יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת קידושין · דף נו:
תוס' ד"ה מנין שלא יצבע בו וכו' נ"ל הא דמיאנו בפרש"י מדמסיק בברייתא לרבות את כולם ולפירש"י לא אתי שפיר כמובן:
תוספות ד"ה המקדש בערלה אינה מקודשת, הנה המל"מ ר"פ ה' מה' אישות נסתפק על הא דכתב הרמב"ם המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת מאיזה טעם הוא אי משום דאינו נותן לה כלום או משום דהוא נהנה מאיסורי הנאה דבקידושין משעבד אותה לו ויש לו הנאה בזה, ונ"מ בין ב' הטעמים אם מקדש אשה חולה שיש בה סכנה דהיא מותרת ליהנות א"כ לטעם ראשון מקודשת ולטעם ב' אינה מקודשת משום דהוא נהנה יעו"ש כל הענין, ולכאורה יש להביא ראי' לטעם ראשון מתוס' הנ"ל שכתבו וי"ל בכאן מיירי דליכא שוה פרוטה אלא כדרך הנאתו [והתירוץ השני כבר דחה השער המלך יעו"ש] א"כ לתירוץ התוס' מוכח דאין אנו חוששין להנאת המקדש דאל"כ אמאי צריך התוס' לדחוק דליכא שוה פרוטה, אמנם באמת לא די דאין ראי' מתוס' הנ"ל לטעם הראשון אדרבה יש ראי' להיפך לטעם השני של המל"מ, דלכאורה יש להקשות על תירוץ התוס' לשמואל דאמר לעיל (דף י"ב ע"א) קידשה בתמרה אפילו עומד כור יר בדינר מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי א"כ מאי ורץ התוס' דבשלא כדרך הנאתן ליכא שו"פ מ"מ הא חיישינן שמא שו"פ במדי ואין לתרץ הא בקידושי ודאי והא בקידושי ספק כדמשני הגמ' לעיל (דף הנ"ל) על הא דפריך הגמ' על שמואל מב"ה בפרוטה ובשו"פ, דהא במתניתין תני גם כלאי הכרם בתוך שאר איסורי הנאה וכלאי הכרם הא לוקין אף שלא כדרך הנאתן כדאמר אביי בפסחים (דף כ"ד) משום דלא כתיב בי' אכילה א"כ אם תאמר דהא דקתני במתני' אינו מקודשת הוא רק מספק יקשה איך כולל המתניתין כל הני איסורי הנאה עם כלאי הכרם בחד בבא הא לא דמיא להדדי דבכלאי הכרם אפילו מספק אינה מקודשת דליכא למימר שמא שו"פ במדי דהא לוקין עליו אף שלא כדרך הנאתן ויותר יקשה על הרמב"ם דארכבה אתרי רכשי בפ"ה מה' יסודי התורה פסק בכל מתרפאין חוץ מבשר וחלב וכלאי הכרם ובפ"ב מה' אישות פסק כשמואל דחוששין שמא שו"פ במדי א"כ לדידי' קשה קושית התוס' ולא שייך תירוצם כנ"ל, מכאן מוכח דההכרח לומר להרמב"ם כהטעם השני של המל"מ א"כ מעיקרא לא קשה קושית התוס' הנ"ל דאף דשרי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתן מ"מ הא הוא נהנה מאיה"נ בעוד שהוא בעין, וגם על התוס' לא קשה דהנה לכאורה יש להבין טעם השני של המל"מ מאי איכפת לן דעבר עבירה ונהנה מאסה"נ מ"מ הקידושין אין מן הדין ליבטל עבור זה, אך י"ל משום דקיי"ל כרבא דאמר בתמורה כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, א"כ קושית התוס' הוא אך לאביי אבל לרבא לא קשה כלל כנ"ל, והרמב"ם ז"ל פסק כרבא כמש"כ הה"מ בפ' א' מה' גזילה:
אך לכאורה עדיין לא ניחא דרש"י פי' בתמורה (דף ז' ע"ב) דאביי ורבא פליגי בשינוי קונה דאביי סובר שינוי קונה הילכך אי עביד מהני ורבא סובר שינוי אינו קונה ותלוי זה בזה ושמעינן לרב יוסף דסובר בב"ק (דף ס"ו ע"ב) דשינוי קונה א"כ ס"ל כאביי דאי עביד מהני, ובקידושין (דף י"ב ע"ב) הביא הגמ' מעשה ההוא גברא דאקדיש בשוטיתא דאסא בשוקא שלחה רב אחא בר הונא לקמי' דרב יוסף כה"ג מאי שלח לי' נגדי' כרב ואצטריך גיטא כשמואל משום דחיישינן שמא שו"פ במדי הרי דרב יוסף ס"ל כשמואל א"כ לדידיה קושייתינו קמה וגם נצבה איך יתרץ רב יוסף המשנה דהמקדש בערלה וכה"כ, אמנם יש לתרץ דהנה התוס' בע"ז ר"פ השוכר (דף ס"ב ע"א) ד"ה בדמיהן מקודשת וכו' הקשו נמי קושיא הנ"ל כמו שהקשו בקידושין דהא חזי שלכדה"נ, ותירצו בזה הלשון כיון שכל זמן שהוא בעין אסור למוכרו מן התורה כמו"כ אסור לקדש אשה דהוי כמו מכירה ויש בו הנאה כשמקדש את האשה דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון וזה לא דמי לקיחה דשדה עפרון שראוי לקנות בו חפץ או לשאר הנאות עכ"ל [פי' דראוי לעשות בו כל הנאות אף בכדרך הנאתן] והנה דברי התוס' משוללים הבנה לכאורה דלאיזה צורך מסקי עוד דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון ולא סגי להו במאי דכתבו מקודם כיון דקידושי אשה חשיב הנאה א"כ יש לו הנאה מאיסורי הנאה, אך כבר פירשו המפרשים דשני תירוצים יש בתוס'. א' משום דקידושי אשה חשיב הנאה, ועוד משום דגמרינן קיחה קיחה וכו', אמנם גם לפירושם לכאורה עוד לא ניחא דהו"ל להתוס' לומר ועוד י"ל אם כן משמע מזה דב' התירוצים תלוי זה בזה ואחד בלי השני לא ניחא, ועוד הקשה הקצות החשן על תירוץ הראשון שתירצו כיון דקידושי אשה חשיב הנאה ויש לו הנאה מאיסה"נ מאי איכפת לן דעובר עבירה מ"מ כיון דלדידה חזי' בשו"פ כיון דאפרן מותר אמאי אינה מקודשת, ועל תירוץ השני הקשה בס' לחם סתרים מאי תירצו כיון דגמרינן משדה עפרון בעינן דומיא דשד"ע הא בריש קידושין הקשו התוס' בד"ה בפרוטה מנ"ל שוה כסף בקידושי אשה דהא כסף קידושי אשה ילפי משד"ע ושם כתיב רק כסף, ותירצו שם דילפינן במה מצינו מעבד עברי דרבינן בי' ישיב לרבות שוה כסף ככסף יעו"ש הרי דעיקר קידושי שוה כסף לאו משד"ע גמרינן א"כ מה תירצו התוס' דבעינן דומיא דש"ע דהא התם לא כתיב רק כסף ואנן מרבינן שוה כסף מע"ע:
אמנם קושית הקצה"ח על תירוץ הראשון לא קשה כלל לפי מה שאמרנו לעיל בטעם הב' של המל"מ משום דקיי"ל כרבא דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, א"כ שפיר תירצו התוס' כיון דקידושי אשה חשיב הנאה ויש לו הנאה מאיסה"נ ע"כ גם הקידושין לא מהני, אך נשאר לנו קושית הל"ס הנ"ל אשר לכאורה קושיא עצומה היא וגם הדקדוק הנ"ל שחסר בתוס' תיבת ועוד, אך יש לתרץ ובזה יהי' ניחא מה שהקשינו לעיל לרב יוסף איך יתרץ משנה המקדש בערלה וכה"כ, דהנה הפני יהושע הקשה על הא דאמר הגמרא בקידושין (דף ד' ע"ב) דבעינן ב' לימודים על קידושי כסף דאי כתב רחמנא רק כי יקח הוה אמינא הכסף דיהיב הבעל דידה הוי ואי כתב רחמנא ויצאה חנם אין כסף הו"א היכא דיהבה ליה איהי לדידיה הוי קידושין להכי כתב רחמנא כי תקח, ועל זה הקשה דמהכ"ת לן לטעות דהיכא דיהבה איהי לדידיה הוי קידושין הא בכל הקנינים הקונה נותן להמקנה, הא תינח ללוי ולרבא דסברי בב"מ (דף מ"ז ע"א) בכליו של מקנה שפיר אלא לרב דסבר התם בכליו של קונה גז"ש דקיחה קיחה למ"ל עכ"ל, והנה באמת י"ל דלרב איצטריך הגז"ש דקיחה קיחה להורות דבעינן שתהי' ראוי' בהקידושין ליהנות כדה"נ דוקא אף דשוה כסף לא ילפינן כלל מגז"ש רק מע"ע כמש"כ התוס' בריש קידושין מ"מ הגז"ש אהני לזה, ולפי"ז ניחא הדקדוק הנ"ל דהול"ל בתוס' ועוד דשפיר הרכיבו שני התירוצים יחד ותרווייהו צריכי התירוץ הראשון הוא לרבא דוקא דלאביי יקשה על תוס' קושית הקצה"ח הנ"ל מאי איכפת לן דעבר עבירה כנ"ל וגם לרבא אין שייך תירוץ בתרא משום דגמרינן קיחה קיחה משד"ע וכו' דיקשה קושית הלס"ת הנ"ל, אולם לאביי עולה שפיר תירוץ בתרא ולא יקשה קושית הלס"ת הנ"ל דלפי מה שתרצתי קושית הפנ"י דלהכי איצטריך הגז"ש להורות דבעינן כדרך הנאתן א"כ שפיר תירוץ התוס' משום דגמרינן קיחה קיחה משד"ע וכו' די"ל דאביי סובר כרב דקונין בכליו של קונה וא"כ יקשה לדידי' קושית הפנ"י הנ"ל וע"כ נתרץ דאיצטריך הגז"ש להורות דבעינן כדרך הנאתן, אמנם לרבא יקשה שפיר קושית הלס"ת הנ"ל ולא שייך תירוץ הנ"ל דלדידיה לא קשה כלל קושית הפנ"י הנ"ל דהא סובר דקונין בכליו של מקנה, והשתא ממילא ניחא מה שהקשינו לעיל לרב יוסף אמאי אינה מקודשת באיסה"נ דלא שייך תירוץ התוס' בקידושין דלא שו"פ אלא כדרך הנאתן דהא ס"ל כשמואל וגם א"ל כטעם הב' של המל"מ משום דס"ל כאביי דלפי מה שאמרנו י"ל דרב יוסף ס"ל כרב בב"מ דקונין בכליו של קונה ושייך תירוץ הב' דתוס' ע"ז הנ"ל:
אמנם לכאורה יש להקשות על מה שאמרנו דלרבא להכי אינה מקודשת באיסה"נ משום דאי עביד לא מהני הא רבא בעצמו ס"ל בר"ה (דף כ"ח ע"א) דמצות לאו ליהנות ניתנו ובקידושין קעביד מצוה [אע"ג דאיהי לא מפקדא אפו"ר כמש"כ הב"י בסי' רכ"ח] אך לכאורה יש ליישב זאת דהנה הרשב"א והר"ן מחולקים אי מתהני גופיה בהדי קיום המצוה אם אמרינן בזה מצות לאו ליהנות ניתנו, והר"ן סובר דבזה ל"א מצות לאו לה"נ וראייתו מהנודר הנאה מן המעין טובל בימות הגשמים אבל לא בימות החמה משום דנהנה גופי' אף דגם הנאת מצוה איכא, א"כ י"ל דהתוס' סברי כהר"ן ובקידושין חשיב הנאת גופי' במה שנעשית קנינו ומשתעבדא לי', אמנם באמת אין לומר כן דהתוס' בר"ה (דף כ"ח ע"א) הקשו על הא דאמר רבא המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה וז"ל קושייתם שם בפ' ב' דנדרים מחלק אביי וכו' יעו"ש ותירצו משום דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה וכו' יעו"ש, והקשה המחנה אפרים על זה לפי דבריהם דבסוכה יש הנאת גופי' בלתי המצוה א"כ אמאי באומר הנאת סוכה עלי מותר משום דמצות לאו ליהנות ניתנו הא היכא דאיכא הנאת גופי' לא מהני מאי דמצות לאו ליהנות ניתנו כדמוכח מן הנודר הנאה מן המעין, ותירץ ע"ז השער המלך דהתוס' סוברים כשיטת הרשב"א דלעיל דאפילו היכא שיש הנאה בלאו המצוה מ"מ אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ומותר ובמעין היינו טעמא דאסור דחיישינן שמא ישהה אח"כ ויהי' לו הנאה א"כ מזה מוכח דהתוס' אין יכול לסבור כהר"ן והדרא קושיא לדוכתא דבקידושין הא עביד מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו.
והנה לכאורה יש מקום לתרץ קושית המחנה אפרים באופן אחר דלא כשעה"מ ולעולם שיטת התוס' דלא כהרשב"א דהנה השאגת ארי' הקשה על רב יהודה דס"ל מצות ליהנות ניתני מנדרים (דף ל"ה ע"ב) דתנן המודר הנאה מחבירו מלמדו מדרש הלכות ואגדות וטעמא משום דלא מהני לי' מידי דאסור ליטול שכר לימוד, ופי' הר"ן דאע"ג דמהני לי' במה שלמדו מצות לאו ליהנות ניתנו, ותירץ הש"א כיון דאסור ליטול שכר לימוד והכל חייבין ללמוד בחנם אין זה הנאה במה שזה מלמדו בחנם דאם לא ילמדנו זה המודר ילמדנו אחר, ואח"כ סתר תירוץ זה דאטו מי שיש לו בשמים של היתר מותר להריח עבור זה בבשמים של איסורי הנאה אלא ודאי דהא ליתא יעו"ש בס' טורי אבן, אמנם לפי סתירתו יקשה ממתניתין דבב"מ (דקי"ז ע"א) דפליגי התם רבנן ור' יהודה בהבית והעלי' של שנים שנפלו אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות והבעל הבית אינו רוצה לבנות רבנן סברי דבעל העלייה יבנה את הבית התחתון ודר בתוכה עד שיתן לו בעה"ב את יציאותיו ור"י סובר דא"כ בעל העל ה דר בחצר חבירו בחנם אלא כן הוא עושה בונה את הבית והעלייה ודר בבית כיון דיש לו מקום אחר לדור הוי לא נהנה א"כ מוכח לכאורה היפוך ממש"כ הש"א, אך באמת יש לחלק דלהכי בבשמים של איסור אסור להריח כיון דסוף סוף מריח בזה גלי דעתיה דניחא לי' בהא ואחשבי' להנאתו ע"כ אף שיש לו בשמים של היתר אפ"ה אסור להר"ת באיסורי הנאה, אבל התם בבית והעלייה לא מחמת דאחשבי' דר בבית רק מהכרח כדי שישלם לו בעה"ב יציאותיו א"כ אין ראי' דניחא לי' באיסורי, א"כ בזה שפיר מתורץ קושית המחנה אפרים הנ"ל על התוס' די"ל לעולם בסוכה יש הנאה בישיבה בלא המצוה כסברת התוס' דודאי יותר נוח להסתופף בצל סוכה מלישב באויר הרקיע אבל עכ"פ אותה ההנאה הי' לו גם אילו הי' יושב בביתו א"כ לא חשיב הנאה כלל וכאן לא שייך סברא הנ"ל שכתבתי בבשמים כיון דסוף סוף גלי דעתי' דניחא לי' בהא ואחשבי' להנאה דהכא דמיא לבית והעלייה דהא דיושב בסוכה לא מטעם הנאה רק מהכרח משום מצות סוכה ע"כ אין ראי' דאחשבי' להנאה, א"כ לפי הנ"ל אין אנו צריכין לומר כשעה"מ דהתוס' סברי כשיטת הרשב"א אך כדמוכח מתוס' ע"ז דהיכא דאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו:
אמנם לאחר העיון אין לומר כן דאיתא בנדרים (דל"ח ע"ב) המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב ופריך הגמ' במאי עסקינן אי בשנכסי מבקר אסורין על חולה א"כ אפילו יושב נמי ואי בשנכסי חולה אסורין על המבקר אפילו עומד נמי לא ופי' הר"ן אפילו עומד נמי לא שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית לי' לאתהנויי מאיסורי עכ"ל, ואי כמו שאמרנו בתירוץ קושית המח"א כיון דאותה הנאה הי' לי' בבית לא חשיב נהנה מאיסורי א"כ גם התם מאי פריך הגמ' ואי בשנכסי חולה וכו' נימא ג"כ אף דהישיבה והדריסת הרגל חשיב הנאה מ"מ הנאה זו הי' לו גם בביתו וכאן אין שייך לומר דסוף סוף גלי אדעתי' דניחא לי' באיסור כיון דהולך רק לקיים המצוה, אלא ודאי אעפ"כ כיון דכעת אינו בביתו חשיב הנאה א"כ גם בסוכה חשיב הישיבה תחת הצל הנאה אף דאותה הנאה הי' לו גם בביתו מ"מ כיון דכעת אינו בביתו חשיב הנאה, ומבית והעלייה לא קשה דהא התם איסורי הנאה לא שייך רק משום דמחזי כריבית שדר בחנם ע"כ אם אך יש לו בית אחר לדור לא מחזי כריבית דנגד זה מקרי לא נהנה דהא התם מהבית אין אסור לו ליהנות אך מחבירו שהבית שלו א"כ כיון שיש לו בית אחרת אין נהנה מחבירו אף שמבית יש לו הנאה כל זמן שדר שם לא איכפת לן הנאת הבית אך שלא יהנה מבעה"ב, אולם הכא הדבר גופי' אסור ליהנות ממנו ע"כ אף שיש לו גם היתר מ"מ אסור אף בדבר מצוה, א"כ לפי"ז הדק"ל דע"כ צ"ל כתירוץ השעה"מ הנ"ל ויסתור סברתינו בתוס' ע"ז הנ"ל:
לכן נ"ל דזהו יסוד מוסד כתירוץ השעה"מ מ"מ לא קשה על שיטתינו בתוס' ע"ז הנ"ל דהנה הט"ז בסי' תקפ"ו סק"ד הביא בשם הכל בו דהמודר הנאה משופר אף דהדין דאין הנדר חל משום דמצית לאו ליה"נ אעפ"כ הוא בעצמו אסור לתקוע בו משום שהרבה נהנין כשתוקעין, ופירשו האחרונים דהכ"ב סובר כדעת הר"ן דאם גם הנאת הגוף איכא לא מהני מאי דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל לדעת הרשב"א הנ"ל מותר גם בעצמו לתקוע, אמנם באמת דבריהם נסתר מתוס' ר"ה (דף כ"ו ע"א) ד"ה חוטא וכו' דכתבו ג"כ כדברי הכל בו דאדם נהנה כשתוקע בעצמו, ועיין בכפות תמרים (דף כ"ח) דכתב דגם לתוס' צ"ל דהא דמודר הנאה משופר מותר לתקוע היינו ע"י אחרים יעו"ש ולדברי אחרונים דדעת הכל בו הוא אך להר"ן א"כ איך משווה הכפ"ת דעת התוס' לדברי הכ"ב דהא התוס' ע"כ סברי כהרשב"א כתירוץ השעה"מ על קושית המ"א, אולם באמת אין אנו מוכרחים לומר כדבריהם, אך גם להרשב"א מוכרח דברי הכ"ב דאין רשאי לתקוע בעצמו דנחזי אנן מקור פלוגתת הרשב"א והר"ן הוא מנדרים (דף ט"ו ע"ב) בגמ' אמר הנאת תשמישך עלי מיתסר והקשה הר"ן הא מצות לאו ליה"נ והוא מצווה בפו"ר ואמאי אסור ותירץ כיון דגם הנאת הגוף איכא שפיר חשיב הנאה יעו"ש, אולם הרשב"א הקשה ג"כ קושיא הנ"ל ומיאן בתירוצו של הר"ן אך תירץ כיון דאינו מחוייב להקים זרע מאשה זו דהא אפשר לו באשה אחרת ע"כ לא אמרינן מצות לאו ליה"נ יעו"ש ומזה נפקא להו מדמיאן בתירוצו של הר"ן ע"כ סובר דהיכא דאיכא גם הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליה"נ:
והנה השעה"מ הקשה לתירוץ הרשב"א אמאי אמרינן בר"ה בהמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה משום דמצות לאו ליה"נ הא אפשר לתקוע לו אחר יעו"ש, אך לא קשה כלל דלא כתב כן הרשב"א דהיכא דאפשר באחר אסור רק היכא דיש הנאת הגוף מלבד המצוה דאף דאמרינן מצות לאו ליה"נ אף ביש לו הנאת הגוף מ"מ זה דוקא היכא דא"א באחר אבל באפשר באחר אסור היכא דאיכא הנאת הגוף ג"כ אבל באין כאן הנאת הגוף כיון דמצות לאו ליה"נ מה לי זה מה לי אחר, ולפי"ז בנדון הכל בו במודר הנאה משופר כיון דאיכא הנאת הגוף דהרבה נהנין כשתוקעין אסור גם להרשב"א לתקוע בעצמו כיון דאפשר דאחר יתקע לו, ובזה מתורץ ראית הר"ן לסברתו הנ"ל דיקשה להרשב"א מהא דמודר הנאה ממעין בימות החמה אסור לטבול משום דאיכא הנאת הגוף אף דגם הנאת מצוה איכא וקשה להרשב"א, אמנם לפמש"כ י"ל דמיירי דמודר הנאה ממעין ידוע ולא מכל מעיינות שבעולם ולזה כיון דאפשר במעין אחר מודה הרשב"א דאסור לטבול כיון דאיכא בהדי' הנאת הגוף, והשתא לפי"ז ניחא מה דקשה על מה שכתבנו בתוס' ע"ז דתירוץ הראשון אתי' לרבא והא קשה לן הא רבא סובר מצות לאו ליה"נ אף היכא דאיכא הנאת הגוף לשיטת הרשב"א, דהא בקידושין אפשר לו באשה אחרת ובכה"ג מודה הרשב"א דהא גם הנאת הגוף איכא דמשועבדת לו א"כ שפיר הוכחנו דלהרמב"ם דס"ל כשמואל דחיישינן שמא שו"פ במדי וגם פוסק כרבא דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מוכרח הטעם הב' של המל"מ משום דהמקדש נהנה באיסה"נ ע"כ אף אם האשה חולה באיסה"נ נמי אינה מקודשת אף דלדידה שרי ליהנות כנלענ"ד: