אור ברסלב
יגיעות מרדכי חלק ב מסכת כתובות

יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל

מסכת כתובות

מסכת סוכה

דף ב.

אמר רב יוסף וכו' מפני מה אמרו בתולה נשאת וכו' עד סוף הגמ' אלא אי איתמר וכו', הנה כל המפרשים נתקשו במאמר ר"י גם פי' התוס' דחוק מאד כמובן, לכן גם אנכי אענה את חלקי אשר נלע"ד דהנה דקדקתי במתני' על הלשון שאם היה לו, וכו' היה משכים אמאי תפס לשון עבר, אך אמרתי משום דדינא דמתניתין לא שייך היכא דבתי דינין קבועין בכל יום כדמפורש בגמ' לקמן (דף ג' ע"א), ולפי"ז י"ל דמתחלה סבר ר"י ג"כ מאי דמסיק לבסוף ולא טעה אלא בזה דדייק זאת ממתניתין, וכן הוא פירושו מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי מאי קמ"ל בזה התנא כיון דלדידן דבתי דינין קבועין בכל יום לא נפקא לן מידי מזה לזאת מתרץ לפי ששנינו הגיע זמן ולא נישאו וכו' לכך שנינו בתולה נשאת ליום הרביעי וכו' וקשה ע"ז אמאי נקט דוקא ליום הרביעי הא לפי הטעם דמתניתין גם ביום א' כן הוא, אלא ע"כ צ"ל דמוכח מזה תקנת שקדו א"כ אם הגיע הזמן ביום א' בשבת ולא נישאו אינה אוכלת משלו ונ"מ גם לדידן דהא תקנת שקדו איתא גם לדידן דבתי דינין קבועין בכל יום, לזאת אמר אח"כ מריה דאברהם תלי תניא דמפרש טעמא היינו מתני' דהגיע זמן בדלא תניא דלא מפרש טעמא היינו מתניתין דידן דלא מפורש בה תקנת שקדו, אח"כ הבין ר"י בעצמו טעותו ואמר אלא אי איתמר הכי איתמר וכו' כלומר לא דשמואל תלה מתני' במתניתין אך מעצמו אמר כן ועכשיו ששנינו שקדו וכו':

ולפי' רש"י ז"ל נראה לי לפרש דעלה על דעת ר"י דשמואל מספקא ליה ושאל בדרך שאלה מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי אם הוא דוקא ולא ליום א' או ה"ה גם ליום א' כאשר משמע הטעם דמתני' והא דנקט ליום הרביעי לאו למעוטי יום א' אך תפס חדא מב' ימים ולא חש בזה משום טעות כיון דאין נ"מ לדינא, ואח"כ פשיט ליה לפי ששנינו הגיע זמן וכו' לכך שנינו בתולה נשאת ליום הרביעי פי' בדוקא, כי יש נ"מ לדינא לענין מזונות, לזאת מתמה ר"י תלי תניא דמפרש טעמא היינו מתניתין דידן דמפורש בה כדי שישכים, א"כ מספיק הטעם גם על יום א' בתניא דלא מפורש בה הטעם היינו מתניתין דהגיע זמן דלא מפורש הדין אם הגיע הזמן בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות, אשר תפשוט מהתם אמתניתין דהכא שיום רביעי דוקא, דבשלמא אי הוה תנא במתניתין דהגיע הזמן דאם הגיע הזמן ביום א' אינו מעלה לה מזונות והי' קשה לן מאיזה טעם הוא כן ותרצינן משום דאינה נשאת ביום א' מאיזה טעם שיהי', הי' מוכת מזה שפיר דיום הרביעי דמתני' דוקא, אבל השתא דלא מפורש בה כן, א"כ נוכל לומר דיום הרביעי לאו דוקא כמש"כ לעיל ואם הגיע הזמן ביום א' מעלה לה מזונות, ולפי"ז מדוייק שפיר הלשון ברש"י ד"ה אלא תלי וכו' והגיע זמן אין שום טעם מפורש בה, פי' עיקר הדין דאם הגיע הזמן בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות אשר מזאת נוכל לדקדק דאינה נשאת בא' בשבת ותפשוט אמתני' דהכא דרביעי דוקא כנלע"ד ועיין בשמ"ק דפי' דברי רש"י ז"ל בפירושים שונים:

(שם) ברש"י ד"ה תקנת חכמים וכו' מפרשי הש"ס דקדקו על רש"י מאי בא ללמד בזה, ונ"ל די"ל דנחית בזה לסברת הר"ן במה שמתרץ קושית הראשונים על מתניתין דפתח בתרתי בתולה ואלמנה וסיים בחדא וליתני נמי טעמא דאלמנה ביום חמישי משום שקדו אי נמי משום ברכה כדאיתא בגמ', וגם כי היכי דתני האי טעמא למעוטי שאר ימים ליתני נמי טעמא דשקדו למעוטי אחד בשבת כדאיתא בגמ', ועיין בתירוץ האחרון של הר"ן וז"ל עוד נראה דמשום שקדו וברכה לא הוו מתקני רבנן לעכובי מצוה דנשואין אלא משום טענת בתולים דמילתא דאיסורא הוא יעו"ש בכל דבריו וי"ל דלזה כיוון גם רש"י דעיקר התקנה היתה בשביל בתולה:

ובאופן אחר י"ל דהנה התוס' בד"ה נשאת הקשו אמאי לא קתני נושאין את הבתולה כמו האיש מקדש, וכוונתם ע"כ דעדיף לשנות כאן כמו בקידושין ולא איפכא התם כמו הכא משום כיון דהתנא דינא קתני מקדש בו ובשלוחו ע"כ שייך לשנות בלשון הכרח דאין רשאי לקדש רק בו או בשלוחו, א"כ כמו"כ הכא כיון דתקנת חכמים שתנשא רק ברביעי הו"ל לשנות נושאין כמו התם אמנם מלשון נשאת לא משמע כן, ולזה כוון רש"י אף דבאמת תקנת חכמים היא שתנשא דוקא ברביעי עכ"ז תני נשאת כמו שתירצו התוס' דאי הוי תני נושאין ה"א אפילו בע"כ משום דהתחלת מסכת הוא, אבל התם בקידושין אין לטעות כן דכבר תני בריש המסכת שאין האשה נקנית אלא לדעתה כנ"ל:

ולפי מש"כ באופן הראשון יש לכוון גם דיבור השני ברש"י שפעמים בשבת אבתולה קאי אשר לכאורה מיותר הוא כמו שדקדקו המפרשים, אמנם משום קושית הראשונים שהביא הר"ן הי' מקום לפרש במתניתין דהכי קאמר, אף שפעמים בשבת וכו' שאם היה לו ט"ב וכו ר"ל אף שמזה הטעם היה לה להנשא גם ביום א' אמנם תקנת חכמים בין בתולה בין באלמנה מטעם אחר שאינה שנויה במתניתין ולכאורה משמע כן הלשון שאם היה לו ט"ב היה משכים ולא קתני ישכים, וכדי דלא לטעות בזה להכי כתב רש"י אבתולה קאי ר"ל טעם על בתולה הוא, ואי משום קושית הראשונים הנ"ל י"ל כתירוצא הנ"ל בשם הר"ן:

בתוס' ד"ה ליום הרביעי וכו' נ"ל דכתבו כן כדי שלא תקשה מאי קמיבעיא ליה להגמרא לקמן (ד"ה ע"א) אי הבעילה ביום הרביעי כמו הנשואין או בליל חמישי, הא יש לפשוט ממתניתין גופי' דהבעילה דוקא בליל חמישי משום דחיישינן לאיקרורי דעתא, דאם לא כן אמאי תני דנשאת דוקא ביום לא משום דיוק הבעילה ולא משום הנישואין, לזאת כתבו דהנישואין דוקא משום דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא ע"כ קמיבעיא להגמרא שפיר על הבעילה, וממתניתין אין ראי' כי הא דקתני דנשאת דוקא ביום י"ל לא משום דיוק בעילה רק משום נישואין גופי' ונכון הוא:

(שם) בד"ה ותינשא באחד בשבת וכו' עיין במהרש"א ביאור על דברי התוס' אך דבריו גופי' צריכים ביאור, ונ"ל בהבנת דבריו דקשה ליה קושית מהרמ"ל דשתי קושיות התוס' קושיא אחת היא. שנית מאי קא קשיא להו הא י"ל דרב יוסף מתרץ המתניתין בחד מתרי טעמי משום שקדו, ובאמת גם בטעם משום ברכה מתורץ המתניתין דהא הני תרי טעמי לא מתני' בחד ברייתא רק הטעם משום שקדו מתני' בברייתא חדא הובא לקמן (דף ג' ע"ב) ומשום ברכה הובא הברייתא לקמן בגמרא (ד"ה ע"א) א"כ י"ל דר"י נקט חדא מינייהו, ג' ממשמעות לשון התוס' ועוד ל"ל וכו' משמע דאם לא קושיא השני' יש לתרץ קושיא הראשונה בלתי תירוץ הר"י, ד' יש לדקדק בלשון קושייתם השני' דקדקו להקשות רק על טעם דשקדו אשר לכאורה הו"ל להקשות יותר ל"ל תרי טעמי הא בחדא מינייהו סגי, ה' יש להבין תירוץ הר"י מאי עדיף לי' לר"י לומר הטעם דשקדו משום דמקרי עבריינא, וכי משום דלא מקרי עבריינא בטל הטעם משום ברכה הא מ"מ כיון דאמור טעם זה בברייתא בוודאי יש לתרץ בזה המתניתין, והנה אחרי דקדוקים הנ"ל אין יתור באריכות דברי המהרש"א, ולהבנתו פתרון דברי התוס' כן יהי' מתחילה הקשו כיון דשני טעמים הללו בשני ברייתות נישנו א"כ מאי עדיף לי' לר"י לומר הטעם דשקדו מטעם ברכה, ואם נתרץ זה דבאמת לא עדיפא רק חדא מינייהו נקט עכ"פ יקשה לפי האמת על הך ברייתא דתני בה הטעם דשקדו ל"ל האי טעמא כלל דבשלמא טעמא דמתניתין משום טענת בתולים וטעמא דאידך ברייתא משום ברכה צריכי תרווייהו, דמשום טענת בתולים לחוד בלתי הטעם דברכה אף אם גם נאמר הטעם דשקדו אכתי תינשא ותבעל ביום רביעי, וגם אם נאמר הני תרי טעמי לחוד משום שקדו ומשום ברכה תינשא בה' ותבעל בששי משום דברכה דאדם עדיפא, אמנם בהני תרי טעמי משום ט"ב ומשום ברכה סגי אם כן קשה על הך ברייתא דתני משום שקדו ל"ל להאי טעמא כלל כמו שפריך הגמרא לקמן (ד"ה ע"א) באלמנה מאי איכא בין ברכה לשקדו וכוונת הפירכא שם ל"ל טעמא דברכה כמש"כ התוס' שם יעו"ש, ואין לתרץ קושיא השני' דבאמת פליגי הני תרי ברייתות אהדדי והך ברייתא הראשונה לא סבירא לה משום ברכה והנשואין והבעילה ביום ד', א"כ הדרא קושיא הראשונה לדוכתא מנ"ל לר"י לאוקמי המתניתין לא כברייתא דבר קפרא דוקא, ולפי"ז קושית התוס' בממ"נ אם הברייתות דלקמן פליגי יקשה קושייתם הראשונה על ר"י מנ"ל לאוקים המתניתין לא כברייתא דב"ק, ואם לא פליגי יקשה קושייתם השני' כמו שפריך הגמ' לקמן באלמנה, ע"ז תירצו התוס' דבאמת לא פליגי אמנם צריכי לן להאי טעמא דשקדו דמשום זה מקרי עבריינא ונ"מ לדינא אם הגיע זמנה ביום א' פטור ממזונות, והנה לפי תירוץ הר"י גם ברב יוסף לא צריכי לן לדחוקי ולומר דנקט חד מהני תרי טעמי כמו שאמרנו לעיל, אמנם מש"ה נקיט הטעם דשקדו מחמת דרוצה לומר ועכשיו ששנינו שקדו וכו' לפיכך חלה הוא וכו', ובהסבר הנ"ל אתיין כל דברי התוס' כהוגן, וזה מש"כ המהרש"א בד"ה והשתא עבריינא הוי ביום א' וכו' רצונו בזה לומר דזה לא קשה מדוע אמר ר"י ועכשיו ששנינו וכו' הגיע זמנה ביום א' דוקא הלא מטעם שקדו גם אם הגיע זמנה ביום ב' וג' אינו מעלה לה מזונות, י"ל כיון דגם משום טענת בתולים מקרי עבריינא כמו שהוכיחו התוס' בסוף דבריהם מלקמן באלמנה א"כ כל החידוש דידעינן מטעם שקדו רק אם הגיע זמנה ביום א', אבל שאר ימי השבוע יום ה' ויום ששי פטור משום ט"ב וכן יום ב' וג' פטור משום ט"ב וידעינן זאת ממה שאמר במשנה הטעם דט"ב, אבל יום א' אי לא הוי הטעם דשקדו היה מעלה לה מזונות, ומש"כ עוד המהרש"א בד"ה ומיהו לא הוי איצטריך וכו' רצונו דחוזר מדבריו הראשונים דאי אמרת דגם אם הגיע זמנה ביום ה' וששי פטור ממזונות משום ט"ב, א"כ מאי צריך לומר דשקדו שיהא טורח ג' ימים דהא ביום ב' ג' ה' ו' אם הגיע זמנה בד' ימים הללו גם בלתי שקדו פטור ממזונות מטעם ט"ב האמור במשנה, ור"י הלא בא רק לחדש מאי דלא ידעינן ממשנה אע"כ דלהכי נקיט שיהא טורח ג' ימים משום דקושטא הוא דצריך לטרוח ג' ימים ולהכי נקיט להו ר"י לאשמועינן דדוקא משום שקדו פטור ממזונות דעיכובא דידה הוא, אבל ביום ה' וששי מעלה לה מזונות אף דמטעם ט"ב מקרי ג"כ עבריינא עכ"ז מעלה לה מזונות משום דעיכובא דידיה הוא, ולא קשה לן מה שנקט ר"י רק יום א' דידעינן זאת ממילא דע"כ יום א' לאו דוקא וה"ה אם הגיע זמנה ביום ב' וג' כיון דשנינו שיהא טורח בסעודה ג' ימים כמש"כ כנ"ל ברור בפירוש דברי המהרש"א, ובזה שמסיק המהרש"א דשקדו עיכובא דידה הוא יהי' סעד למה שראיתי בספר אחד שמדקדק בלשון שאמרו שקדו על תקנת בנות ישראל הא הסעודה שייך לשניהם, ותירץ דבאמת תקנתה דידה היא כמו שאיתא (בדף י' ע"א) אין אדם טורח בסעודה ומפסידה **(הג"ה מהמו"ל. וכן משמע מרש"י (דף ג' ע"ב) ד"ה אביו של חתן ואמה של כלה יע"ש, ועיין בחולין (דף פ"ג ע"א) מלתא אגב אורחא קמ"ל דאורח ארעא למטרח בי חתנא טפי מבי כלתא, דמשמע דשניהם עוסקים בסעודה:)** כנ"ל נכון:

דף ד:

ברש"י ד"ה לא עמו בבית כו' וכן הוא אין אבילותה כו' עכ"ל. הא דמסיים רש"י וכן הוא, נ"ל משום דנחית לפירוש הרשב"א בתוס' ד"ה ומי שאני כו', ולפי"ז מדוקדק דברי רש"י הקודמים ד"ה ונוהגת עמו אבילות כו' ועיין במהרש"א שם שהקשה דה"ה ה"מ רש"י להקשות מדלא קתני באבילות דידיה אינה מוזגת לו הכוס. אמנם לפירוש הרשב"א עיקר הקושיא כיון דפמה דרישא עמה במטה ע"כ דומיא דהכא באבילות דידיה עמו במטה דאל"כ הו"ל לשנות באבילות דידיה הוא ישן בין אנשים כפי' רש"י ודו"ק כי נכון הוא:

דף ה.

בתוס' ד"ה אלא מעתה כו' לפי תירוצם פירכת הגמ' אליבא דכ"ע, ור' יוסי הגלילי דאמר אף בעיוה"כ צריך להודיעו דלא שייך זאת רק בשחיטת בהמות לא אמר כן רק בגליל אבל ביהודה ושאר ארצות לא היו אוכלין אלא בשר עוף ודגים ולת"ק גם בגליל היו אוכלין בשר עוף ודגים ופשוט הוא:

(ע"ב) ברש"י ד"ה או כר"ש ומותר וא"ת פסיק רישיה כו', עיין במהרש"א על תוס' ד"ה לדם הוא צריך וכו' שכתב דדברי רש"י אלו לא יתכנו רק לאידך איבעיא דא"ד ואם תימצי לומר דם חבורי מיחבר, אבל ללישנא קמא דאיבעיא לי' אם תימצי לומר דם מיפקד פקיד דברי רש"י אלו אינם עולים יפה, ולענ"ד דברי רש"י נכונים גם ללישנא קמא דהנה לכאורה יש להבין בלישנא קמא דדם מיפקד פקיד קמספקא לי' בצד היתר רק אם נאמר דלדם הוא צריך, הלא גם אם נאמר דלהנאת עצמו הוא צריך הוה שרי כמו דאמר בלישנא בתרא, וכן לקמן באת"ל חבורי מיחבר קמספקא ליה בצד איסור רק אם נאמר לדם הוא צריך, הלא גם אם נאמר לפתח הוא צריך הוה אסור, אך י"ל דבאמת בתרווייהו לישני לאו דוקא נקט. אמנם מש"ה תפס בלישנא בתרא צד איסור משום דלדם הוא צריך כדי לאסיק מה דמיבעי' לי' אם מקלקל בחבורה הוא או מתקן וכו' וזה לא שייך רק אם נאמר בצד איסור משום דלדם הוא צריך, וכמו כן יש לומר בלישנא קמא דהנה התוס' בד"ה את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אצל הפתח וכו' הכריחו מדלא קמיבעיא לי' אי מקלקל או מתקן הוא רק לר' יהודה באין מתכוין ולא קמיבעיא גם לר"ש במכוין לפתח, משום דמקלקל לחוד פטור אבל אסור אך בתרתי מקלקל ולא מכוון אף לר"י מותר ודו"ק בדבריהם כי זהו כוונתם, ולפי"ז ניחא לן לומר דמשום הכי תפס בצד היתר משום דלדם הוא צריך ולא משום דלהנאת עצמו הוא צריך כמו בלישנא בתרא, כדי לאסיק מה דמיבעיא לי' מקלקל או מתקן הוא ולאשמועינן רבותא דגם מקלקל כזה מותר לכתחלה לר"י דגם זה מקרי תרתי לא מתכוין ומקלקל, אף אם דלדם הוא צריך פסיק רישיה הוא לענין הפתח כקושית התוס' והוה אמינא דזה הוה כמתכוין דהא גם ר"ש מודה בפסיק רישיה קמ"ל דגם זה מקרי תרתי:

ומעתה לפי הסבר הנ"ל דמאי דקאמר בצד היתר דלדם הוא צריך לאו משום דאין צד היתר אחר אך באמת הספק גם דילמא להנאת עצמו הוא צריך, שפיר קמשני רש"י משום דיש בקיאין בהטייה ואם הלכה כר"ש שרי משום דלהנאת עצמו הוא צריך ולאו פסיק רישיה הוא כיון דיש בקיאים בהטיי', ולרש"י לא ניחא לי' כפי' התוס' שיכול להוציא הדם בלא עשיית הפתח, ומדפרש"י כן על האיבעיא אם הלכה כר"י או כר"ש ולא על האיבעיא לדם הוא צריך כמו התוס' מוכח כדברינו הנ"ל, ועכ"ז מאי דקאמר אם לדם הוא צריך ושרי אמת הוא כי אף דפסיק רישיה הוא אך אם נאמר דמקלקל הוא לכ"ע שרי, ואם לפתח הוא צריך אסור אף אם נאמר דמקלקל הוא פטור אבל אסור, משום דבעינן תרתי מקלקל ולא מכוון כמשכ"ל, כנ"ל נכון בדעת רש"י:

דף ו.

תוספות ד"ה האי מסוכרייתא וכו' א"נ הכי פירושו והא פסיק רישיה הוא דאית ליה וכו', לכאורה כיון דתירוץ השני אין מספיק לתרץ בזילוף רק הושענא לחוד כמובן א"כ מאי הועיל בהא"נ, אכן לא קשה כלל דבאמת גם תירוץ הראשון אין מספיק בהושענא דמאי מצוה איכא כיון דאית לי' הושענא אחריתא ולפי"ז כוונת הר"י בהא"נ דבתירוץ הראשון יתורץ זילוף ובתירוץ השני יתורץ הושענא:

(ע"ב) בגמרא אלא מעתה טבעה ספינתו בים וכו' המפרשים נדחקו ליישב במה שהקדים לפרוך מטבעה ספינתו, ונ"ל בפשיטות משום דמטבעה ספינתו נדחה תירוץ אביי בין לרב ובין לשמואל, אמנם מאבל על שמואל לא קשה דילמא לא סבירא ליה להא דאמר רב אבל חייב בכהמ"ל דפירכת רב יוסף בודאי בין אליבא דבבי רב דאמרו שמואל אסר ובין אליבא דנהרדעא דרב אסר ותו לא מידי:

(שם) בתוספות ד"ה מאי לאו דטריד וכו' עיין במהרש"א דכתב ומיהו הא דד' לילות ליכא לאוקמי בכה"ג דתני לי' משום היכא דעבר ובעל עכ"ל, כוונתו משום דקתני נותנין לה משמע לכתחלה:

(שם) תוספות ד"ה והא אמר רבי אבא וכו', נ"ל בכוונתם משום דקשה להו אמאי נטר הגמ' בתשובות אביי עד אחר שאמר רבא תנאי היא לזאת פירשו דמעיקרא לא חש אביי לקושית רבא משום דהסברא פשיטא לי' לאביי לחלק אליבא דכ"ע בין טירדא דמצוה לטירדא דליכא מצוה, אמנם אח"כ שהביא רבא הברייתות מוכרח אביי להודות לרבא דיש עכ"פ תנא דלא סבירא לי' האי חילוק:

דף ז:

בתוספות ד"ה מאן דלא חתים וכו' נ"ל דמשום הכי לא נראה להו פי' הקונטרס דא"כ לא הו"ל לגמ' לומר מידי דהוה אלא מידי דקידושא היא:

דף ח.

בתוספות ד"ה שהכל ברא לכבודו וכו', מדבריהם בדיבור זה משמע ע"כ דחולקים על רש"י דכתב דסדר הברכות מתחיל מאשר יצר ואילך ולשיטת התוס' מתחיל הסדר משהכל ברא לכבודו וכדמשמע מפשטות הגמרא מאי מברך אמר רב יהודה וכו' יעו"ש ותמצא כן:

דף י.

בגמרא והא רב נחמן הוא דאמר מהימן וכו', המפרשים הקשו דילמא הכא מיירי באשת ישראל דמודה רב נחמן כמש"כ תוס' בד"ה חזקה וכו' גם קשה לסברת הרא"ש דאם לא ערער מיד אחר בעילה ראשונה לא מהימן דילמא הכא מיירי כן, ונ"ל דלא קשה כלל דרב נחמן הא סבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל כמבואר לקמן (דף י"א ע"ב) וגם האי עובדא ע"כ בערער מיד איירי מדאסבוהו כופרי ואי מיירי דלא מיד ערער מאי מעיז הוא הא ידע זאת מבעילות שבעל אחר כן ודו"ק:

(שם) בתוס' ד"ה הואיל ותקנת חכמים היא וכו', כל המפרשים תמהו מה ענין קושיא זו הכא ולא עלה בידם תירוץ הגון גם המהר"ם שי"ף הניח בקושיא וזולת זה יש להבין בהמשך קושייתם ועוד דלא משתמיט וכו' אשר לכאורה אין שייכות כלל לקושיא הראשונה, והנ"ל בביאור דבריהם דמתחילה הקשו מדר"מ על ר"מ מגמ' דכאן דמשמע דרשב"ג פליג על ת"ק כיון דכתובת אשה דאורייתא דינא בעידית, אך מכאן יש לתרץ ולומר דרשב"ג הכי פליג על ת"ק ואומר אף דכתובת אשה מדאורייתא עכ"ז אינה גובה אלא מזיבורית ולא קשה ואדרבה ראי' יש ולהכי מסקי התוס' דא"ל כן כדנפקא לן בריש ב"ק וכו' וע"כ הפשט בכאן דרשב"ג פליג בתרתי והא בהא תליא כיון דכתובת אשה מדאורייתא תגבה מעידית א"כ הקושיא חזקה מר"מ על ר"מ, ובהועוד רצונם דאין לתרץ דלעולם ר"מ סבירא לי' כיון דכתובת אשה מדאורייתא גובה מעידית והא דאמר ר"מ כתובת אשה בבינונית משום חינא הכוונה כדי שייצאו הנשים חן בעיני האנשים ובאמת פירש כן הר"ח הובא בתוס' לקמן (דף פ"ד ע"א) ד"ה לכתובת אשה וכו' ונחית חד דרגא, אמנם רש"י פירש שם משום חינא שימצאו האנשים חן בעיני הנשים יעו"ש א"כ אם נפרש כפי' ר"ח אף דיתורץ קושיא הראשונה לעומת זה יגדל התימא דלא משתמיט תנא בשום מקום פי' אף הנהו דסבירא להו כתובת אשה דאורייתא מ"מ לא מצאנו דאית להו כתובת אשה ממטלטלי אלא לר"מ, ואם נתרץ כהנ"ל נהפוך הוא לר"מ דאמר משום חינא ונחית חד דרגא לא תגבה ממטלטלי ולהנהו דלא סבירא להו משום חינא תגבה ממטלטלי כדינא כמו ניזקין, ולפי"ז קושייתם בממ"נ אם הפירוש משום חינא כפי' רש"י לעילוי חד דרגא יקשה קושיא הראשונה מר"מ על ר"מ ואם כפי' ר"ח דנחית חד דרגא קשה קושיא השני', ע"ז תירצו דלעולם אם כתובת אשה דאורייתא דינא מעידית וממטלטלי כדנפקא לן בב"ק אך מדרבנן לא תגבה כדי שלא יפרשו מהן בני אדם וכו', אמנם ר"מ לחוד הוא דסבירא לי' משום חינא וכפי' ר"ח ונחית חד דרגא לגבות מבינונית ובמטלטלין אוקמוה אדינא כמו ניזקין, ולפי הסבר הנ"ל מסקי התוס' הכא כמו שדחו פי' רש"י לקמן (ד' פ"ד) הנ"ל וגם בגיטין (ד' מ"ח ע"ב) דגם מכאן ראי' גדולה לפי' ר"ח, ולדברינו הנ"ל גם רבנן דפליגי על ר"מ סברי משום חינא אך ר"מ סבר דמשום חינא לא נחתי אלא חד דרגא וזה רק בקרקעות דתגבה מבינונית אבל לא במטלטלי, ורבנן אף דסברי בזה כר"מ דכתובת אשה דאורייתא מ"מ בזה פליגי עליו וסברי דמשום חינא נחתי תרי דרגי ולא תגבה בקרקעות אלא מזיבורית וממטלטלי לא תגבה כלל כמוש"כ התוס' כדי שיקפצו עליהן בני אדם ונכון הוא מאד:

דף יב.

בתוס' ד"ה וניחוש שמא תחתיו וכו', יש להבין אם כי לפי' הר"י בפירכת הגמ' וניחוש וכו' יתיישב ג"כ מאי דפריך לרב אשי דוקא כמו שכתבו בסוף דבריהם אבל לרבה לא פריך מידי וכו', א"כ בתחילת דבריהם דכתבו דאין לפרש פירכת הגמ' אמאי אין יכול לטעון לאוסרה עליו משום דהא מצי לשנויי וכו' אמאי לא כתבו דגם משום זה אין לפרש כן דא"כ אמאי פריך לרב אשי דוקא, והנ"ל לומר משום דהי' פשוט להם דנבין זה מדבריהם הקודמים בד"ה כנסה וכו' ובד"ה שאני הכא וכו' דיש חילוק בפשט הברייתא שהרי כנסה ראשון דלרבה הכוונה דהברייתא נתנה טעם שהרי כנסה קאי זה על הכתובה דמשו"ה אינו יכול לחסרה מכתובתה כלום ולרב אשי קאי הטעם משום דחשבה לבעולה, ולפי"ז אם הי' לנו מקום לפרש פירכת הגמ' אמאי אינו יכול לאוסרה לא הוה קשיא לן מאי פריך לרב אשי דוקא משום דלרבה ניחא שפיר לומר דמאי אין השני יכול לטעון טענת בתולים להפסידה מכתובתה דוקא אבל לאוסרה יכול דהא חזינן דהברייתא נתן הטעם רק לענין כתובה אלמא דהברייתא מיירי רק לענין כתובה, אבל לרב אשי דנתינת הטעם בברייתא משום דאדעתא דבעולה כנסה וטעם כזה שייך גם לענין איסור שפיר פריך וניחוש, ע"ז כתבו התוס' דרק משום זה אין לפרש הפירכא לענין איסור משום דאין דוחק לומר דאין יכול לטעון רק להפסיד כתובתה אף אם נפרש שהרי כנסה כמו רב אשי וברור הוא כן בדעתם:

(ע"ב) בתוס' ד"ה רב הונא וכו' ואין לומר דרב יהודה כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין וכו', לכאורה הוא תמוה אם ר"י סבירא ליה כסומכוס ורב נחמן ע"כ כרבנן כדמסקי התוס' בדבריהם א"כ מאי שייך פלוגתייהו הול"ל ר"י אמר הלכה כסומכוס ור"נ אמר הלכה כרבנן, ואולי י"ל בכוונתם לפי מה שהכריחו התוס' בכמה מקומות דגם סומכוס לא פליג על רבנן רק בכי האי גוונא דגם בלא טענותם ראוי להסתפק לב"ד כגון במחליף פרה בחמור והמוכר שפחתו וילדה אבל במקום שהספק בא עפ"י דבריהם לא פליג סומכוס, ולפי"ז בדליכא דררא דממונא כגון במנה לי בידך יש לומר דפליגי ר"י ור"נ אליבא דסומכוס ר"י סבירא לי' אף דלרבנן בין בדאיכא דד"מ ובין בדליכא דד"מ פטור אף בברי ושמא עכ"ז לסומכוס היכא דליכא דד"מ במנה לי בידך בברי ושמא חייב כיון דחזינן דסומכוס לא אזיל בתר חזקת ממון אך לרבנן לעולם פטור ור"י סבירא לי' להלכה כסומכוס ורב נחמן אמר במנה לי בידך דפטור אליבא דכ"ע דבדליכא דד"מ גם סומכוס מודה לרבנן דפטור אף בברי ושמא ועולה יפה פלוגתייהו:

אמנם לפי"ז מאי דחו התוס' מפ' השואל ממאי דאמר הגמ' שם לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן וכו', דלכאורה לפי מש"כ בכוונתם שפיר קפריך שם, וי"ל גם כאן בכוונתם דמלשון פירכת הגמ' לימא תיהוי תיובתא משמע דיהי' פירכא לר"נ על דינו ובאמת הא דינו אמת עכ"פ בוודאי לרבנן והמתניתין ע"כ כסומכוס והקושיא ממתניתין דהמשאיל יכול להיות על ר"נ רק במאי דאמר דינו אליבא דכ"ע גם לסומכוס אבל דינו אמת ושפיר פליג על ר"י כנ"ל אף שקצת דחוק בלשונם במאי דמסקי דלסומכוס לכל הפחות חולקין אך בלתי פירוש הנ"ל יהי' דבריהם תמוהין ועיין במש"כ המהר"ם שי"ף ע"ז ואולי כיוון לדברים הנ"ל:

דף יג:

בגמרא אמר להן אין אפוטרופוס לעריות וכו', הפני יהושע הקשה מדשתיק לי' ר"ג לר"י משמע דלית לי' לר"ג אין אפוטרופוס לעריות א"כ קשה דהא קיי"ל כר"ג ואפ"ה קאמר סתמא דתלמודא בחולין (דף י"א ע"ב) גבי מכה אביו ואמו אין אפוטרופוס לעריות, ועיין בהפלאה שדחה הקושיא בשתי ידים בטוב טעם ודעת, ואנכי בעניי לא אדע שום התחלת קושיא, דלפי מש"כ התוס' ד"ה השבתנו על המעוברת פי' לדידן ניחא דאשה מזנה בודקת ומזנה וכו', א"כ אין שום משמעות דר"ג יפלוג בזה על ר"י ומה שלא השיב לו הוא רק משום דאשה מזנה בודקת ומזנה:

דף טו.

בתוס' ד"ה וליוחסין וכו' הוה מצי לשנויי וכו', נ"ל דאין כוונת התוס' בכאן להקשות רק לתרץ דלכאורה קשה לפי מאי דקס"ד דרבי ירמיה דהלכה דאמר רחב"א דסגי ברוב אחד אמאי לא אותיב כמו שפריך הגמ' לעיל ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן אלא ע"כ צ"ל דעדיפא לי' לר' ירמיה לאותיב מרב על רב ולזאת כתבו דבאמת הוה מצי לשנויי שאני תינוק וכו' אך לא משני כן משום דאכתי יקשה ר"י בן נורי דאמר כמאן, ולפירוש זה אין מקום לקושית המהרש"א בכאן על תוס' יעו"ש, גם לפי הסבר הנ"ל מתורץ יהי' מה שהניח המהרש"א בצ"ע דברי התוס' בד"ה מאן דמתני וכו' יעו"ש בסוף דבריו שכ' אדרבה לפירוש רש"י דלעיל והכא קשה לפי סברת המקשה וכו' ולפי מש"כ בפירכת ר' ירמיה דעדיפא לי' לאותיב מרב על רב א"כ גם המקשה דהתם דפריך לרב חנן הלא פירכתו מרב על רב ועדיפא לי' אמנם קושית התוס' שם לפי' ר"ח אליבא דתרצן כנלע"ד:

דף יט:

בגמרא במערבא משמי' דרב אמרי אם און בידך וכו' זה שטר אמנה ושטר פסים ואל תשכן וכו' זה שטר פרוע, והא דניחא להו למילף שטר אמנה ושטר פסים מפסוק אם און בידך ושטר פרוע מפסוק אל תשכן וכו' נלפענ"ד משום דלדינא יש חילוק בין שטרות הללו דבשטר פרוע הדין אף אם רוצה הלוה ללוות מעות פעם אחרת על שטר זה אינו רשאי דשטר שנמחל שעבודו הוא, אבל בשטר אמנה וש"פ כל עת שירצה הברירה ביד בעל השטר ללוות מעות על שטר זה ע"כ יליף זה מפסוק אם און בידך פי' כיון דבידו הוא להכשיר את השטר אבל שטר פרוע לאו בידו הוא להכשירו דלעולם פסול הוא כנלע"ד דלפי' התוס' דחוק קצת:

סליק מסכת כתובות

תוכן העניינים

יגיעות מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה