אור ברסלב
יגל יעקב ספר במדבר › פרשת מטות

יגל יעקב· רבי יעקב חיים סופר

ספר במדבר · פרשת מטות

פרשת פינחס

וידבר משה אל ראשי המטות וכו' ולא אמר אל ראשי העדה, לרמוז אל מ"ש רז"ל שמואל בדורו כמשה בדורו ועוד אמרו על פסוק ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא, ור"ל שלא יזלזלו במי שעומד ראש לישראל לומר זה אינו חשוב דבימי הקדמונים היו אנשים גדולים וגבוהים מאלה ולא ינהגו בהם כבוד, לז"א וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל, כי ודאי כמו שנהג כבוד משה רבע"ה אל ראשי המטות כמ"ש רש"י ז"ל גם הם יעשו כן אבל מפני שלא יזלזלו אח"כ באחרונים לומר שאינם חשובים לכך כינה אותם למטות לומר אעפ"י שאינם חשובים לגבי הראשונים כ"א כמו המטות שהם עצים אפ"ה צריך לנהוג בהם כבוד מפני שהם ראשים לבני ישראל שאעפ"י שאין להם חשיבות מצד עצמן יש להם חשיבות מצד ישראל וכמ"ש רז"ל על פסוק לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל:

איש כי ידר נדר וכו' ולא אמר אדם כי ידר וכו' לרמוז כי הנודר צריך להזדרז הרבה לקיים הנדר תיכף שלא יבא יצה"ר להכשילו לעבור על נדרו, או לאחרו כי איש מורה על התגברות והזדרזות כמו ה' איש מלחמה כי ע"י האחור יבא יצה"ר להשכיחו כדי לעבור על נדרו שלא לשלמו או להעבירו על בל תאחר כמש"ה כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו:

לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה, י"ל כוין דאמר לא יחל דברו ודאי ככל היוצא מפיו יעשה א"כ מה צריך לומר ככל היוצא מפיו יעשה, ונראה במ"ש רז"ל [כתובות עז ע"ב] על רבי יהשע בן לוי, כי הוה שכיב אמרו ליה למלאך המות זיל עביד ליה רעותיה אזל אתחזי ליה א"ל אחוי לי דוכתאי א"ל לחיי, א"ל הב לי סכינך דילמא מבעתת לי באורחא יהבה ניהליה כי מטא להתם דלייה קא מחו ליה שיור נפל לההוא גיסא נקטיה בקרנא דגלימיה א"ל בשבועתא דלא אתינא, אמר קודשא בריך הוא אי איתשיל אשבועתא ניהדר, אי לא לא ניהדר, וז"ש לא יחל דברו ר"ל אם בזה העולם לא החליף דברו שנדר ועשה התרה אז באותו העולם ככל היוצא מפיו יעשה ר"ל אם נשבע באותו העולם ג"כ לא יתירו לו אלא ככל היוצא מפיו יעשה ויתקיים:

או יאמר לפי שיש שני מיני נדרים אחד במעשה כגון לתת צדקה או לעשות איזה מצוה שיש בה מעשה או דבר אחר, והשני בדבר שאין בו מעשה כגון שאמר שילמוד איזה דבר וארז"ל האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל וזה נקרא דבר שאין בו מעשה כיון שהוא בחינת דיבור לבד (כמ"ש הרב בע"ח ש"מ פ"ב] וז"ש לא יחל דברו על נדרים ושבועות שיש בהם מעשה, ככל היוצא מפיו יעשה על דבר שהוא תלוי בפיו לבד כגון שאמר אשנה פרק זה:

ואשה כי תדור נדר וכו' יש רמז בזה אל מ"ש רז"ל (נדה ל ע"ב] קודם צאת הולד ממעי אמו משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע, והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך וז"ש ואשה ר"ל הילד במעי אמו שעודנו בבחי' נשמה הנקראת אשה כיון שלא יצא עדיין לאויר העולם, כי תדור נדר לה' וכו' שנדר להיות צדיק ולא רשע. בבית אביה בנעוריה קודם בואו לעולם, ושמע אביה את נדרה ואסרה וכו' ר"ל ששמע הקב"ה את הנדר ואת השבועה שנשבע להיות צדיק ולא להיות רשע, והחריש לה אביה וקמו כל נדריה וכו' ר"ל אעפ"י שהאדם עושה עבירות בעוה"ז הקב"ה מחריש, אבל וקמו כל נדריה אח"כ שעתיד ליתן את הדין על הנדר ועל השבועה שעבר עליהם על נפשה יקומו ר"ל מן הנפש ינקמו שמוליכין אותה לגיהנם ה' יצילנו:

נקום נקמת בני ישראל מאת וכו' וידבר משה אל העם וכו' לתת נקמת ה' במדין ההרגש מבואר כי מרע"ה לא אמר לישראל כמ"ש לו הקב"ה כי הקב"ה אמר למשה נקום נקמת בני ישראל, ומרע"ה אמר אל העם לתת נקמת ה' במדין, ונראה כי ידוע כי כל המיצר לישראל נוגע בכבוד המקום והטעם כי הם נקראים בנים כמש"ה בנים אתם לה' וכו' והעושה רעה לבן מלך נוגע לכבוד המלך שמראה עצמו שאינו מתפחד מאימת המלך, ומפני כך הם עתידים ליתן את הדין כמש"ה קודש ישראל לה' וכו' כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם וכו' ור"ל כיון שישראל קודש לה' שהם נקראים על שמו עבדיו ובניו, א"כ צריך כל אוכליו וכו' מפני שנוגעים בכבודו ית', א"כ מצינו שהעושה רעה לישראל נקראת על שם המקום כביכול מפני שנוגעים בכבודו ית', לכך הקב"ה אמר למשה נקום נקמת בני ישראל להראות שהם חביבים לפניו, ונוקם נקמתם ומשה אמר לישראל לתת נקמת ה' במדין, להראות שהמיצר להם כאלו מיצר לפניו ית' שנוגעים בכבודו וצריך לנקום מהם וחשוב נקמתו ית', והכל אחד:

ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה ידעת איש למשכב זכר הרוגו, י"ל דלמה אמר ועתה ועוד למה חזר ואמר הרוגו והיה די לומר הרגו כל זכר, בטף וכל אשה ידעת איש למשכב זכר, ונראה ע"פ מ"ש רז"ל [יבמות ס' ע"ב] מניין היו יודעים אשר לא ידעו משכב זכר, א"ר הונא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא העבירום לפני הציץ כל שפניה מוריקות בידוע שהיא ראויה ליבעל וכל שאין פניה מוריקות בידוע שאינה ראויה ליבעל, וז"ש ועתה הרגו כל זכר בטף ר"ל תהרגו אותם תיכף ומיד כי אינם צריכים לציץ כי כולם ניתנו להריגה אבל ועל אשה ידעת איש למשכב זכר הרוגו ר"ל אח"כ אחר שתעבירו אותה לפני הציץ ויהיו פניה מוריקות:

ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, ולא אמר הבאים ממלחמה לרמוז שיש מלחמה עתה ג"כ שהיא תדירית והיא מלחמת יצה"ר עם האדם שתמיד הוא נלחם עמו כדי להחטיאו וצריך האדם להלחם כנגדו כדי להכניעו ולא לחטוא, וז"ש ג"כ זאת חקת התורה לרמוז שאינם יכולים לו אם לא ע"י עסק התורה כמ"ש ז"ל בראתי יצה"ר בראתי לא תורה תבלין, וז"ש ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה שהיא מלחמה תדירית עם יצה"ר זאת חקת התורה ר"ל לא תוכלו למלחמה זאת אם לא תעסקו בתורה ה' יזכינו:

ויאמר בני גד ובני ראובן וכו' ואח"כ כתוב ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף וכו' י"ל למה בני גד ובני ראובן אמרו אל משה ליתן להם חלק מעבר לירדן ובני מנשה לא אמרו ועוד כיון דבני מנשה לא אמרו למשה ליתן להם חלק מעבר לירדן למה נתן להם משה מעצמו ועוד למה חצי שבט מנשה ולא כולו, ונראה במ"ש בס' הלקוטים בשם תלמידי הרב ז"ל כי סוד העניין דבני גד ובני ראובן לא נכנסו לארץ, דע כי יעקב אע"ה כשנזדווג עם לאה היה סבור שהיא רחל כנודע ונשמתו של ראובן היתה מסוד הדעת ומפני שהיה זווג יעקב ע"ה שלא מדעת לכן לא נכנסו בניו של ראובן לארץ ישראל. ובני גד ג"כ לפי שגד היה ג"כ בלא דעת יעקב לפי כשנתנה רחל בלהה שפחתה ליעקב נטלה ממנו רשות שנאמר בא נא אל שפחתי וכו' אבל לאה כשנתנה שפחתה זלפה ליעקב היה בלא רשות שנאמר ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה ליעקב לאשה לקחתה בדברים והביאה אותה אצל יעקב והיה סבור שהיא לאה ונזדווג עמה באותה הלילה ובא גד שלא מדעת והיתה נשמתו ג"כ מסוד הדעת העליון וכו' וטעם חצי שבט מנשה דע שיוסף נשא את אסנת שהיא בת דינה שנתעברה משכם והיה חציה קלי' מצד שכם וחציה קדושה מצד דינה ויוסף היה כלו קדושה וכאשר נזדווג עם אסנת נולד מנשה ולקח מצד אמו החצי שבה שהיא מהקלי' ולקח מאביו החצי של קדושה וכשבא אפרים לקח הקדושה חציה מצד אמו וחצי הקדושה מצד אביו והיה כלו קדוש, וע"כ כשהביאם יוסף למנשה ואפרים אצל אביו לברכם נטל אפרים בימנו משמאל ישראל וכו' ועל זה לא נכנסו לארץ חצי שבט המנשה עכ"ל וע"כ בני גד ובני ראובן דטעמם משמע מקראי שבאו שלא מדעת, וא"כ צריכים לישב מעבר לירדן שאלו חלקם בפיהם, לא כן בני מנשה שלא יש משמעות טעמם בקרא לא אמרו אל משה אלא הוא הבין סוד העניין ונתן להם חלק מעבר הירדן:

ונכבשה הארץ ההיא לפני ה' ואחר תשבו וכו' ידוע דכל מצות ותפילות שאנחנו עושים הוא כדי לברר משבעה מלכי ארץ אדום וכשנגמר בירורם אז יבא בן דוד [כמבואר בשה"מ פ' בהר סיני ובכ"מ] וידוע דיש ניצונות קדושה שצריך לבררם אשר הם לא נתבררו בששת ימי בראשית ויש ניצוצות קדושה אשר הם יורדים אל הקלי' בחטא בני האדם עיין שעה"מ פ' עקב ובכ"מ] וכשיתבררו כולם אז יבא הגואל, וזה בא לרמוז כאן ונכבשה הארץ לפני ה' ר"ל לכשיכבשו כל נ"ק של בארץ שהיא ארץ אדום לפני ה' שיעלו אל שורשם, אז ואחר תשבו מן הגלות והייתם נקיים מה' ומישראל ר"ל ע"מ שתבררו ותנקו הנ"ק שהיו מה' בששת ימי בראשית ומישראל שהיו ע"י ישראל מהחטא, ואז והיתה הארץ הזאת ר"ל א"י לכם לאחזה לפני ה' מה ה' קיים לעולם כן תהיה הארץ הזאת לכם לאחזה לעד ולעלמי עולמים בב"א:

תוכן העניינים

יגל יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה