אור ברסלב

יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל

מסכת שבת

דף ב.

בתוספות ד"ה פשט וכו'. עיין במהרש"א דהניח קושיתו בויש ליישב. נ"ל כוונתו דהתוס' דכאן מוכרחים להוכיח מדאיצטריך שני קראי בהוצאה ולא סגי להו להוכיח מדאיצטריך כלל קרא. משום דחד קרא איצטריך אף אם לא אמרינן דהוצאה מלאכה גרועה היא דקס"ד דלא חייב אלא כמו במשכן דגם האדם גופי' יצא עם החפץ מרה"י לרה"ר. אבל לא כשהוציא ידו עם החפץ ונתן לתוך ידו של עני לרה"ר. והוא בעצמו נשאר ברה"י או להיפוך. כמו שכתבו התוס' בשבועות (ד' ב' ע"א) בד"ה יציאות עיי"ש היטב. והתוס' דכאן הוא תירוץ הר"י ז"ל. והוא סובר כתירוץ הראשון דשם. אמנם בשבועות תירוץ השני הוא ר"ת ז"ל עיי"ש. והוא חולק על סברא זאת. ולדידי' אין נ"מ אם הוציא החפץ רק בידו או אם גם בעצמו יצא. ע"כ סגי להו בהוכחה מדאיצטריך כלל קרא. וע"כ צריך אתה לומר כן. דאל"כ אין מובן תירוץ הראשון בתוס' דשבועות יעו"ש. דכתבו בסוף תירוץ הראשון. ואיצטריך למיתני תרווייהו. דאי תנא חדא לא הוה שמעינן אידך כו'. כי לכאורה בסברתם לא תירצו רק אמאי איצטריך כלל קרא. וזאת דחשיב עני ועשיר בתרתי אין מתורץ כלל. אלא מוכרח אתה לומר דהתירוץ הראשון דשבועות הוא הר"י ז"ל מהתוס' דהכא. ועיקר התירוץ משום דהוצאה מלאכה גרועה היא. כן נראה כוונתו. והא דבעי לשיטת ר"ת תרתי קראי מבואר בחידושי הרשב"א ז"ל עיי"ש:

דף ג.

בתוס' ד"ה מאי טעמא ידו כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. עיין במהר"ם לובלין על דברי התוס'. ותתיישב קושית המהרש"א ז"ל:

דף ה:

בתוס' ד"ה בשלמא. עיין במהרש"א עד סוף דבריו ויש ליישב. נראה לי כוונתו. דלהכי לא מספקא לריב"א גם לר"ע. דא"כ איך משכחת לר"ע דין דזרק ד' אמות ברה"ר. אמנם לבן עזאי שפיר נוכל לומר דגם בעומד לפוש חייב. כיון דחזינן לגבי' אף דמהלך כעומד דמי אעפ"כ הלכתא גמירא לן דחייב. א"כ גם בעומד לפוש הדין כן כי מאי נ"מ לבן עזאי כנ"ל. ולבן עזאי מקרי שפיר מעביר ד' אמות אף דעומד לפוש אך דלא הניח על גבי קרקע. אמנם לר"ע אם גם בהניח חייב. אמאי מקרי ד' אמות ובטל הדין דד' אמות דוקא:

דף ז.

תוספות ד"ה וטח בפניה. עי' במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו ליישב. דלעולם תירוץ התוס' לעיל אליבי' דרש"י דאיירי בדבילה שמנה וטח בצד הנוף שפיר קם גם השתא. והא דמוכח מרש"י דכאן דלא בעינן רק שרואה את פני הקרקע. לא פירש כן רק אליבא דרב חסדא שסובר כן. והא הוא סובר דברה"י לא בעינן גם רואה פני הקרקע. רק הנחה משהו וכן הוא אליבי' באמת. וכן פסקינן כוותי'. והא דפי' רש"י לעיל (דף ד' ע"ב) גבי זיז כל שהוא. דבעינן הנחה על מקום ד' בר"ה. זאת לא פירש רק אליבי' דאביי. דמתרץ הפלוגתא דרבי ורבנן אליבא דרב חסדא לקמן ע"ב. ורבי ורבנן סברי דגם ברה"י בעינן הנחה על מקום ד'. וכ"ש בר"ה כדפי' רש"י (דף ח' בראש העמוד) בלשון ראשון יעו"ש במהרש"א. אמנם ר"ח בעצמו אין סובר כן דגם בר"ה לא בעינן הנחה על מקום ד' רק רואה פני הקרקע כדמשמע מרש"י דכאן. ולפי"ז הרש"י (בדף ד' ע"ב) הוא כפי הלשון הראשון דפי' רש"י (בדף ח' ע"א). ויותר מזה י"ל דרש"י סובר כשיטת הרשב"א בתוס' (דף ד' ע"ב) ד"ה באילן ע"ש. דרב חסדא סובר דגם ברה"ר לא בעינן הנחה על מקום ד' יעו"ש כנ"ל. ועיין היטב במהרש"א על רש"י (דף ח' ע"א) עיי"ש:

(ע"ב) בתוס' ד"ה התם. המהרש"א הניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו דגם רבא ידע אשר לר' אליעזר ההכרח לחלק בין ניחא תשמישתי' ללא ניחא תשמישתי' דאל"כ קשה מר' אליעזר על ר"א כקושית המהרש"א. אמנם קושית רבא רק מרבנן. ובהכי ניחא גם קושיא הראשונה של המהרש"א דלהכי לא הקשה רבא לאביי מצדי רה"ר לרבנן. משום דיש לחלק בין ניחא תשמישתי' ללא ניחא. ע"כ הקשה מקרן זויות דגם ר"א מודה דלאו רשות הרבים היא. וקשה לן מאי שנא לר"א קרן זויות מצדי רה"ר. וניחא לן בזה משום דיש לחלק בין ניחא תשמישתי' ללא ניחא תשמישתי'. ועל כל זאת חזינן דרבנן פליגי על ר"א. אלא על כרחך דרבנן לא מחלקי בין ניחא תשמישתי' ללא ניחא א"כ גם חורי רה"ר לדידהו לא הוי רה"ר אף דניחא תשמישתי' ושפיר מקשה על אביי. אמנם אביי מתרץ דיש עוד לחלק בין ניחא תשמישתיה לניחא תשמישתי' טפי דהוי ר"ה כנ"ל כוונתו:

דף יח:

תוס' ד"ה גזירה שמא יחתה. המהרש"א הניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו דלהכי לא הקשו מפת. דבפת חיישינן טפי לשמא יחתה. דע"כ איירי המתניתין דאין לו מה לאכול אף על שלש סעודות. דאל"כ אמאי צריך קרימת פנים בפת. דגם בלא זה שרי לכתחילה לאפות הפת. דכיון דאין רשאי לרדות הפת. דרדית הפת שבות היא ויהי' בתוך התנור כל היום בוודאי אין לחוש לשמא יחתה. כמבואר הדין כן בש"ע או"ח סי' רנ"ד ברמ"א בשם הכל בו. ועיי"ש במג"א ס"ק כ'. אלא ע"כ דמתניתין איירי באין לו מה לאכול. א"כ נוכל לומר דבכגון זה שפיר ידע דחיישינן שמא יחתה. כיון דממהר שיתבשל בכדי שיהי' לו מה לאכול. ובהכי ניחא מה שראיתי בחידושי הרשב"א שהקשה גם מפת. דיש לומר דהרשב"א חולק ע"ד הכל"ב הנ"ל. ומיירי המתני' גם ביש לו עג"ס. אמנם חוץ מהנ"ל נ"ל לתרץ עפ"י מה שהקשה המהרמ"ל על הא דמסיק הטעם מברייתא דתורמסין משום שמא יחתה. א"כ אמאי אם עברה ונתנה למוצאי שבת אסורין. כיון דלא חפתה עיי"ש תירוצו דחיישינן שמא חתה ולאו אדעתיה עיי"ש. א"כ לפי"ז י"ל דשפיר ידע המקשן מהטעם שמא יחתה. אמנם הוכיח מהברייתא דע"כ אין כאן הטעם משום שמא יחתה. דאל"כ אמאי אסור למוצ"ש כקושית המהר"ם הנ"ל. ותירץ לו דגם בזה חיישינן שמא חתה ולאו אדעתיה כתירוץ המהר"ם הנ"ל. ובזה מסולק קושית הג' רעק"א בגליון הש"ס דהקשה ממתני' דר"פ כירה עיי"ש. וקושיתו השניה ממוגמר וגפרית תמצא תירוץ לזה בקרבן נתנאל ס"ק ח' עיי"ש:

דף כא.

בתוס' ד"ה ומותר להשתמש כו'. עיין במהרש"א עד סוף דבריו ועוד יש ליישב בדרך אחרת ואין להאריך עכ"ל. ונ"ל כוונתו כמו שתירץ התוס' ישנים. דא"כ לא הו"ל למימר אין מדליקין בחנוכה אלא בהדי' הול"ל נ"ח מותר להשתמש לאורה עיי"ש. ועוד י"ל כוונתו דהא כל סברת התוס' רק משום טעות כמש"כ המהרש"א בד"ה ודע כו'. ע"כ ברב שפיר חיישינן משום דלחומרא הוא. אבל ברב הונא לא חיישינן לקולא כנ"ל:

דף כב:

בתוס' ד"ה מאי הוי עלה כו'. עיין במהרש"א הניח קושיתו בוי"ל. כוונתו דלשמואל פשיטא לי' דהדלקה עושה מצוה והכי קמיבעיא לי'. אי כ"ע סבירא להו דהדלקה עושה מצוה ופלוגתתם דרב חייש לביזוי מצוה ושמואל לא חייש. או דכ"ע חיישי לביזוי מצוה ופלוגתתם דרב סובר הנחה עושה מצוה ושמואל סובר הדלקה עו"מ. ולא יקשה לך איך פשיט מרבא כקושית המהרש"א מקודם. כיון דהא דשקיל וטרי הגמרא ופשיט דהדלקה עו"מ. לא קאי אהא דאמר הגמרא כאן מאי הוי עלה. רק אאיבעיא אחרת כגירסת רש"י דאיבעיא להו כלומר כו'. ונ"מ לדין אי הדליקה חרש שוטה וקטן. ע"ז שפיר יכול לפשוט גם מרבא אף אי אמרינן דרבא סובר כשמואל. מ"מ סוף סוף נפשוט דהדלקה עו"מ כיון דהלכה כשמואל. אמנם אנן השתא לא קמיבעיא לן רק לרב איך סובר. וממילא נשמע מזה לשמואל בדין מדליקין אפילו בקינסין. ע"כ שפיר קאמר רב הונא ברי' דרב יהושע. כיון דחזינן דכבר איבעיא לן לכ"ע איך הדין אי הדלקה עו"מ או הנחה עו"מ. ומסקנת הפשיטות התם דהדלקה עושה מצוה מריב"ל. או מדקא מברכינן להדליק נר של חנוכה ובודאי לא פליג רב ע"ז. א"כ כיון דברור לן דגם רב סובר דהדלקה עו"מ. ע"כ סובר שמואל דמדליקין אפילו בקינסא כנ"ל ברור:

דף כד.

תוס' ד"ה איבעיא להו כו' תימא כו'. הנה כדי להסיר תמיהת התוס' אברר מקודם דברי הרמב"ם ז"ל דכתב בהלכות חנוכה פ"ד ה"א דמהדרין מן המהדרין עושים גם מה שמהדרין עושים. היינו נר לכאו"א ומוסיפין והולכין בכל לילה. דלא כהתוס' לעיל (דף כ"א ע"ב). עוד בפ' הנ"ל הלכה ה' כתב וז"ל אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין כו'. וכתב ע"ז המ"מ וז"ל ומה שכתב רבינו ז"ל לא מאחרין ולא מקדימין. יצא לו ממה שאמרו שם שבת (דף כ"ג ע"ב) תנינא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר והוא מדרשה בנר חנוכה עכ"ל. ולכאורה דברי המ"מ תמוהים הם. כי איך מצינן למימר דהא דתני ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר מיירי לענין נר חניכה. הא זה קאי על מעשה דדביתהו דרב יוסף. והמעשה הי' בשבת כדפירש רש"י ז"ל. וכדמשמע ממה שהשיב לה רב יוסף תניא לא ימיש כו' וזה קאי על שבת. אולם לפענ"ד נראה ליישב הכל דהנה רבו הפירושים בהא דגמ' הביא רב הונא הוה רגיל דהוה חליף אפיתחא כו' אמר תרי גברי כו' ורב חסדא אמר חד גברא רבה. מנא ידעי דכאן תרי גברי וכאן חד. עיין בתוס' ובחדושי אגדות ע"ז. אך לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל ניחא בפשיטות. דרב הונא חזא שרגי טובא בחנוכה כמהדרין מן המהדרין נר לכאו"א גם בכל לילה מוסיפין לכאו"א. להכי אמר תרי גברי כו'. כי זה מצוה מן המובחר. וברב חסדא הגירסא שרגי. בלא תיבת טובא. כגירסת הרי"ף בעין יעקב עיי"ש. מורה דלא עשו רק כמהדרין לחוד היינו נר לכאו"א. בכל לילה בשוה. להכי אמר חד גברא כו'. א"כ לפי זה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שפיר איירי מעשה זו לענין חנוכה. גם מעשה דדביתהו דר"י יש לפרש ג"כ לענין חנוכה. ובזה יהי' מתורץ מה שהקשיתי לעיל על המ"מ. דהנה רב יוסף סגי נהור הוה כידוע. ופסקינן בש"ע הלכות חנוכה במג"א סי' תרע"ה סעי' ד' עיי"ש. דסומא אם יש לו אשה יותר טוב שאשתו מברכת על נר חנוכה. א"כ י"ל דזה הי' בשבת גם בחנוכה. ולא הי' לה רק נר אחד ומן הדין מי שאין לו רק נר אחד ידליק בשל שבת כדאמר הגמ' מקודם. נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף. אולם דביתהו דר"י רצה לצאת בתרווייהו. היינו מקודם להדליק לשם חנוכה בזמנו עם שקיעת החמה. ואחר כן לכבות הנר ולהדליק פעם שני לשם שבת. אע"ג דלפי זה לא היתה דולקת נר חנוכה כשיעור. מ"מ יותר טוב לעשות כן מלבטל לגמרי מצות נר חנוכה. כי בדיעבד אם כבה נר חנוכה מעצמה הא אין זקוק לה. א"כ במקום דחק גם לכתחילה רשאי לכבות. וזה דאמר הות מאחרת ומדלקת. פי' מאחרת של שבת כדי להדליק מקודם לשם חנוכה. וזה אין להקשות אמאי לא רצתה להדליק לשם שבת קודם ואחר כן לשם חנוכה. כי אם היתה מדלקת לשם שבת קודם. לא היתה יכולה אחר כן לכבות ולהדליק כי כבר קבלה עליה שבת. כדאיתא בש"ע סי' תרע"ט ע"כ לא היתה יכולה לשנות. ע"ז אמר לה רב יוסף תניא לא ימיש כו'. ע"כ אין את רשאי לאחר של שבת. וכשאמר לה רב יוסף כן סברה לאקדומי פי' רצתה לעשות תחבולה אחרת להדליק לשם חנוכה קודם זמנה ואחר כך לכבות ולהדליק פעם שני בשם שבת בזמנה. וכל זה רצתה כדי לצאת בשל שניהם. ע"ז אמר לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר. והוא ברייתא דלעיל (דף כ"א ע"ב) מצותה משתשקע החמה עד שתכלה כו'. אם כן גם תחבולה השניה נפלה ושניהם צריכים להיות בזמנה. וזה יותר ניחא ממה שכתב רש"י ז"ל ד"ה תנינא. שונה אני כי זה לכאורה דוחק. אבל לפמ"ש הוא הברייתא דלעיל. היוצא מכל זה דגם מעשה זו איירי שפיר מענין חנוכה. וממילא מתורץ המ"מ הנ"ל:

ועדיין נשאר קושית התוס' שהבאתי לעיל. על הא דהביא הגמרא כאן באמצע פלוגתת רבה ורב חסדא בשמן שריפה. כי באמת לכאורה אינה מיירי כלל מענין חנוכה. אולם לפענד"נ כי נפקותא גדולה יש מזה לענין חנוכה. דאי אמרינן כרבה בהא דאין מדליקין בשמן שריפה בשבת הטעם הוא משום שמא יטה. א"כ לפי"ז כהן שאין לו שמן אחר רק ש"ש אסור להדליק מזה נר חנוכה בשבת. אע"ג דאמרינן (בדף כ"א ע"ב) כל השמנים הפסולים להדליק כשרים בחנוכה אף בשבת. מ"מ כאן אסור להדליק דהא כל הטעם התם אינו רק משום דאסור להשתמש בנ"ח. א"כ לא חיישינן שמא יטה. זה לא שייך רק בכל השמנים אבל בש"ש דהא דחיישינן שמא יטה לאו משום דהשמן אין נמשך אחר הפתילה רק משום דהמצוה עליו לבערו. א"כ גם בנר חנוכה אף דאסור להשתמש נגדה. מ"מ חיישינן שמא יטה משום דמצוה עליו כו'. אולם לרב חסדא דלא חייש לשמא יטה. בש"ש כשר להדליק בנר חנוכה בשבת. א"כ לפי כל מה שכתבתי איירי כל הגמ' מענין נר חנוכה. ובזה מסולק קושית התוס' ז"ל:

דף כו:

בתוס' ד"ה אתי' בק"ו. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו דלהכי צריכינן תרי קראי לפי האמת. דבחד מיעוטא לא הוי ידעינן דדרשינן במדת כלל ופרט. אך במדת ריבוי ומיעוט. ולא ממעטינן רק שלש על שלש בשאר בגדים. ובזאת ניחא לי קושית התוס' ד"ה ואימא לרבות כו' על שיטת רש"י ז"ל. גם תמיהת הפני יהושע ז"ל על לשון הגמרא. טעמא דכתבי' קרא הא לא כתבי' קרא כו'. אשר לכאורה יתור לשון הוא. ולמש"כ י"ל דכל השקלא וטרי' דגמ' הוא רק בזה. אי דרשינן במדת כלל ופרט או בריבוי ומיעוט לשיטת רש"י. וכן הוא הפי' דלהכי מסיק הגמ' טעמא דכתבי' קרא כו' משום דבאמת מן הסברא הק"ו שייך גם בשלש על שלש. אמנם א"כ למ"ל הריבוי דוהבגד. מזה מוכח לא כסברא החיצונה. ומלמד לן הריבוי דלא גמרינן הק"ו בשלש על שלש. ואחר כך מקשה הגמרא ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים. פי' דלעולם כהסברא דגם בשלש על שלש גמרינן הק"ו. והא דקשה לך למ"ל הריבוי דוהבגד דילמא לרבות ג' על ג' בשאר בגדים. (ועיין היטב ברש"י על זה דמוכח כדברי] ומתרץ לי' צמר ופשתים כתיב מידי אחרינא לא. כי במדת כלל ופרט דרשינן. והקשה לי' עוד המקשן. ואימא כי אימעוט משלש על שלש כו'. פי' מנא לך דדרשינן במדת כלל ופרט. דילמא בריבוי ומיעוט ולא ממעט הכל. ומתרץ לי' דאין לומר כן. משום דתרי מיעוטי כתיבי. אמנם אי לאו התרי קראי היינו יכולין לומר דדרשינן בריבוי ומיעוט ולא ממעט רק שלש על שלש בשאר בגדים. ושלשה על שלשה בשאר בגדים מרבינן מן והבגד. ושלש על שלש בצמר ופשתים ידעינן מהק"ו. והשתא לפי מסקנת הגמרא דאיכא תרי קראי אין נ"מ לן אי דרשינן בכלל ופרט או בריבוי ומיעוט. וההפרש שיש בין כלל ופרט לדרשת ריבוי ומיעוט. עיין בסוף מס' ברכות בקיצור כללים משלש עשרה מדות יעו"ש במדה ששית כנ"ל בכוונת המהרש"א ז"ל לשיטת רש"י ז"ל:

דף כז.

בתוס' ד"ה אלא הא דרב פפא כו' עי' במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל, ונ"ל כוונתו דהא השתא סברינן דאף כל דתני דבי ר' ישמעאל לא קאי אשאר טומאות דכתיב בהם בגדים סתם. רק לרב פפא קאי על כלאים או לרב נחמן ב"י על ציצית. אמנם בשאר טומאות ילפינן משרצים דגלי בהו קרא מהריבוי דאו בגד. דלאו דוקא צמר ופשתים כדמשמע מלשון רש"י ד"ה ה"ג דרב פפא כו' ועיין ברשב"א ופנ"י דכתבו כה"ג יעו"ש. א"כ לפי"ז אי לא הוי כתיב צמר ופשתים בכלאים אלא ובגד כקושית המהרש"א. הוי ילפינן בגד בגד משרצים דלאו דוקא צמר ופשתים. וגם אי לא הוה כתיב בכלאים בגד אלא צמר ופשתים לא הוי ידעינן לילף בגד דציצית מבגד דנגעים. כי הוי ילפינן מבגד דשרצים. אבל השתא דכתיב בכלאים גם בגד ופרט בו הכתוב דוקא צמר ופשתים כמו בנגעים. שפיר ילפינן בכל מקום דכתיב בגד סתם הוי דוקא צמר ופשתים כיון דמצינו בשני מקומות פרט בהם הכתוב צמר ופשתים אם לא במקום שיש ריבוי דלאו דוקא צו"פ כמו בשרצים. אמנם אם לא הי' מגלי לן קרא בכלאים כמו בנגעים מנ"ל למילף מנגעים כן יש לילף משרצים דסתם בגד לאו דוקא צמר ופשתים כנ"ל כוונתם:

דף ל.

בגמרא עמד משה לפני הקב"ה כו' ולא נענה וכשאמר זכור לאברהם ליצחק מיד נענה. עיין במהרש"א בח"א שסותר דרשה זו מגמרא דברכות (דף י' ע"ב) ד"ה משה תלה בזכות אחרים זכור לאברהם כו' עיי"ש והניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו לתרץ דאין שום סתירה ואדרבה דשתי הדרשות משולבות זו בזו. כי אף דמשה התפלל מקודם בזכותו מ"מ כיון דבסוף הזכיר זכות אחרים לא מיקרי תלה בזכות עצמו. אמנם חזקיהו לא התפלל בזכות אחרים לא בתחילה ולא בסוף. ואם לא דרשה דכאן דמשה התפלל בתחילה בזכותו לא ניחא דרשה דברכות. כי שמה משמע כמו דבר והיפוכו. חזקיהו דעשה שלא כהוגן דתלה בזכות עצמו. מש"ה אף דבאמת נענה בזכותו. אעפ"כ תלה לו הכתוב בזכות אחרים. אף דבאמת לא הי' כן מ"מ הסתיר הכתוב האמת. ובמשה הי' להיפוך. אף דבאמת לא נענה בזכותו רק בזכות אחרים. אעפ"כ תלה לו הכתוב בזכות עצמו. כן משמע בהיפוך ממש מבחזקיהו. ואם לא דרשה דכאן לא היו מבינים דרשה דשם ומה שחסר שם השלים כאן. ולפי"ז לא די שאין כאן סתירה אדרבה שני דרשות הללו שייכים זה בזה כנ"ל לענ"ד:

דף לד.

תוס' ד"ה שניהם קנו עירוב כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו דעיקר קושית התוס' הכא רק מנאכל בין השמשות דשוה ממש לספק עירוב דר' יוסי. כי מה לי נאכל או נשרף ונטמא. אבל מהניח בין השמשות לא קשה כלל משום דלא דמי כלל. דהתם הריעותא נפל בעירוב גופא דלא ידעינן אי נשרף ביום או בלילה. משום הכי הצריך ר"י חזקה. אבל הכא העירוב לא איתרע כלל. אך הספק מאי בין השמשות. אי יום או לילה וכיון דהספק בדרבנן מקילינן. א"כ לפי"ז לא מצי התוס' לעיל לדחות פי' ר"ת בזה. דהא המתניתין לא איירי בנאכל. והתוס' דהזכירו בקושייתם גם הניח בין השמשות. הוא רק אגב כיון דמעשה חדא הוא ואדם אחד הניח השני העירובין בעד שני בני אדם וכיון דמעירוב אחד נשמע דלא מיירי בעירובי תחומין ממילא מוכח גם בהשני ועיין בס' פנ"י שהחזיק ג"כ בסברא הנ"ל ותירץ בזה שיטת רש"י עיי"ש. וצריך לומר לדברי הפנ"י ז"ל דרש"י סובר כשיטת הרא"ש. דבנאכל ביהש"מ יש חזקה דאל"כ אין תירוצו מועיל כלל. דהא גם הכא בנאכל הריעותא נפל בעירוב גופא עיי"ש היטב כנ"ל כוונת המהרש"א:

דף לה:

תוס' ד"ה והתניא כו' המהרש"א הניח קושיתו בוי"ל עיי"ש. הנה לכאורה כוונת קושיתו אימא דאתיא הברייתא דאין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות כר' נחמיה. אמנם אם כה נפרש כוונתו. מעיקרא לאו קושי' כלל. דהא באמת מתרץ הגמרא כן דהברייתא דאיסור אתי' כר' נחמיה ומאי קשה לי'. אך נ"ל כוונתו על הברייתא דשופר מטלטל וחצוצרות אינם מטלטלים. למ"ל להגמ' לומר דאתי' דוקא כר"י. דלמא שני הברייתות אתיין כר' נחמי'. והא דקתני בברייתא שני' שופר מטלטל היינו לצורך גופו ומקומו דוקא אבל מחמה לצל לא אף בשופר דמיקרי מלאכתו להיתר לשיטת רש"י. אעפ"כ אין מטלטלין משום דאתי' כר' נחמי'. והברייתא דחזן הכנסת בוודאי אתי' כר' נחמי'. דהא הענין מיירי כמו מחמה לצל. כמו שפי' התוס' כנ"ל. וכוונת תירוצו נ"ל לפרש דלא אתי' הברייתא הזאת כר' נחמי' בין לפירש"י בין לפי' תוס'. לרש"י ז"ל אף דלשיטתו שופר מקרי מלאכתו להיתר אעפ"כ אין מטלטל לצורך גופי'. משום דאזיל לשיטתו דלר' נחמי' אין רשאי לטלטל רק לצורך תשמישו המיוחד לו. כמו שפי' רש"י לקמן (דף ל"ו ע"א) ד"ה הא דקתני אף שופר אין מטלטלין כו'. ולשיטת תוס' אף דלשיטתם אין צריך לר' נחמי' דוקא תשמיש המיוחד לו. מ"מ אין רשאי לטלטל שופר. דהא לשיטת התוס' שופר מקרי מלאכתו לאיסור וזולת זה לשיטת התוס' לקמן ד"ה הא ר' נחמי' אין רשאי לטלטל שופר אף לצורך גופי' יעו"ש כנ"ל:

דף כו:

בתוס' ד"ה חמין ותבשיל כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל ונ"ל כוונתו דאם נאמר דמעשה דר' אושעיא איירי בהוחם ע"י סמיכה. יהי' הראי' דמחזירין אפילו בשבת יותר חזקה במכ"ש. ומה בהוחם ע"י סמיכה בכירה שאינה גרופה וקטומה. מחזירין אפילו בשבת. כ"ש בהוחם על גבה בכירה שגוק"ט. דהא חזינן דאיבעיא להו להגמרא בסומך לכירה שאינה גוק"ט. אי שרי כמו בנותן על גבה של כירה גוק"ט. עד דפשיט לי' אלמא דתוכה וגבה של כירה גוק"ט קיל מסומך לכירה שאינה גוק"ט:

דף לט:

בתוס' ד"ה אמר רבה כו' עיין במהרש"א דהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו דהכלל הוא דלעולם מעלת המכריע חשוב יותר ממעלת סתם היכי דאין באחד ריעותא יותר מבשני. והתם בפסחים להכי הלכה כסתם משום דאיתרע מעלת המכריע משים דנישנת קודם הסתם. ונראה הדבר אשר רבי דסתם המשנה לא רצה לפסוק כהמכריע ובפירוש ביטל מעלת המכריע. אבל הכא אף דלא נתחזקה מעלת המכריע. אבל על כל פנים לא איתרע ממעלתה בזה דנישנת בברייתא ובמשקל אחת המה עומדים. כמעלת הסתם כן מעלת המכריע. והא דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם. לא משום דחשבינן, כמו שנישנת המחלוקת קודם הסתם ומבטל הסתם את המחלוקת רק דאמרינן דאין המחלוקת דברייתא מבטל הסתם דמתני'. ואף דשניהם שוים חשוב הסתם יותר. ולהכי היכא שיש בברייתא מכריע בוודאי הלכה כהמכריע. כנ"ל בכוונתו ויש עוד להסביר זאת בסברא אמנם אין להאריך:

דף מא:

בתוס' ד"ה לא שנו כו' עיין במהרש"א דהניח קושיתו בוי"ל. והנה כפי הנראה לכאורה אין מקום כלל לקושיתו. כי כל הרואה יראה החילוק בין לשין לצרף ללשון שיעור לצרף. אשר לשון לצרף משמע דכוונתו לצרף. ולשון שיעור לצרף יכיל להיות שאין כוונתו לצרף. אמנם נ"ל אשר אין זאת כוונת קושיתו. אך קשה לי' אמאי מעיקרא מוקים מלתא דרב כאביי כדמשמע מלשון רש"י המובא בתוס'. ולמסקנא כרב אדא. הא כל קושית הגמ' הוא רק משום דלשון לצרף משמע בכוונה. הא הי' יכול לתרץ דפירושו במקום ששייך צירוף. היינו כגון מיחם שפינו ממנו מים. כפירוש התוס' הכא על רש"י. והא גם לעיל במימרא דרב אדא והלא מצרף. מוכרחים אנו לומר אשר הכי קאמר והלא שמא מצרף. כפי' התוס' בד"ה מיחם כו'. וגם במימרא דאביי שאמר לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור"י היא. דמשמע מפני שכוונתו לצרף. קשה הא גם ר"ש מודה דאסור. אע"כ הפי' מפני שמא מצרף וכן באמת פי' בחידושי הרשב"א. א"כ לפי"ז שפיר קשה לי' להמהרש"א מי הכריח להגמ' לחדש אשר רב סובר דוקא כרב אדא. אם הקושיא לצרף מי שרי. הא כמו בלשון שיעור לצרף יש לפרש בלא כוונה. כן בלשון לצרף יש לפרש בלא כוונה כמש"כ. ועתה נ"ל בכוונת תירוצו. דלהכי מוקים הגמ' במסקנא לרב כרב אדא ושינה לשונו. דאם כדמעיקרא שרב סובר כאביי כדמשמע מלשון המובא בתוס' על רש"י כשאמר ל"ש אלא להפשיר. פי' במקום שאין שייך צירוף אלא פישור. כגון מיחם שפנהו כאביי. א"כ גם מה שאמר אבל לצרף אסור. אשר זאת הוא ההיפך ג"כ ע"כ יפורש דוקא לצרף. היינו דלא יכול להיות בלא צירוף. כמו שפירש בלשון להפשיר אשר לא יכול להיות צירוף. אף דאין אנו מוכרחים לומר דלשון לצרף כאן משמע בכוונה. אך זאת בוודאי ההכרח לפרש שאין שייך פישור אלא צירוף. דאל"כ אין ההיפך עולה יפה. א"כ הקושיא במקומה עומדת. לצרף לכתחילה מי שרי. פי' אף אם תפרש לצרף בלא כוונה. מ"מ הא הוי פסיק רישא. ובפסיק רישא מודה ר"ש דאסור [והא דכתבו התוס' לפי' רש"י בלשונם ומשמע אפי' במתכוון ולהכי פריך כו'. לאו דוקא מתכוון ממש אך פירושו כמו במתכוון כיון דהוי פסיק רישי' ומודה ר"ש] לכן מוכרחת הגמ' במסקנא לחדש אלא אי אתמר הכי אתמר כו' שיעור להפשיר כו'. פי' דיכול להיות פישור. כגון מיחם שפינו ממנו מים כרב אדא. אבל שיעור לצרף אסור. פי' דיכול להיות צירוף. ולפי"ז לא הי' יכול הגמרא לתרץ הלשון לצרף עד ששינו ברב הלשון להפשיר. ומתוך זה ממילא מוכח דרב סובר כר"א כנ"ל בכוונתו:

ולפי הנ"ל יתורץ קושית התוס' (בדף מ"ב ע"א) ד"ה אפילו כו'. גם יהי' ניחא לי אשר לכאורה קשה על לשון הגמרא דפריך לשמואל להס"ד לצרף לכתחילה מי שרי. מאי קאמר לכתחילה. הלא גם בדיעבד אסור במכוון גם לר"ש. אמנם לפי הנ"ל הכל ניחא. דהכי מקשה גם אם תפרש הלשון לצרף בלא כוונה. כמו שפירשו התוספות לעיל ברב אדא בלשון והלא מצרף. מ"מ מוכרח אתה לפרש הלשון לצרף שאין שייך אלא צירוף. כדי שיהי' ההיפוך ללשון להפשיר. אם כן הוי פסיק רישי'. אף דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ור"ש פוטר. מכל מקום פטור אבל אסור הוא ולכתחילה מי שרי. ועיין במהרש"א ובמהר"ם על התוס' ד"ה מיחם שפינה. והשתא שפיר פריך הגמ' למימרא דשמואל כר"ש סבירא לי' כו'. דקס"ד דמקשה דהא בהא תלי'. כדמוכח מקושית הגמ' לכתחילה מי שרי כנ"ל. ועיין בפני יהושע דמקשה על מאי דכתבו התוס' על פירש"י ודוחק לתרוצי ואומר משום דלפירש"י מעיקרא הוי מוקמינן מילתא דרב כאביי ולמסקנא כרב אדא. ולפי מה שפרשתי עולה יפה זאת בלי דוחק. אך י"ל הדוחק דתוס' לפי' רש"י. כפי' השני של הפנ"י או כמש"כ המגיני שלמה והובא בפני יהושע עיי"ש:

דף מד:

תוס' ד"ה יש עליה. עיין במהרש"א על דברי התוס' ד"ה כגון שהניחה לדעת ישראל כדי להסירה כו'. דהניח קושיתו בוי"ל. ועיין בפנ"י שבאמת דברי התוס' הזה. חולק על סברת התוס' דלעיל (דף מ"ג ע"ב) ד"ה דכ"ע טילטול מן הצד כו'. ולשיטתם דהכא אף אם הי' דעתו ליקח בשבת לא חשיב כשכח. וכבר יש בזה מחלוקת הפוסקים הביאו הטור או"ח והש"ע סי' ש"ט סעי' ד'. ועוד הביא ראי' לדברי' דע"כ אין לומר דהתוס' בעצמם תפסו סברא הנ"ל להלכה פסוקה. מדברי התוס' (דף מ"ג ע"א) גבי אפרוחים דכיון שכפאו הסל בה"ש והקצה אותו שעה אחת לצורך אפרוחים. אע"ג שבידו להפריחם לאלתר. אפ"ה איתקצאי לכולא יומא. הרי חזינן אף דלא הקצה אותו רק לשעה אחת ולא לכל השבת. אעפ"כ לא חשיב כשכח. עיי"ש בפנ"י דנראה כמתמיה על המהרש"א דלדברי המהרש"א דברי התוס' בד"ה דכ"ע טילטול מן הצד. ותוס' (דף מ"ג ע"א) ד"ה בעודן עליו כל בין השמשות. נראין כסותרים זא"ז. אלא ע"כ דשני דעות הוא. ופעם תפסו התוס' דעה זו ופעם דעה השניה עיי"ש. ולענ"ד נראה לא די שאין לתמוה על המהרש"א אדרבה יש לתמוה על הפנ"י. כי לפי דבריו מי לא אשתמיט חד מכל הפוסקים שיעתיק שיטת התוס' כדיעה הראשונה שבש"ע. אשר אם דעתו ליקח. בשבת לא חשיב כשוכח. ואדרבה הב"ח והבאר הגולה ציינו על הי"א שבש"ע שהוא שיטת התוס'. אלמא דהפוסקים סוברים דהתוס' תפסו חד שיטה. דאם דעתו ליקח בשבת חשיב כשוכח כהמהרש"א וסתירת הפנ"י מהתוס' (דף מ"ג) ד"ה בעודן עליו לא קשה כלל להמעיין. דאין כוונת התוס' התם דלא הקצה הסל רק לשעה חדא ואח"כ יפריחן בשבת ויקח הסל כהבנת הפנ"י. מעולם לא כוונו לזה דא"כ בודאי לא אמרינן מיגו דאתקצאי כו'. דחשיב כשכח כשיטת התוס' בד"ה דכ"ע טילטול מן הצד. אמנם כוונתם דלא הוי גמרו בידי אדם אלא באופן שלא יבטל רצונו מליקח הדבר אף רגע אחד בלא שום דיחוי כי כן משמע הלשון בגמ' גמרו בידי אדם. היינו בכל עת שירצה. ובכגון זה השכל נוטה שנדחה הסברא מיגו דאיתקצאי כו'. כיון דלא הקצה אף לרגע חדא ודאית איך נוכל לומר מיגו דאיתקצאי. אמנם בכאן בסל לאפרוחין בודאי ע"כ יש שעה חדא שהקצה אותו לאפרוחין. דאל"כ למה כפה הסל לפניהן, א"כ תיכף חל סברת מיגו דאיתקצאי אף דלאחר כן יכול להיות שיסלק הסל אבל עכ"פ הי' שעה חדא שהקצה אותו ודאית. ומעולם לא נחתו התוס' לזה אם אחר שירדו האפרוחין מן הסל יקח הסל או לא. כי זה לא שייך לתירוצם. אך רצונם הי' לפרש דהי' כאן שעה חדא ודאית שהקצה אותו ואחר כן אין ידוע אם יסלק אותו או לא כנ"ל נכון בכוונת התוס' דהכא. ולפי"ז התוס' דכאן והתוס' ד"ה דכ"ע טילטול כו' והתוס' (בדף נ"א ע"א) ד"ה או שטמן. כולם אזלו בשיטה אחת. דאם הניח על דעת ליקח הדבר בשבת חשיב כשכח כהי"א שבש"ע:

אך נשאר לן התוס' דכאן שהקשה המהרש"א והניח בוי"ל ונ"ל כוונתו בזה לתרץ כפי מה שכתבתי לעיל בפי' התוס' ד"ה בעודן עליו. דהכא איירי שהניח עכו"ם לדעת ישראל כדי להסירם אחר שעה אם ירצה ותיבת "אם ירצה" חסר כאן בדברי' וקיצרו בדבריהם וע"כ צ"ל כן. דאל"כ יותר מקושית מהרש"א קשה. דאם כוונתם שהניח לדעת ישראל כדי להסירם אחר שעה בודאי. א"כ חשיב כשכח והדרא קושית התוס' לדוכתא דבשכח תנן מנער הכר והן נופלות. ואם כוונתם שהניח על דעת שיהא מונח שעה חדא ודאית. לא מיקרי גמרו בידי אדם ואמרינן מיגו דאיתקצאי כמשכ"ל. אלא ע"כ כוונתם באמרם כדי להסירם לאחר שעה פי' כל שעה ושעה אם ירצה ולא חל עליו שם מוקצה. ולהכי הוי גמרו בידי אדם. א"כ לפי"ז מעולם לא כיוונו התוס' שיהי' בדעתו להסיר אחר שעה בודאי כנ"ל כוונתו נכון בע"ה. ובהי' עליו בהש"מ מוכרחין אנו לחילוקו של המהרש"א ז"ל. ולהכי דקדקו התוס' בלשונם כגון שהניח עכו"ם לדעת ישראל. משמע מזה לא שצוה אותו הישראל לעשות כן. אך העכו"ם בעצמו עשה כן לדעת ישראל. כמו שהבין מגן אברהם בדבריהם בסי' ש"ט ס"ק ח' עיי"ש במחצית השקל. משום דהתוס' אזלו לשיטתם. דאמירה לעכו"ם אף באיסור דרבנן שהוא שבות דשבות אסור אף במקום מצוה הביאום הטור והשו"ע בסי' ש"ז סעי' ה'. א"כ כיון דבאיסור אומר הוא לא הוי גמרו בידי אדם. כמש"כ המהרש"א הכא על דברי התוס' דכאן:

ואגב אציג מה שראיתי דבר תמוה בספר מחצית השקל בסי' ש"ח ס"ק מ"ט. דהקשה על התוס' על תירוץ הראשון שתירצו כגון שהניח עכו"ם כו'. אמאי לא תירצו שהניח בעצמו במזיד עיי"ש תירוצו דדוחק לאוקמי ברשיעי. ואחמכ"ת לא ירד לסוף דברי התוס' אשר מפאת קושי' השניה צריכין לאוקמי בגוונא שיהי' גמרו בידי אדם. ולדבריו שהניח בעצמו במזיד לא הוי גמרו בידי אדם כמש"כ המהרש"א כאן:

דף מח:

בתוס' ד"ה אי חיבור הוא כו'. עיין במהרש"א שהקשה על פי' הרשב"א. כיון דע"כ לפירושו הך סתמא דמתני' השחור והזוג וכו' אתיא כר' יהודה. אמאי לא נימא נמי דהך ברייתא דהכא אתיא כוותי' דכל פרק בפני עצמו טמא כו'. והניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונת תירוצו דהנה לכאורה בלתי קושית המהרש"א תמוה פי' הרשב"א דהמעיין בתוספתא יראה להדיא לכאורה היפך דברי הרשב"א. הובא קצת לשון התוספתא לקמן (דף נ"ח ע"ב) בתוס' ד"ה וכי תימא וכו' אמנם אעתיק כל לשון התוספתא וז"ל. מספרת של פרקים הרי זו טמאה בפני עצמה וזו טמאה בפני עצמה וכשהוא מחברם חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה. מספרת שנחלקת לשנים. ר' יהודה מטמא מפני שהוא כתחילה חותך בה את הסכך ועכשיו חותך בה את הסכך וחכמים מטהרים עכ"ל הרי לך להדי' דגם מספרת כל פרק בפ"ע טמא כמו בשלל של כובסין. אלא ע"כ מוכרחים אנו ליישב פי' הרשב"א דהא דאיתא ברישא דברייתא דכל פרק בפ"ע טמא. היינו בעוד שלא נתחברו מעולם הפרקים זה לזה. ובאופן כזה הכל מודים גם החכמים דכל פרק טמא בפני עצמו. כיון דמעולם לא נתחברו וראוי למלאכה לחתוך בה. אבל לאחר שנתחברו ואחר כן נתחלקו. בזה פליגי ר"י וחכמים. ע"כ שפיר קאמר הרשב"א דהא דאיתא בברייתא אשר בעת חיבורם חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה משום דכל פרק בפ"ע טהור לרבנן. פי' לאחר שנתחלקו כמו שפרשתי. וכן מדויק הלשון בתוספתא וכשהוא מחברם וכו'. משמע להדיא תחילת חיבורם. ולפי"ז ממילא מתורץ קושית המהרש"א. דהלא מוכח מרישא דברייתא דלאו דוקא דברי ר' יהודה הוא דאל"כ הו"ל לאשמועינן ברישא דברייתא רבותא טפי דכל פרק בפ"ע טמא אף שנתחלקו לאחר חיבורם. ואמאי קאמר דוקא קודם שנתחברו כל פרק בפ"ע טמא כדמשמע הלשון כמש"כ. אלא ע"כ דברי חכמים הם דסברי אם נתחלקו לאחר חיבורם טהור ואם קודם שנתחברו מודו לר"י דכל פרק בפ"ע טמא. כנלע"ד בכוונת תירוצו:

דף נז:

בתוס' ד"ה אי כבלא כו' עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו כמו שפירש המהר"ם דקושית התוס' על רש"י בממ"נ עיי"ש היטב כנ"ל:

דף מא:

בתוס' ד"ה תלת קמיע לחד גברא כו' עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו דהנה יש לעיין למה האריכו כ"כ התוס' ליישב פי' רש"י. וגם שינו בלשון רש"י בשלשה מקומות. היינו בשני מקומות שכתוב בלשון רש"י קמיע. שינו וכתבו לחש. ובמקום השלישי שכתוב ברש"י כתב. כתבו התוס' ג"כ לחש. הלא לתרץ פי' רש"י מקושיא הראשונה של הר"י. הי' די להם רק לומר דכוונת רש"י דקמיע זו כתב אדם זה בשלשה אגרות ע"כ איתמחי גברא. אלא ע"כ כוונת התוס' ליישב פי' רש"י דכוונת רש"י דאין אנו משגיחין על הכתב רק על גוף הלחש. ובמקום שכתוב ברש"י קמיע כוונתו לחש. ע"כ האריכו וחזרו כל לשון רש"י ושינו בכל מקום שכתוב ברש"י קמיע או כתב כתבו לחש. כדי להראות דכוונת רש"י דאין אנו מדקדקין כלל על הכתב אם כתב אחד ריפא כמה פעמים או לא רק על גוף הלחש. ודחוק להו להתוס' לפרש כן כדי שלא לערבב הלשון ברש"י. כיון דלשון קמיע הראשון הכתוב ברש"י. ע"כ כוונתו לחש בג' אגרות. כדי לתרץ קושית הר"י. ממילא גם לשין קמיע השני ולשון כתב הכתוב ברש"י ג"כ כוונתו לחש. א"כ לפי"ז אין יכול התוס' לדחות פי' רש"י בפשיטות. הא ג' אגרות לג' אנשים כו' היינו תלתא קמיעי לתלתא גברי חד זימנא כקושית המהרש"א דהא לפי מה שמפרשינן השתא פי' רש"י אין משגיחין כלל בכתב רק בלחש והלחש גופא הא ריפא ג' גברי ע"כ איתמחי הקמיע היינו הלחש. ע"כ הקשו התוס' בדרך ממ"נ. אם תאמר דהקמיע היינו הלחש איתמחי משום דאין מדקדקין בכתב ושוה לנו אם הלחש נכתבת בג' כתבים או בכתב אחד. אך העיקר אם הלחש ריפא ג' גברי. א"כ הדרא קושי' הראשונה לדוכתא. כי זה קרוי חד קמיע לתלתא גברי וקמיע איתמחי גברא לא איתמחי. ואם הוא קרוי בענין זה תלתא קמיע לתלתא גברי. כי אנו מדקדקין בכתב ע"כ איתמחי גברי לכתוב גם עוד כתבים. א"כ לא איתמחי קמיע לרפאות שאר אדם. כנ"ל כוונתו:

אמנם לולא דברי התוס'. נלע"ד אשר מעולם לא כוין רש"י לפרש שני פירושים והכל פי' אחד הוא. אך רש"י רוצה לפרש מומחה גברי ומומחה קמיע דבשני אופנים יכול להיות. או שעשה אדם זה קמיע זו לג' אנשים מחולי אחד. ובכגון זה נעשה האדם מומחה אך ללחש זה והקמיע מומחה רק מאדם זה. או באופן שכתב אדם זה ג' מיני קמיעים של ג' מיני חולאים לג' אנשים. ובכגון זה נעשה אדם מומחה לכל קמיעים שבעולם. ומומחה קמיע ג"כ באופן זה. שנעשית קמיע זו לג' אנשים מחולי זה. בין שכתבה רופא זה בין שכתבה רופא אחר נעשה הקמיע מומחה מכל הרופאים. ולענין שבת אין נ"מ בזה אם הגברא מומחה לכל קמיעים והקמיע מומחה מכל אדם. או הגברא מומחה רק לקמיע זו והקמיע מומחה רק מאדם אחד. בין כך ובין כך מותר לצאת בשבת. וכן משמע להדיא מפי' רש"י לקמן ע"ב בד"ה והא דקתני כל וכו'. דנעשה הקמיע לבדו מומחה על יד אדם זה או כתבום שלשה רופאים כו' עיי"ש. ותמיהני על המפרשים שלא עמדו בזה. ונכון הוא:

דף סח.

ברש"י ד"ה ליתני הכיר ולבסוף שכח כו' עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. וראיתי בס' פני ארי' שתירץ דגם רש"י לעיל במתני' אין כוונתו ליתן טעם גמור. דמשום הכי חייב על כל שבת ושבת. משום דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק. רק רש"י כתב זאת לגילוי מילתא בעלמא. והעיקר משום דקראי כתיבי. אמנם לענ"ד אין זאת כוונת תירוצו של המהרש"א. דאם כה תאמר גם לעיל במתניתין לא קשה קושית התוס' על רש"י. ובאמת ראיתי בפנ"י אשר תירץ כן דברי רש"י במתני'. אמנם אנכי רוצה לפרש רק כוונת המהרש"א. לכן נ"ל דלעיל במתני' שפיר קשה להו להתוס' על רש"י. דאם כוונת רש"י כפי' הפני יהושע. הו"ל לרש"י רק לומר כמו שאומר הגמ' בכריתות. משום דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק. ואמאי מוסיף עוד רש"י בלשונו משום שא"א שלא שמע בנתיים כו'. משמע מזה דתפס רש"י זאת לטעם גמור דגם בלא ידיעת חטא הויא ידיעה גמורה. ואם רש"י רוצה להסביר הגמ' דכריתות אמאי ימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק. הלא יש לומר פשוט דגזירת הכתוב הוא כן דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק. כפי' התוס' או כמו שהובא בחידושי הרשב"א בשם רבינו שמואל ז"ל. משום דימים שבנתיים דהי' ברור לו על יום אחד דחול הוא בודאי מחלק העלמות. והנה הפנ"י תמה עוד על תוס' בזה שהקשו על רש"י. ולדידי אין כאן תמיה. כי שפיר הקשו. והלא גם הרשב"א מיאן בפי' רש"י מחמת קושית התוס'. ולפי"ז עולה יפה כוונת התירוץ של המהרש"א. דמש"ה לא הקשו התוס' על פי' רש"י מכאן. דלפי מה שפירשתי קושיתם אינה רק על מה שמשמע שפי' רש"י דגם בלא ידיעת חטא הויא ידיעה א"כ אמאי צריך קרא. אבל זאת ידעו התוס' דמודה רש"י דגם בלתי טעם משום דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק. חייב על כל שו"ש. משום גזירת הכתוב כמו שיליף הגמ' לקמן מקראי. והחילוק שבין תוס' לרש"י רק בפי' הגמ' בכריתות. שאמרו שם הטעם משום דימים שבנתיים הויין כו'. לפי' התוס' גזה"כ הוא לומר כן. ולפי' רש"י הסברא נוטה כן משום שא"א שלא שמע בנתיים. ע"כ הקשו התוס' לפי' רש"י למ"ל קרא. וע"כ לא יכלו התוס' להקשות על רש"י מכאן דרוצה הגמ' השתא לומר בהכיר ולבסוף שכת חייב על כל שו"ש. אף דליכא הסברא דימים שבנתיים כו'. דבאמת לפי שיטת הגמ' כאן ע"כ גזה"כ הוא בלא שום סברא. וגם לשיטת התוס' לקמן ע"ב בסוגיא דכאן. דרוצה הגמ' לומר דביודע עיקר שבת חייב על כל מלאכה. אף דליכא שום סברא בזה כנ"ל כוונת המהרש"א ז"ל:

דף ע:

תוס' ד"ה נודע כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו אף שהאמת כן הוא דיש גם הוכחה מבבא דמקמי' כקושית המהרש"א. אעפ"כ יותר ניחא להו להתוס' להביא ראי' מסיפא כדי להוכיח דקודם הפרשה. בו תליא מילתא ויש בידו למעט בקרבנות. היינו אם הביא קרבן אחד על האמצעי נתכפרו כולן. כמו כן גם הכא אם ירצה יפריש חטאת אחת על שגגת שבת ונגררין של שגגת מלאכות עמה. ועיין במהר"ם לפי גרסתו בתוס' ויובן לך היטב כנ"ל:

(דף ע"ב) מהרש"א על רש"י ד"ה בעל ה' בעילות בסוף דבריו הניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו פשוט כמו שפי' הפנ"י דברי רש"י עיי"ש:

בתוס' ד"ה רבא אמר כו'. וי"מ דההוא דאמר יהרג ואל יעבור. היינו בסתם אע"ג דלא מקבל עליה לאלוה אבל הכא במפרש כו' עד ומההיא גופא נמי יש לדקדק דחייב כו' עכ"ל. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו דלכאורה דברי התוס' בכאן אין מובן. דלפי ראייתם מדומיא דאדם שכמותך מוכח דאסור אף בדלא קבלו עליו באלוה אף באדם ע"ג מפורסם שהכל עובדין אותו מיראה וזהו היפוך דברי הי"מ בהתחלת דיבורם אם הכל עובדין אותו מיראה מותר בסתם דומיא דהמן. אמנם בקושית המהרש"א ניחא. דלכאורה הראיות סותרות זו את זו דהנה מדומיא דאדם שכמותך מוכח דאסור אף בלא קבלו עלי' באלוה. ומהא דאמר רבא כהמן ולא כהמן דאילו התם מיראה והכא לאו מיראה משמע מזה דקבלו עלי' באלוה איירי כקושית המהרש"א אע"כ מוכרחין אנו לחלק כדי דלא יהי' סתירה במשמעות הברייתא כהנחת הי"מ. דהא דמוכח מדברי רבא כהמן ולא כהמן וכו' דקבלו באלוה איירי היינו דוקא באדם מפורסם שהכל עובדין אותו מיראה כהמן על כן אינו אסור אלא בקבלו עליו באלוה והא דמשמע מדומיא דאדם שכמותך דאסור אף בלא קבלו עלי' באלוה. מיירי באדם שאינו מפורסם שעובדים אותו מיראה והוא השתחוה לו בסתם. אפילו לא קבלו עלי' באלוה חייב כדברי הי"מ בהתחלת דיבורם. ולפמש"כ אדרבה עם קושית המהרש"א ניחא יותר דברי התוס' כן נראה לי כוונת המהרש"א ועיין היטב במהר"ם:

דף עד.

ברש"י ד"ה שכן עני אוכל פתו בלא כתישה כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו פשוט כמו שפי' המהר"ם דברי רש"י עיי"ש כנ"ל:

דף עח:

בתוס' ד"ה ת"ק סבר כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל ונ"ל כוונתו דכן הוא. אך מקודם אפרש אשר לכאורה אין מובן מדוע תלה המהרש"א קושיתו על התוס'. הלא על הגמ' גופי' קשה זאת בלתי דברי התוס'. אמנם נ"ל אשר על הגמ' גופא לא קשה כלל קושית המהרש"א. די"ל דמש"ה אין לומר דבהא פליגי. דת"ק סבר צריך לקיימו וא"צ השטר למלוה להחזיר ללוה. דא"נ לא מיהדר לי' לא איכפת ליה ללוה כיון דאינו יכול לתובעו שהרי צריך לקיימו. הלא יש לחוש ללוה אולי לבסוף כשימצא עידי קיום יקיימנו. אמנם לפי הנחת התוס' דמיירי כגון בידוע שלא ימצא עדי קיום. דאל"כ גם קושית התוס' לא קשה. ע"כ שפיר הקשה המהרש"א. וכוונת תירוצו נ"ל דאף אם תאמר דלת"ק מש"ה פטור משום דאין צריך השטר למלוה כדי להחזיר ללוה. הלא עכ"פ ראוי למלוה גופא לצור על פי צלוחיתו. ואמאי פטור כמו שפירשו התוס' בקושייתם לר"י. ועל קושית התוס' אין לתרץ כן ולומר דאף אם פוטר אותו הת"ק משום דא"צ לקיימו ואסור להשהותו הלא עכ"פ יחייב משום דצריך לי' למלוה כדי להחזיר ללוה. כמו שפי' המהרש"א בקושיתו לר"י. דיש לומר ולאוקמי דכ"ע סוברין דכותבין שובר או דמיירי הכא דכתב לו שובר. ע"כ שפיר הקשו התוס' אמאי צריך אביי לדחוק ולומר דפרעו לאו דוקא. ואל תקשה לך באם דמיירי דיש לו שובר אמאי אסור להשהות המלוה את השטר. י"ל אעפ"כ אסור להיות השטר ביד המלוה. משום שמא יאבד הלוה השובר וכדמשמע להדיא כן מרש"י לקמן (דף ע"ט ע"א) ד"ה והכא בכותבין שובר וכו'. עד ד"ה ואי אמרת כיון דראוי לצור כו' לא משהו לי' שמא יבוא לידי מלוה כו' עכ"ל. אף דמיירי הכא דיש לו שובר כן נלע"ד:

דף פו:

ברש"י ד"ה וליטבלו בי שמשי כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו דבאמת לא על ר"ע קושית הגמ'. רק על רב אדא בר אהבה שאמר כן לר"ע לעיל. אף שמלשון הגמ' לעיל משמע לכאורה שרב אדא בר אהבה אמר בפני עצמו זאת. אך התוס' פירשו שאליבא דר"ע אמר כן. ודחיק להו להתוס' לפרש כן משום קושית המהרש"א הנ"ל כנ"ל:

ועיין בפני יהושע שפי' כוונת התוס' שפירשו שאליבא דר"ע איירי. משום דלר"י ור' אלעזר בן עזריה אין נ"מ בדרשה דרב אדא בר אהבה עיי"ש. ולענ"ד לא ניחא כלל בזה כי גם שאין נ"מ לדינא. אעפ"כ יש לדרוש דרשה זו. כי צריכין אנו לעמוד על האמת ואע"פ שכבר עבר ודרוש וקבל שכר. וכן פי' רש"י בחולין (דף י"ז ע"א) גבי אברי בשר נחירה עיי"ש. ולפי מה שפרשתי ניחא מאד:

דף צב.

רש"י ד"ה תלתא מלעיל כו'. עיי"ש במהרש"א שהניח קושיתו על רש"י בוי"ל. ונ"ל כוונת תירוצו דלהכי שינה רש"י בפירושו כאן גבי מזבח מלקמן גבי ארון. משום דכאן פסיק להגמרא דגובהן של לוים היו עשר אמות. א"כ נוכל אנחנו לחשוב החשבון כמה הי' המזבח למעלה מן הארץ בצמצום. אם לא הי' לנו ספק אי תלתא לעיל מראש אי מכתף. לזאת פי' לנו רש"י הספק. כיון דבין כך ובין כך הוי יותר מעשרה טפחים. ע"כ פי' רש"י לדעת החשבון כמה הי' המזבח מהארץ בין אי תלתא למעלת מראש ובין מכתף. אמנם לקמן גבי ילפותא דארון דלא פסיק להגמרא גובהן של לוים. א"כ גם בלתי הספק אי תלתא לעיל מראש או מכתף. לא נוכל לעשות החשבון בבירור כמה הי' הארון גבוה מן הארץ. מפני שלא ידוע לנו גובהן של לוים אך ההכרח לתפוס לנו הפחות כפי' רש"י לקמן בד"ה אשתכח דלמעלה כו' אפילו אין גובהן של לוים אלא ג' אמות כמונו כו' ע"כ שפיר גם בזה פי' רש"י בלשון לכל הפחות. אפילו אי תלתא מלעיל הוא מכתף ג"כ הוי קאי למעלה מעשרה. ואין צורך לרש"י לפרש הספק גם אי תלתא למעלה מראש כיון דלא יועיל בזה מאומה וסוף סוף לא נדע בצמצום כמה הי' גבוה הארון מהארץ. מחמת ספק מידת הלוים ע"כ תפס רש"י בלשון לכל הפחות כנ"ל:

דף קא:

ברש"י ד"ה הא איכא בקיעת דגים כו' עיין במהרש"א שהניח קושיתו על רש"י בוי"ל. הנה כוונת קושיתו נ"ל מדפריך הגמרא ואמאי הא איכא בקיעת דגים. מוכח מפורש דבקיעת דגים מעכב מלומר גוד אחית. כי אין לפרש כוונת קושיתו אמאי בחורבה לא התירו מחיצה תלויה. כיון דיש בקיעת גדיים. כי קושיא זאת כבר הקשה המהרש"ל ז"ל וגם שפיר מתרץ עיי"ש. ואם לא ניחא לי' להמהרש"א תירוצו הי' לי' להביא דברי המהרש"ל ולומר שלא נראין דבריו. כמו שהביא מקודם דברי המהרש"ל בזה הדיבור אלא ע"כ כמו שפירשתי. וכוונת תירוצו נ"ל בפשיטות דלשיטת רבותיו יש לפרש קושית הגמ' ואמאי הא איכא בקיעת דגים. לא קאי על הדין אמאי התירו במים כמו לפי' רש"י. אך הגמרא מקשה אמאי דמסיק קל הוא שהקילו חכמים במים מאי צריך לי' לקולא. הא דינא הכי הוא. כיון דאיכא בקיעת דגים צריכין אנו לומר גוד אחית לשיטת רבותיו כנ"ל:

דף קיא:

תוס' ד"ה וכ"ש. עיי"ש במהרש"א שהקשה על שיטת התוס' אמאי לא נגזור באגרות משום שטרי הדיוטות כמו בכתב שתחת הצורה כו' עד סוף דבריו ויש לחלק עיי"ש. ובאמת מפאת קושיא זאת החליט הרא"ש ז"ל לקמן (דף קמ"ט ע"א) לדינא שאסור לקרות באגרות שלום עיי"ש. אך לשיטת התוס' הכא נ"ל כוונת חילוקו של המהרש"א דבכתב שתחת הצורה שפיר גזרינן משום שטרי הדיוטות. דכל איסור קריאת שטרי הדיוטות משום ממצוא חפצך כו' כלקמן (דף ק"נ ע"א). א"כ בכתב שתחת הצורה נוכל לומר דמקרי צורכו מעט. הגם דלא נוכל לאסור מדינא מטעם ממצוא חפצך כיון דבאמת אין שום תועלת בקריאתם לאדם. אמנם כיון דחזינן דזה האדם חשקה נפשו בקריאתם. וגם יש הרבה בני אדם אשר מאבדים עתותם בקריאת הכתבים הללו אף שאין בם שום צורך הגוף. א"כ מקרי שפיר מעט צרכו. כיון דחזינן דעשה עצמו כצרכו. דאל"כ למאי קורא בהם אלא מסתמא נהנה מזה. ע"כ שפיר גזרינן משום ממצוא חפצך דהיינו שטרי הדיוטות דאסור מדינא. אמנם באגרות שלום אין שום צורך לו בקריאתם ואין עושה זאת בעצמו. אך כיון שנשלח לו האגרת משלום ביתו או משלום חבירו קורא אותו. על כן אין שייך שום גזירה אם נתיר לו בקריאת אגרת שלום יקרא גם בשטרי הדיוטות שהוא צרכו ממש ואסור מדינא כיון דלא דמי כלל כנ"ל כוונתו בהחילוק:

דף קיז.

תוס' ד"ה דשקיל לי' בברזי כו'. עיין במהרש"א דהניח קושיתו בוי"ל עיי"ש. ונ"ל כוונתו דהנה לכאורה קשה קושי' חמורה אמאי לא חשיב בפסחים טילטול בשר הפסח בהדי הנהו שבות דקתני התם דדחו. דהא בבשר גופי' כ"ע לא פליגי דמותר לטלטל לשיטת התוס' לעיל בד"ה הכא נעשה כו' עיי"ש. אלא ע"כ צ"ל דזה לא חשיב חידוש למחשב טילטול הבשר. משום דגם בבשר תפל בעלמא מותר לטלטל. אף שלאו מחדא טעמא הוא. דבשר בעלמא מותר בטילטול משום דחזי לכלבים והכא בפסח מותר בטילטול משום בזיון קדשים. כמש"כ התוס' הנ"ל לעיל. אעפ"כ לא שייך למחשב זאת בהדי הנהו שבות דדחו. משום דלאו דוקא בבשר הפסח הדין כן. א"כ ממילא לפי"ז מתורץ גם קושית המהרש"א. דהא דמותר לטלטל העור עם הבשר כשאינו מופשט אלא עד החזה גם לר' ישמעאל לשיטת התוס'. הא לא מטעם חשיבות הפסח שלא יתלכלך. דא"כ אמאי פליגי בנפשט כל העור. אלא הטעם כיון דהבשר מותר בטילטול לכ"ע ממילא גם העור שלא נפשט אלא עד החזה מותר בטילטול הואיל דלא מצי שדי ליה כמש"כ התוס' בד"ה אדהכי כו'. וזה הדין לאו דוקא בפסח הוא. ואין לומר דסברא זו משום דלא מצי לנער אינו מועיל רק כשהוא בסיס גם לדבר ההיתר. לא מיבעי' לשיטת ר"ת בביצה (דף כ"א) בתוס' ד"ה כנונא כו' דודאי בכל מקום אין חילוק בזה. כמו בשברי עצים וכוס עם השיורין עיי"ש בתוס' הנ"ל. וגם במה שפירשתי לקמן במהרש"א על התוס' בד"ה ונשדינהו (בדף קמ"ב). וגם לשיטת הר"י שם בביצה. הא חזינן דבשיורי כוסות הי' מותר לטלטל אם לא משום דאסורי בהנאה אף דאין בהכוסות דבר היתר. אם כן נוכל לומר דגם עור הפסח דמי' לשיורי כוסות ולא משום חשיבות הפסח עיי"ש. וכמבואר בש"ע או"ח סוף סי' ש"י סעי' ח' הא דמותר לטלטל כלי דהוי בסיס לדבר האסור ולדבר המותר. היינו דוקא דלא מצי לנער האיסור ע"ש. א"כ חזינן דלא משום חשיבות הפסח הדין כן א"כ מאי חשיבות הוא למחשב התם בהדי הנהו דדחו שבות. טילטול העור. כי זאת לאו משום דחיית השבות הוא רק משום דלא מצי שדי לי' והבשר הא מותר לטלטל כנ"ל בכוונתו.

דף קיח.

תוס' ד"ה והא דתנן כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונת תירוצו. משום דמשמע מדברי התרצן דאמר כגון דאיכא סעודה כו'. נראה להדי' מתיבת כגון דהתרצן סבר דהמקשן לא ידע דאיכא סעודה בהדי'. ועוד י"ל אם כקושית המהרש"א א"כ כיון דהמתרץ ראה בהמקשן שעיקר טעותו שסבור דסעודה שהביא עמו מעכב עמו לדרך. ולא אסיק אדעתי' שנותנין לו ביום א' סעודה על הדרך. ולזה השיב לו דאמרינן לי' כל מה דאיכא בהדך אוכלי'. הוי לי' להתרצן לומר מיד העיקר. דמלוין לי' עוד סעודה בהדי' ומינה מובן דסעודה שבידו אוכל בשבת כנ"ל כוונתו. אחר כתבי זאת מצאתי במהר"ם שי"ף שהקשה על התוס' ג"כ כעין קושית המהרש"א ותירץ כמש"כ בתירוץ השני עיי"ש:

דף קכד.

בגמרא א"ל אביי לרבה למר אליבא דר' נחמיה. הני קערות כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. והנה לפי גירסת המהרש"א שלפנינו תמוה. כי לרבא גם קודם התרת כלים אין שום קושי'. דהא לרבא אין נ"מ בין צורך גופו לצורך מקומו. ולעולם שוים המה בדין, אם נאמר אשר קודם התרת כלים אסור בטילטול קערות לצורך מקומם הלא גם לצורך גופם אסורים בטילטול. ואם נאמר כמש"כ התוספות לעיל (ד' קכ"ג ע"ב) בד"ה מקצוע כו' הלא מותרים הקערות בטילטול גם לצורך מקומם לרבא א"כ אין מקום כלל לקושית המהרש"א. אמנם כבר מצאתי בהגהות הרש"ש אשר הגיה במהרש"א במקום תיבת לרבא צ"ל לרבנן. ולפי זה קושית המהרש"א מאי הקשה לרבה דוקא לר' נחמי'. הלא גם לרבנן קודם התרת כלים יקשה לשיטת רבה. דהא בודאי הני קערות אף שהותרו לצורך גופם. לא הותרו לצורך מקומם לרבה דמחלק בין צורך גופו לצורך מקומו. דהא חזינן דקודם התרת כלים אף דבר שמלאכתו להיתר לא הותר אף לצורך גופו. א"כ די בזה שלא גזרו על טילטול הקערות לצורך גופם. משום דתדירין בתשמיש כמו שפי' רש"י ד"ה וסכין קטן כו'. וכוונת המהרש"א בוי"ל נ"ל. כיון דהקערות לא היו בכלל האיסור ולא נאסרו מעולם בטילטול. ממילא מותרים בטילטול גם לצורך מקומם. כי מהיכי תיתי נאסר. בשלמא הדבר שמקודם גזרו לאסור בטילטול מכל ואח"כ התירו אין אנו מתירין אחר התרת כלים אלא בדבר שהיתרו מפורש. אבל הקערות כיון שמעולם לא היו בכלל הגזירה כמש"כ התוס' בד"ה מקצוע כו'. מותרים המה בכל טילטול ושוים המה לאוכלים ומשקים וכתבי הקודש דמותרים בטילטול אף שלא לצורך כלל. אף דבכל דבר שמלאכתו להיתר אסור כמבואר בש"ע או"ח סי' ש"ח סעיף ד' עיי"ש. והיינו גם מטעם הסברא שכתבתי כמבואר שמה בפי' הגר"א ז"ל בס"ק כ"א עיי"ש כנ"ל:

(שם) בגמרא א"ל אביי לרבה למר אליבא דר' נחמיה הני קערות היכי מטלטלינן להו. קשה לי מאי קשי' ליה כיון דאנן לא פסקינן כר' נחמיה א"כ שפיר מטלטלינן. ועל ר"נ גופא לא שייך להקשות דלמא אין ה"נ דלא הי' מטלטל להו. דהא הרבה דברים יש דאנן השתא מטלטלינן ור"נ לא הוה מטלטל להו. ועוד קשה לי דאיתא בסנהדרין (דף פ"ה ע"א) דסתם תוספתא ר' נחמיה היא. א"כ איך יפורש הברייתא דהביא הגמ' לעיל (דף קכ"ג ע"ב) ד"ה בראשונה היו אומרים שלשה כלים כו'. ובין לאביי ובין לרבא לא מתוקמא כר"נ וצ"ע כעת:

דף קכה.

בתוס' ד"ה בשברי דהאי תנור כו'. לא אוכל להבין תמיהתם. דעיין ברש"י ד"ה תנור ישן שכבר הוסק וחרסיו קשים וחזו למלאכה עכ"ל. הרי לך בהדי' דכיון שניסק התנור אף פעם אחד מקרי תנור ישן. א"כ כיון דהשתא מוקמינן פלוגתתם בנתנו על פי הבור. אף פעם אחד מקרי שפיר תנור ישן וגם חרסיו ניטלין בשבת. ולר"י גם תנור לא מקרי. כיון דההיסק לא הי' כדין וצ"ע כעת:

דף קכז.

תוס' ד"ה אע"ג כו' עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונראה לי כוונתו דשני ראיות התוס' המה כראי' אחת. וזו לזו צריכות ואינם ראיות מופרדים. וכן הוא שיטת התוס' דהוכיחו דלהגמ' פשיטא פשטא דמתניתין דאפילו בשביל אדם אחד מפנין ד' וה' קופות בלי שום ספק. וצריכי לזה. כי מפשיטת הגמרא מרבי ומר' חייא אין ראי' באדם אחד. וכדדייקת לשון התוס' באמרם מכאן יש להוכיח דהא דתנן במתניתין כו'. משמע מלשונם דלא רצו להוכיח לנו הדין איך הוא באדם אחד. רק איך שמהגמ' משמע דלמדו כן במתניתין בפשיטות. וממילא נודע לנו הדין. מדאיבעיא להגמ' הני ד' וה' קופות אי הכל לפי האורחין. נראה מזה דאפילו בשביל אדם אחד מפנין ד' וה' קופות. דאל"כ אמאי נקט ד' וה' דוקא. אמנם בזה עוד אין הראי' מוכרחת אשר כן הוא ברור להגמ' פי' המתניתין כי אולי זאת הוא נכלל בהאיבעיא דהגמ' אם הני ד' וה' קופות אע"ג דאית לי' אורחין טובא. א"כ לאדם אחד נוכל לומר דאין מפנין ד' וה' קופות רק הכל לפי האורחין או דילמא הכל לפי האורחין. אם כן ממילא ההכרח לומר דגם לאדם אחד מפנין ד' וה' קופות. דאל"כ אמאי נקט ד' וה' דוקא כהוכחת התוס'. לכן הביאו התוספות עוד ראי' ועוד מדלא מספקא לי' אי חד כו' אלא באת"ל הכל לפי האורחין כו' משמע דבאדם אחד אין שום ספק. וגם אי אמרינן הני ד' וה' אע"ג דאית ליה אורחין טובא ע"כ באדם אחד מפנין אפילו ד' וה' קופות דאל"כ אמאי אמר ואת"ל. והשתא עולים שני ראיות התוס' בקנה אחד. ובראי' השני' של התוס' נגמר הוכחת התוס' לגמרי. והשתא לא קשה קושית המהרש"א אשר לפום הסברא דקיימינא דבטובא הוה לפי האורחין ה"נ אית לן כו' עכ"ל. כי זאת מוכח לנו מראיות התוס' דמקודם כנ"ל בכוונתו לפענ"ד:

ובל יהי' לך למותר אשר דקדקתי לעיל בלשון התוס' אשר הוכחת התוס' לא על הלשון דוקא. רק על פי' המתניתין דאל"כ לפירושי לעיל מאי צריך התוס' להביא הראי' השני' לגמור הראי' ראשונה. הא גם בראי' ראשונה לבד מוכח הדין דבאדם אחד מפנין ד' וה' קופות. ואין להשיב דלמא הוא נכלל בהאיבעיא. סוף סוף הא מוכח הדין באדם אחד מדפשט הגמ' מרבי ומר' חייא דהכל לפי האורחין. ממילא מוכח דגם באדם אחד מפנין ד' וה' קופות ונכון הוא:

דף קמב.

בתוס' ד"ה ונשדינהו כו' וא"ת מ"ש דלא שרינן לטלטל תינוק כו' וא"ת אפילו אין הכלכלה מלאה פירות כו'. עיין במהרש"א שהק' אשר הני שני קושיות אין כאן מקומם. רצה לומר כי בכל מקום שהקשו התוס' בלשון וא"ת יש שייכות להקושי' עם דברי התוס' הקודמים. וכאן אין שום קישור להני שני וא"ת לדברי התוס' הקודמין לכאורה. כי גם בלתי דברי התוס' דמקודם שייך להקשות קושיות הללו. ועיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל לפרש כוונתו ובזה יהי' ניחא לי גם מה שקשה עוד על התוס'. דלכאורה אין מקום לקושית התוס' במה שהקשו תבטל אבן אגב תינוק גם כשאין לו גיעגועין כמו בכלכלה. קשה הא בכלכלה איירי שמליאה פירות דוקא כדאוקמי הגמ' והויא בסיס גם לדבר המותר. גם תירוצם אין מובן כלל. ולכאורה יש לפרש תירוצם באמרם וי"ל דאינו צריך כ"כ טילטול התינוק. פי' בשלמא בכלכלה בטלה האבן משום דהאבן אין צריך לו והכלכלה צריכא לי' או לגופא או להפירות שבתוכה מש"ה בטל האינו צריך להצריך אבל בתינוק כשאין לו גיעגועין גם טילטול התינוק אין צריך לו כמו טילטול האבן. א"כ מהכ"ת לן לומר דיבטל האבן להתינוק כיון דשוין המה לו בחשיבות הטילטול זה כמו זה. ואנן הולכין בזה אחר כוונתו. כמבואר בש"ע או"ח סי' ש"י סעי' ח' ובמג"א ס"ק ט' לענין כלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר עיי"ש. אמנם גם זה לא ניחא דאם נפרש כן כוונתם. א"כ לפי"ז אם יש להתינוק גיעגועין דצריך לו בודאי טילטולו הוא שוה ממש לכלכלה. ובטלה האבן להתינוק מן הדין. ואמאי פירש"י לעיל כשתירץ הגמ' בתינוק שיש לו גיעגועין שאם לא יטלנו יחלה ולא העמידו טילטול שלא בידים במקום סכנה כו' וכן פי' התוס' בד"ה אי הכי כו'. דהא לפי מה שפירשתי אם יש להתינוק גיעגועין מן הדין הוא מותר לטלטל אותו עם האבן. וזאת אין לומר דלפי תירוץ התוס' השתא באמת אינן מפרשים הגמרא לעיל כפרש"י. וחזרו ממה שהסכימו לפרש"י לעיל בד"ה אי הכי. חדא כל האחרונים העתיקו פרש"י בלי שום חולק. עיין בהמגיד משנה בהרמב"ם פ' כ"ה הלכה ט"ז ובמג"א סי' ש"ט ס"ק א' עיי"ש. ועוד הא ההכרח לפרש כפירש"י דאל"כ מאי קאמר הגמרא אי הכי מאי אירי' אבן אפילו דינר נמי. איך שייך לשון אי הכי לפי"ז. וע"כ כמו שפי' התוס' בשם ר' שמואל. ע"כ נראה לפענ"ד לפרש דהנה בביצה (דף כ"א) בתוס' ד"ה כנונא כו'. וא"ת מאי מייתי מהכא דלמא כו' עיי"ש. דמחולקים שמה הר"י והר"ת בתירוצם על קושית התוס'. כי תירוץ הראשון הוא דברי הר"י כמבואר בשם הר"י תירוץ הזה במכילתין לעיל (דף מ"ז ע"א) ד"ה הוה עיי"ש. אמנם שם בביצה אין מוכח תירוץ מאן ניחא טפי. אף כי נ"מ לדינא. כי לדברי שניהם שם ניחא עיי"ש. אמנם בכאן רוצה התוס' להוכיח כפי' הר"י. כי סתם תוס' הוא דברי ר"י. דע"כ צ"ל דלהכי בשיורי כוסות בטלי אף שאין במו גם דבר היתר. משום דגריעי טפי כתירוץ הר"י שמה. וגם כאן בסוף התוס'. דאם תאמר כדברי ר"ת דשברי עצים ושיורי כוסות שוים המה. רק משום הכי צריך קיטמה דאם לא קיטמה הי' לי' לנער השברי עצים וגם בשיורי כוסות א"א לנערם עיי"ש. א"כ לפי"ז גם בכלכלה דאוקמינן במלאה פירות לאו משום כדי שיהי' הכלכלה בסיס גם לדבר היתר. רק דאם לאו הפירות הי' לי' לנער האבן. כי ע"כ כנונא וכלכלה שוין המה. כדמשוי להו הגמרא לעיל (דף מ"ז ע"א) עיי"ש. א"כ לפי"ז מקשו התוס' מ"ש דלא שרינן לטלטל תינוק אלא כשיש לו גיעגועין תבטל אבן אגב תינוק כמו כו'. ואין לתרץ דשאני כלכלה דבסיס גם לדבר היתר משום דמלאה פירות כמו שהקשיתי לעיל, דהא לשיטת ר"ת לא צריך הפירות רק משום דהי' לי' לנער האבן אם לא הפירות כמו בכנונא. והשתא שפיר הקשו התוס' בלשון וא"ת. כי קושיתם מקושר לדבריהם הנ"ל דאין יכול להשליך האבן מיד התינוק כי יצעק ויבכה. א"כ שוה הוא ממש לכלכלה דאין יכול לנער האבן משום הפירות. א"כ גם בתינוק תבטל האבן לגבי'. ואם לא דברי התוס' דמקודם אין כאן קושי' כלל. דשאני כלכלה משום הכי בטל האבן לגבה משום דאין יכול לנער האבן. על זה תירצו וי"ל דאינו צריך כל כך טילטול התינוק. פי' ע"כ מוכרחים אנו לומר לא כסברת ר"ת רק מש"ה בכלכלה בטל האבן לגבה משום דצריך הכלכלה גם לדבר היתר. היינו הפירות. וטילטול האבן אין צריך כלל אך דאין יכול לנערה. אמנם טילטול התינוק אינו צריך כ"כ. ר"ל לדבר היתר רק אוחז הדבר איסור אף דאין צריך לטלטל האיסור. היינו האבן. מ"מ כיון דאין לך דבר לגבי התינוק אשר מתוך זה הדבר ינתק כ"כ התינוק מהאבן. עדי שיבטל האבן לגמרי גבי התינוק. ואל יקשה לך לפירושי לשון התוס' דהוי להו להתוס' לתרץ בפשיטות שאני כלכלה משום דהוי בסיס גם להיתר. משום דאם היו מתרצים כן. הוי משמע מזה דגם בתינוק אם אוחז דבר היתר בידו בטל האבן לגבי'. ובאמת אינו כן דלגבי דבר החי אין שייך לומר דהוא בסיס לדבר אחר. וע"כ מוכרח אתה לומר כן. דאל"כ אמאי צריך הגמרא לאוקמי המתניתין בתינוק שיש לו גיעגועין. לוקמי המתניתין דאוחז התינוק גם דבר היתר. ע"כ העמיסו זאת התוס' בלשונם דאינו צריך כ"כ טילטול התינוק פי' אשר מתוך זה תיבטל אבן לגבי'. וגם בתינוק שיש לו גיעגועין דבודאי צריך האדם לטלטול התינוק. מ"מ עבור זה הצורך אין בטל אבן לגבי' [ע"כ פירש"י משום דלא העמידו טילטול שלא בידים במקום סכנה]. משום דזאת אין שייך לגבי דבר החי דדבר החי אינו נמשך לגבי החפץ ולא החפץ נמשך לדבר החי. ע"כ גם אם התינוק יחזיק כמה דברים הנצרכים ודבר אחד שאינו נצרך. אין שייך לומר דהתינוק נמשך יותר לדבר הנצרך מלדבר שאינו נצרך. שנאמר דדבר שאינו נצרך בטל לגמרי לגבי'. אך כולם שוים נמשכים אחריו ולא בטלו לגבי'. אמנם בכלכלה אם יש בתוכה גם פירות אשר צריך להפירות יותר מלאבן שבתוכה. שפיר נמשכת הכלכלה כ"כ לפירות עדי שבטל האבן לגמרי לגבה. אבל בתינוק אין מועיל סברא זו. ולפ"ז שפיר מקושר גם הוא"ת השני. פי' א"כ דלא כסברת ר"ת קשה אפילו אין הכלכלה כו'. כי היכי דבטלו בפ"ב דביצה כו'. וי"ל שאני שיורי כוסות דגריעי יותר מדאי ובטלו טפי אף בלא דבר היתר. והוא תירוץ הר"י בביצה. וכל פלפול התוס' הוא רק להוכיח מגמרא דכאן כסברת הר"י. ונכון הוא:

דף קמז:

גמרא ההוא כבן חכינאי מתני לה. לא ידעתי איו נזכר דתנא זה סבירא לי' כן וצ"ע. אמנם כה"ג מצינו לקמן (דף קנ"ז ע"א) ההוא כר' יוסי בר' יהודה מתני לה:

דף קמט.

בתוס' ד"ה לעולם כו' וברייתא קמייתא מיתוקמי שפיר דכתב מכתב אכותל ומידלי כו'. עיין במהרש"א שהניח קושייתו בוי"ל בדוחק. ונ"ל לפרש כוונתו בשני אופנים. דבשלמא לפירוש הר' פורת שפיר ההכרח לאוקמא הברייתא לאביי בדחייק מיחק. אף שלשון הברייתא לא משמע כן כמו שאפרש לקמן. כי לא נוכל לומר דהברייתא אתי' כר' אחא דא"כ יקשה על רבה מהברייתא דמותר למנות מהכתב שעל גבי הכותל. ולרבה הא אסור לעולם בין מידלי בין מתתא משום לא פלוג. דאין לומר דלרבה אתיא הברייתא כר' אחא. והוא סובר כרבנן דאסור למנות מכתב שעל גבי הכותל משום לא פלוג. ור' אחא ורבנן פליגי בדרבה. מנ"ל זאת לומר כן. דלמא כ"ע לא סבירא להו כרבה. ובכותל במידלי לא גזרינן משום שמא ימחוק. ולא פליגי אלא אי גודא בשטרי מיחלף או לא. דהא חזינן באמת דאביי מפרש כן פלוגתתם לפירוש הר' פורת. א"כ כיון דחזינן דאין ראי' מוכרחת דפליגי בדרבה קשה על רבה מהברייתא ראשונה. לכן ע"כ צ"ל לרבה דהברייתא מתוקמא בדחייק מיחק. אף דמלשון הברייתא מכתב שעל גבי הכותל משמע לא בדחייק אלא בכתב ממש. א"כ כיון דחזינן דלרבה אין דוחק לאוקמי הברייתא בדחייק מיחק. מש"ה ניחא להו להתוס' לפרש כן גם לאביי כדי לאוקמי הברייתא אליבא דכ"ע לא כר' אחא לחוד כי למה לן לעשות פלוגתא חדשה בין רבה לאביי במה דלא מצינו בהדיא דפליגי. וכל מה דנוכל למעט בפלוגתות טפי עדיף. ונפקא לן מזה דין חדש דבטבלא ופנקס אף בחקוק אסור כדפסקינן בש"ע או"ת סי' ש"ז סעי' י"ב יעו"ש. דהוא שיטת הרי"ף והרא"ש דהמה מפרשים כפי' הר' פורת. לא כהרמב"ם פ' כ"ג הלכה י"ט עיי"ש. דהרמב"ם מפרש כפי' הבעל המאור והוא פי' התוס' לשיטת רש"י דהברייתא מתוקמי דכתב מכתב ממש על הכותל כדמשמע פשטות לשון הברייתא. ולשיטת רש"י מוקמינן הברייתא לרב ביבי כר' אחא ולא כרבנן אף שהוא אליבי' דחד כדי שלא להוציא הברייתא ממשמעותא דמשמע כתב ממש. כי לשיטה זו גם לרבה מוקמינן הברייתא כר' אחא כי אין להקשות מנ"ל לרבה דפלוגתת רבנן ור' אחא אי אמרינן לא פלוג או לא דלמא כ"ע לא סבירא להו כרבה. ופליגי אי אמרינן גודא מיחלף בשטרא או לא. כמו שפירשתי לעיל לשיטת הר' פורת. משום דלשיטת רש"י אמרינן דאין שום סברא שיחלוקו בזה. דמי יסבור דגודא בשטרא מיחלף. ולכ"ע לא מיחלף כפי שפי' התוס' לשיטת הר' פורת בא"ד. והא לא מצי למימר דפליגי בחייק מיחק ר' אחא ורבנן ובגודא בשטרא מיחלף פליגי כו' משום דסברא הוא כו' פשיטא דבהא לא הוי אמרי רבנן כו' עכ"ל. ולשיטת רש"י אין סברא לומר דיחלוקו בגודא בשטרא מיחלף בכתב ממש על הכותל. כמו לשיטת הר' פורת בדחייק מיחק. ועיין בקרבן נתנאל ס"ק ז' ונ"ל אשר כוונתו כמו שכתבתי.

ועוד באופן אחר נ"ל לפרש כוונת המהרש"א. דלשיטת רש"י מתוקמא שפיר הברייתא דמכתב אכותל ומידלי כפשטות לשון הברייתא. אעפ"כ לא קשה על רב ביבי. דיכול לומר דהברייתא איירי באופן דלא חיישינן שמא ימחוק כגון דמונה מהכותל ועוד אדם אחד עמו. כדאמרינן גבי אין קורין לאור הנר בפ"ק דמכילתין. וכדאמרינן גבי עשרה מסתפגין באלונטית אחת לעיל (דף קמ"ז ע"א). אמנם לשיטת הר' פורת אין לומר כן. דלטעם שמא יקרא חיישי' אף בשני בני אדם. וא"כ ע"כ מוקמינן הברייתא בדחי"ק מוחק אליבא דכ"ע ולא כר' אחא לחוד כנ"ל. [אמנם להרמב"ם דהוא כשיטת רש"י כמו שפרשתי לעיל. ע"כ מוקמינן הברייתא לרב ביבי כר' אחא לחוד. וכמו שכתבתי באופן הראשון דהרמב"ם סובר דאיסור קריאת שטרי הדיוטות גם כן משום שמא ימחוק כמבואר בפ' כ"ג הלכה י"ט עיי"ש. א"כ לדידיה אין לומר דהברייתא איירי בשני בני אדם דא"כ אמאי אסור כתב שעל גבי טבלא ופנקס. ועיין בקובץ חידושים מהג' ר' נחום טריביטש על הרמב"ם נדפס בכרך רמב"ם דפים ווין עיי"ש] ובזה שתרצתי קושית המהרש"א באופן השני. מתורץ לי קושית הב"ח על הטור בסי' ש"ז. אמאי צריך הטור לומר הטעם משום שמא יקרא בש"ה. הא כיון דפסקינן כרבה דאסור אף דכתב אכותל ומידלי משום לא פלוג. א"כ גם הטעם שמא ימחוק מספיק לן עיי"ש. ולפי מה שכתבתי לא קשה כלל. כי נפקא לן בזה הטעם משום שמא יקרא בש"ה. דגם בשני בני אדם אסור. ואין להקשות לפמש"כ אמאי פריך הגמרא בתחילת הסוגיא מאי בינייהו וצריך הגמ' לאוקמי בדכתב אכותל. הא שפיר איכא בינייהו בשני בני אדם. בשלמא לשיטת הרמב"ם דאיסור קריאת שטרי הדיוטות ג"כ הטעם משום שמא ימחוק ניחא אבל לשיטת רש"י ותוס' בביצה (דף ל"ז ע"א) הובא בב"ח סי' ש"ז דאיסור שטרי הדיוטות משום ממצוא חפצך קשה לכאורה. יש לומר דאין הכי נמי דשפיר איכא בינייהו בזה. ומה שאין הגמרא מתרץ כן משום דיקשה קושית הגמרא השניה למ"ד שמא ימחוק ניחוש שמא יקרא. כנלע"ד וברור הוא:

דף קנה:

בגמרא מיתיבי היתה בהמתו טעונה טבל ועששיות כו' דיקא נמי כו'. עיין במהרש"א דדחיק בפירוש הגמ'. ולענ"ד נ"ל לפרש דהגמרא הוכיח דמיירי דוקא בכולסא. מדנקט דומי' דטבל מה טבל דלא חזי לי' פי' אף בחול אף עששיות נמי לא חזי לי' אף בחול. משום דמיירי בכולסא וצריך להחתך בחתיכות קטנות כפי' רש"י. כנלע"ד לפרש בלי שום דוחק. וממילא מתורץ בזה קושית התוס' שהביא המהרש"א עיי"ש:

בעזר הנותן דת נשלמה מסכת שבת.

תוכן העניינים

יגיעות מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה