יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת נדרים
דף ב:
בר"ן בד"ה וכל היכא דפתח בה לא מפרש וכו', הנה רבים מתקשים בביאור דבריו כאן עד שבדפוסים אחרים נמצא מוגה במקום הו"ל כתיב לא הו"ל, ובאמת בחנם נתקשו בזה דכוונתו פשוט במש"כ דאי ליכא קפידא במילתא רצונו לומר דאם הי' מתרץ הפירכא בדבר שלא שייך לומר אלא בענין זה וכמו שמתרץ בסוף, איידי דאתיין מדרשא מפרש להון ברישא והנה דודאי תירוץ כזה לא שייך אלא במילתא זו, אמנם השתא שמתרץ ההוא דסליק מיניה וכו' א"כ לפי"ז הנחה כוללת היא וצ"ל בכ"מ כן כיון דבמילתא ליכא שום קפידא לגופא לזאת פריך שפיר הו"ל לתנא למתנינהו לכולהו בחדא גוונא דמ"ש הכא מבכל מקום, וזאת לא עלה על דעת המקשן אכתי במש"כ הר"ן לקמן (דף ג' ע"א) בד"ה אלא לאו וכו' משום ותבחר לשון ערומים עכ"ל, כנ"ל ברור ופשוט הוא ומדוייק מאד דברי הר"ן כי לפי טעותם בביאור דבריו הי' צריך להיות בר"ן דאי לאו דוקא אמנם לא כתב כן אך כתב דאי ליכא קפידא וכו' וזאת מורה הכוונה כמו שכתבתי:
דף נא:
בגמרא דילמא פלטי' דג גדול ובלעי' דג קטן עיין במהרש"א בח"א שהניח קושיתו בוי"ל, והנה לכוון בכאן כוונת תירוצו נקדים מה שלכאורה יש לדקדק מה שמדייק המהרש"א בקושיתו דוקא לפי המדרש וטעמו, הלא לכאורה מצודת קושיתו פרוסה גם לפי הגמרא דמשמעות דגה דג קטן הוא, ואם נאמר משום דבמדרש מפורש דבכוונה עשה כן הקב"ה כדי שיתן לב להתפלל, אמנם בגמרא יש לפרש שכן הי' מקרה דפלטי' דג גדול ובלעי' דג קטן כמו"כ הי' עוד מקרה בפעם שני פלטי' דג קטן ובלעי' דג גדול, אמנם לפי"ז לא יובן באמת מדוע לא ירצה הגמ' לומר כהמדרש הלא עדיפא לומר לן דבכוונה הי' זאת ולא במקרה כמובן ובפרט שמשמעות הקרא מוכח כהמדרש מדכתיב ממעי הדגה ולא במעי הדגה משמע דזה הי' הגרם של תפילת יונה (ובוודאי שזהו כוונת המדרש), ועוד הלא המהרש"א בעצמו השוה בזה הגמ' עם המדרש בד"ה והוא מבואר במדרש, וכן בד"ה ומה"ט נמי הי' בתחילה בגדול וכו' ואין נ"מ בינם רק במשמעות דגה להגמ' דגה דג קטן ולהמדרש ד"נ א"כ הו"ל להמהרש"א למסתם קושיתו ולא לפרוט דוקא להמדרש, גם יש לדקדק בגמרא גופי' דקאמר דילמא פלטי' וכו' מלשון דילמא משמע דבמסקנא לא קאי הכי ובאמת לכאורה גם לפי המסקנא דדגה משמע בין גדולים ובין קטנים ג"כ ע"כ צ"ל כן דפלטי' ד"ג ובלעי' ד"ק דאל"כ מאי משנה הקרא מלשון דג לדגה אמנם כאשר נתרץ עיקר קושית המהרש"א ממילא יתורץ גם הנ"ל:
והנלענ"ד לומר דכאשר נדייק בשינוי הלשון אשר במדרש מבגמרא נבין דאין כוונת המדרש דפלטי' זכר ובלעי' נקבה, כי הלשון והקיאו לתוך פיה של נקבה משמע דהזכר בלעי' לדג הנקבה גופי' ובבליעתו את הנקבה הקיאו ליונה לתוך פיה של נקבה ולפי"ז יונה הי' במעי שניהם זכר ונקבה, והנה המדרש אזיל ע"כ לפי מסקנת הגמ' דהא גם לפי המדרש דדגה היינו נקבה יקשה ג"כ קושית הגמרא מהמקרא והדגה אשר ביאור וכו' אלא ע"כ דדגה בין זכר ובין נקבה הוא, ומעתה סרה קושית המהרש"א מהמדרש כי שפיר אמר ד' לדג לפלוט את יונה אל היבשה כמובן:
אמנם כל זה אין לומר כן רק אם נחזיק כפי מסקנת הגמ' דדגה תרתי משמע גדולים וקטנים או להמדרש זכרים ונקבות, אולם להקס"ד בגמ' דדגה רק קטנים משמע אין מקום עוד לפרש כהמדרש דהקיאו לתוך פיה וכמו שפירשתי הכוונה, דלפי"ז לא יוכשר הלשון לומר ויתפלל יונה ממעי הדגה דהא יונה הי' גם במעי הדג, ע"כ הי' ההכרח להגמרא לומר לא כלשון המדרש רק דילמא פלטי' דג גדול ובלעי' דג קטן ובמעי דגה לחוד הי' יונה, ובאמת ע"כ לפי הקס"ד הי' המעשה במקרה ולא בכוונה דאל"כ יקשה קושית המהרש"א, לכן שפיר אמר הגמ' בלשון דילמא, דעוד לא ניחא כ"כ לומר דהמעשה הי' במקרה דאם שלא בכוונה נעשה זאת מאי קא משמע לן הקרא בזה דבלעי' ואח"כ פלטי' וגם להכי מקשה המהרש"א רק לפי המדרש כי לפי הקס"ד דגמ' לא שייך כלל קושית המהרש"א כמו שכ"ל, ובמסקנא הא לא הוזכר מזה מאומה בגמ' איך הי' המעשה, אמנם באמת לפי המסקנא דדגה תרתי משמע יותר ניחא גם להגמ' כמאמר המדרש דהדג בלעי להרגה ויונה הי' במעי שניהם ואין חילוק בין הגמ' להמדרש בפירוש המקרא כלל רק במה שבגמ' דגה משמע גדולים וקטנים ולהמדרש זו"נ ותו לא מידי:
ולפי מה שכתבתי דברי הגמ' אין מובן בלתי דברי המדרש כי הלשון דילמא קשה וגם דברי המדרש אין מובן בלתי הגמ' מפאת קושית המהרש"א וחדא מגלה על חברתא כנ"ל כוונת המהרש"א בתירוצו, אחר כמה ימים מצאתי במדרש יונה המחובר לספר סבוב ר' פתחיה וז"ל ופלטו תשע מאות וששים וחמשה פרסאות ליבשה שנאמר ויאמר ד' לדג מלמד שזימן הקב"ה דג גדול מכולן לבלוע ליונה ולדגה וכו' עכ"ל וזהו ממש כמושכ"ל ותה"ל שכוונתי לדבר אמת:
דף נז:
בגמרא אלא מן הדא דתניא ר' שמעון וכו' אבל לאכילה בנותן טעם, והנה הסוגיא זו כולה מוקשה לכאורה, א' מנ"ל להגמ' דאיירי לענין גידולין וכבר הרגיש בזה התיו"ט, ב' קושית התיו"ט למאי הדר ותני השביעית אוסרת כל שהוא הלא משנה יתירה היא, ומה שרצה התיו"ט לתרץ חדא קושיא בחברתא דממשנה יתירה למד הגמ' דמיירי לענין גידולין יעו"ש, מתמה אנכי מאד על פה קדוש יאמר כן, דא"כ לאיזה צורך הביא הגמרא הברייתא דר"ש הלא ממשנה גופא הוא עיקר הראי', ג' קשה תמיהת הר"ש בסוף פ"ז משביעית וז"ל וזהו תימה דשלא במינה לא יתכן בגידולין עכ"ל יעו"ש, ומה שמתרץ התיו"ט ע"ז דחוק הוא למאד כנראה להמעיין, ד' קשה לי לשיטת הר"ן לעיל (דף נ"ב ע"א) בסוגיא דדבר שיש לו מתירין יעו"ש דמחדש דהיתר בהיתר ממש אף בשאינו מינו לא בטל א"כ קשה מאד בשביעית דיש לו היתר עכשיו אמאי בטל בשאינו מינו, והנה קושיא זו מצאתי אח"כ בשער המלך פט"ו מה' מאכא"ס, אמנם מה שמתרץ דהר"ן לא קאמר אלא כשההיתר שיש לו עכשיו כן יהי' מותר לעולם משא"כ הכא בשביעית שההיתר יחזור לאיסורו יעו"ש, ולענ"ד לא נראה כלל לומר כן דהא לענין מינו אמרינן דלא בטל בשביעית אף דיחזור לאיסורו, ולחלק בזה בין מינו לשא"מ בוודאי אין סברא כלל:
והנה לתרץ כל הקושיות הנ"ל נבאר מקודם דברי הר"ן בסוגיא זו בד"ה אמר להם אף הם לא אמרו וכו' עד סוף דבריו עד ואיכא נוסחו דגרסי אף אני לא אמרתי וכו' יעו"ש כי לכאורה פי' הר"ן לאיכא נוסחי פי' זר הוא כי עדיפא הו"ל לפרש לגירסא זו דר"ש פליג עלי' דכן. משמע הלשון וה"ק מאי תקשי לי משביעית הלא באמת גם בשביעית איני אומר כוותייכו, ואם נאמר דמלשון אני דחוק הר"ן לומר כן וכמו שבאמת הגר"א מווילנא בהגהותיו מחק תיבת אני, מ"מ קשה לפירושו אי' נרמז במתניתין דלא אמר אלא לביעור ותמוה הוא מאד זאת:
אמנם לאחר העיון נלע"ד דשפיר נרמז במתניתן דלא אמרו אלא לביעור דמה שאמור במתניתין השביעית אוסרת כ"ש במינה, אין הכוונה לחלק בין מינו לאינו מינו כמו שעלה על דעת רבנן דפרכי לר"ש אך לר"ש כן הוא הכוונה דהמשנה מבארת בעצמה הא דאמרת דהשביעית אוסרת כ"ש לא אמרתי אלא באיסור התלוי אם הוא מאותו המין והיינו איסור ביעור דכל עוד שלא כלה לחיה מאותו המין דוקא בשדה אינו מחוייב לבער אבל באיסור שביעית שאינו תלוי במין היינו איסור אכילה הוא בנותן טעם. ולשון מינה האמור במתניתין יהי' כמו לשון המשנה שביעית פ"ט מ"ה יעו"ש, ומעתה לפי"ז מתורץ שפיר כל הקושיות הנ"ל דמה שהקשה התיו"ט מנ"ל להגמרא דמיירי בגידולין י"ל בפשיטות מדסתם המתניתין השביעית אוסרת כ"ש משמע גם בגידולין וכן נראה להדיא מדברי הר"ן בד"ה השביעית וכו' יעו"ש, ואין להקשות לפי"ז כמו שהקשיתי לתירוץ התיו"ט למ"ל להגמרא להביא הברייתא דר"ש דממתניתין לחודא הי' ראי' להיפוך דלא מיירי בגידולין דאל"כ יקשה קושית הר"ש איך שייך בגידולין שלב"מ, אמנם לפי מה שהר"ש מבאר המתניתין הכוונה דב"מ ושלב"מ הדרה לנו הראי' מדסתמה המתניתין מיירי גם בגידולין ושאר הקושיות מובן ממילא דמסולקים המה ויהי' הכל על נכון:
ולפי הנ"ל מה מאד יומתק דברי הר"ן אמר להם וכו' אוסרת כ"ש במינה וכו', אשר לכאורה תיבת במינה מיותרת היא בר"ן אמנם למש"כ מדוקדק הוא כי רצונו לומר דמה שר"ש מחלק בין ביעור לאכילה מבואר הוא שפיר במתניתין במה שמחלק בין מינו לאינו מינו כנ"ל ברור בע"ה:
דף ס.
בגמרא והתנן הטבל גידוליו וכו' הגרע"א בגה"ש הניח כאן בצ"ע הא טבל דשיל"מ הוא יעו"ש, ונ"ל לתרץ במה שמבואר בתרומות פ"א מ"י דאין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו וכו' ועוד איתא שם בפ"ד מ"א המפריש מקצת וכו' עד אבל לא למקום אחר כן הוא גירסת הרע"ב והראב"ד ולגירסת הרמב"ם ממקום אחר יעו"ש בתיו"ט, וגם זאת ידוע מש"כ הרשב"א והר"ן כמבואר בש"ע יור"ד סי' ק"ב דאם יש לו הפסד אף מקצת לא מיקרי יל"מ וגם אם יש לו טרחה ג"כ לא מיקרי יל"מ, והנה לפי הקדמות הנ"ל מתורץ קושית הגרע"א הנ"ל דהא כאן איירי המתני' באיסור אכילת עראי קודם אותו מירוח כמש"כ כאן הר"ן, א"כ איך יתרום אם מני' ובי' ורק על הטבל יתרום ולא על הגידולין יהי' מדבר שלא נגמר מלאכתו על דבר שנגמר מלאכתו, ואם גם על הגידולין יתרום ג"כ אינו רשאי דיהי' מדבר שלא נגמר על דבר שלא נגמר ואם יתרום ממקום אחר ע"כ רק על הטבל לחוד יתרום כי על הגידולין כל זמן שלא נתמרחו אין יכול לתרום עליהם ממקום אחר לא מדבר שנגמר מלאכתו ולא מדבר שלא נגמר מלאכתו א"כ כאשר ישארו הגידולין אינם מעושרים והטבל מעושר יהי' להם כדין המפריש מקצת תרומה ויכול להיות הפסד דלשיטת הרמב"ם אין יכול לתרום עליהם ממקום אחר, ולשיטת הראב"ד אין יכול להפריש מהם על מקום אחר, ובאופן כזה לא מיקרי יל"מ, אמנם מה שאמרו חז"ל דטבל מיקרי יל"מ היינו אם נתערב בפירות או תבואה מתוקנים ואף דשם ג"כ אינו יכול לעשר מיני' ובי' רק ממקום אחר מדמאי או מעציץ שאינו נקוב כמש"כ התוס' לעיל (דנ"ח ע"א), א"כ הלא תמיד יכול לעשר בין הוא בבית או לא רק אם יש לו פירות אחרים ואם אין לו פירות אחרים הלא באמת גם שם לא מקרי יל"מ כמבואר בר"ן בע"ז (דע"ג ע"ב) יעו"ש, אמנם בגידולין אין יכול לעשר רק אם הוא בבית וגם אם הוא בבית אין יכול לעשר על מקום אחר לשיטת הראב"ד כמשכ"ל וכזה לא מיקרי יל"מ כנ"ל נכון:
ובאופן אחר יש ליישב קושיא הנ"ל, דהנה התוס' בע"ז (דף הנ"ל) בד"ה טבל כתבו דלהכי צריכינן תרי טעמי במה שטבל לא בטל משום דהיכא דהבעלים אינם בעיר לא שייך הטעם דיל"מ, ואם הטבל טבול לתרומת מעשר לא שייך הטעם דכהיתרו כך איסורו ולהכי צריכי תרווייהו טעמי יעו"ש היטב, ולפי"ז היכא דגם שני הטעמים ליכא היינו בטבל טבול לתרומת מעשר והבעלים ליכא בבית בוודאי בטיל אם יש שיעור כדי ביטול, ולפי"ז שפיר עולה פירכת הגמ' בפשיטות כיון דהמתניתין מסתם סתומי טבל גידולי גידולין אסורין משמע אף היכא דליכא הני תרי טעמי מ"מ אסור, והנה טעם דכהיתרו כך איסורו בלא"ה לא שייך כאן משום דהכא הא איירי בדבר שאין זרעו כלה והטבל רק מדרבנן הוא ומדרבנן הא יש שיעור גם לתרומה אחד מחמשים וזה ברור לענ"ד בלתי שום פקפוק, וכה"ג תמצא בר"ן בע"ז בד"ה חוץ מטבל וכו' עד ד"ה והא דמסייעינן בגמ' לר' יוחנן וכו' דכיון דברייתא קתני טבל סתמא משמע בין יל"מ ובין אין לו מתירין עכ"ל יעו"ש וזהו ממש כמש"כ:
דף צא:
בסוף המס' ההוא גברא דהוה מהרזיק בביתא וכו', הנה רבים מתקשים בפירוש דברי התוס' שהביאו בשם הערוך אך כבר נמצא פתרון דבריהם בהגהות בעל הנוב"י יעו"ש אמנם לדידי הגמרא גופא אין מובן לכאורה, כי מאיזה טעם התיר רבא ההיא איתתא, ואי משום דארכוסי הוה מירכס וכפירוש הר"ן כדי שלא יראה קלונו א"כ לפי"ז ע"כ מיירי דהי' לו מקום להחבא שלא יראנו, א"כ גם אם לא עביד איסורא אמאי ערק ויותר טוב הי' לו להחבא ומאי הוכחה הוא דהוכיח רבא, והנה לפי הגהות הנוב"י אתי' שפיר גם זה אך פירוש רש"י אינו סובל פירושו:
ונראה לענ"ד לתרץ בטוב לשיטת התוס' ביבמות (דף כ"ד ע"ב) בד"ה אמר יעו"ש דהכריחו דהאי עובדא איירי דאמרה טמאה אני יעו"ש, ומעתה לפי הנחה זו עולה יפה פירוש הגמ' דלפי' התוס' משמיע לן רבא רבותא בהאי עובדא דלמשנה אחרונה דאינה נאמנת באמרה טמאה אני, לעולם אינה נאמנת אף כה"ג דהיתה סגורה בבית עם נואף והי' לנו לומר דנאמנת עכ"ז התיר רבא ההיא איתתא מטעם דאם איתא דעבד איסורא כו', והכוונה דגם כאן שייך הטעם ממשנה אחרונה דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ובאמת לא נטמאה, וגם מאי דהיתה מתיחדת עם ההוא גברא לאו משום דעבדה איסורא אך כדי לאמת את דבריה נגד בעלה כיון דבעלה ראה אותה ביחוד עם איש זר וגם היא בעצמה אומרת דנטמאת אמנם באמת מעולם לא נעשה איסור ומפני מה אמרינן כן מטעם ההוכחה שהוכיח רבא דאם איתא דבאמת עבד איסורא ולא הי' רצונה שיגרשנה ארכוסי הוה מירכס וכיון דערק מסתמא לא עביד איסורא, רצוני לומר כיון דגם השתא שייך לומר שמא עיניה נתנה באחר ובכוון ערק כדי שיסבור הבעל שבאמת עשו איסורא ע"כ אין לנו לאוסרה על בעלה מספק שאין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה או בעדים כמבואר בר"ן ובתוס' יבמות שם כנ"ל ברור:
אמנם כל הנ"ל לא כתבתי אלא לפי' רש"י ולשיטת התוס' ביבמות אבל לפי' הר"ן ולשיטת התוס' בכתובות אין לפרש רק כפירוש הערוך וכפי מה שהגיה בעל הנוב"י עיין בהגהותיו:
סליק מסכת נדרים.