יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת שבת · דף מח:
בתוס' ד"ה אי חיבור הוא כו'. עיין במהרש"א שהקשה על פי' הרשב"א. כיון דע"כ לפירושו הך סתמא דמתני' השחור והזוג וכו' אתיא כר' יהודה. אמאי לא נימא נמי דהך ברייתא דהכא אתיא כוותי' דכל פרק בפני עצמו טמא כו'. והניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונת תירוצו דהנה לכאורה בלתי קושית המהרש"א תמוה פי' הרשב"א דהמעיין בתוספתא יראה להדיא לכאורה היפך דברי הרשב"א. הובא קצת לשון התוספתא לקמן (דף נ"ח ע"ב) בתוס' ד"ה וכי תימא וכו' אמנם אעתיק כל לשון התוספתא וז"ל. מספרת של פרקים הרי זו טמאה בפני עצמה וזו טמאה בפני עצמה וכשהוא מחברם חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה. מספרת שנחלקת לשנים. ר' יהודה מטמא מפני שהוא כתחילה חותך בה את הסכך ועכשיו חותך בה את הסכך וחכמים מטהרים עכ"ל הרי לך להדי' דגם מספרת כל פרק בפ"ע טמא כמו בשלל של כובסין. אלא ע"כ מוכרחים אנו ליישב פי' הרשב"א דהא דאיתא ברישא דברייתא דכל פרק בפ"ע טמא. היינו בעוד שלא נתחברו מעולם הפרקים זה לזה. ובאופן כזה הכל מודים גם החכמים דכל פרק טמא בפני עצמו. כיון דמעולם לא נתחברו וראוי למלאכה לחתוך בה. אבל לאחר שנתחברו ואחר כן נתחלקו. בזה פליגי ר"י וחכמים. ע"כ שפיר קאמר הרשב"א דהא דאיתא בברייתא אשר בעת חיבורם חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה משום דכל פרק בפ"ע טהור לרבנן. פי' לאחר שנתחלקו כמו שפרשתי. וכן מדויק הלשון בתוספתא וכשהוא מחברם וכו'. משמע להדיא תחילת חיבורם. ולפי"ז ממילא מתורץ קושית המהרש"א. דהלא מוכח מרישא דברייתא דלאו דוקא דברי ר' יהודה הוא דאל"כ הו"ל לאשמועינן ברישא דברייתא רבותא טפי דכל פרק בפ"ע טמא אף שנתחלקו לאחר חיבורם. ואמאי קאמר דוקא קודם שנתחברו כל פרק בפ"ע טמא כדמשמע הלשון כמש"כ. אלא ע"כ דברי חכמים הם דסברי אם נתחלקו לאחר חיבורם טהור ואם קודם שנתחברו מודו לר"י דכל פרק בפ"ע טמא. כנלע"ד בכוונת תירוצו: