יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת קידושין
דף ב.
בגמרא מאי שנא הכא דתני האשה נקנית וכו', הקושיא בכאן מפורסמת בכל המפרשים דלפי לשון סדר המשנה הו"ל להגמרא להקשות מקודם וניתני הכא האיש קונה כמו התם, ונ"ל לתרץ עם מש"כ התוס' לקמן (דף ד' ע"ב) ד"ה כתב רחמנא וכו' דהג"ש קיחה קיחה בא לאורויי דבקדושי כסף בעינן נתן הוא ואמר הוא ואי לאו הג"ש הוה אמינא דגם אם אמרה היא ג"כ מקודשת, ולפי"ז י"ל דמעיקרא לא קשיא לי' וניתני הכא האיש קונה דמשו"ה תני האשה נקנית להורות דגם אם אמרה היא מקודשת, וקידושי כסף ילפינן מויצאה חנם אין כסף אבל בתר הכי דהתרצן משיב על פירכת הגמ' דמשו"ה תני לשון קנין משום הג"ש דקיחה קיחה ויקשה קושית התוס' הנ"ל הא כבר ידעינן קידושי כסף מויצאה חנם וע"כ כתירוץ התוס' הנ"ל דהג"ש בא לאורויי דבעינן דוקא אמר הוא ולא אמרה היא א"כ ליכא לתרץ כהנ"ל, שפיר מקשה אח"כ וניתני האיש קונה כמו התם כנ"ל ונכון הוא:
תוס' ד"ה האשה וכו' דהא גבי יבמה קתני היבמה וכו', עיין במהרש"ל ומהרש"א שמחולקים בכוונת התוס', ולענ"ד פירוש המהרש"ל נראה יותר דמה שתירץ המהרש"א על קושית המהרש"ל דה"ק האשה הנשואה המבוררת בקרא וכו' יעו"ש, אתמה ע"ז דהא קושית מהרש"ל הוא קושית התוס' בריש כתובות ומתוך קושיא זו סתרו התוס' בעצמם שם התירוץ דאקרא קאי יעו"ש, ולדבריו יהי' התוס' דכאן עם התוס' דכתובות מחולקים בתירוץ המהרש"א בוודאי אין הסברא לומר כן, אמנם לפירוש מהרש"ל יש להשוות שני דיבורי התוס' ובקנה אחד עולים דבאמת שני התירוצים צמודים המה ובהכרח לקיים שניהם היינו דבאיש ואשה רגילים בכל מקום לשנות בה"א אע"ג דלא קאי אקרא ובמקום דלא איירי באיש ואשה תני בה"א רק במקום דקאי אקרא כמו היבמה, ובחד תירוצא לא סגי כי על תירוץ דאקרא קאי יקשה מהאשה שנתארמלה או האשה שהלכה או האיש מדיר כמו שהקשו התוס' בריש כתובות, ועל תירוץ השני דבאיש ואשה הדרך לשנות בה"א יקשה מיבמה כמו שהקשו התוס' הכא, והגע בעצמך דאף אם המהרש"א מתרץ התוס' דהכא דסגי בתירוץ חד משום דקאי אקרא ולא יקשה מהאשה שנתארמלה דה"ק האשה הנשואה וכו', אבל אכתי איך יפרש התוס' דריש כתובות דנקטו התירוץ משום דבאיש ואשה וכו' ולדעתו דבחד תירוץ סגי א"כ לפי תירוצם דהתם יקשה מיבמה והתוס' בעצמם הזכירו שם בכתובות מיבמה יעו"ש, אלא ע"כ כוונת התוס' הכא והתם כמש"כ לעיל דבאיש ואשה רגילים לשנות בה"א אף דלא קאי אקרא ולפי"ז התוס' דהכא ובכתובות אינם מחולקים כלל, ואף שמלשון מהרש"ל משמע ג"כ שדברי התוס' דהכא ודכתובות מחולקים מ"מ הדברים שכתבתי ברורים ופשוט הוא, וגם לשון התוס' דהכא דייקי לא כהמהרש"א בראשית דבריהם דנקטו בלשונם גבי איש ואשה ולדברי המהרש"א דברי מותר הוא ונכון הוא לענ"ד:
בד"ה ב"ש אומרים וכו', יש לפרש כוונת התוס' דמראשון קבלה פרוטה בקידושין ואח"כ קבלה מאחר דינר בקידושין ואח"כ מת הראשון לב"ש הרי היא אשת איש ולב"ה מותרת, או יש לפרש גם בלא מת הראשון עכ"ז ב"ש לחומרא וצריכה גט משניהם לשמואל דאמר לקמן (דף י"ב ע"א) קדשה בתמרה אפילו פחות משו"פ מקודשת מספק שמא שוה פרוטה במדי א"כ ה"ה לב"ש בפחות משוה דינר מקודשת מספק דבזה הא לא פליגי ב"ש וב"ה כנ"ל:
בד"ה בפרוטה ובשו"פ תימא דלא הי' לי' למיתני אלא בשו"פ וכו', מקשים העולם בדבריהם אלו לפי מאי דעביד הגמ' צריכותא לקמן (ד"ח ע"א) דבשוה כסף יותר מסתבר לקנות משום דמקרבא הנאתייהו א"כ אין כאן תימא כלל כמובן, ולכאורה י"ל דמשו"ה הביאו התוס' ראי' מהזהב דתני התם שו"פ לבד ולא חיישינן לטעות דנאמר דוקא בשו"פ משום דמקרבא הנאתייהו, אמנם באמת משם אין ראי' כלל כיון דכבר תני הכא פרוטה ושו"פ ע"כ אין לטעות התם אבל הכא שפיר יש לטעות דדוקא בשו"פ משום דמקרבא הנאתייהו:
והנ"ל בזה בהקדם מה שיש להבין למה הקשו התוס' רק לב"ה ולא לדברי ב"ש המוקדם, ואין לומר משום דהלכה כב"ה דהא לקמן בתוס' ד"ה וכמה היא פרוטה וכו' לתירוץ הראשון לא איכפת לן בזה, ומתוך זה נאמר דבאמת קושית התוס' סובב גם לדברי ב"ש אך משו"ה הקשו רק לב"ה משום דלב"ש הקושיא מקויימת גם בלא ראיתם מהזהב דאין לתרץ כלל דמש"ה תני לב"ש גם דינר כדי דלא נטעה כקושית העולם דדוקא בשוה דינר משום דמקרבא הנאתייהו דהנה הגמרא פריך לקמן (דף י"א ע"א) מאי טעמייהו דב"ש ומסיק התם רב יוסף כדר"י דסתם כסף האמור בתורה כסף צורי יעו"ש, א"כ גם אם הי' תני בדברי ב"ש רק שוה דינר ג"כ ההכרח לומר כן משום דסתם כסף הוא כסף צורי א"כ ממילא מוכח דגם כסף בדינר דוקא, אמנם לב"ה דטעמייהו משום דפרוטה מטבע הפחותה שפיר יש לתרץ לכאורה קושייתם כקושית העולם, משום הכי הביאו ראי' מהזהב מדתני התם רק שו"פ מוכח מזה דאין לחוש לטעות זה, ואין לומר דמשם אין ראי' דהתם סומך על מאי דתני כבר הכא גם פרוטה וכמש"כ לעיל דהא אכתי יש לטעות ולומר דרבי התם סותם המתניתין ומכריע בין ב"ש וב"ה, בכסף גופא סובר כב"ש דצריך דינר דוקא משום דסתם כסף האמור בתורה כסף צורי הוא ובשוה כסף אף בפרוטה כב"ה אך לא מטעמייהו רק משום דמקרבא הנאתייהו, ומש"ה לא הזכיר שם במשנה רק שו"פ, אלא ע"כ לא חיישינן לטעות כזה, כנ"ל נכון ומתורץ הכל בע"ה:
בא"ד אבל גבי קידושין וערכין מנ"ל דשוה כסף ככסף וכו', עיין במהרש"א שכתב בתירוצו וכן נראה מדבריהם לקמן, כוונתו על מה שכתבו התוס' בסוף דבריהם ולא יליף מנזקין וע"ע וכו' ע"כ כוונתם מע"ע לתירוץ הראשון ומנזקין לתירוץ השני והוא ממש כמש"כ המהרש"א, ומה שכתב עוד המהרש"א וק"ק אמאי לא ניחא להו כדבעי למימר מעיקרא דמסברא נימא וכו' כוונתו אקושייתם מנ"ל דשוה כסף ככסף דהא לקמן מיבעי לי' קרא וכו' משמע מדהוצרכו להוכיח זאת מע"ע משמע דלולי ההוכחה הי' לנו לומר דבאמת מהסברא שו"כ ככסף כנ"ל, אך עיקר קושית המהרש"א לא קשה כלל כמש"כ המקנה בטוב טעם ודעת יעו"ש:
בד"ה משום דקבעי וכו' א"נ בשטר נמי אשכחן לשון קנין וכו', ונ"ל דגם בתירוץ השני לא חזרו התוס' מפשט הפשוט בפירכת הגמ' דלא פריך על לשון קנין אלא על שינוי הלשון דלא תני בלשון קידושין כמו בפ' שני דהא כן משמע מלשון פירכת הגמ' מ"ש הכא וכו', אמנם החילוק בין שני תירוצי התוס' דלתירוץ הראשון אמרינן דבכה"ג לא שייך למיפרך ותנא תרתי אטו חדא ולתירוץ השני אף אם נאמר דשייך גם בזה למיפרך ותנא תרתי אטו חדא עכ"ז לא קשיא משום דבכאן תנא חדא אטו תרתי דגם בשטר אשכחן לשון קנין:
בד"ה וכתיב התם וכו' אינו חושש אלא שמוצא לשון קיחה וכו', הנה דברי התוס' צריכין ביאור דלכאורה מה שכתבו אינו חושש וכו' הוה כקושיא בלא תירוץ, ואם נאמר דזה שכתבו אינו חושש זה גופא הוא תירוץ על מה שקשה להו הא לא דמי דקיחה דהכא קיימא אכסף וכו' ע"כ תירצו דאינו חושש, גם זה לא ניחא דא"כ הו"ל להתוס' לכתוב זאת בעיקר מקום לימוד הג"ש והוא לקמן (ד"ד ע"ב) דאמר שם ותנא מייתי לה מהכא וכו' דהא בכאן אגב גררא נקיט לי' רק לתרוצי לשון קנין כמש"כ רש"י, לכן נ"ל בכוונתם דלאו קושיא הוא אמנם באו רק להכריח פשט המובן מהג"ש, כיון דלא דמי דקיחה דשדה קיימא אכסף וקיחה דאשה קיימא אאשה וא"כ איך באה הג"ש להשוותם, אע"כ הג"ש מורה לנו דלשון קיחה באשה לאו לשון נטילה הוא אך לשון קנין ושפיר ילפינן קיחה מקיחה כמו דקנין השדה הי' בכסף כמפורש בקרא קח ממני דקאי הקיחה אכסף כמו"כ קיחה דאשה לשון קנין הוא, וזהו שאמרה הגמ' וקיחה איקרי קנין ר"ל קיחה דכסף הוא קנין גמור, א"כ אם רק נאמר דקיחה הכתוב באשה לאו לשון נטילה הוא רק לשון קנין ילפינן קנין מקנין כמו קנין דשדה הי' בכסף כמו"כ קנין דאשה:
ובזה שפיר יהי' מקושר קושית התוס' בוא"ת ושיעור דבריהם כן הוא באמרם אינו חושש וכו', ר"ל כיון דההכרח לפרש לימוד הג"ש כאן דילפינן קנין מקנין והנה אין לומר כן רק אם נאמר דכי יקח איש אשה לשון קנין הוא כהנ"ל א"כ קשה וליתני האשה נקחת שהוא לישנא דקרא טפי דכתיב כי יקח כנ"ל בהסבר כוונתם ונכון הוא:
גם מש"כ התוס' ותנן נמי בעירובין וכו' ועיין ע"ז במהרש"א ונראה מדבריו דהבין שהביאו מעירובין עוד ראי' דקיחה לשון קנין הוא וזה דחוק, דמה להו להתוס' להוסיף ממתניתין דעירובין כיון דהקרא גופא מוכח דהאי כי יקח לשון קנין הוא דאל"ה איך גמרינן הגז"ש, אך בפשיטות נ"ל בכוונתם דבאו בזה לחזק הקושיא דליתני האשה נקחת דגם לישנא דרבנן הוא כדמוכח ממתניתין דעירובין ופשוט הוא:
(ע"ב) בתוספות ד"ה דאסר לה וכו', נ"ל בפירוש המשך דבריהם כן הוא דמקודם קשה להו דלפי מאי דאמר הגמ' דלישנא דרבנן הוא דאסר לה אכ"ע כהקדש, איך שייך הנוסח הרי את מקודשת לי, ע"ז אמרו דגם לפי לישנא דרבנן שייך הנוסח כמו דאמר הגמ' בנדרים, ואח"כ אמרו דגם לפי לשון בני אדם שייך הנוסח דפשטא דמילתא מקודשת היינו מזומנת דאל"כ לא שייך לתקן נוסח כזה דאולי לא כוון ללשון דרבנן, ובזה ניחא מדוע אם אמר טלית זו או ככר זה מקודש לי אינו מועיל לאסור דבנדרים הולכין רק אחר לשון בני אדם ובלשון ב"א מקודשת היינו מיוחדת ומזומנת אף דבלשון דרבנן הי' נאסר, אמנם באשה בין לפי לשון דרבנן בין לפי לשון בני אדם משמע לאיסור:
בד"ה אי תנא קונה וכו', בס' עצמות יוסף הקשה על דבריהם דיותר הי' להו להקשות קושיתם מהתם גופא דקתני בסיפא האשה מתקדשת יעו"ש שנדחק מאד בזה, ועוד קשה לי על תירוצם משום דכבר אשמועינן הכא דבע"כ לא, וזה סתירה לסוף דבריהם דמסקי דנקנית משמע בין מדעתה בין בע"כ וכמו כן מתקדשת, גם לכאורה קשה איך נוכל לומר דנקנית משמע גם בע"כ היפך ממאי דאמר הגמ' אי תנא קונה הו"א אפילו בע"כ וכו', ונ"ל דקושיא הראשונה מתורצת בקושיא השני' דמש"ה אין ראי' מהאשה מתקדשת משום דמתקדשת משמע אף בע"כ כמש"כ התוס' בסוף דבריהם, אמנם ממתניתין דהכא דתני נקנית משמע ע"כ דוקא מדעתה דאל"כ הו"ל למיתני האיש קונה כמו התם כפירכת הגמרא, ומעתה ממילא מתורץ קושיא שלישית הנ"ל כי הא דאמר הגמ' תנא האשה נקנית דמדעתה אין בע"כ לא, לאו משום דלשון נקנית משמע כן אך משום דאל"כ הוה לי' למיתני כדתנא התם האיש קונה כנ"ל:
דף ג.
בגמרא ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו למעוטי מאי, נ"ל דלהכי קאמר הגמ' דרב הונא למד דחופה קונה מק"ו אשר לכאורה אף אם לא למד זאת מק"ו ג"כ יש לפרוך למעוטי מאי, אמנם הגמ' רוצה בזה לתרץ דלא יקשה על ר"ה קושיא חמורה איך אמר דחופה קונה הלא ממנינא דמתניתין מוכח דרק שלשה קנינים יש באשה ולא יותר והיא קושית רבא לקמן (דף ה' ע"ב), משו"ה אמר הגמ' דאמר חופה קונה מק"ו וכיון דלמד ר"ה זאת מק"ו ממילא נכלל זאת בהני שלשה קנינים דחשיב המתניתין, וזהו כוונת אביי דמתרץ לקמן על קושית רבא תנא מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני:
(שם) תוס' ד"ה לא לחיה ולא לבהמה וכו' עיין במהרש"א שכתב דדבריהם צריכים ביאור, אמנם גם אחר ביאורו אכתי יש להבין מדוע לא הקשה הר' אליעזר על רש"י גם למ"ד חוששין לזרע אב מאי אירי' משום דמספקא לן כמו שהקשה למ"ד כוי ברי' בפ"ע הוא, ועוד אדרבה למ"ד כוי בריה בפני עצמו הוא אין כל כך קושי' על רש"י דהא הרישא דמתניתין יש בו דרכים שוה לחיה ויש בו דרכים שוה לבהמה גם למ"ד כוי ברי' בפ"ע ע"כ יתפרש משום ספק אך הסיפא דאמר ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחי' ולא לבהמה יש לפרש גם בלא ספק ורש"י הא לא פירש משום ספק רק ברישא אמנם בסיפא אולי גם רש"י מודה דלאו משום ספק הוא, וא"כ יותר הו"ל להר' אליעזר להקשות על רש"י למ"ד חוששין לזרע אב ולדידי' כל המתניתין יתפרש שפיר בלא ספק כמובן, גם לשונם בתירוצם יש להבין דכתבו וי"ל דאתי' כמ"ד, הלשון דאתי' אינו מובן הוי להו לומר דרש"י פי' כן למ"ד וכו', ואם כוונתם דלהכי פי' רש"י כן משום דאתי' כמ"ד וכו' ג"כ לא ניחא דיקשה באמת מנ"ל לרש"י להכריח כן:
אמנם לאחר העיון נ"ל בכוונת התוס' דהנה כל מה שפרש"י כאן על המתניתין דכוי הכל מבואר כן מפורש בסיפא דאותו מתניתין יעו"ש במס' בכורים בפ"ב במשנה ט' ומשנה יו"ד וי"א, ומה שרש"י פירש כאן בסיפא לענין הרבעה הוא פירוש ראשון במשנה י"א שם ועוד שם פירוש שני לענין מתנה אם כותב חיתו או בהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי יעו"ש, והנה בחולין (דף פ' ע"א) פלוגתא דתנאי בכוי חד אמר זה הבא מן התיש ומן הצביה וחד אמר בריה בפני עצמה היא, והנה ממתניתין הנ"ל דבכורים אין הכרע כמי מהני תנאי משום דאנן יכולין לפרש המתניתין דבכורים לכל חד כדאית לי' היינו למ"ד דכוי זה הבא מן התיש ומן הצביה יתפרש כל השלשה דרכים לאו משום ספק אך כיון דחוששין לזרע אב ויש בה מין בהמה ומין חיה נותנין בו חומרת חיה וחומרת בהמה, וגם יש לפרש הסיפא דוקא לענין הרבעה כפי' הראשון דמתני' י"א הנ"ל דאי כפי' השני אמאי לא יגבה בנו את הכוי כמובן, ר"ל דאם כתב לו פי' יקח החצי מן הכוי כיון דיש בו חי' וכן אם כתב לו בהמה ג"כ יקח החצי ואמאי קתני במתניתין דלא כתב לו את הכוי אע"כ כפי' הראשון, וכן למ"ד דכוי ברי' בפ"ע היא ג"כ עולה יפה כל השלשה דרכים דמתניתין, אמנם הפירוש הראשון של משנה י"א אינו עולה אליבא דאותו מ"ד, דהא לדידי' רישא דמתניתין יש בו דרכים שוה לחיה ויש בו דרכים שוה לבהמה ע"כ משום ספק והסיפא דמתניתין ויש בו דרכים שאינו שוה לא לבהמה ולא לחיה מפרש במשנה י"א בפירוש הראשון לענין הרבעה ובאמת לענין הרבעה אינו תלוי כלל משום ספק כקושית הר' אליעזר, אלא ע"כ למ"ד דכוי בב"ע היא יתפרש כפירוש השני דמשנה י"א לענין מתנה ועולה יפה כל השלשה דרכים דמשנה ח' המובא כאן בגמ' הכל משום ספק חי' או בהמה, ובמשנה י"א דמפרש בפי' הראשון לענין הרבעה הוא בודאי רק למ"ד דכוי הוא תיש הבא על הצביה, והפי' השני לענין מתנה הוא למ"ד דכוי ברי' בפ"ע הוא:
ומעתה לפי ההקדמה הנ"ל מבואר היטב קושית הר' אליעזר על רש"י דתפס בשני הקצוות, דהא כיון דרש"י פי' ברישא משום ספק ע"כ הוא רק למ"ד דכוי ברי' בפ"ע דלמ"ד זה הבא מן התיש ומן הצביה וחוששין לזרע אב לאו משום ספק הוא, וא"כ איך פירש רש"י אח"כ בסיפא לענין הרבעה כפי' הראשון דמשנה י"א הא זהו רק למ"ד דכוי זה הבא מן התיש ומן הצביה כמש"כ לעיל, א"כ פי' רש"י יהי' הרישא לחד תנא והסיפא לחד תנא, ע"ז תירצו התוס' דמזה שפירש"י הרישא משום דמספקא לן אין ראי' דפי' כן רק למ"ד דכוי בב"ע הוא, דאף אם נאמר כמ"ד דכוי זה הבא מן התיש ומן הצביה ג"כ משום ספק הוא, דאיתא שם בחולין עוד פלוגתא אם בוודאי חוששין לזרע אב או ספק, והנה הסוגיא דחולין אזלא לאותו מ"ד דמספקא לן חוששין לזרע אב או לא, א"כ גם למ"ד דכוי זה הבא מן התיש ומן הצביה ג"כ יתפרש כל המתני' משום ספק ובסיפא כפי' הראשון דמשנה י"א לענין הרבעה ויתיישב פי' רש"י היטב כנ"ל ברור לאחר העיון:
תוס' ד"ה ואשה וכו' ועוד כיון דתלי טעמא משום וכו', מתוס' דלקמן (דף י"א ע"א) ד"ה שכן וכו' נראה דהאי ועוד דהקשו הכא הכי פירושו דאפילו א"ת לתרץ קושיא ראשונה כיון דסתם אשה לא מיקדשה בפחות משו"פ להכי אפילו פשטה ידה וקבלה פמשו"פ ג"כ אינה מקודשת אכתי יקשה מבנתיה דר' ינאי ועיין בפנ"י:
בא"ד ועוד דלקמן בעי בתלמודא בשטר מנלן. ע' במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל בכוונתו דהנה יש לדקדק על קוש' התוס' דמנין להו להתוס' דלרש"י גמרי' קניני אשה מקניני שדה דהא גם לגי' רש"י י"ל כמו לגי' ר"ת דהמקשן סבר דחליפין נכלל בכסף. וכמו שבאמת פי' כן הר"ן בדעת רש"י. אע"כ צ"ל דהוכחת התוס' הוא מהתרצן דאמאי צריך לאסוקי ואשה בפמש"פ לא מקניא נפשה. דהיה די לומר רק דחליפין איתיה בפמש"פ כמו לר"ת. אע"כ דגמרי' קניני אשה משדה. ולפ"ז אין מקום עוד לקושית כיון דכל ההוכחה הוא מהתרצן. ממילא מוכח דסברא זו דילפי' קניני אשה משדה. באמת הוא אף לפי המסקנא:
(ע"ב) ברש"י ד"ה לאמה קרא יתירא הוא וכו' ובבתו נערה אשמעינן דאי בקטנה וכו', עיין במקנה דמדקדק מאי בעי רש"י בזה, ונ"ל בפשיטות דאם לימוד רב הונא מאמה רק בקטנה, א"כ עדיפא הו"ל לגמ' למיפרך על גוף הדין אמאי קאמר ר"ה דרק מעשה ידיה של קטנה לאביה הלא מבנעוריה ילפינן כל שבח נעורים לאביה ואמאי פריך תיפוק לי' כנלענ"ד:
דף ד.
בתוס' ד"ה ויצאה וכו'. עיין במהרש"א הביא דברי המזרחי מה שמתרץ דברי רש"י דלא יהי' כסותר א"ע מפירושו בחומש יעו"ש. ולדברי המזרחי יהי' פירוש התוס' מחולק עם פרש"י, אך המהרש"א מדחה את פירושו בשתי ידים, וקוטב דברי' להמעיין דאדרבה עם פי' התוס' מתורץ דברי רש"י היטב ואינו סותר א"ע, אך רש"י בכאן מתרץ קושית התוס' בקיצור ועדיין אין מספיק ועוד יש לבעל דין להקשות קושית התוס' ע"כ באו התוס' לומר וי"ל וכו' רצונם בזה יהי' דברי רש"י נכונים וגם דברי רש"י בחומש עולים כהוגן כמבואר במהרש"א:
ולפי ביאור המהרש"א מיושב שפיר מה שיש להבין מדוע איחרו בקושיא זו בדברי מר בר רב אשי ולא קודם שני דיבורי תוס' הנ"ל. אמנם מקודם הלא יש לתרץ בנקל קושיתם דהברייתא אילו לא נאמר קאמר כדעת המזרחי באמת. אך לאוקימתא דמר בר רב אשי דאוקים הברייתא לעיקר זבינא דאילונית ולית שום ק"ו א"כ ליכא למימר דהברייתא אילו לא נאמר קאמר כמובן לזאת קבעו קושיתם בכאן בדברי מר בר רב אשי:
(ע"ב) תוס' ד"ה מעיקרא דדינא וכו' דאי מהיקש לחוד וכו', עיין במהרש"א שתירץ על קושיתו דאתיא כר' טרפון יעו"ש וכוונתו דכאן מיפרך ק"ו דבב' פרוטות ידעינן מההיקש וע"כ הק"ו אתי על פרוטה אחת, והנה לפי זה מדוייק מאד דברי התוס' בתירוצם וי"ל דאי מהיקש לחוד, אשר לכאורה תיבת לחוד מיותר ולפי הנ"ל באו להורות דמהיקש לחוד לא מצינן למילף, אך בצירוף עם הק"ו יש למילף אי לאו הפירכא שכן יוצאה בכסף כמובן:
דף ה.
בתוס' ד"ה שכן ישנן בע"כ וכו' עיין במהרש"א בד"ה ודע וכו' עד ולפ"ה יש ליישב קצת וכו', כוונתו פשוט דסתמא דגמ' סבירי לה אף דאית לן כללא דאחדא מתרתי פרכינן כל דהו, עכ"ז לקמן כדבעי למילף חופה מכסף ושטר וביאה לא שייך למיפרך דבאישות לא אשכחן, דזה גם פירכא כל דהו לא מקרי כיון דעכ"פ מצינן בקידושי קטנה בע"כ אף דבעלמא לא אשכחן, ור"ה פליג וסבר כיון דבעלמא לא אשכחן באישות בפירכא כל דהו כזה ג"כ פרכינן הלימוד חדא מתרתי, אמנם כאן דבעי למילף כסף גופי' משטר וביאה ניחא גם לסתמא דגמ' למיפרך. דהא גם קידושי קטנה אכתי לא ידעינן ולא צריכא לן בכאן לומר בעלמא ובפירכא כל דהו כזה שפיר יש לפרוך אף לסתמא דגמ' כנ"ל:
(ע"ב) תוס' ד"ה הכא במאי וכו' עד סוף דבריהם, הפ"י וכן כל המפרשים תמהו שדבריהם דהכא סותרים דבריהם לעיל בד"ה הא לאו הכי וכו', דלפי מה שמסקו הכא בתירוצם דבהרי את מקודשת ולא אמר לי אף ידים שאין מוכיחות לא משמע לפי"ז אין מקום לקושיתם דלעיל בד"ה הא לאו וכו' כמובן, ולענ"ד נ"ל דדבריהם ניחא בפשיטות דהנה יש להבין מש"כ בתחילת דיבורם משמע דמסיק הכא לשמואל וכו', ולכאורה קשה מאי אמרו משמע הלא מפורש הוא כן הכא לפי מאי דמתרץ הגמרא הכא במאי עסקינן דאמר לי, אך ראיתי בספר אליהו רבה שעמד בזה ותירץ משום דבאמת יש לומר כקושית התוס' דמקודם דבנזיר באמר אהא אפילו ידים שאין מוכיחות לא הוויין אבל בידים שאין מוכיחות הווין ידים אך התרצן רוצה לתרץ אף לדעת המקשן דסובר באמר אהא הווין ידים שאין מוכיחות עכ"ז לאו פירכא הוא דהכא במאי עסקינן דאמר לי כן הוא תמצית דבריו שם ודפח"ח, ולפי"ז בנקל יש להבין דאין כאן שום סתירה ושיעור דבריהם בשני דיבורי התוספות הללו כן הוא בדיבור הראשון לפי המובן בקושיתם ואם תאמר וכו' רצו להוכיח מתוך קושיא זו דההכרח לומר כגרסת היש ספרים המובא בתוס' לקמן דאל"כ יקשה אמאי לא משני דלעולם הוויין ידים וכו' ועיין במהרש"א, אמנם לפי"ז יהי' המשמעות מגמ' דכאן דשמואל סובר דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים והנה בנדרים ובגיטין איתא להיפך כמו שהקשו בדיבור השני, וההסבר היוצא מזה כן הוא אף שהגמרא דכאן מורה לנו לומר כגרסת היש ספרים המובא בתוס' אמנם אכתי לא ניחא עוד בנדרים ובגיטין, ע"ז כתבו בדיבור השני וי"ל וכו' רוצים לומר דבתירוץ זה יהי' מתורץ כל המקומות כי הגמרא דהכא ודנדרים וגיטין כולם עולים בשיטה אחת דשמואל סובר דידים שאין מוכיחות הוויין ידים.
אמנם כ"ז נוכל לומר כן לפי האית ספרים המובא בתוס' אבל לפי היש ספרים המובא בתוס' אין לתרץ כל המקומות הנ"ל, כי אף דהגמרא דהכא יש לתרץ כמו שתירצו בדיבור הראשון אבל אכתי יקשה מנדרים וגיטין, ומדוייק מש"כ אך בריש מס' נזיר וכו' ר"ל לפי היש ספרים אין ליישב בכל מקום רק הגמ' דכאן כפי מה שתירצו בדיבור הראשון בד"ה הא וכו', ומעתה לדברינו לפי תירוצם בדיבור השני באמת אין מקום לקושייתם בדיבור הראשון אך כל פלפולם בשני דיבורי התוס' כמו אחת הוא ודו"ק בכל הנ"ל כי קצרתי ובלימוד הישיבה הרחבתי ההסבר ונכון הוא למאד:
דף ו.
בתוס' ד"ה אפילו וכו', עיין במהרש"א בביאור דברי התוס' וצריך פירוש לפירושו כי ראיתי מגדולי המפרשים שהבינו בדעת המהרש"א דהתוס' מחולקים עם רש"י בגרסת הגמ' ולתוס' גרסינן אפילו לא שמיע לי' הא דרב יהודה אמר שמואל ומתוך זה הרבו בקושיות ולענ"ד מעולם לא עלה על דעת מהרש"א לומר כן, אמנם ר"ל כיון דיש לטעות מסתימת לשון רש"י דהגמ' אמר דיש חשש איסור ערוה אם הדיין מסופק בפלוגתת ר' יוסי ורבי יהודה וכדמשמע ג"כ לכאורה מלשון הגמ' אפילו לא שמיע לי' הא דרב הונא, ע"כ דקדקו התוס' באמרם הא דרב יהודה רצונם בזה דהכוונה בגמ' אפילו לא שמיע לי' הא דרב הונא דהלכה כר' יוסי וכפי שאמר רב יהודה אמר שמואל דהפירוש בדברי ר' יוסי והוא שעסוקין באותו ענין, דאל"כ יקשה גם אם לא ידע כמאן הלכה יחמיר ואין חשש איסור ערוה וגם בדברי רש"י יש לכוון כן, וע"ז הביא המהרש"א ראי' מהרא"ש דגירסתו הי' דרב הונא גופי' מסיק באמרו דהלכה כר' יוסי והוא שעסוקין באותו ענין יעו"ש ברא"ש, והנה אף שבגמרא שלפנינו אינו כן הגירסא מ"מ עכ"פ יש לפרש כן גם לפי הגירסא שלפנינו:
עוד נ"ל מהמשך דברי המהרש"א דרצונו לכוון בדברי התוס' דמש"ה הקדימו לפרש דאזהרת שמואל קאי על האנשים שמעמידים הדיין ולא על הדיין עצמו הוכרחו לזה משום פירושם דקאי אמילתא דרב יהודה, דאם נפרש בפשיטות כדמשמע לכאורה מפי' רש"י דקאי על דברי רב הונא לבד שפיר יש לפרש דאזהרת שמואל לא יהא לו עסק עמהן קאי על הדיין עצמו דשייך ליזהר בעצמו כיון דידע פלוגתא דר' יוסי ור' יהודה אלא שאינו יודע הלכה כדברי מי וברור הוא בכוונת המהרש"א וסרה ממנו כל הקושיות שהקשו עליו:
ולפי הנ"ל יובן מה שמסקו בסוף דבריהם וכן משמע מתוך פי' הקונטרס אשר לכאורה תמוה הוא דאם כוונתם על מה שכתבו דלא שכיח כולי האי הלא מפורש כן ברש"י ולא רק משמעות הוא, אך לפי הסבר הנ"ל כוונתם דגם מפירוש רש"י משמע דקאי אמלתא דרב יהודה, ודבריהם בכאן נמשכו לדברי התוס' הקודמים ד"ה לא יהי' וכו' דהקשו שם על פי' הר"ר עזריאל תינח בקידושין וכו' והנה לכאורה גם לפי' רש"י יקשה כן דאף אם הדיין יסבור דהלכה כר' יהודה מאי איכפת לן מאי חשש איסור ערוה יש בגירושין אלא ע"כ דלרש"י ניחא דיש לחוש אולי לא ידע הדיין מלתא דרב יהודה, א"כ שפיר מוכח מתוך פי' הקונטרס דהא דאמר הגמ' אפילו לא שמיע לי' הא דרב הונא הכוונה וכפי שאמר רב יהודה והוא שעסוקין באותו ענין כפי' התוס' כנ"ל:
(ע"ב) בד"ה ואם לאו וכו' עד סוף דבריהם, יש להטעים דבריהם דכאן בסברת התוס' הקודם ד"ה לא החזירו וכו' דתירצו שם דלהכי לא בעינן באתרוג תנאי כפול כיון שדעתו הי' שיברך חבירו על אתרוג שלו ר"ל כיון דידעינן דדעתו כמו התנאי מצטרפינן דעתו להתנאי וחשיב כמו תנאי כפול כן הוא ברור סברתם שם, א"כ הכא באתרוג של ר"ג דידעינן דלא הי' דעתו להחזירו מיד קודם שיצא ר"ע לא איכפת לן מה שר"י לא קיים התנאי אף שהתנאי הי' סתם כיון דלא הי' תנאי כפול ובטל התנאי כנ"ל:
דף ז.
בגמ' אמר לי' רב אשי למר זוטרא א"כ הוה לי' נכסים וכו', לכאורה יש להקשות הלא עדיפא הי' לי' לרב אשי למיפרך הא הוה נתנה היא ואמר הוא וקרינן בי' כי יקח ולא כי תקח כדאמרינן לעיל (ד' ה' ע"ב) ועיי"ש בתוס' ד"ה הא לאו הכי וכו', איברא לא קשה כלל דלפי מאי דקס"ד דרב אשי לא הי' כאן כלל קנין כסף והכסף שנתנה לו לשם מתנה בעלמא ולא לקנות לה רק כשקנה המתנה של כסף במשיכה קונה גם האשה בקנין אגב ובזה קרינן שפיר כי יקח, וגם לפי תירוצו של מר זוטרא דלא איירי כאן מקנין אגב רק בקנין כסף ג"כ לא קשה משום כדמסיק באדם חשוב והוה שפיר נתן הוא ואמר הוא ופשוט הוא:
בתוספות ד"ה וחזר ולקחה וכו' ותוס' ד"ה ואפילו וכו' מה שהפכו בכאן את דבריהם והקדימו את המאוחר פשוט הוא דאם לא הקדימו לומר דחזר ולקחה לאו דוקא הוה אמינא דבבהמה של שני שותפין באמת קריבה ור' יוחנן דאמר דאינה קריבה בדיוק אמר דוקא דבעצמו חזר ולקחה, אמנם א"כ יקשה על הגמ' בתמורה דפריך התם למ"ד דאין כולה עולה ודחיק הגמ' לשנויי בכגון דאמר הרי עלי עולה כמו שאמצאנה, הלא ניחא בפשיטות דמכר. לאחר חוץ מדמי הרגל והשני הקדיש אח"כ את חלקו והו"ל בהמה ש"ש שותפין אבל השתא דהכריחו התוס' מתחילה דגם בהמה של שני שותפין ג"כ אינה קריבה מש"ה הגמרא בתמורה הוכרחה לדחוק ולשנויי בכגון דאמר וכו':
דף ח:
בתוספות ד"ה צדקה מניין וכו', תירוצם הראשון לכאורה קשה להבין דאם עיקר ההוכחה מריש הפסוק כמש"כ דדייק מדכתיב ושכב בשלמתו וכו' א"כ למ"ל לר' יצחק להביא סוף הפסוק ולך תהי' וכו', וראיתי אשר רב אחד נכנס בפלפול גדול מתוך זה, ולי נראה לפרש דבריהם בפשיטות דלכאורה גם גוף התירוץ תמוה כי אמאי הוה רבית דברים הא שייך לברכו על החזרה אף דאינו קונה, כי היכא דניחא להו להתוס' בקושייתם דמקרי צדקה אף דאינו קונה כמו"כ שייך שפיר לומר דמברכו משום החזרה ולא הוה רבית דברים, אלא ע"כ כוונתם משום דתלי' זה בזה דאם נאמר דמקרי צדקה אף שאינו קונה כקושייתם א"כ לא נוכל לומר דמברך אותו עבור החזרה דהא מחוייב המלוה לעשות אותו צדקה להחזירו כמו שאמר אביי בב"מ (דקי"ד ע"א) איברא עלי' קרמי וכו' שנאמר ולך תהי' צדקה ועיי"ש ברש"י וא"כ כיון שמחוייב להחזירו וגם הלואת ממון יש אצלו כיון שאינו קונה שפיר הוה רבית דברים, אמנם אם לא מקרי צדקה אלא כשהוא קונה אז לא שייך לומר דהוה רבית דברים דכיון שקונה אין כאן הלואת ממון כלל כמו שאינו משמט ויכול הלוה להנות להמלוה בכל הנאות ולא שייך כלל לומר דהוה רבית דברים, ולפי הסבר זה עיקר ההוכחה מולך תהי' צדקה, דאם ר' יצחק יוכיח מושכב בשלמתו דאם אינו קונה הוה רבית דברים אכתי יש לבעל דין לחלוק ולומר דלא הוה רבית דברים משום דהברכה קאי על החזרה ומפני מה לא אמרינן כן משום דילפינן מולך תהי' צדקה דמצוה עלי' קרמי כן הוא ברור בכוונתם.
אך זאת נשאר לנו עוד בביאור דבריהם מה שבעל הנתיבות מתמה על תירוץ התוס', וז"ל בח"מ סי' ע"ב ס"ק ט"ו דברי התוס' תמוהין דאף אם נאמר דאם קצץ בשעת הלואה על רבית דברים אסור מדאורייתא מ"מ בלא קציצה ודאי דמותר מדאורייתא א"כ האיך מביאין ראי' מן התורה עכ"ל, ולי נראה דגם זה לא קשה כלל כי י"ל דכוונת התוס' כיון דחזינן דהתורה התירה לברכו א"כ איך מצי רבנן לאסור רבית דברים כיון דמפורש בתורה להיתר ובדבר מפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים להחמיר ולאסור וכמו שמבואר סברא זו בהסבר טוב בט"ז בחו"מ סי' ב' יעו"ש, ולדברינו יהי' תירוצם בכאן דומה לתירוצם בב"מ (דף ע' ע"ב) בד"ה תשיך וכו' עד וי"ל דהכי פריך וכו' יעו"ש ולא כמו שהבין בעל הנתיבות בכוונתם דיקשה על התורה איך התירה לברכו כנ"ל:
דף ט.
בתוספות ד"ה הב אשקי וכו' ותוס' ד"ה כל אשקי וכו', מה שהתוס' הפכו דבריהם ואיחרו את המוקדם נ"ל כיון דמוכח מתירוצם בדיבור המתחיל הב וכו' דאין לחלק בלשון נתינות דאל"כ הא יש לתרץ קושייתם שם משום דיש חילוק בין לשון תן בין לשונות הללו הב אשקי ושדי ע"כ הוצרכו לומר בדיבור השני דאתי לאשמעינן דאין חילוק לא במידי דאכילה ושתיה וכו' ואי לאו מש"כ בדיבור הראשון הי' י"ל בפשיטות דאיצטריך לאשמעינן דבשום לשון נתינות אין מועיל ופשוט הוא:
בד"ה הא לא דמי וכו' עד סוף דבריהם, עיין במהרש"ל שהגיה בסוף דבריהם ודמי למוכר וכתב ע"ז המהרש"א ולא ידענא כוונתו בהג"ה זו יעו"ש, ולפענ"ד נראה דהמהרש"ל כוון היטב כאן דלכאורה יקשה לפי מאי דמסקי התוס' ז"ל דשטר דקדושין דומה לגט, א"כ מאי פריך הגמ' הא לא דמי האי שטרא לשטר זביני מה לי בזה שלא דמי לשטר זביני הא אנן למידין דיכול לקדש בשטר מדהקיש הוי' ליציאה א"כ לפי' התוס' דדמי לגט ניחא אף דלא דמי לשט"ז, לזה הגיה המהרש"ל ז"ל ודמי למוכר פי' אף דמגט אין להקשות משום דבצד אחד וכו' אעפ"כ גם ראי' אין להביא מגט דשאני גט דהתם הבעל דמי למוכר בזבינא ע"כ שפיר הוא כותב הגט אבל הכא בקידושין דמי הבעל ללוקח בזבינא כן נלענ"ד ופשוט הוא:
דף יב:
בתוס' ד"ה הא איכא וכו' ה"ג ר"ת ולא גריס באידית וכו', כוונתם דאי גרסינן באידית והוא שם מקום כפי' רש"י א"כ איך מביא רב חסדא ראי' לדבריו ואמר לאו היינו דר' חנינא וכו', הא לא דמי כלל דהא ר"ח לא אמר רק דלא חיישינן אם יש עדים ברוח צפונית אבל לעדים הנמצאים במקום ידוע כמו אידית גם ר' חנינא מודה דחיישינן ולגירסת ר"ת אורית דהוא ג"כ רוח ניחא כמובן, והנה אם רק משום זה הי' ניחא גם אם נאמר דאורית הוא רוח מזרחית כפי' רש"י בלא יחפור אמנם אף אם ראיית רב חסדא מרבי חנינא אתי שפיר אכתי לא יהי' דמי ממש לדרבי חנינא דברוח מזרחית אינו לא בבל ולא ארץ ישראל, אך אם נפרש גם בלא יחפור לא כפי' רש"י ואורית הוא רוח מערבית עולה הדמיון ממש כמובן, וזהו שמסקי התוס' והשתא אתי' שפיר וכו' ר"ל אם גם בלא יחפור נפרש לא כפי' רש"י עולה יפה גם הדמיון דכמו דר"ח דהוא מבני א"י לא חייש לעדים שבבבל כן רב חסדא דהוא מבבל לא חייש לעדים שבא"י, ומה שמסקי התוס' בדיבור השני בסוף דבריהם באורית או במדינת הים הוא לפי שיטתם דהכא אבל לפי' רש"י דאידית שם מקום לא שייך לומר או במדינת הים ופשוט הוא:
בתוס' ד"ה בשעת מתן מעות וכו', עיין במהרש"א ולכאורה נראה להמעיין בדבריו שהוציא דברי התוס' מהפשטות וראיתי אשר כבר כתב בעל הגהות הרש"ש שדברי המהרש"א תמוהין יעו"ש, אמנם לאחר העיון היטב נ"ל דדברי המהרש"א נכונים דבאמת דחוק הוא לפרש כוונת התוס' כפשוטן וכמו שהבין הרש"ש כי בעלי התוס' לא הורגלו להאריך בלשונם ואם נאמר דבריהם כפשוטן הי' סגי להו לומר בשעת מתן מעות מקודשת ה"ג כדאמר לקמן וכו' ותו לא מידי, אבל מאריכת לשונם באמרם ה"ג ולא גרסינן וכו' משמע דבאו לומר דאי אפשר לגרוס בין רצתה בין לא רצתה, דקשה להו אשר לכאורה הי' לי' להתנא לומר כאן בין רצתה וכו' דהא כיון דבסיפא לאחר מתן מעות מחלק בין רצתה ללא רצתה שייך לומר ברישא דבשעת מתן מעות לעולם מקודשת בין רצתה ובין לא רצתה, ע"ז באו לתרץ דא"א לגרוס כן רצו לומר להתנא לשנות כן משום דפשטות לשון לא רצתה מוכח דאמרה לא רק היכא דא"א לפרש כן מפרשינן דהכי קאמר התנא לא אמרה רוצה אני, ע"כ לא יכול התנא לומר בין לא רצתה דיהי' הכוונה נגד פשטות הלשון ויותר ניחא לומר מקודשת סתם וזהו שמסקי כדאמר לקמן וכו' ר"ל בזה דהא לקמן דפריך הגמ' וניתני מקודשת סתם כי התם והנה מאי דנקיט המקשן בלשון הפירכא כי התם בוודאי פירכתו אינו תלוי בזה אך כוונת המקשן שם לפום סברא דהשתא דלא אמרינן אין שקלי ודידי שקלי גם בהלואה ודמי ממש לפקדון דלעיל כמש"כ שם המהרש"א יעו"ש דהא באמת יש לו לפרוך וניתני בין רצתה בין לא רצתה ומאי דלא פריך כן הוא ע"כ משום כדי דלא יהי' הכוונה סותר הלשון כמו שכתבתי ולפי"ז עולה ראייתם יפה מפירכת הגמ' לקמן דלא שייך לגרוס כן:
ולפי הנ"ל שיעור דברי המהרש"א כן הוא דמש"ה לא שייך לגרוס בין לא רצתה משום דבאמת פשטות הלשון מוכח דאמרה לא אך בע"כ תפרש היינו דאישתיקה וא"כ יהי' קשיא ליתני מקודשת סתם דלשון זה שייך טפי כדפריך לקמן כן ולא פריך ליתני בין רצתה ובין לא רצתה, והנה המהרש"א מבאר בקיצור דבריו כוונת התוס' וסמך עצמו על מש"כ שם בגמ' דהא דנקט המקשן שם בלשונו כי התם לאו משום דהפירכא תליא בזה דהא גם בל"ז הפירכא אמאי איצטריך לאשמעינן בדבר שאף הקטנים יודעים בו כמו שפי' רש"י שם, אך עיקר כוונת הפירכא על לשון התנא ע"כ לא יכול לפרוך ליתני בין רצתה ובין לא רצתה דאכתי הלשון אינו מתוקן ויקשה עוד ליתני מקודשת סתם וכמו כן הכא בפקדון אי אפשר לגרוס בין לא רצתה כנ"ל ברור בכוונת המהרש"א ולו הבין כן הרש"ש את דבריו לא הי' מתמה עליו, כי דבריו נכונים ואמיתים:
דף יג.
בגמרא אילימא רצתה דאמרה אין וכו', עיין במהרש"א שהביא קושית הת"י ותירצה, ועיין בהג' הרש"ש שכתב על תירוץ המהרש"א שנעלם ממנו הסוגיא דלקמן (דף ס"ג ע"ב), ונ"ל דלפי הבנתו בדברי המהרש"א עדיפא הוה לי' להקשות מכתובות (דף ע"ג ע"ב) דמפורש דלרבנן ע"מ שירצה היינו שישתוק יעו"ש, אמנם לא דק בדברי מהרש"א דכוונתו פשוט דלשון הגמרא לא משמע דרצתה היינו דאישתיקה, אמנם בסוגיא דלקמן וכן בכתובות קאי על אדם שאמר ע"מ שירצה יכול להיות דכוונתו הי' שישתוק ופליגי בה רבנן ור"ש וברור הוא:
בתוס' ד"ה האשה וכו' הנה קושייתם מפסחים כבר ביאר המהרש"א דכוונתם להקשות מהמקשן וגם מהתרצן יעו"ש, אמנם גם תירוצם צריך ביאור מאי נ"מ בין שני התירוצים, ונ"ל דלתירוצם הראשון גם לדעת המקשן הפירוש בברייתא דאמר זה בנה אב שכל החטאות וכו' רק לכתחלה עכ"ז פריך שפיר משום דמיירי התם במצורע דכתיב ביה הוא ע"כ אף דבעלמא ילפינן מאשר לחטאת ראשונה דרק לכתחלה מ"מ במצורע הדין נותן דאפילו דיעבד לא קריבה, והא דמתרץ שם הגמ' שאני עולת מצורע דרחמנא אמר והעלה וכו' הכוונה דגם במצורע לא נשתנה הדין משום הוי' דכתיב בי' דהקרא דוהעלה מפיק מהוי' דכתיב בי' ומעתה שוה מצורע לדעלמא, ולתירוצם השני פי' אחר בגמ' שם מהבנין אב לחוד דאמר הברייתא ודאי משמע אפילו בדיעבד לא קריבה כדעת המקשן דפריך מהברייתא אך התרצן חידש לן כיון דרחמנא אמר והעלה וכו' אמרינן מעתה דמאחר דגלי לן במצורע דבדיעבד קריבה הוא הדין בעלמא כן, ר"ל מזה ידעינן דהא דאמר התנא בברייתא זה בנה אב וכו' רק לכתחלה אמר כנ"ל בכוונתם.
(ע"ב) תוס' ד"ה לכ"ע בעשה אומר ר"י וכו', נ"ל דמשו"ה לא ניחא לי' לר"י בפרש"י משום דלפי' רש"י דאיסור העשה אתיליד אחר מיתת הבעל א"כ מאי פריך הגמ' האי עשה מאי עבידתי' אי דאהניא וכו' עד דהתרצן הביא ראי' מפסולי המוקדשים מאי פירכא היא הא מיתה מתרת כל האיסורים שהי' עד המיתה רק אח"כ נתהווה איסור עשה מחדש, אמנם לפי' ר"י דאיסור עשה הי' עוד בחיי' שוה עם האיסור כרת שפיר קמתמה המקשן איך יכול להיות אם המיתה מתרת לי' תתיר כל האיסורים שהי' קודם המיתה, ע"ז מביא התרצן ראי' דמצינו כה"ג בפסולי המוקדשים שהי' קודם הפדיון איסור מעילה ואיסור גיזה ועבודה והפדיון אינו מתיר רק איסור מעילה כנ"ל נכון:
דף יד:
בגמרא דכ"ע יליף שכיר שכיר והכא בהאי קרא קמיפלגי וכו', עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל, ונ"ל דהתירוץ ע"ז פשוט לפי מש"כ התוס' לעיל (ד' ג') בסוף ד"ה ואשה בפחות מש"פ וכו' וי"ל דרבוי קנינים גמרינן מהקישא ולא מיעוט קנינים וכו' ומראייתם שהביאו מחולין שם משמע דלאו דוקא בהקישא אמרינן כן אך גם בגז"ש אמרינן כן ופשוט הוא:
תוס' ד"ה הואיל וכו' לכך נראה לר"ת דה"פ הואיל וכל וכו', ועיין במהרש"א דכתב הא דכתבו התוס' לאפוקי שאינו קונה בשטר אין כוונתם דממעטינן זאת מכסף מקנתו דהא לא אמרינן כן לעיל אלא לאפוקי תבואה וכלים יעו"ש כל דבריו, ומה שהכריחו לפרש כן פשוט הוא דאל"כ למ"ל להתוס' לאסוקי דישראל גופי' לא קני ע"ע בשטר אלא משום דאיתקש לאמה וכו', אך יש להבין למה באמת לא ממעטינן מכסף מקנתו רק תבואה וכלים ויש לומר דהמיעוט לאו מיותר הוא דהא איצטריך לגופי' לקנין כסף וכבר כתב רש"י לקמן (דף ט"ז ע"א) דכל קרא דמיבעי לגופי' לא אתי לדיוקי' יעו"ש בד"ה שאינה יוצאה וכו' אך המיעוט תבואה וכלים היינו חליפין איתמעט ממשמעותא דכסף אף דחליפין הוה כעין כסף מ"מ איתמעט משום דכסף הוא דוקא שוה פרוטה וחליפין איתנהו בפחות מש"פ כמו שהסבירו לן תוס' לעיל (דף ג' ע"א) בד"ה ואשה בפחות מש"פ וכו' יעו"ש כן הוא ברור:
ובהסבר הנ"ל יונח לי קושית הג' רע"א בתוספותיו על משניות מ"ב אות י"א הקשה שם על תוס' ד"ה מוכר עצמו וא"ת אמאי איצטריך והפדה וכו' מאי קושיא היא דאי לאו והפדה לא ידעינן המיעוט דתבואה וכלים דכסף איצטריך לגופי' והניח בקושיא יעו"ש, אמנם לדברינו הנ"ל אין מקום לקושיא זו דהא לא מיתורא דקרא ממעטינן חליפין רק ממשמעותא כמו שמוכרח מדבריהם דלעיל ד"ה הואיל וכמו שפירש המהרש"א, וראיתי בפנ"י דכתב על המהרש"א שאין דבריו מוכרחים בפירוש התוס' משים דודאי לפי האמת מצינן למימר דמכסף מקנתו ממעטינן הכל יעו"ש בכל דבריו, ולפי דברינו הנ"ל גם לפי המסקנא דברי המהרש"א מוכרחים דהא דבריהם בדיבור השני לפי המסקנא אמרו כן ומשם מוכח ע"כ לומר בדבריהם דרק חליפין איתמעט ממשמעותא דקרא דאל"כ יקשה קושית הגרע"א הנ"ל כנ"ל:
בא"ד ועוד נראה לר"ת דאפילו בקרקעות וכו', נ"ל דרצו לומר בזה דא"ל דלפי' רש"י ניחא טפי הלשון בגמ' וכל קנינו דלפי' ר"ת דלא איירי רק מקנין עבד אין שייך לומר ע"ז וכל, לכן מסקי דגם לר"ת ניחא זאת משום דאפילו בקרקעות עכו"ם אינו קונה בשטר:
בא"ד וא"ת לאו ק"ו הוא וכו', נ"ל דקושיא זו רק לר"ת אבל לפי' רש"י לא קשה כלל דיש ליפרוך הק"ו מה לעכו"ם דקונה במשיכה, ועיין במהרש"א מה שהקשה על קושייתם ותירץ יעו"ש וכוונת תירוצו דקושית התוס' הוא רק להקס"ד וזאת ע"כ צ"ל דהמקשן לא ידע רק דישראל קונה בשטר ועכו"ם אינו קונה בשטר אבל זאת לא ידע דהא דישראל קונה בשטר משום ההיקשא דאחרת דאל"כ מה הקשה המקשן עבד עברי נקנה בכסף מנלן הא מהאי היקשא איכא למילף נמי כסף אלא ע"כ לא ידע מההיקש אך זאת נמי ע"כ דידע דעכו"ם אינו קונה בשטר לפי' ר"ת כמובן:
דף טו:
תוספות ד"ה אמאי קאמר וכו' עד סוף דבריהם וי"ל דהאי סברא שלא יטמא אינה כתובה, ר"ל האי סברא משום דעביד איסורא שפיר כתובה דהא משום אותו האיסור צותה התורה למכרו אבל הא דצותה התורה בנמכר לנכרי לפדותו אינה כתובה משום דלא יטמע ופשוט הוא:
בד"ה אמר קרא יגאלנו וכו', דבריהם צריך ביאור דלכאורה לפי המובן קושית הרר"מ הוא כמו שהקשו התוס' בחולין (דף כ"ג ע"ב) בתוס' ד"ה ותהא פרה וכו' וא"ת ל"ל הנך מיעוטי למעוטי וכו' כיון דאיכא למעבד ק"ו הכי ואיכא למעבד ק"ו איפכא כל חד וחד תיקום אדוכתיה כדאמרינן בפ"ב דזבחים וכו' יעו"ש וכמו כן הקשה הרר"מ הכא למה לי' הנך מיעוטי מיעוט באלה דליכא גאולת שש בנמכר לעכו"ם ומיעוט דיגאלנו דליכא גאולת קרובים בנמכר לישראל כיון דאיכא למעבד ק"ו הכי והכי וכו', אמנם אם נפרש כן קושית הרר"מ יקשה מדוע שבקי כאן לתירוצים שתירצו בחולין הביאם המהרש"א במכילתין לעיל (דף י"ד ע"א) בגמ' כדפריך הגמ' ותהא א"א יוצאה בחליצה מק"ו וכו' יעו"ש, ועיין במהרש"א על תוס' דכאן וכפי הנראה מדבריו ג"כ כוון ליישב זאת אך דבריו סתומים מאד, הנ"ל בביאור דבריהם דהנה יש להבין תירוצם בחולין דכתבו שם דהא דאמרינן בזבחים האי כללא כל חד וחד תיקום אדוכתיה לא אמרינן אלא במקום דכל ק"ו סותר את חבירו לגמרי אבל במקום שאינו סותר רק שבא ליתן את האמור של זה בזה לא אמרינן כן והוה כמו מה מצינו יעו"ש בדבריהם באריכות, ולפי"ז לכאורה יקשה בכל המקומות בפרה ועגלה ובמכילתין לעיל גבי א"א ויבמה אמאי קרי לי' הגמ' ק"ו הו"ל לגמ' למימר דאי לאו מיעוטי הוי ילפינן במה מצינו, איברא לאו קושיא היא דכן דרך הש"ס כשבאו לומר למה צריכי הני תרתי מיעוטי כמו לעיל בא"א יש מיעוט ספר כריתות וביבמה יש מיעוט הנעל מעיקרא כדעביד ק"ו שתהא א"א יוצאה בחליצה אין לנו הכרח לומר דלא ידע מהמיעוט דהנעל אך עדיין לא יקשה ע"ז רק בא לומר כיון דזאת ידעינן באמת דיבמה איתמעטה מגט א"כ שפיר יש ק"ו בא"א שתצא בחליצה אי לאו מיעוטא דספר כריתות, ואח"כ כדעביד ק"ו שתהא יבמה יוצאה בגט אמרינן איפכא אי לאו המיעוט דהנעל ביבמה רק המיעוט דספר כריתות בא"א הוי ילפינן שתהא יבמה יוצאה בגט מק"ו דא"א דהא מהמיעוט דספר כריתות ידעינן דאין א"א יוצאה בחליצה והכי קאמר אי לא הוי כתיב אלא חד מיעוטא הוי ילפינן אידך מק"ו ועכ"ז לא קשה לא לכתבו כלל מיעוטי ונאמר אוקים כל חד אדוכתיה משום דאף בלא ק"ו יש למילף במה מצינו, וכן הוא בכל המקומות שהביאו שם התוס' בחולין זהו ברור כוונת תירוצם שם, והנה לפי הסבר הנ"ל בנקל מובן קושית הרר"מ ר"ל דהא הכא שוה ממש לפרה ועגלה בחולין או לא"א ויבמה לעיל א"כ ג"כ קשה קושייתם בחולין למ"ל הנך תרי מיעוטי מיעוט דבאלה ומיעוט דיגאלנו, ואי דלא למעבד ק"ו הא כל היכא דאיכא למעבד ק"ו הכי ואיכא למעבד ק"ו איפכא כל חד וחד תיקום אדוכתיה, והכא לא שייך תירוצם בחולין דהוה כמו מה מצינו דאכתי יקשה כמו שהקשיתי לעיל על תירוצם אמאי אמר רבי ק"ו הו"ל לומר מה מצינו, והכא אין לומר כמו שהסברתי תירוצם בחולין דרבי הכי קאמר אי לא הוה כתיב אלא חד מיעוטא דיגאלנו ולא המיעוט דבאלה יש למילף ק"ו מה מי שאינו נגאל באלה נגאל בשש וכו' דא"כ מאי פריך ואי סלקא דעתך אמאי קאמר ומה מי שאינו נגאל באלה וכו' הא שפיר קאמר כיון דכבר ידע מהמיעוט דיגאלנו, ולפי"ז קושית הרר"מ הכי הוא כיון דכאן לא שייך לתרץ כמו שתירצו בחולין א"כ נשאר הקושיא כיון דאיכא למעבד הק"ו הכי ואיכא למעבד איפכא אמרינן בזבחים כללא דתיקום כל חד אדוכתיה ולמ"ל הנך תרי מיעוטי כלל, ע"ז רצו לתרץ באמרם וי"ל וכו' רצונם דכאן ליכא למעבד הק"ו רק על חד צד משום דבצד השני יש פירכא ודחו תירוץ זה ומ"מ קשה וכו' ע"ז תירץ מהר"י דיש למעבד ק"ו משום דלא כתיב בקרא בהדיא כההוא דפ' השוכר את הפועלים, ובאמת לפי תירוץ מהר"י יהי' ניחא בכל המקומות כה"ג שהביאו התוס' בחולין ואין נחוץ לתירוצים דשם כי הכל ניחא, דבק"ו כזה אין סותר אחד את חבירו ועל ק"ו כזה לא אמרו בזבחים תיקום כל חד אדוכתיה כי שפיר יש לעשות הק"ו משני הצדדים אי לאו הנך תרי מיעוטי:
כלל העולה מדברינו דשלשה חילוקים יש בהאי ק"ו דיש לעשות אותו משני הצדדים, היכא דאחד סותר את חבירו לגמרי היינו אף בדין על כגון זה אמרו בזבחים כל חד תיקום אדוכתיה, והיכא דאינו סותר את הדין רק ק"ו אחד סותר את חבירו, בכזה הוה כמו מה מצינו כמש"כ התוס' חולין הנ"ל, והיכא דגם הק"ו גופי' לא נסתר כפי' המהר"י אזי אמרינן אם לא הי' כתוב אף חד מיעוט יש למעבד הק"ו משני הצדדים, ומעתה לפי מה שחידש לנו המהר"י דיש למעבד ק"ו רק משום דלא כתוב בקרא בהדיא אין מקום עוד לקושית התוס' בחולין מזבחים וגם הכא בק"ו דרבי ניחא, כל הנ"ל ברור לאחר העיון ונכון הוא בעזה"י ואולי גם המהרש"א כוון להדברים הנ"ל:
דף טו.
גמרא והא סימנין דאין להם קצבה וקתני וכו', הא דלא פריך עדיפא והא קתני מיתת האדון בנרצע, משום די"ל דהכי קמתרץ בלישנא יתירה לא קתני אלא דבר שיש לו קצבה כמו שכתב המהרש"א בכאן על פירכת הגמ' מקודם יעו"ש:
(ע"ב) בגמרא מתיב רב ששת וכו', הקשה הריטב"א מי לא עדיפא לי' לרב ששת למיפרך מרישא דברייתא מת"ק כמו שפריך רב עמרם ואסקיה בתיובתא וא"כ קשה על רב ששת היכי שבק לרישא דברייתא ופריך מסיפא, ותירץ די"ל דברייתא דאותיב רב ששת מינה מדר' שמעון לאו היינו סיפא דברייתא דלקמן דרב עמרם פריך מינה דההוא לא שמיע לי' לרב ששת דאי שמיע לי' מרישא הוה פריך כמו שבאמת אותיב רב עמרם אלא ברייתא אחריתא דר' שמעון לחוד הוא דשמע לי' לרב ששת ופריך מינה, והנה לפי מה שהכריח המהרש"א בהא דקאמר רב ששת בפירכתו וכ"ת ה"נ תנא ושייר וכו' דע"כ צ"ל דר"ש ידע מברייתא דלקמן וכל עיקר פירכתו משום דמשמע לי' דר' שמעון סתם דברי' וקאי על ת"ק דמייתי לקמן א"כ לפי"ז אין מקום לתירוץ הריטב"א, ונ"ל דמשו"ה דקדק המהרש"א במש"כ וק"ק כיון דהמקשה דהכא וכו' וידע מילתא דת"ק וכו' כוונתו בזה דאי לאו ההכרח שהכריח בדבריו הקודמים בנקל הי' לתרץ הקושיא היינו כמו שתירץ הריטב"א דרב ששת לא שמיע לי' ברייתא דלקמן אמנם בדברים הנ"ל נסתר תירוץ הריטב"א ותירץ משום דרב ששת לא דייק לי' מלת אלו ופשוט הוא:
דף יז.
בתוס' ד"ה ונילף ריקם ריקם וכו', נ"ל דלא רצו לפרש כפי' רש"י דעולת ראייה בשתי כסף משום דב"ש סברי כן ולא אליבא דהלכתא הוא, ורש"י הכריח לפרש כן משום קושית התוס' דלפי' רש"י לא קשה קושייתם דאיתא בירושלמי דשתי כסף הוי הלממ"ס אמנם התוס' תירצו הקושיא דשמא הלממ"ס גם במשהו א"כ ניחא יותר לפרש אליבא דהלכתא:
(ע"ב) ד"ה מרבה אני וא"ת אמאי לא קאמר לי' נחלה דבן קודם לאח וכו'. נ"ל דפשוט הוא דהקושיא וא"ת הוא רק לפרש"י דבלא פרש"י יש לפרש מאי שדה אחוזה דאמר הגמ' היינו נחלה, אך לכאורה לפי המובן מקושייתם משמע דמשו"ה עדיף הי' לומר נחלה דבן משום דהוי שפיר הכא תרתי והכא חדא ולא הי' צריך לומר כלום יש יבום אלא במקום שיש בן, אמנם א"כ אין התקשרות בוא"ת דאם לא נפרש כפרש"י ונאמר בגמ' דשדה אחוזה היינו נחלה א"כ איך מסיים הגמ' בסוף שדה אחוזה נמי מהאי פירכא וכו' הא בנחלה דבן איכא תרתי א"כ גם בלתי פרש"י עוד תתחזק הקושיא וגם לא שייך תירוצם כמובן, אמנם כוונת קושייתם בוא"ת ע"כ לא כן דבאמת גם בנחלה דבן הילפותא מחדא כדאיתא בב"ב (דף ק"ח ע"ב), וכוונתם בוא"ת להקשות לפי' רש"י אף די"ל דדחיק לי' לרש"י לפרש כן משום דלשון אחוזה משמע כן מ"מ על הגמ' גופי' קשה אמאי לא קאמר לי' נחלה דבן עדיף דפשוט הוא יותר, וגם לסיים כמו שמסיים השתא ולומר נחלה דבן נמי מהאי פירכא הוא דקא נפקא לי' לתנא וכו' כנ"ל וע"ז תירוצם עולה יפה:
דף יט.
תוס' ד"ה איש וכו', הנה הקשו התוס' כאן ולא בסנהדרין אף ששם הובא בגמ' עיקר הברייתא השנויה כאן משים דעיקר קושית התוס' הוא פירכת הגמ' בכאן על הסיפא ואלא מאי אינו מייעד אמאי קא ממעט לי' קרא וקשיא להו אמאי לא דייק כן גם על הרישא וגם תירוצם הוא ממש כמו שתירץ רב אשי על פירכת הגמ' בסיפא לפי מש"כ בדבור השני דהכוונה בהא דאמר רב אשי וביאתו ביאה היינו שאם בא על אחת מכל עריות שבתורה מומתים על ידו ודלא כפרש"י ולפי הנ"ל שפיר ניחא דהקשו רק בכאן ולא בסנהדרין כנ"ל:
תוספות ד"ה במלוה כו' וי"ל דפשיטא לי' דאין עיקר היעוד בחזרת משכון וכו' ונ"ל דמשו"ה פשיטא לי' כן דאי לאו הכי אמאי אמר ר"י ב"ר יהודה דוקא אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה כמובן:
דף כ.
גמרא מודו רבנן היכא דאיכא צד יעוד, עיין במהרש"א שכתב דאידך ברייתא דקתני לא לאביו ולא לבנו ס"ל דרבנן פליגי נמי אפילו היכא דאיכא צד יעוד ותרי תנאי פליגי אליבא דרבנן עכ"ל, וט"ס יש בדברי' במקום ס"ל כתוב שם ס"ד יעו"ש, וראיתי בריטב"א הקשה ג"כ כמו"כ ותירץ דהני ברייתות לא פליגי כלל. אך אידך ברייתא מיירי בשאין לאביו בן יעו"ש, ולענ"ד י"ל אף דאית לי' בן עכ"ז אין צד יעוד כגון דהבן קטן ולעיל בדף הקודם ע"א איפשיט בגמ' דאין יעוד בקטן א"כ טרם שיגדל הבן יוצאה לחירות בשש ונכון הוא:
(ע"ב) תוספות ד"ה גאולתו נראה לר"ת דלאו גז"ש וכו', נ"ל דהוכחת ר"ת הוא רק לפירש"י בד"ה או דילמא לקולא אמרינן וכו' אבל לפי' הרשב"א בשם הראב"ד הובא בריטב"א דפי' בהא דקאמר הגמ' לקולא אמרינן וכו' לאו היינו קולא וחומרא דאמר אביי לקמן ביוקרא וזולא אך הכוונה כיון דבערכין יליף גז"ש גאולתו גאולתו שדה אחוזה מע"ע לענין הכסיף או השביח ע"כ בעי לי' דילמא הגז"ש מקובלת רק לקולא על שדה אחוזה לענין הכסיף והשביח דילפינן מע"ע אבל לא לחומרא להחמיר על ע"ע דאינו נגאל לחצאין יעו"ש בריטב"א או ברשב"א הפירוש מפורש היטב, והנה לפי' הראב"ד יש לקיים דגז"ש ממש הוא וכמש"כ הריטב"א, ומעתה יתפרש היטב לשון התוס' באמרם וכן משמע לקמי' גבי בתי ערי חומה וכו', משמע דמלקמיה מוכח יותר הוכחת ר"ת רצונם, אף דמכאן אין ראי' כ"כ משום די"ל דבאמת גז"ש גמורה היא ועכ"ז שפיר אמר לקולא אמרינן וכו' דהפי' לא כרש"י אך כפי' הראב"ד אבל מלקמן בוודאי הראיה חזקה דלאו גז"ש גמורה היא כנ"ל:
דף כא.
תוס' ד"ה משום דאיכא וכו', עיין במהרש"א שכתב דיש לדקדק דמשמע לעיל לרבנן בבתי ערי חומה וכו' ועל תירוצו כתב שהוא דחוק, הנה מש"כ בקושיתו דמשמע כן כוונתו פ וט כיון דכל האיבעיא של רב הונא ב"ח מרב ששת הי' רק אי ילפינן הגז"ש גאולתו גאולתו או לא א"כ כדפשיט לי' רב ששת דגואל לחצאין היינו מטעם שאין למדין הגז"ש ובתר הכי כדפריך הגמ' על ר"ש מברייתא ומשני הגמ' הא רבנן הא ר"ש היינו ע"כ כפרש"י שם דלרבנן גמרי' גאולה גאולה, ומ"ש המהרש"א על תירוצו דהוא דחוק כוונתו מלשון האיבעיא דבעי רב הונא ב"ח מרב ששת אם בתי ע"ח נגאל לקרובים או דילמא כי כתיבא גאולה בחצאין הוא דכתיב וכו' מלשון זה מבואר להדיא היפך תירוצו של המהרש"א כנ"ל כוונתו:
(ע"ב) ד"ה ההוא לקרוב וכו', רצונם בדבור זה דלפי התרצן יהי' הפירוש בברייתא לא כמו שפי' המקשן בברייתא, דלדעת המקשן מה שאמר התנא מה ת"ל ר"ל חד לגופי' וב' יגאלנו יתורא, ולפ"ז מה שמתרץ התנא לרבות כל הגאולות ע"כ ר"ל חד לבתי ע"ח וחד לע"ע הנמכר לישראל ולפי התרצן לא כן הוא, אך כדאמר התנא מה ת"ל ר"ל חד יגאלנו רק מיותר דחד לגופי' וחד למעוטי לזה ולא לאחר ובמה שאמר התנא אח"כ לרבות כל הגאולות ר"ל האי חד יגאלנו דמיותר לרבות בתי חצרים ושדה אחוזה דבחד קרא כתיבא ועיין במהרש"א:
דף כב:
תוס' ד"ה איכא דאמרי וכו', עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל, ונ"ל בכוונת תירוצו כי באמת חוץ מה שהקשה ר"ת על פירש"י גם המשמעות בגמ' הוא נגד פירש"י מדלא אמרה הגמ' זה פירש למיתה וזה פירש לחיים קודם איכא דאמרי הראשון משמע להדיא דלא אמרינן כן רק לא"ד הראשון אבל לא"ד השני אמר לו שלוף לי מסנאי אחר מיתה, אמנם קושית ר"ת לשיטת רש"י אף אם נניח המשמעותא אכתי יקשה מנ"ל דלא כאבא שאול, וי"ל דמשום האי טעמא גופי' מפרש ר"ת פירוש השני בענין אחר ולא ניחא לי' בפירושו הראשון כדי דלא יקשה אמאי לא אמרה הגמרא מעיקרא קודם א"ד הראשון זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ומעתה בנקל מיושב קושית מהרש"א דבשלמא לרש"י דפירש דגם לא"ד השני החזיק קודם מיתה שפיר קשה מנ"ל דלא כאבא שאול דילמא מה שהחזיק בו מחיים לפי שהי' ירא שמא יקדמנו אחר אמנם לפיר"ת בפי' השני דפירוש הפשוט בגמ' דלאיכא דאמרי השני החזיק מר זוטרא לאחר מיתה אין מקום לקושיא זו כנלע"ד:
דף כג.
תוס' ד"ה רשב"א אומר וכו', עיין במהרש"א ונ"ל בקוטב תירוצו של מהרש"א על קושיתו אף דלכאורה משמע מלשון קושית התוס' וא"ת מנ"ל וכו' דקושייתם מנ"ל להגמ' וא"כ יקשה קושית המהרש"א ולפי תירוצו יהי' כוונתם בוא"ת מנ"ל לרש"י לפרש דהא דאמר הגמ' שלש מחלוקות בדבר הכוונה במתניתין נמצא שלש מחלוקות, דילמא הכוונה בגמ' דשלש מחלוקות בדבר בעלמא ובמתניתין פליגי רק ר"מ ור"ש בן אלעזר:
דף כד:
בגמרא אלמה תניא הכהו על ידו וצמתה וכו' א"כ שן ועין מאי אהני לי', יש לדקדק דהו"ל להגמ' לומר בקיצור א"כ מיעוטי למ"ל ובמקנה הקשה על תירוץ הגמ' מאי חזית למעט סופו לחזור ולרבות אף שאינו בטל ממלאכתו ואימא איפכא יעו"ש ובס' עצמות יוסף ובס' אליהו רבה הקשו מאי צריך הגמ' למיפרך מברייתא חדשה הכהו על ידו וצמתה וכו' הו"ל לאקשויי מבריי' דלעיל דתני להדי' וראשי איברים שאינן חוזרים, והפנ"י הקשה מאי פריך הגמ' רק מהכהו על ידו וצמתה וסופו לחזור ולא מקשה נמי ממומין שבסתר דלכ"ע מומין שבגלוי בעינן והו"ל להקשות כיון דישלחנו ריבויא הוא מנ"ל למעוטי מומין שבסתר:
והנ"ל בפירושא דהאי סוגיא דגם המקשן דפריך מהכהו על ידו וכו' ידע שפיר אף דריבוי ומיעוט וריבוי הוא מ"מ ע"כ ממעט דבר אחד דאל"כ למ"ל המיעוט ועיין רש"י לעיל (דף כ"א ע"ב) בד"ה ריבויי ומיעוטי וכו', ובמקום דאיכא שני מיעוטים יש למעט שני דברים, וכיון דבכאן יש שני מיעוטים בוודאי ממעטינן מומין שבסתר דהא לא דמי לגמרי לשן ועין ואידך מיעוטא יש לנו למעט או סופו לחזור או אינו בטל ממלאכתו ע"ז פריך כיון דשניהם שקולים המה מנ"ל למעט סופו לחזור ולרבות אינו בטל ממלאכתו דילמא איפכא כקושית המקנה, וכ"ת דאה"נ כיון דלא ידעינן איזו למעט ואיזו לרבות באמת שניהם שוים המה ובין בטל ממלאכתו אף שסופו לחזור ובין אין סופו לחזור אף שאינו בטל ממלאכתו יצא לחירות והא דנקיט בברייתא דלעיל יוצא בשן ועין וראשי אברים שאינן חוזרים חדא מינייהו נקט וה"ה בטל ממלאכתו אף שסופו לחזור, אכתי יקשה אלמה תניא הכהו על ידו וצמתה וכו' מדוע אין יוצא לחירות דהא התם יש חדא למעליותא כיון דצמתה בטל ממלאכתו הוא, ועיקר פירכת המקשן רק על מיעוט השני מנ"ל לאוקמי הריבוי על אף שאינו בטל ממלאכתו והמיעוט על סופו לחזור דילמא איפכא, אבל על מומין שבסתר לא קשה לי' כלל כיון דלא דמי לגמרי להני תרי מיעוטי יש לנו יותר למעט כמוש"כ הפנ"י, ולפי הסבר הנ"ל בפירכת המקשן, עולה יפה הלשון בתירוץ הגמ' א"כ שן ועין מאי אהני ליה ר"ל כיון דעביד לעיל צריכותא דאי כתב רחמנא שן הוה אמינא אפילו שן דחלב והשתא דכתב רחמנא גם עין אמרינן דשן דומיא דעין והנה שן דחלב הוה ממש כמו צמתה ידו דיש ביטול מלאכה וסופו לחזור א"כ מהא דהתורה מיעטה שן דחלב ידעינן דהריבוי אתי לרבות אף שאינו בטל ממלאכתו והמיעוט אתי למעט סופו לחזור ולפי דברים הנ"ל מתורץ בפשיטות כל קושיות הנ"ל כמובן ודו"ק כי נכון הוא:
(שם) תוס' ד"ה הואיל משום הכי אמר וכו', לפי הנראה לשונם במש"כ משו"ה אמר אינו מדוקדק דהא דברי מכריעים המה:
דף כה:
תוספות ד"ה בהמה גסה השני משמע לפירושו דמסירה עדיפא וכו' לכאורה לאו משמעות הוא כי מפורש כן ברש"י אך נ"ל דהא דכתבו משמע קאי זאת על מאי דמסקי דלרש"י יהי' הפשט בדברי רב נקנית במשיכה וכ"ש במסירה וכן הפשט בדברי שמואל אף דאינו מפורש ברש"י הפשט בדברי רב ושמואל אך מדפי' רש"י במתניתין נקנית במסירה ולא במשיכה ממילא משמע דפשט דברי רב ושמואל הוא כמו שכתבו ופשוט הוא:
דף כו.
תוס' ד"ה ולמה וכו' בשלמא מכר משום אחריות וכו', נ"ל דכוונתם משום דבמכר אחריות ט"ס ולא במתנה דאל"כ גם במתנה יש אחריות כשכתב לו אך כוונתם באם לא כתב לו במכר גובה מנכסיו משום אחריות ט"ס ולא כן במתנה ופשוט הוא:
דף כח.
בתוס' ד"ה כיצד, עיין מהרש"א, ומש"כ שלשון התוס' דחוק כוונתו במה שסיימו בסוף דבריהם בעבור דבר שהוא נותן לו עכ"ל מדברים אלו נראה שעיקר המסחר הי' הפרה והשור במתנה רק לקנין חליפין ובאמת ע"כ בהיפך עיקר המסחר הי' השור והפרה לקנין חליפין, דאל"כ איך תאמר כיון שזכה זה פי' המקנה בהנאה נתחייב זה פי' הקונה באונסי הפרה בכל מקום שהיא דהא לפי' זה הפרה כבר ברשות הקונה דהא אמרת דיש להמקנה הנאה בקבלתה אלא ע"כ כהנ"ל כמובן:
דף כט.
תוספות ד"ה אטו הדיוט וכו' וי"ל דלא דמי וכו' אע"ג דהדיוט קאי במי שפרע כדי שלא יהי' כח הדיוט מרובה משלהן וכו', הנה עיקר החילוק שבין הקדש ליתמי מבואר היטב בריטב"א שלא תקנו מי שפרע אלא בגדול שיש לו לעמוד בדבירו וכש"כ בגזבר אבל קטן לאו בר הכי הוא ודינו שלא לקנו אחרים ממנו בכסף ושלא יקבל מי שפרע זהו תמצית דבריו יעו"ש, וסגי בזה לתרץ קושית התוס' ומה שהאריכו כ"כ התוס' בתירוצם ולא כתבו עיקר החילוק וכמש"כ הריטב"א נ"ל בכוונתם דסברא זו הי' פשוט להם עד שלא הוצרכו לכותבה.
אמנם אף בסברא זו אכתי לא ניחא במה שהגמ' אמר שם הטעם דמשו"ה יכלו לחזור בהם משום כדי שלא יהא כח הדיוט וכו' הלא טעם זה איפרך כאן בגמ', אך יתורץ זאת עם מה שכתבו בתירוצם אע"ג דהדיוט קאי במי שפרע וכו' ר"ל השתא דאמרינן דמפני הפסדם של יתמי הדרי לדינייהו שפיר יש לומר הטעם דמשו"ה יכולים לעולם לחזור אף בלי מי שפרע דאל"כ יהי' כח הדיוט חמור משלהן דבהדיוט אם רוצה לקבל מי שפרע חוזר וביתמי לעולם אינם חוזרין וזהו מה ששינו מלשון הגמ' בגיטין, דהתם איתא שלא יהא כח הדיוט חמור משל הקדש והתוס' כתבו שלא יהא כח הדיוט מרובה משלהן כוונו בזה לומר כמש"כ דרק בהקדש דחה הגמ' בכאן דא"ל כן משום דאטו בהדיוט לאו במי שפרע קאי אבל ביתמי שפיר קאי האי טעמא שלא יהא כח הדיוט מרובה משלהן ושיעור לשונם כן הוא אע"ג דהדיוט קאי במי שפרע ר"ל א"כ מתוך זה כבר לא שייך לומר הטעם שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש כמו שדחה הגמ' בכאן אבל שלא יהא כח הדיוט חמור משלהן שפיר יש לומר כמש"כ ואף דבגמ' איתא התם הלשון שלא יהא כח הדיוט חמיר מהקדש לא איכפת לן בזה משום דקרו להו מעיקרא הקדש אמר כן וזה נ"ל ברור בכוונתם:
דף כא.
תוס' ד"ה כבד את וכו' עיין במהרש"א שכתב ולולי דברי התוס' הי' נראה לפרש וכו' והנה העולם מתקשים בדבריו באשר שפירושו שוה לפי' התוס' בלי שינוי וכעת ראיתי אשר לחנם מתקשים בו דכוונתו לפי דרש הירושלמי דמהונך היינו מחיננך א"כ י"ל דהעדפת כיבוד אב על כיבוד המקום גדולה כ"כ מן הקצה אל הקצה, דכיבוד המקום אף אם יש לו אינו שלו רק מיד הקב"ה נתון לו ולא בקש רק לכבדו בשלו ובכיבוד אב העדיפו כיבודו כ"כ עד שמחויב גם להחזיר על הפתחים, ופי' זה נראה יותר כיון דכן משמע ממחוננך ממה שחנן אותו הקב"ה ונתן לו וגם לפי' המהרש"א העדפה יותר מכפי פי' התוס' כמובן, והדברים פשוטים מאד ואין דבר נסתר בדבריו כי הכל מבואר היטב בדבריו כאן:
והנה ראיתי בפ"י שהבין בדברי התוס' דהכא דלהכי הביאו הירושלמי להראות דהתלמודא דידן לית לי' האי דירושלמי מדאמרינן בגמ' דידן השוה כבודן לכבוד המקום ועפי"ז נתקשה בתוס' לקמן דל"ב ע"א ד"ה אורו וכו' שהביאו בסוף דבריהם שם ראי' לתלמודא דידן מאותו הירושלמי יעו"ש, ולענ"ד מעולם לא כוונו בכאן בהבאתם דברי הירושלמי דחולק על גמרא דידן דגם בגמ' דידן לא נאמר השוה הכתוב כיבוד אב ואם וכבוד המקום דיהא משמע מזה רק שוה ולא יותר אחד על שני אמנם נאמר בברייתא השוה הכתוב כבוד וכו' לכבוד המקום וכוונת התנא רק לאמר דהקב"ה הרבה כ"כ בכבודן עד שהשוה אותן לכבוד המקום ולא הפחית בכבודן מכבודו אבל בוודאי זה לא יכחיש דרש הירושלמי דעוד העדיף בכבודן מבכבודו וכמר אמר חדא ומר אמר חדא הוא ופשוט הוא:
דף לב:
תוס' ד"ה מאי שנא דפלגינהו וכו' ועוד מוסיף ר"י וכו' נ"ל דהוספת ר"י שייך רק לפיר"ת דאשמאי היינו בור אבל לפי' רש"י שפיר י"ל דר"י הגלילי ואיסי פליגי בזקן רשע דרי"ה סבר אפילו בור ואיסי מוסיף אפילו רשע:
ועיין במהרש"א על קושית התוס' וא"ת וכו' שהניח קושיתו בוי"ל בדוחק, ונ"ל דכוונת תירוצו דלעולם גם להתוס' להכי לא תקשי להו לרבנן משום דשפיר יש לתרץ כמו שתירץ הרא"ש דאי לא הוה כתיב שיבה רק זקן הו"א זקני השוק אמנם לר"י הגלילי לא סגי להו לתרץ כן משום דאכתי יקשה על הא דקאמר הגמ' בטעמא דרי"ה דאי ס"ד כדקאמר ת"ק מ"ש דפלגינהו רחמנא למימר דהאי לאו האי וכו' דהא גם לדידי' קשה כן כי אמת דחכמה לא צריכי שיבה אבל שיבה צריכי לחכמה אמנם לפי מאי דמסקי בשם ר"י דזקן וחכם אף שאינו מופלג ויניק כשהוא מופלג בחכמה ניחא שפיר דהאי לאו האי והאי לאו האי. ומעתה לפי תירוץ הר"י הא דאיצטריך שיבה לרי"ה יש לפרש בשתי פנים או כמו שמתרצין לרבנן דאי לאו שיבה הו"א זקני השוק או נאמר דאי לאו שיבה הו"א יניק ומופלג אין אבל שיבה חכם ואינו מופלג לא, אבל לרבנן אין לתרץ רק כמו שתירץ הרא"ש דאי לאו שיבה הו"א זקני השוק ומיושב שפיר קושית המהרש"א הא דלא הזכירו בקושיתם גם לרבנן כיון דזה הי' פשוט בעיניהם לומר כן כתירוץ הרא"ש אך קשה להו דלרי"ה א"ל כן כמשכ"ל אם לא שנפרש כמו שפי' הר"י והרא"ש והתוס' בחדא שיטתא קיימי והא דכתב הרא"ש ועוד נראה דבין לרבנן בין לרי"ה וכו' לא תירוץ שני הוא כמו שמובן לכאורה אך מוסיף הוא על תירוצו דע"כ מוכרחים עוד לומר כן דאל"כ גם לפי תירוצו אכתי יקשה לרי"ה כמו שפירשתי בשיטת התוס', והנה אף שקושית המהרש"א מתורצת שפיר עכ"ז לכוון כן בדברי התוס' דחוק הוא משום דלפי הנ"ל לא הו"ל להתוס' להזכיר כלל תירוצם וי"ל וכו' ולסתור אח"כ במש"כ ומיהו קשה וכו' כיון דתירוץ זה כבר ניסתר גם אליבא דרבנן ולכן כתב המהרש"א די"ל בדוחק:
דף לג.
רש"י ד"ה זמן חיובי' בארבע זמותי' כדלקמן ע"ב, כתב הרש"ש דהמציין שציין ברש"י ע"ב לא דק כי פשוט דכוונת רש"י להא דהביא בסמוך תנא איזהו קימה וכו'. ולדעתי אחמכ"ת הוא לא דק כי מלשון רש"י שכתב אמותיו ולא אמות היינו ד' אמות בין מלפני' ובין מלאחרי' משמע. וזה אינו מוכח מהאי תנא איזהו קימה אך ע"ב דלמידין זה מן והביטו אחרי משה וגם ממש"כ כדלקמן ולא כתב כדלקמיה מוכח להדיא כהמציין:
דף לה.
תוס' ד"ה משום כדפרישית וכו' צ"ל וכדפרישית בוא"ו ור"ל בתוס' הקודם שכתבו דהוה כמו מיעוטא דוקא הני חייבות וכו':
ד"ה ולרבי יוחנן בן ברוקא וכו' יש להבין מאי בעי בדבריהם כאן דלכאורה למותר הוא שכבר הקשו כן לעיל (דף ל"ד ע"ב) בתוס' ד"ה נשים יעו"ש, ונ"ל דיובן דבריהם לפי מש"כ המהרש"א לעיל בתוס' ד"ה ונילף מת"ת דלפי הנך שני תירוצי בתראי אין אנו צריכים לתירוץ התוס' בד"ה נשים וכו' כי בלאו תירוצם דשם שעשו צריכותא יש לתרץ קושיתם דשם דאי לאו דילפינן ממורא לא נוכל למילף ממזוזה כי מזוזה גופי' יותר הוה מקשינן לת"ת במה מצינו והיקש כי אף דסברת גברא בעי חיי מפקא מהיקשא כמש"כ התוס' לעיל בד"ה גברא וכו' אבל כשיש גם מה מצינו לא מפקא זהו קוטב דברי' יעו"ש, ולפי"ז ניחא דהוצרכו לומר כן להנך שני תירוצי בתראי דלעיל דאף מחמת קושייתם דלעיל אמאי לא קאמר דילפינן ממזוזה אין הכרח לעשות צריכותא במורא ומזוזה כמש"כ המהרש"א אבל כדי שלא יקשה ליהוי מורא ומזוזה שכה"כ ע"כ צ"ל דיש צריכותא כנ"ל:
ד"ה משום כפרה וכו' לכאורה גם לפי תירוצם עדיין קושייתם במקומה עומדת דהא הילפותא דהשוה הכתוב לכל עונשי אפילו במקום דלא כתיב בה עונש לנשים א"כ איך עביד הצריכותא כי שפיר יש למיליף שאר דיני ממון ומיתה מהא דהשוה אותם לאנשים לכל עונשים אף במקום דליכא הסברא משים כפרה היינו היכא דלא כתיב בה עונש, דשם לא תוכל לומר משום כפרה דאם לא נכתבה כ"ש דחס עליה טפי כקושית התוס', וראיתי בהג' הרש"ש שכבר התעורר בזה והניח בקושיא, אמנם לא קשה כלל דלפי' התוס' כן יהי' הצריכותא בגמ' דאי הוה אשמעינן הך קמייתא הוי אמרינן דהטעם משום כפרה כיון דחס רחמנא עלה ובאמת לא ילפינן מהאי קרא מכל חטאת האדם לכל עונשים רק היכא דכתיב בה בהדיא עונש וגם דינים לא הוי ידעינן מזה כדאמר הגמ' איש דבר משא ומתן אין וכו' אבל לבתר דהכתוב ריבה גם דינים מהקרא דוהמית איש או אשה כדתני דבי חזקיה א"כ חזינן דלא מטעם כפרה הוא ממילא שפיר אמר ר"י אמר רב דמקרא דמכל חטאת האדם מרבינן דהשווה אותם הכתוב לכל עונשים אף היכא דלית בהו טעם כפרה וברור הוא:
ומעתה נאמר דלשיטת התוס' אין אנו צריכין לדחוקי ולפרש בהא דהביא הגמ' בכאן הני תרי ילפותות דבי רבי אליעזר ודבי חזקיה משום איידי כפרש"י אך הסוגיא אתיא שפיר בפשיטות דאי לאו האי צריכותא דעביד הגמ' מנלן הא דאמר במתניתין דכל מצות ל"ת נשים חייבות אף במקום דלא כתיב בה בהדיא עונש ונכון הוא בעזה"י:
(ע"ב) תוס' ד"ה איש וכו', המפרשים הקשו למה הוצרכו לומר משום דאיתקש עבד לאשה הא מפורש במתניתין כאן דאשה חייבת במצות גם הרש"ש כתב דאינו יודע לפרשם, ולענ"ד נראה בביאור דבריהם בפשיטות דמעולם לא כוונו להוכיח דיש חיוב מצות באשה אך קשה להו דמשמע מהא דקאמר הגמ' אשה לא משמע דההורגן אינו חייב כלום ובאמת אינו כן ואף בלא ריבויי דקרא ג"כ הי' חייב לפחות שלשים כסף ולא תגרע מעבד ולפי"ז כשסיימו בדבריהם אלא הכי קאמר אינה חייבת כ"כ כמו איש חסר מ' וצ"ל אינה מחייבת ותו לא מידי וברור הוא:
דף לו.
גמרא איבעיא להו ר"א לקולא פליג וכו' נ"ל בכוונת האיבעיא כיון דמצינו סתם משנה במס' ערלה הובא לקמן (דל"ח ע"ב) דחדש אסור מן התורה בכל מקום ע"כ איבעיא להו כמאן סתם רבי התם אי כת"ק דהכא או כיחידאי ור"א היא, וע"כ צ"ל כן דאל"כ מאי דחוק הגמ' לומר לת"ק דערלה הלכתא וע"כ דקאי רק על ערלה לחוד וכלאים מד"ס הוא ואמאי לא נאמר דלת"ק כלאים וערלה שניהם מדאורייתא וכדאמר רשב"י מק"ו לקמן בדף השני ע"א, בשלמא אי אמרינן דת"ק לקולא ניחא דלא מצינן למימר כן דא"כ אמאי פליג אחדש אמנם אי אמרינן לאידך גיסא דת"ק לחומרא דכ"ש חדש א"כ שפיר י"ל דסבר כרשב"י ולפי מה שפירשתי ניחא כמובן:
דף מב.
תוס' ד"ה יתומים שבאו וכו', עיין במהרש"א שהביא לשון התוס' מהשולח דלאו לגמרי מדמה להו וכו' רצונו בזה דאל"כ איך ילפינן כלל מחלוקת הארץ לענין לחוב ע"מ לזכות לעיל ברב גידל אמר רב אע"כ דלאו לכל דבר אמרינן דשאני התם שהי' עפ"י הדיבור, אמנם יש להבין מנ"ל להתוס' לחלק כן ולומר דלענין מחאה אמרינן דעפ"י הדיבור שאני ולשאר דברים לא אמרינן כן, גם לשונם בסוף דבריהם ועוד משם לא משמע שאם האחד הי' מוחה וכו' האי לשון ועוד אינו מדוקדק דלכאורה משמע דבאו לתרץ תירוץ שני על קושייתם מיבמות ובאמת הא מעולם לא הקשו מיבמות לענין מוחה, והנ"ל בשיעור דבריהם דמעיקרא הביאו מה שר"ת מדקדק מלשון הגמ' יתומים שבאו דדוקא באו אבל אם אחד מוחה לא, ולפי דקדוקו של הר"ת כמו"כ יש להוכיח אם יש בין היתומים קטן ביותר שאין בו דעת לישאל הכי נמי דאין להעמיד אפוטרופוס דמ"ש ממוחה דאם אמרינן דבאו בגמ' דוקא והוא מטעם דבעינן הסכם כולם ובקטן ביותר הא אנן לא ידעינן דעתו אולי הי' מוחה ואף שהוא ספק וספק כוודאי, ואין לדחות זה כיון דהא דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו וכו' יליף זאת מחלוקת הארץ כמבואר בפנ"י יעו"ש ובחלוקת הארץ הא הי' גם יונקי שדים, ע"ז אמרו דלא קשה דכלפי שמיא ליכא ספיקא ושאני, עפ"י הדיבור אמנם לדידן אין חילוק בין ספק לודאי, אך אכתי יקשה מיבמות גבי כהן שמת וכו' ושמא י"ל דהתם וכו' ר"ל דגם משם לא קשה וא"כ דקדוק ר"ת קאי אדוכתי' דבאו דוקא בהסכמתם ודאית, אמנם אם יש קטן ביותר אין להעמיד אפוטרופוס משום ספק אולי הי' מוחה, וע"ז מסיימי ועוד משם לא משמע וכו' ר"ל חזרו מדבריהם דלעיל דיש לקיים דקדוקו של ר"ת דלשון באו מורה רק על מי שיש בידו לבוא ולא בא והיינו מוחה אבל קטן ביותר לא איכפת לן כמו בחלוקת הארץ ואין אנו צריכים עוד לומר דעפ"י הדיבור שאני כתירוצם לעיל, וגם ביבמות אתי שפיר בלתי תירוצם דלעיל, כן הוא ברור הסבר כוונתם וכן מוכיחין דבריהם בגיטין יעו"ש:
דף מג:
תוס' ד"ה תנן התם וכו', עיין במהרש"א בד"ה ודע עד ובהכי מוכח הא דקתני וכו' הנה מה שהוכיח ממאמר לכאורה דברי' תמוהין דהא אנן קיימינן השתא אליבא דריש לקיש ולדידי' המתניתין דמאמר אתי' רק כר' יהודה ולא כרבנן ור"י סובר גם בגירושין אביה ולא היא כדמסיק בסוף שמעתתי' אמר לך ר"ל הא מני ר' יהודה היא. ויש ליישב דברי' דהוכחתו מהו"א דגמ' דמותיב לר"י בר' חנינא ממאמר ולא קא קשיא לי' להמקשן לר"ל משום דאכתי לא ידע מסיפא דקתני מה שאין כן בקידושין עד לבסוף כדקאמר הכי נמי מסתברא וכו' פריך לי' אלא נימא תהוי תיובתא דר"ל וכו' [ונ"ל דמשו"ה נמחק בתחילה תיבת אילו משא"כ בקידושין] ולפי"ז הוכיח המהרש"א אף דהמקשן לא ידע מהסיפא אכתי יקשה לר"ל מרישא גופי' דקטנה אלא מדעת אביה אלא ע"כ גם לר"ל אליבא דרבנן בקידושין נערה דוקא ולא קטנה כנ"ל בכוונתו:
דף מד.
תוס' ד"ה כמן ימא לטיגני נ"ל הא דמיאנו בעלי התוס' בפרש"י משום דלפרש"י לא אתי שפיר תשובת ר' זירא כמן ימא לטיגני נגד שאלת ר' אסי אם ר' אבין בר סמכא הוא, הוא שאל ממנו אם איש מהימן הוא והשיב דהי' תיכף ולא הי' שהות בינתים לשכוח. מה תשובה היא על שאלתו אבל לפירושם ניחא כמובן:
(ע"ב) ד"ה אלא עיין במהרש"א בפירוש דבריהם אך מה שכתב בסוף דברי' לתרץ קושיתו השלישית שהקשה למה לא נאמר כה"ג גם לעולא לפי' ר"י דמוקי מתני' וכו' לכאורה אין לדברי' הבנה ועדיין הקושי' במקומה עומדת, וראיתי בפנ"י שתמה על דברי המהרש"א הללו וכתב שאין טעם לדברי' יעו"ש, אמנם נ"ל דדברי המהרש"א מבוררין עפ"י סברא נכונה דבשלמא לשמואל שפיר י"ל דבשידך בעי גט ומיאון ובלא שידך בעי עכ"פ מיאון דלא אתי לאחלופי ביתומה שהשיאה אחיה ואמה אבל לעולא לפר"י דמיירי בלא שידך ולא בעי מיאון א"כ חזינן דלא גזרינן אטו יתומה א"כ בודאי אין סברא לומר דבשידך גזרינן יותר אטו יתומה כי מאי נ"מ וברור הוא והבנתי כן מדברי הריטב"א:
דף מו.
תוס' ד"ה בין היא בין אביה יכולין לעכב וכו', החילוק בין פי' התוס' לפרש"י בפירוש הגמ' נ"ל דלפי' התוס' האי איתמר קטנה וכו' דמיא לאיתמר קטנה שנתקדשה וכו' דלעיל בדף הקודם במימרא דשמואל והתם מיירי בין שידע אביה מקבלת קידושיה אך לא אמר לה צאי וקבלי קידושיך או שלא ידע כלל עת קבלת קידושיה כמו שפרש"י שם לא אמר לה אביה לקבלם ולא ידע וכו' וכוונתו או או יעו"ש, וכמו"כ באיתמר דהכא מיירי כמו התם ע"כ הקשו קושייתם. ולפרש"י האי דהכא מיירי רק באופן דלא ידע ולא שמע כלל מקבלת קידושיה ע"כ היא יכולה לחזור בעוד שלא שמע וגם אביה יכול לחזור תיכף כשישמע אבל אם שתק כששמע אין יכול לעכב אח"כ כמובן וכן פי' ר"י הזקן כפרש"י, ואין להקשות לשיטת התוס' דהני תרי מימרא בגוונא חדא מיירי א"כ מאי האי דאמר שמואל לעיל וכן רב גופי' דבעי גט ומיאון הא כאן אמר רב דהיא יכולה לעכב משמע דבמיאון לחוד סגי, לא קשה כלל דכאן מיירי דהיא אינה רוצה להיות עמו והוא רוצה והאי דלעיל כשהיא רוצה אך הוא אינו רוצה ולהכי בעי גט וגם מיאון משום חשש שמא לא נתרצה כדלעיל וברור הוא:
אך זאת לכאורה קשה בתוס' דלעיל ד"ה אלא דקידשה נפשה וכו' וא"ת לשמואל מי ניחא וכו', ולשיטת התוס' דכאן אין מקום להאי וא"ת לפי מה שבררנו בשיטתם דהא לשמואל שפיר ניחא משום די"ל דהמתניתין דיבמות דקתני או מיאנו מיירי דהוא רוצה והיא אינה רוצה ולהכי סגי במיאון לחודא כמו בהאי מימרא דרב הכא, אמנם י"ל דקושית התוס' התם אזלי לפי שיטת רש"י כאן וא"ל הא גם לשיטת רש"י י"ל דלשמואל ניחא משום די"ל דהא דקתני ביבמות או מיאנו מיירי בכגון דלא שמע אביה מקבלת קידושיה וסגי במיאון לחודא י"ל דבאופן זה לא שייך הלשון מיאון רק לשון עכבה כמו דקתני הכא בין היא ובין אביה יכולין לעכב כיון דלא חל שום קידושין כנ"ל ברור לאחר העיון בסוגיא זו:
דף נד.
בתוס' ד"ה אימא ר' יהודה עיין במהרש"א שהקשה אמאי לא פריך הגמ' גם לר' יוחנן מכל הני דפריך על רב דהא הכא לר"י אכתי לא אסיק אדעתיה הא דמסיק לקמן לבר פדא וכו' יעו"ש, נ"ל הא דפסיקא לי' להמהרש"א דאכתי לא אסיק אדעתי' דמוכח כן מפירכת רב על ר"י דאמר חזרני על כל הצדדים של ר"מ וכו' ואם נאמר דכבר אסיק אדעתי' כמו דמסיק לקמן לבר פדא א"כ לאו פרכא הוא כלל דהא גם לר' יוחנן בשוגג מתחלל היכא דהוא כמו אכילה והא דפירש רש"י לעיל בדברי ר' יוחנן כמו דמסיק הגמ' לבר פדא פירש כן לפי המסקנא, והנה המהרש"א הניח הקושיא בוי"ל ונ"ל בכוונתו משום די"ל להיפך דע"כ גם רב ידע בדברי ר"י כמו דמסיק לבר פדא דאל"כ עדיפא הוה לי' לרב למיפרך על ר' יוחנן וכי מאחר דאין מתחלל קרבן במאי מחייב כמו דפריך לקמן לבר פדא לפי ההו"א אלא ע"כ הא דקאמר רב חזרנו על כל הצדדים של ר"מ וכו' הכוונה דגם זה לא מצינו דהוצאה לחוד בשוגג אין מתחלל כיון דאין חילוק בין שוגג למזיד וכמו במזיד אף בהוצאה לחוד מתחלל כמו"כ בשוגג כנ"ל, וראיתי בהג' הרש"ש שכתב על קושית המהרש"א דאישתמיט לי' פרש"י לעיל בדברי ר' יוחנן, מזה נראה דלא נחית לעומק כוונתו ולו הבין כמוש"כ לא הי' כותב כן:
(ע"ב) בד"ה קרבן מי מחייב וכו', ראיתי בס' עצמות יוסף נדחק בפירוש דבריהם והניח בלא ביאור, ונ"ל בכוונתם דקשה להו הא היכא דאכל ויש כילוי קרנא בוודאי מתחלל ממילא א"כ שפיר שייך חיוב קרבן ומאי פריך קרבן מי מחייב ולא ניחא לי' עד דאתא רבין ופירש דבר פדא אמר בלשון אחר דהא אף כמו שאמר עולא ניחא ע"ז תירצו דלא הי' חייב בהוצאה וכו' כוונתם ממאי דאמר עולא בלשון בר פדא ולא אמרו בשוגג מתחלל והוא כפרש"י כלומר לא כתיב בתורה מתחלל אלא שצריך קרבן א"כ מזה מוכח דגם בהוצאה לחוד דאין מתחלל ממילא עכ"ז חייב קרבן דאם כוונתו על אכילה איך אמר ולא אמרו בשוגג מתחלל כיון דממילא מתחלל ושפיר פריך קרבן מי מחייב ולפי מה שפירש רבין משמי' דבר פדא ניחא דבאמת לא מחייב קרבן אלא באכילה דממילא מתחלל כנ"ל ודו"ק:
דף נו:
תוס' ד"ה מנין שלא יצבע בו וכו' נ"ל הא דמיאנו בפרש"י מדמסיק בברייתא לרבות את כולם ולפירש"י לא אתי שפיר כמובן:
תוספות ד"ה המקדש בערלה אינה מקודשת, הנה המל"מ ר"פ ה' מה' אישות נסתפק על הא דכתב הרמב"ם המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת מאיזה טעם הוא אי משום דאינו נותן לה כלום או משום דהוא נהנה מאיסורי הנאה דבקידושין משעבד אותה לו ויש לו הנאה בזה, ונ"מ בין ב' הטעמים אם מקדש אשה חולה שיש בה סכנה דהיא מותרת ליהנות א"כ לטעם ראשון מקודשת ולטעם ב' אינה מקודשת משום דהוא נהנה יעו"ש כל הענין, ולכאורה יש להביא ראי' לטעם ראשון מתוס' הנ"ל שכתבו וי"ל בכאן מיירי דליכא שוה פרוטה אלא כדרך הנאתו [והתירוץ השני כבר דחה השער המלך יעו"ש] א"כ לתירוץ התוס' מוכח דאין אנו חוששין להנאת המקדש דאל"כ אמאי צריך התוס' לדחוק דליכא שוה פרוטה, אמנם באמת לא די דאין ראי' מתוס' הנ"ל לטעם הראשון אדרבה יש ראי' להיפך לטעם השני של המל"מ, דלכאורה יש להקשות על תירוץ התוס' לשמואל דאמר לעיל (דף י"ב ע"א) קידשה בתמרה אפילו עומד כור יר בדינר מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי א"כ מאי ורץ התוס' דבשלא כדרך הנאתן ליכא שו"פ מ"מ הא חיישינן שמא שו"פ במדי ואין לתרץ הא בקידושי ודאי והא בקידושי ספק כדמשני הגמ' לעיל (דף הנ"ל) על הא דפריך הגמ' על שמואל מב"ה בפרוטה ובשו"פ, דהא במתניתין תני גם כלאי הכרם בתוך שאר איסורי הנאה וכלאי הכרם הא לוקין אף שלא כדרך הנאתן כדאמר אביי בפסחים (דף כ"ד) משום דלא כתיב בי' אכילה א"כ אם תאמר דהא דקתני במתני' אינו מקודשת הוא רק מספק יקשה איך כולל המתניתין כל הני איסורי הנאה עם כלאי הכרם בחד בבא הא לא דמיא להדדי דבכלאי הכרם אפילו מספק אינה מקודשת דליכא למימר שמא שו"פ במדי דהא לוקין עליו אף שלא כדרך הנאתן ויותר יקשה על הרמב"ם דארכבה אתרי רכשי בפ"ה מה' יסודי התורה פסק בכל מתרפאין חוץ מבשר וחלב וכלאי הכרם ובפ"ב מה' אישות פסק כשמואל דחוששין שמא שו"פ במדי א"כ לדידי' קשה קושית התוס' ולא שייך תירוצם כנ"ל, מכאן מוכח דההכרח לומר להרמב"ם כהטעם השני של המל"מ א"כ מעיקרא לא קשה קושית התוס' הנ"ל דאף דשרי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתן מ"מ הא הוא נהנה מאיה"נ בעוד שהוא בעין, וגם על התוס' לא קשה דהנה לכאורה יש להבין טעם השני של המל"מ מאי איכפת לן דעבר עבירה ונהנה מאסה"נ מ"מ הקידושין אין מן הדין ליבטל עבור זה, אך י"ל משום דקיי"ל כרבא דאמר בתמורה כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, א"כ קושית התוס' הוא אך לאביי אבל לרבא לא קשה כלל כנ"ל, והרמב"ם ז"ל פסק כרבא כמש"כ הה"מ בפ' א' מה' גזילה: