעקב סי' ל"ו או ג' שכתבתי בשם האחרונים דמעשים בכל יום דבן אשכנז הנמצא בביה"כ של הספרדים מעלים אותו לס"ת ומברך וקורא וכן ספרדי הנמצא בביה"כ של האשכנזים עי"ש וכן ראיתי אני הדל בבית אל יכב"ץ שיש אשכנזי אחד מתפלל עמהם וקורא ומברך על ס"ת כתיבת הספרדים:
או יאמר במ"ש ז"ל בסוף מסכת קדושין רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומניות שבעולם ואינו מלמד את בני אלא תורה שכל אומניות שבעולם אינם עומדים לאדם אלא בימי ילדותו אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב אבל התורה אינה כן עומדת לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנתו בילדותו מה הוא אומר וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ובזקנותו מה הוא אומר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו וז"ש איש על דגלו באותות ר"ל אם הדגל של האדם באותיות התורה אז לבית אבותם יחנו בני ישר אל ר"ל יהיה להם חנייה בעולם שהתורה עומדת להם בילדותם ובזקנותם:
או יאמר במ"ש ז"ל כי ע"י עסק התורה ישראל נגאלין וז"ש איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל ר"ל אם על הדגל של אותיות התורה לבית אבותם יחנו בני ישראל, ר"ל שיעסקו כולם בתורה אז מנגד סביב לאהל מועד יחנו שיהיה קבוץ גליות ויחנו כולם סביב לאהל מועד שהוא בית המקדש בית שלישי שהוא מועד מקודם כמש"ה מקדש אדני כוננו ידיך בב"א:
פרשת נשא
נשא את ראש י"ל דלמה לא אמר שאו את ראש כמ"ש ריש פ' במדבר גבי ישראל וי"ל במ"ש רש"י ז"ל ריש פ' שמות ופ' כי תשא כי ע"י המניין שהוא מונה אותם מודיע שהם חביבים לפניו ית' א"כ גבי ישראל שע"י המניין נראים שהם חביבים לפניו אמר שאו את ראש לרמוז כי ע"י המניין יהיה להם התנשאות הראש שנראים שהם חביבים ובשביל כך הוא מונה אותם אבל גבי לוים כבר אמר למעלה פ' במדבר ואני לקחתי את הלוים א"כ היה להם התנשאות הראש קודם שמנאם שקדשם למלאכת המשכן בשביל כך אמר נשא את ראש לרמוז שכבר היה להם התנשאות הראש מקודם בלא המניין:
גם הם ידוע דכל אתין וגמין לרבות א"כ בכאן מה בא לרבות שאמר גם הם ויש לומר במ"ש רז"ל גבי כהן וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וכו' והכא בא לרבות שגם ללוים יהיה להם צד מעלה וזיהו כשקורא כהן בביהב"נ קורא אחריו לוי ואחריו ישראל:
נשא את ראש בני גרשון גם הם וכו' יש לרמוז בזה מ"ש רז"ל על פסוק ולא תונו איש את עמיתו אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וז"ש נשא את ראש בני גרשון בני גרשון אלו בעלי תשובה שמתחלה היה מגורש בעונות לפני המקום ב"ה ר"ל שתעשה להם נשיאות הראש והתרוממות לא בהיפך ח"ו שתאמר לו זכור מעשיך הראשונים גם הם לרבות מ"ש רז"ל מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד לבית אבותם למשפחותם כמו שלא חטאו כמו אבותם:
וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, חשב ג' מיני טומאה כנגד ג' קלי' החיצונים רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת מזכר עד נקבה תשלחו סמאל ונחש אל מחוץ למחנה תשלחום לרבות קלי' נוגה ולא יטמאו את מחניהם וכו' שלא יינקו מן הקדושה:
למעל מעל בה' כפל הדברים לרמוז מ"ש רז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאלו הוא שקול עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת העולם כלו לכף זכות עשה עבירה אחת הכריע את עצמו ואת העולם כלו לכף חובה וז"ש למעל מעל ר"ל שתי מעילות אחת לו ואחת לעולם:
או יאמר במ"ש רבינו הרש"ש בנה"ש בהקדמת הקרבנות כי ע"י החטא גורם תחלואי הנפש והגוף וז"ש ומעלה מעל שתי מעילות אחת לנפשו ואחת לגופו למעול מעל בה' שגורם ע"י חטאו שיקחו הקלי' ניצוצות קדושה ואשמה הנפש ההיא ששס"ה מצות לא תעשה כנגד שס"ה גידים וכיון שעובר על לאו א' פוגם בנפשו גיד ההוא הנוגע לאותו הלאו עיין ע"ה שער קלי' גינה:
והתודו וכו' והשיב את אשמו וכו' כי ע"י הקרבן שהוא מדצח"ם כי המלח כנגד הדומם וסולת ושמן ויין כנגד הצומח והבעל חי כמשמעו והודוי כנגד המדבר מזדכך נפשות דצח"ם של האדם ומתכפר לאדם כמ"ש הרש"ש שם:
ואיש את קדשיו לו יהיו וכו' יש לרמוז בזה מ"ש מר"ן ז"ל ביו"ד סי' רנ"ט האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו עד שלא בא ליד גבאי יכול לשנותו בין ללוותו לעצמו בין ללוותו לאחרים ויפרע אחר תחתיו משבא ליד גבאי אסור לשנותו בין לו בין לאחרים בין לגבאי וז"ש ואיש את קדשיו ר"ל כל זמן שהם ברשותי לו יהיו יכול ללותו בין לו בין לאחרים איש אשר יתן לכהן ר"ל משבא ליד גבאי לו יהיה למי שהוקדש בשבילו ואין יכול עוד לשנותו אלא צריך ליתנה לעניים:
ואיש את קדשיו לו יהיו בא לרמוז ג"כ בזה שכל קניני העוה"ז וכל הדברים שאינן של קודש כמו קנינו של כסף וזהב וכל רכושו זה לא לו יהא רק יעזוב לאחרים, ואולי גם זרים ירשוהו, אבל מה שמקנה בזה העולם מכל דברים המקודשים כמו תורה ומצות ומעשים טובים, וכל הדברים הנקראים קדושים זה הם לו יהיו ואין לזרים אתו, ומסופר מעשיר אחד גדול מאד ששאל לו המלך כמה הוא מספר אוצרות עושרך ותאמר לי האמת ולא תכחד ממני, ויבקש העשיר זמן מהמלך שיתן לו שיוכל למנות ולחשוב כל מספר כספו וזהבו, ולאחר איזה ימים אמר אל המלך כך וכך הוא מספר רכושו ויתפלא המלך ויכעס עליו שהיה נראה בעיני המלך כמשקר, יען שהיה מעט הרבה ממה שהיו יודעים העם את מספר רכושו, שהוא רב ביותר, ויאמר אל המלך לא יכעוס עלי המלך, כי אמרתי אליו האמת, מה ששאל אותי את מספר רכושי, וחשבתי מה שנתתי צדקה כל ימי כי הוא לבד מספר רכושי, ומה שיש תחת ידי איני בטוח בהם שישארו אצלי אבל מה שכבר נתתי לצדקה, על זה אני בטוח שכל זה הוא שלי, והוא באמת רכושי והוני, ז"ש ואיש את קדשיו לו יהיו כמאמר רז"ל שאין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב וכו' אלא תורה ומעשים טובים בלבד, ואיש את קדשיו לו יהיו, בג"י וזה התורה ומעשים טובים בלבד, שמנו לחמו:
ול"נ בס"ד לרמוז מ"ש ההגה סי רמ"ז בעניין הצדקה יתן האדם אל לבו כי גלגל הוא החוזר בעולם וסוף האדם שיבא הוא או בנו או בן בנו לידי מדה זו וכל המרחם על אחרים מרחמים עליו, וז"ש ואיש את קדשיו ר"ל כל מה שמקדיש האדם ויתן לצדקה לו יהיו שסוף בא לידי מדה זו או הוא או בנו או בן בנו וכל המרחם מרחמים עליו:
או יאמר במ"ש הרב ז"ל בשער קלי' נוגה לא נתן הקב"ה תורה ומצות לישראל אלא לברר ולצרף ולהסיר הסיגים מהכסף שהם לבוש הנשמה וע"י כונת האדם בתורה ובמצות נגמר לבוש הנשמה וע"י התורה מזדכך לבוש הרוח וע"י מצות מעשיות מזדכך לבוש הנפש, וז"ש ואיש את קדשיו ר"ל כל מה שהאדם עושה דבר קדושה תורה ומצות לו יהיו לתועלתו כדי שיזכך הנר"ן שלו:
יברכך ה' וישמרך, במדר"ר יברכך בממון וישמרך מן המזיקין המקיפין אותך שנאמר יפול מצדך אלף וכו' כי מלאכיו יצוה לך וכו':
ועוד נראה לפרש ע"ד מ"ש רז"ל במסכת חולין (פרק ח') הנהו שקולאי דהוו דרו חביתא (פי' רש"י נושאי משאות) דחמרא, בע"ו לאיתפוחי אותבוה תותי מרזיבא פקעה (פי' רש"י ששברה המזיק) אתו לקמיה דמר בר רב אשי, אפיק שפורי שמתיה [למזיק] אתה לקמיה אמר ליה אמאי תעביד הכי, אמר ליה היכי איעביד כי אותיביה באונאי, אמר ליה את בדוכתא דשכיחי רבים מאי בעית, את הוא דשנית זיל שלים, אמר ליה השתא נמי ליקבע לי מר זימנא ואפרע, קבע ליה זימנא, כי מטא זימניה איעכב, כי אתא א"ל אמאי לא אתית בזמנך, א"ל כל מילי דצייר וחתים וכייל לית לן רשותא למשקל מניה עד דמשכחינא מידי דהפקרא עכ"ל הגמרא' וז"ש יברכך בממון וא"ת אם יהיה. לי ממון הרבה לא אוכל למנות ולצרור וכו' ויבואו המזיקים ויקחו ממנו לז"א וישמרך מן המזיקים שלא יניח אותם ליקח ממך:
או יאמר יברכך בממון וא"ת אם יהיה ממון הרבה יהיה לאדם גבהות לב ולא יעסוק בתורה ובמצות ובמעשים טובים כפי הראוי, כמ"ש פן תאכל ושבעת וכו' ובקרך וצאנך ירביון וכו' ורם לבבך ושכחת את ה' וכו' לז"א וישמרך מן המזיקין מן יצה"ר ונוגדא דיליה המחטיאים את האדם:
או יאמר יברכך בממון רומז אל התורה שאין לך ממון חשוב יותר ממנה כמש"ה לא יערכנה זהב וזכוכית וכו' וא"ת אם יבורך בתורה צריך לישב תמיד ולעסוק בתורה, ואמרו ז"ל אל תרבה בישיבה שהישיבה קשה לתחתוניות ועוד אמרו למה נקראת תושיה שמתשת כוחו של אדם לז"א וישמרך מן המזיקין שלא יהיה בך שום היזק:
או יאמר ממון ע"ה גימטריא קל"ז כמניין קבלה וז"ש יברכך בממון ר"ל שתעסוק בחכמת הקבלה, וא"ת היאך אוכל לעשות הדבר הזה כי יתעוררו הקלי' נגדו לפתותו ולהחטיאו כמ"ש הרב ז"ל בהקדמתו לעץ חיים לז"א וישמרך מן המזיקים שלא יוכלו לך ע"י שיסייע אותך לעשות ענוה וחסידות כמ"ש הרב שם:
יאר ה' פניו אליך, זה מאור תורה שיאיר עיניך ולבך בתורה כמש"ה כי נר מצוה ותורה אור ויחנך לגאול אותך כמש"ה ה' חננו לך קוינו, כך איתא במד"ר ונראה דסמיכות הענין לרמוז על פי מ"ש רז"ל כי ע"י עסק התורה ישראל נגאלין וז"ש יאר ה' פניו אליך ר"ל לכשיאיר ה' פניו אליך בתורה שיתן לך לב לעסוק בתורה, אז באותה שעה ויחנך שיקויים הפסוק ה' חננו לך קוינו ויגאל אותנו גאולת עולם בב"א:
ישא ה' פניו אליך וכו' נלע"ד בס"ד דפסוק זה נותן רמז לסימן הגאולה שקודם שישיב שכינתו לתוכנו ויגאל אותנו ישים לנו שלום כמש"ה מה נוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום וכו' וז"ש ישא ה' פניו אליך ר"ל כישא ה' פניו אליך שיגאל אותך וישכון בתוכך, קודם הכל וישים לך שלום שיבשר אותך בשלום ע"י אליאו הנביא זכור לטוב בב"א:
פרשת בהעלותך
דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות, י"ל כיון דאמר דבר אל אהרן וכו' א"כ ודאי שהוא המדליק ולמה אמר בהעלותך היה די לומר בהעלות, ונלע"ד בס"ד ע"פ מ"ש במדר"ר אמר לו הקב"ה למשה לא בשביל שאני צריך לנרות הזהרתיך על הנרות אלא לזכותם שנאמר ונהורא עמיה שדי עכ"ל וז"ש בהעלותך את הנרות לנוכח לומר זה שאני מצוה לך על הדלקת הנרות היא לתועלתך ולהנאתך כדי לזכותך במצות:
או יאמר במ"ש רש"י ז"ל למה נסכמה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות עכ"ל וז"ש דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות ר"ל תאמר לו לאהרן שהעלייה שלך תהיה ע"י הנרות שאתה מדליק:
בהעלותך את הנרות יש רמז בזה על התורה והמצות שנקראו נר שנאמר כי נר מצוה ותורה אור שיעשה להם עילוי ומהו עילוי שלהם שילמוד תורה לשמה ויעשה המצות לשמה וכמ"ש רז"ל פסוק אחד אומר כי גדול עד שמים חסדך ופסוק אחד אומר כי גדול מעל שמים חסדך כאן בעושים לשמה כאן באין עושים לשמה ר"ל כשאין עושין לשמה אין עולה אלא עד השמים ולא יותר אבל כשעושין לשמה עולה ממעל לשמים וז"ש בהעלותך את הנרות ר"ל שתעשה להם עילוי ע"י שתעשה אותם לשמה:
או יאמר כמ"ש מר"ן ז"ל באה"ע דמצות פריה ורביה זכר ונקבה וידוע דזכר יש בו רמ"ח איברים ונקבה יש בה רנ"ב שניהם חמש מאות והם נר נר וז"ש בהעלותך את הנרות ר"ל שתעשה להם עילוי להדריכם בדרך ישרה ללכת בדרכי ה' בתורתו ובמצותיו כדת מה לעשות:
ארבעה נרות כתובים בפסוק זה בהעלותך את הנרות חסר חשוב חד אל מול פני המנורה הרי שנים יאירו שבעת הנרות מלא חשוב שנים הרי ארבעה כנגד ארבעה נרות של מצוה שיש לנו נר מקדש, נר חנוכה, נר יו"ט, נר של שבת, וז"ש בהעלותך את הנרות ר"ל שתעשה להם עילוי להדר את המצות ולעשות אותם בשמחה ובטוב לבב:
או יאמר רמז לד' עולמות אבי"ע שנתקנים ע"י תפילת השחר דכל עולם הוא אור כמו נר דמתחילת העקידה עד ברוך שאמר נתקן עולם העשיה ומברוך שאמר עד היוצר עולם היצירה ומיוצר עד העמידה עולם הבריאה ובעמידה עולם האצי' כמבואר בשער הכוו' בדרושי תפילת השחר דרוש א' וז"ש בהעלותך את הנרות ר"ל שתעשה להם עילוי להתפלל בכוונה ובשמחה כדת מה לעשות:
וזה מעשה המנרה וכו' יש רמז בזה אל הנשמה שנקראת נר כמש"ה נר ה' נשמת אדם, וז"ש וזה מעשה המנרה ר"ל מעשה שתעשה לנשמה, מקשה זהב, שלא יהיה בה שום פגם, וא"ת כיצד יהיה זה עד ירכה עד פרחה מקשה היא ר"ל בין סופה בין תחלתה תהיה מקשה ע"י שלא יחטא כי ירכה רומז אל הסוף ופרחה רומז אל התחלה מלשון פרח, כמראה אשר הראה ה' את משה שהיו כולם עומדים מול הר סיני כמ"ש ז"ל על פסוק ואשר איננו פה עמנו היום שכל הנשמות היו עומדים מול הר סיני במתן תורה, וא"כ באותה שעה היו כולם מנוקים מעון, כן עשה את המנורה קרי ביה עשה שין בסוגל:
קח את הלוים וכו' והיו לי הלוים ג' פעמים לי כתוב בלוים בפ' זו ואלו הם והיו לי הלוים המה לי אתם לי לרמוז על ג' פעמים שנתקרבו הלוים לעבודה אחת כשהוקם המשכן וזה לא בטלה עד חורבן בית ראשון ואחת בבית שני ואחת לעתיד לבא:
וכן ג' פעמים נתונים כתוב בלוים בפ' זו ואלו הם נתונים נתונים המה לי נתונים לאהרן כנגד ג' עבודות שהיה להם בקביעות אחת נשיאות המשכן וכליו ואחת שמירה שהיו שומרים בבית המקדש ואחת שהיו אומרים שיר:
וביום שמחתכם ובמועדיכם וכו' ותקעתם בחצצרות וכו' והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם, כפל הדברים לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם נלע"ד בס"ד לפי שיש בני אדם אומרים לתקיעה מה זאת עושה הלא הוא אלהים בשמים וכי לתקיעה הוא צריך ח"ו לז"א וביום שמחתכם ובמועדיכם וכו' ותקעתם בחצצרות וכו'. לפי שיש שורש למעלה בדבר וא"ת כיון שאין אנחנו יודעים לעשות הדברים בשורשו א"כ למה זה אנחנו תוקעים לז"א והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם ר"ל תכוונו רק לזכרון לפני אלהיכם ואני ה' אלהיכם מסדר אותם לעשות הדברים בשורשם:
ויפצו אוביך ויפצו רמז לקלי' נוגה שהיא טוב ורע שיתפרד הרע מן הטוב וישאר הטוב לבדו. וינסו משנאיך מפניך וינסו רמז לג' קלי' החיצונים שהם רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת שיתבערו מן העולם. או יאמר אוביך רמז לסמאל משנאיך רמז ללילית שיתבערו מן העולם. ובנחה ר"ל לכשינוחו העולם מן הקלי' ומן המשטינים יאמר שובה ה' וכו' שישיב שכינתו לתוכנו במהרה בימינו:
ומי יתן כל עם ה' נביאים הקשו המפרשים ז"ל איך אפשר שיהיו כל עם ה' נביאים והא אין שכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ועיין מה שתרצו ולע"ד נראה דדור המדבר היה בהם כל הג' דברים הללו חכם שהיו כולם חכמים שנקראו דור דעה גבור היו כולם גבורים כמש"ה ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו עשיר כולם היו עשירים מבזת מצרים וביזת הים א"כ היה אפשר שיהיו כולם נביאים ולעתיד יתקיים מ"ש משה רבינו ע"ה שיהיו כולם נביאים כמ"ש אשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וכו':
אל נא רפא נא לה כפל העניין לרמוז מ"ש רבו' ז"ל אין החולה מתרפא מאליו אלא א"כ נמחלו לו עונותיו כמ"ש הסולח לכל עונוכי הרופא לכל תחלואייכי וז"ש משה רבינו ע"ה שני פעמים נא שתי בקשות אחת לרפואת הנפש שיתכפר לה העון ואחת לרפואת הגוף שתתרפא מצרעתה:
או יאמר כי נא ע"ה עולה בגי' שנים וחמשים כמניין שם ב"ן שהוא שולט בעולם העשיה שמשם באה הנפש כמ"ש הרב ז"ל והגוף ג"כ מעולם העשיה החומרי הזה והניח רפא בין נא לנא כדי לחזור לפניה ולאחריה לרפואת הנפש ולרפואת הגוף, ואמר אל נא כדי להגביר מדת החסד כי אל הוא מדת החסד כמ"ש הכתוב חסד אל כל היום:
או יאמר כי זה בא לרמוז אל כנסת ישראל שצריכה שני רפואת, רפואת הנפש ורפואת הגוף כי זה תלוי בזה אם אין רפואת הנפש ע"י תורה ומעשים טובים איך תבא רפואת הגוף לשוב אל ארצם ואל נחלתם ואם אין ה' מסייעם לא יוכלו לרפות הנפש כדי שתבא רפואת הגוף לשוב לנוח בארצם ובנחלתם בבניין ירושלים ובית המקדש כי תוקף הגלות וארץ העמים ויצה"ר אין מניחים אותם לשוב אל ה' בכל לבב כדת וכהלכה וז"ש אל שאתה מדת החסד נא רפא נא לה, שתי רפואות רפואת הנפש ורפואת הגוף שתחלה תסייעם אל רפואת הנפש לעשות תורה ומעשים טובים כפי הראוי ואח"כ רפואת הגוף שתשלח להם משיח בן דוד ותבנה ירושלים ובית המקדש וישובו לארצם ולנחלתם בב"א:
פרשת שלח לך
שלח לך אנשים וכו' הא דסמך פרשת מרגלים לפרשת מרים ללמד כמה חומרו של לשה"ר דלאו דוקא גורם לאדם להצטרע כמו שמצינו גבי מרים שספרה על משה רבע"ה אלא פעמים גורם לו לאדם גם מיתה ר"ל כמו המרגלים שבשביל שספרו לשה"ר על ארץ ישראל מיתו מיתה משונה ב"מ כמש"ה וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגכה וכו' ועוד בא ללמד דלאו דוקא יחיד המספר לשה"ר עונשו מרובה אלא אפי' מרובים כמו שמצינו במרגלים שהיו עשרה ונקראו עדה ואפי' הכי לא ויתר להם והחי יתן אל לבו:
שלח לך אנשים, הא דאמר תיבת לך ולא אמר שלח אנשים עיין פי' רש"י ז"ל ועוד נראה לפרש על פי מ"ש הרב ז"ל [בע"ח שער ל"ב] שמשה רבע"ה הוא בחינת יסוד אבא שבתוך ז"א וכל הדור ההוא דור המדבר כולם נכללים במשה כמש"ה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, והטעם לפי שכולם יוצאין מהארת יסוד אבא שבתוך ז"א אשר הוא נקרא בחינת משה ואלו המרגלים הם ניצוצי הארת משה יסוד אבא אשר בהאירם ברחל הנקראת אימא נקראו מרגלים לפי שהולכין לרגל ארץ לא להם כי שורשם אינם משם רק מהארת דור המדבר הנקראת לאה אשת יעקב עי"ש וז"ש שלח לך אנשים ר"ל משלך כי האנשים האלו מנצוצים שלך הם, לתור את ארץ כנען להאיר ברחל שהיא ארץ ישראל:
או יאמר שבא לרמוז אל האדם שלא יתן כל ענייניו ועסקיו ומחשבותיו דוקא על ענייני העוה"ז אלא צריך ליתן דעתו ומחשבותיו תמיד גם על ענייני העוה"ב שהיא עולם הנצחית, כיצד יעשה וכיצד יזכה וכיצד יזהר שלא לבא לידי חטא ולא לידי עבירה, כי צריך האדם לעשות תחבולות הרבה כדי להינצל מיצה"ר וכל הגדול יצרו גדול ממנו וצריך ליזהר ביותר, וז"ש שלח לך אנשים [כי אנשים רומזים אל האברים כמ"ש ז"ל על פסוק עיר קטנה ואנשים בה מעט עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו האיברים] ר"ל שליחות איברים שלך שלח אותם לתור את ארץ כנען היא ארץ הנצחית כיצד תזכה לה אשר אני נותן לבני ישראל אלו הצדיקים והישרים, כי ישראל ירה על יושר ישר אל, וז"ש ג"כ ויתורו את ארץ כנען ולא אמר ויתורו את הארץ, כי ארץ כנען ר"ת גי' כ"א כמניין שם אהיה שהוא בבינה שהיא עולם הבא כמבואר בדברי הרב ז"ל:
כולם אנשים ראשי בני ישראל המה, פי' רש"י ז"ל אותה שעה כשרים היו, והקשו המפרשים ז"ל הא לקמן כתב רש"י וילכו ויבואו מקיש הליכתם לביאתם, מה ביאתם בעצה רעה, כך הליכתם ויש לישב על פי מ"ש במדר"ר רבי יהושע אומר למה היו דומין למלך שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה, אמר לו הבן אלך ואראה אותה שלא היה מאמין לאביו, מיד הוקשה הדבר והרע לאביו, אמר אביו מה אעשה, אם אומר לו איני מראה אותה לך, עכשיו הוא אומר כעורה היתה, לפיכך לא רצה להראותה, לסוף אמר לו ראה אותה ותדע אם כזבתי לך, ובשביל שלא האמנת בי קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אלא לבנך אני נותנה, וכך הקב"ה אמר לישראל טובה הארץ ולא האמינו אלא אמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו, אמר הקב"ה אם מעכב אני עליהם הם אומרים על שאינה טובה לא הראה אותה לנו אלא יראו אותה ובשבועה שאין אחד מהם נכנס לתוכה, שנאמר אם יראו את הארץ אשר וכו' עכ"ל א"כ זה שכתב רש"י ז"ל כשרים היו באותה שעה ר"ל בשעה שנבחרו אבל אח"כ כשהתחילו בהליכה וההליכה ההיא לא היתה טובה בעיני המקום כמ"ש בשם המדרש אז בא יצה"ר ונכנס בהם להחטיאם ויכול להם לכך כתב רש"י ז"ל מה ביאתם לרעה כך הליכתם:
ועל פי האמור יש לישב ג"כ מה שהקשו המפרשים ז"ל על מה שפי' רש"י ז"ל על פסוק ויקרא משה להושע בן נון הושע יה יושיעך מעצת מרגלים, והקשו אם ראה משה שישחיתו למה לא בירך את כולם, שלא ישחיתו דרכם, וכי בשביל שהיה יהושע תלמידו היה מברכו שינצל מהחטא ולא כולם, אבל ע"פ האמור ניחא שראה משה רבע"ה שלא טוב עשו בעיני ה' לשלוח מרגלים ונשבע שאין אחד מהם נכנס לארץ, וא"כ היאך יברכם להנצל מן החטא לעשות היפך דבריו ית' לכן לא בירך כ"א יהושע בלבד שהיה ראוי לברכה שלא מש מתוך האהל ועתיד להכניסם לא"י:
עלו זה בנגב וכו' רמז יש בו אל מ"ש רז"ל אין יצה"ר מתבטל אלא על ידי התירה, וכאמור בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, כי נגב רומז אל התורה כאמר ז"ל הרוצה להחכים ידרים, הר רומז אל יצה"ר כאמרם ז"ל לעתיד יצה"ר נדמה לצדיקים כהר גבוה מאד ואומרים היאך יכולנו לכוף את ההר הזה וז"ש עלו זה בנגב ר"ל תעסקו בתורה הרמוזה בתיבת נגב, ואז ע"י זה ועליתם אל ההר ר"ל תתגברו ותעלו על יצה"ר הנדמא להר כי לא יוכל לעשות לכם דבר:
או יאמר במ"ש רז"ל ע"י עסק התורה ישראל נגאלין כמש"ה גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, וז"ש עלו זה בנגב ר"ל ע"י שתעסקו בתורה הרמוזה בתיבת נגב, אז ועליתם אל ההר, ירושלים ובית המקדש שנקראו הר כמש"ה לכו ונעלה אל הר ה' וכו':
או יאמר במ"ש הרב ז"ל כי יש י"א ניצוצות קדושה בקלי' נוגה עשר פנימים ואחד מקיף בסוד י"א סימני הקטרת ובכל יום אנחנו מבררים מהם באמירת פיטום הקטרת ומעלים אותם אל הקדושה (כמבואר בע"ח שער מ"ט פ"ג ובשער הכוו') וכאשר נגמר בירורם אז יבא לנו הגואל ונעלה אל הר ה' כי עלו זה ס"ת גי' י"א, ותיבת בנגב ע"ה גי' נגה כי בלא ואו כתיב וז"ש עלו זה בנגב ר"ל הרימו י"א ניצוצות שהם בנגב, אז ועליתם אל ההר זה הר ה' שיבא הגואל וגאל אתכם:
עלה נעלה וירשנו אותה, כפל הדברים עלה לרמוז אל עלייה ראשונה שהיתה ביציאת מצרים, נעלה רמז אל עלייה שניה שהיתה בבית שני וירשנו אותה לעתיד כי שתי עליות ראשונות לא נתקיימה בידנו לירושת עולם כי חזרו ולקחו ממנו לכן לא נזכר בה כי אם עלייה לבד אבל לעתיד שתהיה ירושת עולם נאמר בה וירשנו אותה כי זו היא ירושה העיקרית כי יכול נוכל לה, אחת כשכבשוה ביציאת מצרים ואחת לעתיד כי בעליית בית שני לא נלחמו על הארץ כי היו משועבדים תחת יד מלכי מדי ופרס אבל ביציאת מצרים היה מלחמה וכן לעתיד כמש"ה וצא ה ונלחם בגוים השם הצרים על ירושלים וכנגד שני מלחמות אלו אמר יכול נוכל לה:
אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם כמשמעו זה דור המדבר שלא זכו לעלות ולראות את ארץ ישראל בעת ההיא, וכל מנאצי שאר אנשים שא נם מהוגנים לא יראוה לעתיד כמ"ש ז"ל (במסכת ב"ב פ"ה) אמר רבה א"ר יוחנן לא כירושלים של עוה"ז, ירושלים של עוה"ב, ירושלים של עוה"ז כל הרוצה לעלות עולה, ירושלים של עוה"ב אין עולין לה אלא מזומנים:
והיה באכלכם מלחם הארץ והיה לשון שמחה כידוע, ובא לרמוז כי בשעת האכילה צריך האדם להיות בשמחה כדי שתשרה רוח קדושה, לא בהיכך שיהי' עצב כי ע"י העצבון שורה לילית כי כן שמה מל' יללה והטעם כי יש נצוצות קדושה בתוך המאכלים וכשאוכלם האדם מתבררים ועולים כמבואר בשער המצות פ' עקב, ועל כן לא יתן שליטה לחיצונים בעת ההיא וכן לא ידבר דברים שאינם צריכים בעת ההיא, ובפרט דברים בטלים שאסורים לדבר בהם בכל זמן, אלא צריך לעסוק בדברי תורה, וז"ש תרימו תרומה, כי תרומה רומז אל התורה תורה מ' ר"ל תורה שנתנה לארבעים יום, וז"ש והיה באכלכם מלחם ר"ל תרו בשמחה לכשתאכלו מלחם הארץ ועוד תרימו תורה מ' שתעסקו בתורה, וע"י זה לה' כאלו אכלתם משלחנו של מקום כמ"ש ז"ל של"ה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משלחנו של מקום שנאמר וידבר אלי השלחן אשר לפני ה', ולא דוקא שלשה אלא אפי' אחד, כמ"ש ז"ל ומנלן שאפי' אחר שעוסק בתורה, ששכינה כנגדו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אלין וברכתיך:
והיה לכם לציצית וכו' וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם וכו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי וכו' י"ל למה כפל הדברים, שאמר וזכרתם את כל מצות ה' וכו' וחזר ואמר למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי ועוד למה בתחלה אמר וזכרתם את כל מצות וכו' שהניח הזכירה אצל מצות ה' ואח"כ אמר ועשיתם את כל מצותי שהניח העשיה אצל המצות, ונלע"ד בס"ד במ"ש הרב ז"ל לבע"ח [בע"ח שער מ' פ"ב] כי כל בחינת מצות מעשיות וברכות הם כמו ציצית ותפילין ואכילת מצה וסוכה ולולב וכיוצא בזה כולן הם בחיצוניות העולמות וכו' ובל מצוה שהיא בדיבור לבד כמו תפילה הכל בפנימיות וכו' ואמנם הכוונה במחשבה הוא הנשמה בין בחיצוניות כמו כוונת עשיית המצות שהוא בחיצוניות, וכן הוא נשמה לפנימיות כגון כוונת התפילות וכו' עי"ש, וז"ש וזכרתם את כל מצות, שהניח הזכירה אצל המצות לרמוז על הכוונה שהיא זכירה בלב, וז"ש ועשיתם את כל מצותי, שהניח העשיה אצל המצות לרמוז על עשיית המצוה גופה בפועל, ומפני כך כפל הדברים ועשה שינוי ביניהם לומר שצריך לעשות המצוה בשני בחינות כוונה ועשיה, שאם עשאה בלא כוונה הויה כגוף בלא נשמה, ומפני ששקולה מצות ציצית ככל המצות כאמרם ז"ל [מנחות מ"ג ע"ב] לפיכך רמז אותה במצות ציצית, וז"ש והייתם קדושים לאלהיכם לומר אם תעשה המצות בכוונה ומעשה תהיו קדושים לאלהיכם:
אני ה' אלהיכם וכו' וחזר ואמר אני ה' אלהיכם לומר, כשם שאני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, כך אני ה' אלהיכם לעת"ל שאוציא אתכם משעבוד מלכות פ"ב והייתי לכם לאלהים כמש"ה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות בב"א:
פרשת קרח
ויקח קרח הא דסמך פ' קרח לפרשת המרגלים, להודיעך כמה גדלה עונשה של מחלוקת שהיא גדולה יותר מלה"ר שהמרגלים שספרו לשון הרע לא נענשו רק הם אבל קרח ועדתו שנתעסקו במחלוקת נענשו הם וכל אשר להם כמש"ה וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה וכו' והחי יתן אל לבו להיזהר מזה בתכלית הזהירות, ויסתכל בכל דבר ודבר שיוציא מפיו שמא ח"ו יולד ממנו איזה דבר שנוגע למחלוקת והבא ליטהר מסייעין אותו:
ויקח קרח, הא דאמר לשון לקיחה נראה שבא לרמוז אל מ"ש רז"ל בבא בתרא אמר ליה ההוא טייעא לרבה בר בר חנה תא אחוי לך בלועי קרח אזלי וחזאי תרי בזעי דהוה נפיק מנייהו קוטרא שקל גבבא דעמרא ומשייה מיא ואנחיה ברישיה דרומחא ועייליה התם, וכי אפיק הוה אחרך אחרוכי אמר ליה אצית מאי שמעת, ושמעית דהוה אמרין משה ותורתו אמת והן בדאין אמר ליה כל שלשים יומי מהדרא להו גיהנם להבא כבשר בקלחת ואמרי הכי, וז"ש ויקח קרח לשון לקיחה לומר שלקח לו מקום בגיהנם עולמית:
או יאמר הא דאמר ויקח לומר וי לקח, שלקח לו וי מחמת הצער שמתהפך בגיהנם כבשר בקלחת ר"ל:
או יאמר במ"ש הרב ז"ל והביאו דבש לפי מע' הק' או' כ"ו שלקח קרח ש"ח ניצוצין רע של קין כמנין קרח, וז"ש ויקח קרח ר"ל שלקח ניצוצי רע כמנין קרח:
כי כל העדה כולם קדושים וכו' י"ל כיון דאמר כי כל העדה, למה חזר ואמר כולם, וי"ל לפי שיש אדם נזהר בדיבור דוקא שלא ידבר שום דיבור שאינו טוב אבל בלבו מחשב, ויש נזהר במעשה דוקא אבל אינו חושש לדיבור וכישב עם אנשים שאינם מהוגנים והיה הוא כאחד מהם, ויש נזהר בדיבור ובמעשה אבל לא במחשבה, ויש נזהר בכל במחשבה ודיבור ומעשה, וזה נקרא קדוש שלם, וז"ש כי כל העדה כולם ר"ל בכל עניינים שלם במחשבה ודיבור ומעשה קדושים, וע"י זה ובתוכם ה' שכיון שמתקדשים גם במחשבה שכינה שורה בקרבם, כמ"ש רז"ל על פסוק ועשו לי מקדש ושכנתי בתיכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם:
כולם קדושים וכו' ומדוע תתנשאו וכו' י"ל מהו סמיכות זה כולם קדושים למדוע תתנשאו, וי"ל לפי שמשה רבע"ה נשתבח בענוה כמש"ה והאיש משה ענו מאד לפיכך אמרו לו למשה כי כל העדה כולם קדושים, כי קדוש גי שפל ור"ל כי כל העדה כולם קדושים וענוים וא"כ למה תתנשאו על קהל ה':
וישמע משה ויפל על פניו, י"ל מהו ענין נפילה זו, ונראה לפי שע"י המחלוקת מתגברת כח הקלי' ושולטת על האדם ובפרט שהשרוי במחלוקת הוא שרוי ג"כ בכעס כידוע, ואמרו בזוה"ק דהכועס מחליף נפשו הקדושה בנפש הסט"א, לפיכך וישמע משה כלומר הבין שגברה עליהם רוח הסט"א ויפל על פניו, כדי לברר ניצוצות הקדושה מתוך הקלי' כי ע"י נפילת אפים יכול האדם לברר ניצוצות הקדושה מתוך הקלי' ויהיו נכנעים כמ"ש הרב בשער הכוו' ואמר מרע"ה אולי יתפרדו מהם הקלי' ע"י נפילה זו ויחזרו בתשו' וז"ש ג"כ בקר וידע ה' את אשר לו למה דחה אותם לבקר, לפי שבבקר גובר מדת החסד בסוד וישכם אברהם בבקר, ואמר אולי ע"י תגברות החסד יכנעו כח הקלי' ויחזרו בתשובה:
כתב החיד"א בס' דבש לפי מע' הק' או' י"ב בשם ליקוטי האר"י ז"ל להסיר הקלי' טוב לומר בכל יום פסוק ויאמר אם שמוע תשמע וכו' ולכוין בד' יודין דע"ב הרמוזות עליך כי אני ה', להסיר הקליפות וחסידי בית אל יכב"ץ שבתוך ירושלים תובב"א ושברחובות ירושלים תובב"א נוהגים לאמרו לאחר התפילה שחרית מנחה ערבית.
ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, י"ל מהו כפל הדברים, שאמר והקריב אליו וחזר ואמר יקריב אליו, ועוד למה בתחלה אמר והקריב ואח"כ יקריב, ונראה לע"ד בס"ד דבא לרמוז לו מי שהוא מתקדש תמיד לעשות רצון הבורא ית' ועובדו בלבב שלם זיהוא אשר יבחר בו ה' וכמ"ש ז"ל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, לא כן קרח דרוצה ליקח הכהונה לכבוד ולתפארת להתגדל ולהתגאות כמ"ש רש"י ז"ל מה ראה קרח לחלוק עם משה נתקנא על נשיאותו של אלצפן בן עזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת וכו' א"כ לא לשמה הוא עושה אלא בשביל הקנאה, זה לא יבחר בו ה', וז"ש ואת הקדוש והקריב אליו ר"ל מי שהוא מקדש עצמו כד להתקרב אליו ית', זיהוא ואת אשר יבחר בו יקריב אליו ר"ל יבחר בו להקריבו אליו לשרתו לא כן קרח דלא בעי לשמה לא יבחר בו דמכלל הן אתה שומע לאו:
והיה האיש וכו' הוא הקדוש רב לכם בני לוי, י"ל מהו סמיכות זה הוא הקדוש רב לכם בני לוי, ועוד למה לא אמר הרבה לכם בני לוי ונראה לע"ד בס"ד ע"פ מה דאיתא במדר"ר והביאו רש"י ז"ל, וקרח שפקח הה מה ראה לשטות הזה, אלא עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה עומדת ממנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, וכ"ד משמרות עומדות מבני בניו שכולם מתנבאים ברוח הקודש, שנאמר כל אלה בנים להימן, אמר אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ואני אדום, ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ועומדים מהם ומשה היה רואה, לכך נשתתף לבא לאותה חזקה ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד פלט והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש עכ"ל וז"ש הוא הקדוש אצל רב לכם בני לוי, לרמוז לו שלא תסבור הוא הקדוש אתה הוא שתנצל מפני שלשלת גדולה שראית אלא לא כן הוא שלשלת גדולה שראית הוא מבניך שעשו תשובה וז"ש רב לכם בני לו רב אותיות בר ר"ל בר יש לכם בני לוי שעשו תשובה, אבל הוא הקדוש הוא אהרן שנתקדש כבר:
חמשים ומארים מחתת י"ל למה צריך להזכיר מניין המחתת, והלא כבר נאמר למעלה ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים, וכוין דא"ל אתה וכל עדתך וכו' וקחו איש מחתתו יודע אני שהם חמשים ומאתים מחתת, אלא רמז להם בזה כי ע"י חמשים ומאתים מחתת שהם כמניין נ"ר ירד עליהם נר אש ה' מן השמים וישרף את נשמתם שהיא נר כמש"ה נר ה' נשמת אדם, וזה שצוה ה' ית' לעשות מן הר"ן מחתת צפוי למזבח, ויהיה עליהם ואש אשר על המזבח לאות לבני מרי על אשר הם חטאו בנפשותם להוריד עליהם אש:
ותפתח הארץ את פיה ותבלע וכו' ואת כל הרכוש, הטעם דבלעה גם את הרכוש נראה לע"ד בס"ד ע"ד מ"ש רש"י ז"ל בפ' קדושים על פסוק ואת הבהמה תהרוגו, אם אדם חטא בהמה מה חטאת אלא מפני שבא לאדם תקלה על ידה וכו' ע"ש, והכא נמי גבי קרח עשרות שלו גרמה לו להתגאות ולבקש הכרונה, כמ"ש ז"ל (במסכת סנהדרין פ"א) עושר שמור לבעליו לרעתו, אמר ריש לקיש זה עושרו של קרח, ואת כל ריקום אשר ברגליהם א"ר אלעזר זה ממונו של אדם שמעמידו על רגלי, וא"ר לוי משוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות של בית גנזיו של קרח, וכולהו אקלידי וקליפי דגלידא (פי' רש"י ז"ל אקלידי מפתחות קליפי מנעולים, דגלידא של עור). נמצא עשרות שלו גרמה לו להתגאות והיתה התקלה על ידו, לפיכך בלעה גם את הרכוש:
וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה וכו' הטעם דלא היה העונש שלם אלא לירד לשאול מפני שידוע שהקב"ה מודד מדה כנגד מדה כמ"ש ז"ל במסכת סוטה ומפני שהוא בקש לעלות למדרגה גדולה שהיא כהונה גדולה, לפיכך הירידו אותו לשאולה שהיא מדרגה התחתונה, וגם כדי שאח"כ יתקיים בו כל גיא ינשא שעתיד לעלות כמ"ש ז"ל במסכת סנהדרין רבי אליעזר אומר עליהם הוא אומר ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל וכן אמרו במדר"ר שחנה מתפללת עליהם ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל:
ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים לרמוז על ג"פ שנתקרבו הכהנים לעבודה אחד כשהוקם המשכן ואחד בבית שני ואחד לעתיד וז"ש ויצא פרח על זמן שהוקם המשכן שהיא היתה התחלה לעבודה כמו הפרח ויצץ ציץ כנגד מה שנתקרבו בבית שני שלא היתה גאולה שלמה כמו הציץ שאינו גמר פרי ויגמל שקדים כנגד מה שעתידים להתקרב לעבודה כשיבא הגואל שהיא גאלה שלמה כמו השקדים שהוא גמר הפרי כן גאולה העתידה להיות היא גמר כל השעבוד ואין אחריה כלום בב"א:
או יאמר במ"ש הרב והביאו בהקדמת נה"ש כי כל מצות ותפלות שעושין ישראל מבררין מהרפ"ח ניצוצין ומעלין אותם אל זו"ן ואח"כ עולין ממדרגה למדרגה ומתבררין עד תכלית בירורם ע"ש ויוצא פרח אותיות רפ"ח ויצץ ציץ ר"ל שעלו מדרגה אחת אל זו"ן ואח"כ ויגמול שקדים שעולים ממדרגה למדרגה עד תכלית בירורם:
או יאמר למה הוציא המטה שלשה מינים אלו לרמוז על העתיד שיבא אליהו ושני משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד שהם שלשה, וז"ש ויוצא פרח רומז אל אליהו הנביא ז"ל שהוא יבא תחלה לבשר הגאלה כמש"ה הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום וכו' ויצץ ציץ רומז אל משיח בן יוסף ויגמול שקדים רומז אל משיח בן דוד שהוא עיקר גמר הגאלה בב"א:
פרשת חקת
זאת חקת התורה, העירו בזה דהול"ל זאת חקת הפרה, ונראה לעד בס"ד דבא לומר כשם שהפרה מטהרת את הטמאים כך התורה מטהרת את הטמאין, ואלו המטמאים את נפשם בעונות, שע"י עסק התורה הם נטהרים שמסייעתם לחזור בתשובה ונטהרים מעונותיהם, כמ"ש הפלא יועץ או' ת' כי באמת אמרו שהעיקר הגדול ליכנס לדרכי התשובה הוא ללמוד התורה שילמוד דינים הנצרכים וספרי מוסר ויראת ה וכל הקרב הקרב אל המשכן ה' בתי מדרשות ללמוד או לשמוע בלימודים הוא קרוב יותר אל ה' והולך ומתקרב מידי יום ביום הלוך וגודל ביהדות הלוך ושוב בתשובה וכל הרחוק מן התורה הוא רחוק מן השי"ת, מדי יום ביום הולך וחסור עד שדש בעבירות ונעשית לו כהיתר, אי מטעם דלא ידע דיני התורה, אי מטעם כיון שעשה אדם עבירה ושנה בה נעשית לא כהיתר עכ"ל ולכן כנה הפרך לתורה:
זאת חקת התורה, לרמוז אל מ"ש הרמ"ע ז"ל והביאו דבש לפי מע' הק' או' כ"ג דקביעות התורה יהיה זמן קבוע, ולא חליף היום בשעה אחת ולמחר בשעה אחרת. וז"ש זאת חקת התורה [מלשון חק] ר"ל שיעשה חק וזמן קבוע לתורה שיהיה לימוד כל הימים שוים ולא יחליף היום בשער אחת ולמחר בשעה אחרת:
ואם קביע ליה עידניה ולומד אח"כ עתים עתים הר"ז משובח הרמ"ע, שם:
אז יאמר במ"ש ז"ל ברוריא אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קגריס בלחישא, בטשא ביה, אמרה ליה לא כך כתיב ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ"ח איבריו של אדם משתמרת ואם לאו אינה משתמרת וז"ש זאת חקת התורה כאשר צוה ה' ר"ל שתהיה חקוקה התורה [וחקת לשון מחוקק] כאשר צוה אתה ה' שלא תשכחה לאמר ר"ל כמו לאמר לאחרים שצריך הרמת קול:
זאת חקת התורה וכו, ויקחו אליך פרה אדומה וכו' ובסמיכות הפ' אמר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו וכו' לרמוז אל מ"ש הרב ז"ל [בע"ח שער מ"ט פ"ה] לא נתן הקב"ה תורה ומצות לישראל אלא לברר ולצרף ולהסיר הסיגים מהכסף שהם לבושי הנשמה וע"י כוונת האדם בתורה ובמצות נגמר לבוש הנשמה וע"י התורה מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח וע"י מצות מעשיית מזדכך נוגה דעשיה ונעשה לבוש הנפש ואלו הלבושים מתבררים מהרע שנתערבו ע"י חטא אדם הראשון, והנה בקלי' נוגה יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים טובים ובכולם נתערב הרע אך אינם שוים כי הנה כל התרי"ג מצות כלולים בי"ס, ורמ"ח מצות עשה הם כנגד זכור, ואז בעשותן נתקן הזכר דנוגה וכו' וע"י המצות בכל מצוה ומצוה מוצי משם אבר אחד, וע"י שס"ה לאוין שהם שמור כנגד הנוק' ששם טוב ורע ממראה מתניו ולמטה, יש חלב טהור וחלב טמא וכל העובר על השס"ה לאוין מערב הרע בטוב בחלק נפשו הבא מהנו"ק דנוגה וכו' ואם יעבור אדם על לאו אחד אם הוא עורק העין מסתמא ואינו רואה כי הטוב שבו אינו מתגלה ואין העין של הנפש משיג שאינו מתלבש בו הנפש במלבוש ההוא עד שיסיר אותו מום, עכ"ל בקיצור, וז"ש ואח קדשי בני ישראל ר"ל מצות שנתקדשו בהם ישראל לא תחללו לעבור עליהם, ולא תמותו נגזר על איברי הנפש כי הטוב אינו מתגלה בהם ונקראים מתים אלא דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וכו' פרה עם שלש אותיותיה גי' רפ"ח אדמה רומז אל שבעה מלכי אדום כי משם הם בחי' הברורים כמבואר בשער המצות בפ' בהר סיני ובפ' עקב, [כי כל הברורים של שבעה מלכי אדום שעדיין לא נתבררו וגם מה שנפל ע"י חטא אדה"ר כלם הם בקלי' נוגה והם בחי' רפ"ח וע"י עשיית המצות מתבררין מהם בחי' רפ"ח חלקים מן הרפ"ח] ואמרו אליך כי משה בחי' יסוד דאבה המתגלה בתוך ז"א עד היסוד כמבואר בע"ת שער לב ושם עולים הברורים אחר שעלו אל המלכות כידוע, וז"ש ויקחו אליך פרה אדמה ר"ל יבררו ויעלו אל בחינתך רפ"ח מן שבעה מלכי אדום, תמימה אשר אין בה מום ר"ל תהיה המצוה זכה ומזוכה, אשר לא עלא עליה עול של יצה"ר, שיעשה אותה שלא לשמה לכבוד או לדבר אחר:
ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכו' הטעם שבחר ה' ית' בשלושה מינים הללו הוא כדי לרמוז אל בני האדם, בין אם יהיה גבור כארז או עני ושפל כאזוב, או עשיר כתולעת השני שיוצא ממנו המשי, כולם שוים, שאח"כ והשליך אל תוך שרפת הפרה ויהיו אפר, כן בני האדם אם הוא עשיר או גבור או עני כולם הולכים אל מקום אחד, אבל העיקר הוא וכבס בגדיו הכהן אלו בגדי הנפש שצריך לנקות אותם ע"י התשובה ומצות ומעשים טובים [וכל אדם נקרא כהן ע"ש שמשמש את המקום במצות] ורחץ בשרו במים ע"י עסק התורה שנקראת מים כמש"ה הוי כל צמא לכו למים, ואחר יבא אל המחנה ר"ל שע"י זה אח"כ יזכה לבא למחנה שכינה לעוה"ב ואם לאו ח"ו אם לא יעשה כן, וטמא הכהן עד הערב ר"ל נשאר בטמאתו עד אשר יאכל יסורים בגיהנם או בגלגול הנדמים כמו ערב, ואח"כ יטהר כי לא ידח ממנו נדח:
ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו, י"ל דלמה זכרו הבהמות ולא זכרו ג"כ הבנים כמ"ש בפ' בשלח להמית אחי ואת בני ואת מקני בצמא, נראה ע"פ מ"ש רז"ל במדרש [ויקרא רבא פ' כז] על אלכסנדורוס מוקדון כשהלך לאחרי הרי חושך אתא למדינתא דשמא אפריקי, נפקין קדמוניה בחזורין דדהב וברמונין דדהב, ובלחם דדהבה, אמר ומה זה דהבה מתאכיל בארעכון, א"ל ולא הוה כן בארעך, אמר להון לא עבידתיכון אתיתי למחמי אלא דינכון אתיתי למחמי, עד דאינון יתבין אתו תרי גברי לדינא קדם מלכא, חד אמר מרי מלכא חרובא [פי' חורבה] זביניה מהאי גברא וגריפתא ואשכחיה בה סימא ואמרית ליה סב סימתיך, דחרובה זביניה וסימא לא זביניה, ואחרינא אמר כמה דאת מסתפה מעונה גזל כך מסתפינא אנא, כד זבינית לך חרבותא וכל דאיהו בה זבינית לך, קרא מלכא לחד מנהון א"ל אית לך ברא, א"ל הן, קרא לאחרינא א"ל אית לך ברתא א"ל הן, א"ל זילון זינסבון דין לדין ויכלון תרויהו סימא, שרי אלכסנדרוס מוקדון תמה, א"ל מלכא מה את תמה, לא דנתי טבות, א"ל הן, א"ל אלו הוה הדין דינא בארעכון מה הויתון עבדין, א"ל מרים רישא דדין ורישא דדין וסימא סלקא לבי מלכא, אמר ושמשה דנחה בארעכון א"ל הן, ומיטרא נחין בארעכון א"ל הן, א"ל בעירא דקוקא דילמא אית בארעכון א"ל הן, א"ל תפח רוחיה דההוא גברא בזכות בעירא דקוקא שמשא דנחה עליכון ומטרא דנחית עליכון, אמטו בעירא דקוקה אתון משתזבין הדא הוא דכתיב אדם ובהמה תושיע ה', אדם בזכות בהמה תושיע ה', עכ"ל וז"ש ולמה הבאתם את קהל ה' וכו' למות שם אנחנו ובעירנו ר"ל דאם לא היה לרחם עלינו שאנחנו בני אדם היה לרחם על בעירנו שהם בהמה:
לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, הטעם דלא זכרו אלא דברים אלו מפני שאפשר ע"י דברים אלו יכולים לרוות מעט מצמאונם כי הזרע הוא ירקות וראוי למאכל בהמה ותאנה וגפן ורמון למאכל אדם:
ויך את הסלע במטהו וכו' אמרו רז"ל עבור דהכה משה בסלע יצא מחלוקת בין החכמים, ואפש"ל הטעם ע"פ מ"ש הרב ז"ל כי ע"י הדיבור נמשך אור מקיף, וידוע דאור מקיף הוא מבריח הקלי', וגם ידוע דהשכחה היא באה מצד הקלי' כמבואר בדברי הרב ז"ל, והכא ע"י מריבה שעשו על המים הגבירו כח הקלי', ואם היה משה רבע"ה מדבר אל הסלע כאשר צוה אותו ה', היה ממשיך אור מקיף ע"י הדבור והבל הפה שלו והיו נכנעים הקלי' ולא היתה גוברת מדת השכחה, אבל עתה שהכה הסלע ולא נמשך אור מקיף ע"י הדיבור שהיה צריך להיות ע"י המים הרמוז לתורה, גברה כח הקלי' ונעשה שכחה ודין גרמה להיות מחלוקת בין החכמים, וע"פ זה יש לפרש מ"ש ז"ל מלא כסלע משתוקא בתרין, ר"ל אם היה ממלל אל הסלע וממשיך אור מקיף, משתוקא בתרין כי היו הקלי' נכנעים ולא היתה גוברת כח השכחה ולא היה מחלוקת בין החכמים:
באר חפרוה שרים וכו' באר רומז אל התורה, חפרוה שרים אלו ת"ח שנקראו מלכים כמ"ש ז"ל [גיטין ס"ב ע"א יומא ע"ב ע"ב] וכמש"ה [משלי ח'] בי מלכים ימלוכו וכו' בי שרים ישורו, ואומרו חפרוה שרים ר"ל ע"י עסק התורה זה עם זה יורדים לעומקה של הלכה ויוצא דין לאמתו, כרוה נדיבי העם, אלו הנדיבים שבעם שמחזיקים ביד ת"ח שנקראת ג"כ התורה על שמם כמ"ש ז"ל בצל החכמה בצל הכסף, במחוקק במשענותם שנותנים להם חק כו"כ לחדש או לשנה כדי לסומכם [ומחוקק לשון חק] וממדבר [לשון דיבור] מתנה ר"ל ע"י הדיבור של ת"ח שעוסקים בתורה, יתנו מתנה למחזיק מן השמים וכו':
או יאמר במ"ש ז"ל על פסוק ואותי צוני ה' בעת ההיא וכו' כאשר צוה ה' אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם, שאסור לצמד הלכות ומדרש בשכר, והטעם נלע"ד בס"ד מפני שהמלמד בחנם דומה כמי שנותן מתנה לחבירו שהנותן שמח, דכיון שהוא נותן בחנם ודאי שהוא נותן בכל לבו שאין אונס במתנה, וגם המקבל שמח שנותנים לו מתנה בחנם וא"כ יהיה הלומד והמלמד שמחים, ועוד כיון שהמלמד מלמד בחנם יהיו דבריו נשמעים ויקבלו ממנו כל מה שאומר, שיאמרו ודאי כל מה שאומר הוא אמת כיון שאין לו הנאה בלימוד זה רק לטובתינו הוא אומר, ועוד דהמלמד בחנם אינו מלמד כ"א מה שצריך לעבודת הבורא ית' כיון שהוא מלמד לש"ש, לא כן בהפך אם היה מלמד בשכר אפשר שיהיה מאריך בדברים שאין בהם צורך כדי להאריך זמנים ולחשוב עתים לקבל שכרו משלם, וז"ש וממדבר מתנה ר"ל ע"י שנתנה התורה במדבר מתנה ואסור ללמד בחנם, וממתנה נחליאל ר"ל ע"י זה המתנה יהיו נחלת אל שיהיו לומדים בשמחה ומקבלים דברי המלמד שמלמד לשם שמים ואח"כ מנחליאל במות שיעלו ממדרגה למדרגה עד רום המעלות:
או יאמם במ"ש ז"ל ע"י עסק התורה ישראל נגאלין שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם וז"ש וממתנה נחליאל ר"ל ע"י עסק התורה שנתנה להם במתנה יהיו נחלת אל כמש"ה ונחל ה' את יהודה חלקו וכו' ומנחניאל במות ר"ל אחר שיזכו להיות נחלת אל, עלו לרמות וכמו שתרגם אונקלוס במות רמתא) והוא בית המקדש שעתיד להיות ברום ההרים כמש"ה נכון יהיה הבית הזה בראש ההרים וכו' בב"א:
פרשת בלק
וירא בלק בן צפור וכו' ויגר מואב וכו' עיין פי' רש"י ז"ל ועוד נראה לפרש דלמה ויגר מואב והוא במ"ש הזוה"ק בפ' חוקת כי עוג מלך הבשן לא נתירא מפני ישראל. מפני שהיה מאנשי בית אברהם ונמול עמהם. וגם מרע"ה נתירא מפני עוג מלך הבשן מפני שנימול ע"י אברהם אע"ה עד שאמר לו ה' ית' אל תירא אותו אל תירא מפני אותו אות של המילה שכבר פגם אותו וכאן נמי המואביים אע"ג שראו מפלת מצרים ומפלת עמלק לא נתיראו מפני ישראל כי אמרו כיון שהם בני לוט בן אחי אברהם לא תאונה להם רעה מפני קורבה של אברהם וכמו שמצינו לפי האמת שצוה ה' ית' אל תצר את מואב וכו' אבל עכשיו כיון שראו מפלת עוג מלך הבשן ולא הועילה לו מה שהיה מאנשי בית אברהם ונמול עמהם אמרו גם להם לא יועיל קורבה של אברהם וז"ש וירא בלק בן צפור וכו' ר"ל שראה שלא הועילה המילה שהיתה ע"י אברהם לעוג מלך האמרי מיד ויגור מואב וכו' וזה רמוז ג"כ בר"ת וירא בלק שהוא בגי' ח' אל המילה שניתנה בח' לומר כיון שראה בלק מלך מואב שלא הועילה המילה של אברהם אע"ה לעוג מלך האמורי אז ויגר מואב שלא יקרא לו גם הוא כמותם:
ויגר מואב מפני העם וכו' ויקץ מואב וכו' י"ל דתחלה אמר ויגר מואב ולבסוף אמר ויקץ ועוד דתחלה אמר מפני העם ולבסוף אמר מפני בני ישראל ונראה במ"ש בזוה"ק כי בכל מקום שאומר הכתוב עם הוא חוזר על ערב רב וידוע דויגר קשה מן ויקץ ומפני כך בתחילת הפסוק שהזכיר עם שחוזר על ערב רב אמר ויגר שנתפחדו הרבה מערב רב דכיון שאינם מבני ישראל אין מרחמים למי שנופל בידם כמו שמצינו שלא רחמו הגבעונים על בני שאול ומפני שלא רחמו אמר עליהם הכתוב והגבעונים לא מבני ישראל המה אבל מי שנופל ביד ישראל ישראל מרחמים כמו שמצינו אצל בן הדד שנפל ביד אחאב ולבסוף כיון שנפלו עליו אמר אחי הוא וכו' וז"ש ויגר מואב מפני העם מאד כי רב ר"ל מפני ערב רב שאם יפלו בידם אין מרחמים עליהם שאצל ערב רב נאמר רב כמש"ה וגם ערב רב וכו' ויקץ מואב מפני בני ישראל שאם יפלו בידם מרחמים עליהם ר"ל לא נתיראו מפניהם כ"א קיצה בעלמא:
וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה וכו' י"ל דלמה אמר פתורה וכו' היה די לומר אל בלעם בן בעור ארץ בני עמו וכו' ונראה דמילת פתורה חלק אותה תהיה פה תורה ומפני כדי שלא יוכל לומר לו בלעם לבלק לאמר רבה צבאך וצאה רמז לו בלק שלא יוכל להם בשום עניין כ"א בקללה בעת הזעם מפני שהם עוסקים בתורה בתדירא וכמ"ש רז"ל בזמן שהקול קול יערב אין הידים ידי עשו שאין אומה ולשון יכולה להם כשהם עוסקים בתורה וז"ש פתורה ר"ל פה תורה שהם עוסקים בפה תורה אשר על הנהר ר"ל כמו שהנהר מושך תמיד כך הם עוסקים בתורה תמיד וא"כ מוכרח הוא שתבוא. לכה נא ארה לי וכו' כי עצום הוא ממני ולא אוכל לו:
ועתה לכה נא ארה לי וכו' העירו המפרשים ז"ל דמהו אומרו תיבת לי הוה סגי לומר ועתה לכה נא ארה את העם הזה ונראה לע"ד ע"פ מ"ש במדרש הביאו רש"י ז"ל על פסוק ארץ בני עמו. דבלעם היה מתנבא לבלק ואומר לו שעתיד אתה למלוך. וז"ש תיבת לי לרמוז לו אם אין אתה בא בשביל עמי צריך שתבא בשבילי שאמרת לי עתיד אתה למלוך ויקויים דבריך ע"י קללה שאתה מקללם ותשאר המלכות בידי שאם לא תבא אפשר שיהרגוהו כמו שעשו לסיחון ולעוג ונמצאו דבריו בטילין כי זה המלכות שהמליכוהו לפי שעה אינה חשובה אם לא תתקיים בידו:
אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ כי ידעתי את אשר תברך וכו' י"ל דלמר צריך להכות בו ולגרשנו מן הארץ כיון שהיה בטוח בו שקללתו עושה פירות. היה אומר לו שיקללם וע"י קללתו יגרשו מן הארץ. שיהיה איזה דבר על שונאי ישראל ויגרשו. ועוד למה יחס הגרוש על עצמו שאמר ואגרשנו מן הארץ כיון שבלעם הוא העיקר שהוא המקלל. הול"ל ויגרשו מן הארץ ונלע"ד בס"ד ע"פ מ"ש הרב ז"ל בשה"פ וז"ל ראיתי לבאר כאן עניין בלק ובלעם שהיו קוסמים וחכמים שאין כמותם בעולם וכמ"ש חז"ל כי בבחינה אחת היה בלק טפל לבלעם ובבחינה אחרת היה בלעם טפל לבלק. וגם בזוהר האריך בעניין בלק ובלעם כי נקרא בלק בן צפור ע"ש חכמתו שהיה קוסם ע"י צפור א' וכו' ואמנם עיקרו של בלעם הוא מאורות דאבא שנכנסו בלאה ונתפשטו עד כתר דרחל כנז"ל הרי כי בלק הוא מאורות דאימא שבעקבי לאה. ובלעם הוא מאורות דאבא שבכתר דרחל. וכו' ובזה תבין איך בלק היה קוסם ובלעם היה נחש כנ"ז בזוהר והטעם הוא כי הנחש אין כוחו אלא בפיו וכן בלעם שעיקרו מן הבל כנז"ל והוא הבל הרע היוצא מן הפה. אבל בלק עיקרו מן קין שהוא מאימא שהיא בחי' מעשה כמו שידעת בעניין ל"ב אלהים דבראשית דאבא אומר ואימא עושה. והקסם הוא ביד וכמש"ה וקסמים בידם כי בלק היה יותר בקי בהם מבלעם עכ"ל. ולכן לא אמר בלק לבלעם שיהיה הכל ע"י קללתו. אלא רצה לעשות כל אחד לפי בחינתו שבלעם שכחו בפיו יקללם דוקא ובלק שכחו בידו ע"י הקסם הוא יעשה הגרוש ולכך יחס הגרוש על עצמו מפני שהוא עיקר עשיית הגרוש:
ובזה יובן ג"כ מ"ש כי ידעתי את אשר תברך מברך וכו' דמנא ידע. והוא ע"י הקסם שלו שהיה קוסם גדול. כמש"ל ועיין במדר"ר:
וזה שאמר אולי אוכל נכה בו בלשון ספק כי ידע איש בנפשיה כי הם בחינתם מצד הקלי' וישראל מצד הקדושה ואפשר שלא יוכלו להם כמו שהיה האמת:
עתה לכה קבה לי פי' רש"י ז"ל בשם המדרש זו קשה מארה לי שהוא נוקב ומפרש עכ"ל, וי"ל דמה היה לו לבלעם לשנותם יותר מבלק, ונראה ע"פ מ"ש הרב ז"ל בשעה"פ כי לבן נתגלגל בבלעם, ונמצא עובר על שבועת עצמו וזהו הטעם שנענש ולא האריך ימים ומת בן ל"ג שנה כמ"ש ז"ל [סנהדרין ק"ו ב'] על פסוק אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם עכ"ל נמצא שבלעם הוא גלגול לבן וכמו שמקודם רצה לאבד את ישראל ח"ו כמ"ש ז"ל ולבן בקש לעקור את הכל בזה הגלגול נמי רצה לעשות כן ולא נתקיימה מחשבתו:
ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם וכו' ובפעם שנית כששלח לו בלק שלוחים אחרים אמר לו ה' קום לך אתם. ונראה כחזרה ח"ו. ונלע"ד בס"ד כי רצה ה' ית' להודיע מתחלה כי אין ביד בלעם לעשות שום דבר. וזה יהיה ע"י המלאך שיצא לשטן לו ויאמר לאתון לו יש חרב בידי וכו' כמ"ש רש"י ז"ל גנות גדולה היה לו בדבר הזה בעיני השרים זה הולך להרוג אומה שלימה בפיו ולאתון זו צריך לכלי זיין. וא"כ אלו היה אומר לו ה' ית' בפעם ראשונה שילך לא היה יוצא מלאך ה' לקרתו לשטן לו אבל כיון דבפעם הא' לא הניחו ללכת. והעיז פניו בפעם שנית כששלח לו בלק מלאכים רבים ונכבדים מאלה. אם לא היה מניחו ללכת היו אומרים על בלעם שיש בו ממשות לכך אינו מניחו ללכת, וא"כ כשאמר לו קום לך אתם הוא מפני שלא יאמרו אבל לא ברצון טוב וע"י זה יצא מלאך ה' לשטן לו ויתפרסם הדבר שלא יש יכולת בידו לעשות שום דבר בלתי גזירת הבורא ית':
כי הכיתני זה שלש רגלים פי' רש"י ז"ל רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה עכ"ל והקשו המפרשים ז"ל למה רגלים ולא ששומרים שבת בכל השנה עיין מ"ש ועוד נראה לפרש כי חגיגת הרגל צריך לעלות לירושלם ולסבול טורח הדרך להביא עולת ראיה וחגיגה, לכך רמז לו על הרגלים דאתי הליכה של הרגלים ומבטל הליכה שלו:
מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה', כתבו המפרשים ז"ל כשרוצה לומר אלהים שהוא דין כדי להגביר עליהם מדת הדין יהיה כמו רסן בפיו ולא יוכל לגמור כולו, אלא אומר ממנו שתי אותיות שהוא אל רחמים בסוד חסד אל כל היום, וכשהוא רוצה לומר שם י"ה שגם הוא דין כמש"ה אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, כדי להגביר עליהם מדת הדין אז יפתח פיו ויגמר שם הוי"ה שהוא רחמים ויהיו גוברים הרחמים ויתברכו וז"ש מה אקב לא קבה אל ר"ל כשאבא לקללם בשם אלהים לא הניחני המדה של הרחמים שהיא אל כי איני יכול לגומרו כולו, ומה אזעם לא זמם ה' פי' וכשאבא לקללם בשם י"ה ג"כ לא הניחני מדת הרחמים של הוי"ה עד שגמרתי כולו:
ובזה פירשתי מש"ה ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, כי הול"ל ויהפוך ה' אלהיך לך קללה לברכה, מהו את הקללה לברכה דמשמע דהקללה עצמה תהיה ברכה, אבל ע"פ האמור ניחה דהקללה הבאה ע"י שם אלהים שהוא דין היא עצמה היתה ברכה שלא היה יכול לגמור את השם אלא היה אומר שם אל שהוא רחמים והיו מתברכים, וכן כשהיה רוצה לומר י"ה שהוא דין היה נגמר השם והיו מתברכין נמצא שמן הקללה עצמה נעשה ברכה:
הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב, ידוע דכל אומה ואומה בפני עצמה נקראת עם ועמים רבים מאומות שונות נקראים גוים כי שם גוים הוא שם כולל לכל אומות העולם חוץ מישראל, וידוע דהא שבחר הקב"ה בישראל דוקא יותר מכל אומות שבעולם ולהם נתן את התורה ובשבילם נברא העולם והם עתידים לשכון לבדד בעוה"ב מפני שנשמתם מצד הקדושה לא כן אומ"ה שנפשם מצד הקלי' [כמבואר בע"ח שמ"ח] דישראל יש להם נר"ן מצד הקדושה והגוים לא יש להם כ"א נפש מצד הקלי' וז"ש הן עם לבדד ישכן ר"ל א"ת למה בחר ה' בעם ישראל והם עתידים לשכון בדד מפני שבגוים לא יתחשב ר"ל שזה לחוד וזה לחוד זה מצד הקדושה וזה מצד הקלי':
מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל י"ל דלמה לא אמר מה טובים אהליך וכו' דהיה הלשון מיושב יותר על אהליך ומשכנותיך ונראה דטבו היא אותיות טוב הרומזת אל התורה שנקראת טוב כמש"ה כי לקח טוב נתתי לכם וכו' וז"ש מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל ר"ל כשיש בהם טוב שהיא התורה אז מה טבו אהליך יעקב וכו' [ומילת טבו נדרשת ב"פ טוב וטבו כשיש טוב טבו]:
וזה שכינה אותם לד' מינים כנחלים נטיו וכו' לרמוז על ד' פנים שיש בתורה שהם פרד"ס שצריך האדם לעסוק בהם באהלים ובמשכנות:
מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל, תחילה אמר אהל שהוא עראי ואח"כ אמר משכנתיך שהוא משכן לשון קבע, נראה דבא לרמוז למי שאינו יכול ללמוד כל היום מפני שעסוק בפרנסת אנשי ביתו רק לומד איזה שעות ביום כדי לקיים מצות קביעות עתים לתורה, דנחשב כאלו לומד כל היום מפני שזיהוא שיכול לעשות וכמ"ש ז"ל אחד המרבה ואחד הממעיט וכו' וז"ש מה טבו אהליך יעקב ר"ל טובים אהליך יעקב אלו הלומדים עראי כמו אהל, כמו משכנתיך ישראל השוכנים כל היום בביה"מ:
אהליך מיעוט רבים שנים לרמוז על המשכן ובית שני שהיו כמו האהל שהיה בהם יריעות שבבית השני היה פרכת במקום הכותל של בית קה"ק, משכנתיך רומז אל בית הא' ובית שלישי, וזה שכינה אותם לד' מינים כנחלים וכו' ג"כ רומז אל המשכן וג' בתים כי זה שאמר כנחלים נטיו רומז אל המשכן שהיה בו יריעות והיו נוטים אותם, כגנות עלי נהר רומז אל בית הא', כאהלים נטע רומז אל בית שני שהיה בו אהל שהם היריעות, וגם היה בו נטע שהיה בו בניין ג"כ, כארזים עלי מים רומז אל בית שלישי שיהיה קיים לעולם ולעולמי עולמים בב"א:
פרשת פינחס
פנחס בן אלעזר אמרו במדר"ר אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו, וקשה דהא אמרו רז"ל שכר מצות בהאי עלמא ליכא, ויש לישב במ"ש החיד"א בס' דבש לפי מע' ה"מ או' י"ג בשם המהרש"א כשרבים עושים מצוה יש להם שכר בעוה"ז, ואמרו ז"ל כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו וכאן גבי פינחס ע"י מעשה זו שקנא לה' והרג את זמרי, נמנעה המגפה מעל ישראל כמש"ה ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, וא"כ כל אותם האנשים שלא מתו כל מצות שעושים הוא זיכה אותם וע"י באו, ועוד ע"י מעשה זו נמנעו העם מלזנות אל בנות מואב, והוי מזכה את הרבים וזכות הרבים תלוי בו לכן לקח שכרו גם בעולם הזה:
וזה שאמר השיב את חמתי וכו' בקנאו את קנאתי וכו' ר"ל חדא דהשיב את חמתי מעל בני ישראל ולא כליתים ועוד בקנאו את קנאתי שעל ידי זה נמנעו מלזנות, א"כ הוי מזכה את הרבים וזכות הרבים תלוי בו, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו וכו' שיקח שכרי גם בעוה"ז:
וזה שנתן לו שני דברים שלום וכהונה של עולם השלום עבור ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, מדה כנגד מדה וכהנה עבור שמנעם מן העון, כי מעשה הקרבנות מכפרין ומונעין העון:
וזה שסמך ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמור וכו' את בריתי שלום לומר זה תחת זה, וכו' והיתה לו וכו' ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו, לומר זו תחת אשר קנא לאלהיו שנמנעו מלזנות, מדה כנגד מדה:
בדין הוא שיטול שכרו, י"ל דלמה לא אמר צריך שיטול שכרו, ונראה לפי שכאן קצץ שכר גם לבניו כמש"ה והיתה לו ולזרעו אחריו וכו' וקיי"ל אין אדם מוריש זכות לבניו אלא מה שהוא מצד הדין וכו' וידוע דאמרו חז"ל על פסוק מי הקדימני ואשלם, מי עשה מזוזה עד שלא נתתי לו בית וכו' אלא דבר אחד לבד על מסירת נפשו על קדוש ה' לפי שחי בהם אמר רחמנא ולא שימות בהם, וא"כ זה שמסר נפשו על ק"ה בא לפני השם בדין ולא מצד החסד, וא"כ כיון שהוא בדין יכול להוריש לבניו, וז"ש בדין הוא שיטול שכרו ר"ל כיון שמסר נפשו על ק"ה וא"כ יכול להוריש לבניו לפיכך והיתה לו ולזרעו אחריו וכו':
ובזה יובן מ"ש במלאכי בריתי היתה אתו וכו' בריתי היתה אתו זו כהנה כמש"ה ברית. כהנת עולם, החיים והשלום כמש"ה הנני נותן לו את בריתי שלום, וא"ת אין אדם מוריש זכות לבנו, לז"א ומפני שמי ניחת הוא שמסר נפשו על ק"ה ולא יאמר עליו מי הקדימני ואשלם אלא בדין הוא שיטול שכרו ויכול להוריש לבניו:
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, פי' רש"י ז"ל לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, ועוד נראה לפרש ע"פ מ"ש הרב ז"ל (בשעה"פ פ' וארא) כי כשהרג פינחס לזמרי נתגלגלו בו נשמת נדב ואביהוא, לפיכך נקט בן אלעזר בן אהרן הכהן, לרמוז שהוה בן אלעזר וגם הוא בן אהרן הכהן ע"י נשמת נדב ואביהוא שנתעברו בו שהם בני אהרן, וזה רמוז ג"כ במילת פינחס בן אלעזר שר"ת שלהם גי' נדב ואביהוא עם שני כוללים לומר שפינחס בן אלעזר נעשה בן אהרן הכהן ע"י נדב ואביהוא:
פינחס מלא יוד גי' יצחק, לרמוז שנתעבר בו יצחק כדי להרג את זמרי שהוא בחי' עשו לתקן מה שהיה אוהב אותו, דבש לפי מע' הפא או' ד' בשם הארי ז"ל:
פינחס היה כולל שני נפשות דיוסף ודיתרו והיה צריך לתקן שני דברים האחד מצד יוסף על טיפין דאזדריקו, והאחד מצד יתרו שפיטם עגלים לע"ז, וגם נדב ואבירוא היה בהם מעין דוגמא זה שלא רצו להנשא דומה לעניין יוסף ורב' שהקריבו אש זרה דומה ליתרו, וראה פנחס בזמרי שבא על כזבי והיה בה ע"ז דפעור ופנחס היה מוכרח לתקן דברים אלו וגם נדב ואביהוא היו מוכרחים לתקן עצמם מאלו הב' דברים לכן נתעברו בפנחס כדי שיהיה בו כח לתקן תקונו ותיקון שלהם בפעם אחת דבש, לפי שם:
ויעל מלאך ה' ארז"ל זה פנחס מן הגלגל ע"י גלגול נשמתו עלה אל הבכי"ם הוא עולם האופנים שאומרים שם ברוך כבוד ד' ממקומו ר"ת בכי"ם וכשנתנו לו או' יוד נעשה פינחס גי' יצחק, וכשנתנו לו או' מ' של מות שהיתה פורחת באויר אז נעשה רמ"ח גי' אברהם, וכשנתנו לו או' ואו שהוא של יעקב נעשה רחום כי יעקב היה רחמן ולכן לקח רומח בידו והוא רחום נמצא הוו"ל כח שלשה אבות וזיהו שסייעתו, שם:
ובזה יובן מ"ש במדר"ר [סוף פ' בלק] י"ב נסים נעשו לפינחס הא' דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך, הב' סתם פיהם המלאך כדי שלא יצווחו הג' כן את הרומח כנגד הקבה שלה כדי שתהא זכרותו נראה בתוך הקבה מפני דנוקרנין כדי שלא יאמרו אף הוא נכנס ועשה צרכיו, הד' האריך הברזל כד שידקור את שניהם הה' נתן כח בזרועו כדי ש גביה את שניהם, הו' נתן כח בעץ לסבול את שניהם, הז' לא נשמטו מן הזיין אלא עמדו במקומן, הח' הפכן המלאך בראש הרומח כתקנן כדי לראות קלונם לכל, הט' לא הטיפו דם שלא יטמא פינחס, הי' ששמר הקב"ה רוחותיהן שלא ימותו ויטמא, יא' הגביה המלאך המשקוף כדי שיצאו שניהם בין כתיפיו תלויין לעיני כל, יב' כשיצא עמדו בני שבטו לפגוע בו, ירד המלאך ונגף בהם כשראה פינחס שמבקש המלאך לכלותן רבטן בקרקע ועמד והתפלל עליהן וסלקו, רה"ד ויעמוד פינחס ויתפלל כו' וי"ל דלמה נעשו לו י"ב נסים לא פחות ולא יותר, אבל ע"פ האמור שהיה לו כח שלשה אבות וזיהוא שסייעתו ניחא, דשלושה אבות יש בהם י"ג אותיות, וכנגד י"ב אותיות נעשו לו י"ב נסים, וכנגד או' הי"ג היתה לו סייעתא שיענה בתפלתו ויעצר המגפה:
או יאמר הטעם שנעשו לו י"ב נסים, במ"ש הרב ז"ל כי הכלים ואורות דרפ"ח ניצוצין של ז' מלכי אדום ירדו לבי"ע פנימיות הכלים לבריאה ואמצעיותן ליצירה וחיצוניותן לעשיה, וידוע דכל עולם כלול מאבי"ע א"כ בכללותם הם י"ב, וכשאדם מוסר נפשו על ק"ה הוא מברר מאלו הכלים והרפ"ח דאבי"ע דבי"ע ומעלה אותם אל האצילות, והכא נמי גבי פינחס שמסר נפשו על ק"ה כמש"ל א"כ ברר מכלים ואורות דרפ"ח דבאבי"ע דבי"ע שהם י"ב והעלה אותם אל האצילות לכן כנגדן נעשו לו י"ב נסים:
לרב תרבה נחלתו וכו' ולא אמר לרבים תרבו נחלתן לשון רבים כמ"ש לאלה תחלק הארץ, ונראה שבא לרמוז שלא יאמר האדם אני אשב במקומי איני עושה שום עון וזה די ולא אטרח לעסוק בתורה הרבה ובמצות ובמעשים טובים, לזה אמר לרב תרבה נחלתו ר"ל כל מה שהוא רב בתורה ובמצות ובמעשים טובים תרבה נחלתו לעוה"ב ולמעט תמעיט נחלתו, אם הוא ממעיט גם נחלתו מתמעטת לעוה"ב איש לפי פקדיו יתן נחלתו, הכל לפי החשבון, וכן אמרו רז"ל למוד תורה הרבה ויתנו לך שכר הרבה וכו':
או יאמר במ"ש הרב ז"ל [בשער הגלגולים הקדמה י"א] וז"ל והנה תיקון האדם תלוי בדברים רבים כמו בעשיית כל מצות עשה ובעסק התורה וכו' וכפי מה שירבה בהם כך יושלם תיקונו לזכות לקחת כל חלקי נשמתו וכאשר ח"ו יחטא ויעבור על שס"ה מל"ת כך יהיה הפגם שיפגום בחלקי נשמתו גם אם עשה מ"ע הרבה עכ"ל וז"ש לרב תרבה נחלתו ר"ל מי שהוא רב בתורה ומצות שעושה הרבה תרבה נחלתו ר"ל חלקי נשמתו ולמעט ר"ל מי שאינו עושה מצות כי אם מעט תמעיט נחלתו. חלקי נשמתו איש לפי פקודיו יתן נחלתו. הכל לפי חשבון כל מה שמרבה בתורה ובמצות ירבה לקחת חלקי נשמתו:
יפקד ה' אלהי הרוחות וכו' פי' רש"י ז"ל שבקש משה שירשו בניו גדולתו, והשיב לו ה' כדא הוא יהושע ליטול שכר שימושו שלא מש מתוך האהל. והקשו המפרשים ז"ל דמאין יצא דרש זה, עיין מ"ש. ונראה לפרש עוד כי המנהג שבעולם אין מושיבים שר גדול או מלך אלא א"כ יודע טכסיסי מלכות להנהיג את אנשי המלחמה ואת העם ומפני כך אין מביאין אחד מן השוק ועושין אותו שר גדול כי זה אינו יודע להנהיג אלא מתחלה עושין שר עשרות ואח"כ שר מאות כדי שיתלמד ועולה ממדרגה למדרגה להנהיג עמים רבים, והכא נמי כשאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים וכו' א"כ צריך להזמין אחר תחתיו שיודע להנהיג את העם ומי יש שיודע ובקי להנהיג את העם יותר מבני מרע"ה שהם מצוים כל שעה אצלו וי דעים כל מוצא ומובא העם כיצד מנהיגם אביהם, וז"ש יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש וכו' אשר יצא לפניהם וכו' ר"ל איש אשר יודע שיצא לפניהם יבא לפניהם וכו' שיודע להנהיגם כמו בניו אשר ידעו כל מוצא ומובא העם ולא איש אחר שאינו יודע טיב ההנהגה. והשיב לו ה' כדאי הוא יהושע וכו' שגם הוא יודע להנהיג שלמד מעמך וגם ליטול שכר שימושו שלא מש מתוך האהל וא"כ יש בו תרתי לא כן בניך שלא שמשו כמותו בתורה:
זה האשה אשר תקריבו לה' וכו' את הכבש אחד תעשה בבוקר וכו' י"ל דלמה בתחלה אמר לשון רבים תקריבו ואח"כ אמר תעשה לשון יחיד. ונראה דידוע מ"ש ז"ל כי קרבן התמיד הוא בא משל צבור והוא בא ממחצית השקל שנותנים בכל שנה כנזכר במסכת שקלים, וא"כ כל אחד ואחד אינו מגיע מחלקו לקרבן התמיד שבכל יום ויום כ"א מעט מן המעט ויבא האדם להצטער לומר מצוה גדולה כזאת כך נותן בה, לז"א זה האשה אשר תקריבו לה' שהוא משל צבור אעפ"י שאין מגיע לכל אחד ואחד כ"א דבר מועט אני חושב המצוה לכל אחד ואחד כאלו עשאה כולה וז"ש את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה וכו' לשון יחיד לומר שנחשבת המצוה לכל אחד ואחד כאלו עשאה כולה:
עלת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה, כפל הדברים שבת בשבתו, וגם למה חזר ואמר על עולת התמיד והיה די לומר עלת שבת על התמיד וכו' עיין פי' רש"י ז"ל ועוד יש רמז בזה אל מ"ש הרב ז"ל בשער הכוו' כי יש שני בחינות תוספות נר"ן שמקבלים ישראל אחד בליל שבת מן המלכות ואחד ביום שבת מן הז"א והוא כי תוספת הנפש (ר"ל נרנח"י דנפש וכן כולם כנז' בסידור הרש"ש) לוקחים אותה בקבלת שבת באמירת באי כלה שבת מלכתא ותוספת הרוח באמירת ברכו ותוספת הנשמה באמירת ופרוש עלינו וכו' וביום השבת תוספת הנפש באמירת נשמת כל חי ותוספת הרוח אחר אדני שפתי וכו' של תפלת שחרית ותוספת הנשמה בכתר דמוסף כשאומרים איה, ועוד יש שני מיני תוספת קדושת שבת נתוסף ביום שבת (כנ"ז בדרוש ויהי נועם) הא' הוא ע"י כוונת התפילה והב' הוא ע"י כוונת הסעודות וכנגד המשכת תוספת קדושת שבת לימי החול מבחינת הסעודות אנחנו עושים סעודה ד' במ"ש, וכוונתה היא לכוין, להמשיך אור קדושת סעודות שבת לכל סעודות ימי החול, וכנגד המשכת תוספת קדושת שבת מבחי' התפילות אנו אומרים מזמור זה של ויהי נועם ועי"ז אנחנו ממשיכים אותו נועם העליון לכל תפילות השבוע, (וכתב שמן ששון ח"ג על שער הכוו' דרוש ליל ו' או' ד' בשם ילקוט הראובני פ' בשלח משם האר"י ז"ל דבסעודת ליל שבת ותפילתו מתברכים יום א"ב ודיום שבת יום ג"ד ודמנחה יום ה"ו עכ"ל) וז"ש עולת שבת בשבתו כי שבת רומז אל המלכות שנקראת שבת בשבתו תוספת ו' רומז אל הז"א שהוא בחי' ו' של הויה, ור"ל שלוקחין עלייה אחד מצד המלכות שנקראת שבת ואחד מצד הז"א הרמוז באו' ו' של שבתו, על עולת התמיד ונסכה ר"ל מלבד העלייה שלוקחין ע"י התפילה שהיא במקום התמיד, ונסכה רומז אל הסעודות כי כמו שהיין נכנס בשיתין של המזבח כך האכילות של שבת נכנסת באיברים:
ובראשי חדשיכם וכו' ולא אמר ובראש חדשיכם בזוה"ק בפ' פינחס הקשו כמה ראשין אית לסיהרא וכו' וכתב הרב בש' הכוו' (בדרוש ר"ח) דהענין הוא כי בתפילת שחרית דלחש עולה המלכות עד נה"י דז"א ובחזרה עד חג"ת ובתפילת מוסף דלחש עד חב"ד ובחזרה עד כתר דז"א (עיין ע"ח ש"כ פ"ט) ולז"א ובראשי חדשיכם לשון רבים ולא אמר ובראשי חדשיכם, וכוין שעולה עד כתר דז"א לוקחת הארה ע"י עצמה ולא ע"י ז"א וז"ש בפ' ר"ח ונסכו לרמוז כי היא עתה במעלת הזכר ואינה בבחינת נו"ק אשר תחת רשות בעלה, אבל בפ' תמיד של שבת כתוב ונסכה לרמוז כי היא אז בבחי' נו"ק שמקבלת הארתה ע"י ז"א. ובראשי חדשיכם ולא אמר ובראשי החודש לרמוז כי החידוש הוא שלכם שאתם מונים ללבנה וגם אתם עתידים להתחדש כמותה כמ"ש ז"ל:
מלבד עולת הבקר וכו' כאלה תעשו ליום וכו' על עולת התמיד וכו' י"ל דלמה אמר מלבד עולת הבקר וכו' והיה די לומר פסוק כאלה וכו' ומשמע דהקרבנות אלו הם מלבד עולת התמיד, ואפשר דבא לרמוז על הקרבנות האמורים בספר יחזקאל שקריבים לעתיד חוץ מאלו הקרבנות וז"ש מלבד עולת הבקר, דבקר רומז אל הגאלה ור"ל מלבד קרבנות העתידים ליאמר בס' יחזקאל אשר לעולת התמיד, ר"ל שעושים על עולת התמיד תעשו את אלה, ורמז אותם בקרבנות הפסח כדי לרמוז ג"כ מ"ש רז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל בב"א:
פרשת מטות
וידבר משה אל ראשי המטות וכו' ולא אמר אל ראשי העדה, לרמוז אל מ"ש רז"ל שמואל בדורו כמשה בדורו ועוד אמרו על פסוק ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא, ור"ל שלא יזלזלו במי שעומד ראש לישראל לומר זה אינו חשוב דבימי הקדמונים היו אנשים גדולים וגבוהים מאלה ולא ינהגו בהם כבוד, לז"א וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל, כי ודאי כמו שנהג כבוד משה רבע"ה אל ראשי המטות כמ"ש רש"י ז"ל גם הם יעשו כן אבל מפני שלא יזלזלו אח"כ באחרונים לומר שאינם חשובים לכך כינה אותם למטות לומר אעפ"י שאינם חשובים לגבי הראשונים כ"א כמו המטות שהם עצים אפ"ה צריך לנהוג בהם כבוד מפני שהם ראשים לבני ישראל שאעפ"י שאין להם חשיבות מצד עצמן יש להם חשיבות מצד ישראל וכמ"ש רז"ל על פסוק לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל:
איש כי ידר נדר וכו' ולא אמר אדם כי ידר וכו' לרמוז כי הנודר צריך להזדרז הרבה לקיים הנדר תיכף שלא יבא יצה"ר להכשילו לעבור על נדרו, או לאחרו כי איש מורה על התגברות והזדרזות כמו ה' איש מלחמה כי ע"י האחור יבא יצה"ר להשכיחו כדי לעבור על נדרו שלא לשלמו או להעבירו על בל תאחר כמש"ה כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו:
לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה, י"ל כוין דאמר לא יחל דברו ודאי ככל היוצא מפיו יעשה א"כ מה צריך לומר ככל היוצא מפיו יעשה, ונראה במ"ש רז"ל [כתובות עז ע"ב] על רבי יהשע בן לוי, כי הוה שכיב אמרו ליה למלאך המות זיל עביד ליה רעותיה אזל אתחזי ליה א"ל אחוי לי דוכתאי א"ל לחיי, א"ל הב לי סכינך דילמא מבעתת לי באורחא יהבה ניהליה כי מטא להתם דלייה קא מחו ליה שיור נפל לההוא גיסא נקטיה בקרנא דגלימיה א"ל בשבועתא דלא אתינא, אמר קודשא בריך הוא אי איתשיל אשבועתא ניהדר, אי לא לא ניהדר, וז"ש לא יחל דברו ר"ל אם בזה העולם לא החליף דברו שנדר ועשה התרה אז באותו העולם ככל היוצא מפיו יעשה ר"ל אם נשבע באותו העולם ג"כ לא יתירו לו אלא ככל היוצא מפיו יעשה ויתקיים:
או יאמר לפי שיש שני מיני נדרים אחד במעשה כגון לתת צדקה או לעשות איזה מצוה שיש בה מעשה או דבר אחר, והשני בדבר שאין בו מעשה כגון שאמר שילמוד איזה דבר וארז"ל האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל וזה נקרא דבר שאין בו מעשה כיון שהוא בחינת דיבור לבד (כמ"ש הרב בע"ח ש"מ פ"ב] וז"ש לא יחל דברו על נדרים ושבועות שיש בהם מעשה, ככל היוצא מפיו יעשה על דבר שהוא תלוי בפיו לבד כגון שאמר אשנה פרק זה: