יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת קידושין · דף ג.
בגמרא ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו למעוטי מאי, נ"ל דלהכי קאמר הגמ' דרב הונא למד דחופה קונה מק"ו אשר לכאורה אף אם לא למד זאת מק"ו ג"כ יש לפרוך למעוטי מאי, אמנם הגמ' רוצה בזה לתרץ דלא יקשה על ר"ה קושיא חמורה איך אמר דחופה קונה הלא ממנינא דמתניתין מוכח דרק שלשה קנינים יש באשה ולא יותר והיא קושית רבא לקמן (דף ה' ע"ב), משו"ה אמר הגמ' דאמר חופה קונה מק"ו וכיון דלמד ר"ה זאת מק"ו ממילא נכלל זאת בהני שלשה קנינים דחשיב המתניתין, וזהו כוונת אביי דמתרץ לקמן על קושית רבא תנא מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני:
(שם) תוס' ד"ה לא לחיה ולא לבהמה וכו' עיין במהרש"א שכתב דדבריהם צריכים ביאור, אמנם גם אחר ביאורו אכתי יש להבין מדוע לא הקשה הר' אליעזר על רש"י גם למ"ד חוששין לזרע אב מאי אירי' משום דמספקא לן כמו שהקשה למ"ד כוי ברי' בפ"ע הוא, ועוד אדרבה למ"ד כוי בריה בפני עצמו הוא אין כל כך קושי' על רש"י דהא הרישא דמתניתין יש בו דרכים שוה לחיה ויש בו דרכים שוה לבהמה גם למ"ד כוי ברי' בפ"ע ע"כ יתפרש משום ספק אך הסיפא דאמר ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחי' ולא לבהמה יש לפרש גם בלא ספק ורש"י הא לא פירש משום ספק רק ברישא אמנם בסיפא אולי גם רש"י מודה דלאו משום ספק הוא, וא"כ יותר הו"ל להר' אליעזר להקשות על רש"י למ"ד חוששין לזרע אב ולדידי' כל המתניתין יתפרש שפיר בלא ספק כמובן, גם לשונם בתירוצם יש להבין דכתבו וי"ל דאתי' כמ"ד, הלשון דאתי' אינו מובן הוי להו לומר דרש"י פי' כן למ"ד וכו', ואם כוונתם דלהכי פי' רש"י כן משום דאתי' כמ"ד וכו' ג"כ לא ניחא דיקשה באמת מנ"ל לרש"י להכריח כן:
אמנם לאחר העיון נ"ל בכוונת התוס' דהנה כל מה שפרש"י כאן על המתניתין דכוי הכל מבואר כן מפורש בסיפא דאותו מתניתין יעו"ש במס' בכורים בפ"ב במשנה ט' ומשנה יו"ד וי"א, ומה שרש"י פירש כאן בסיפא לענין הרבעה הוא פירוש ראשון במשנה י"א שם ועוד שם פירוש שני לענין מתנה אם כותב חיתו או בהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי יעו"ש, והנה בחולין (דף פ' ע"א) פלוגתא דתנאי בכוי חד אמר זה הבא מן התיש ומן הצביה וחד אמר בריה בפני עצמה היא, והנה ממתניתין הנ"ל דבכורים אין הכרע כמי מהני תנאי משום דאנן יכולין לפרש המתניתין דבכורים לכל חד כדאית לי' היינו למ"ד דכוי זה הבא מן התיש ומן הצביה יתפרש כל השלשה דרכים לאו משום ספק אך כיון דחוששין לזרע אב ויש בה מין בהמה ומין חיה נותנין בו חומרת חיה וחומרת בהמה, וגם יש לפרש הסיפא דוקא לענין הרבעה כפי' הראשון דמתני' י"א הנ"ל דאי כפי' השני אמאי לא יגבה בנו את הכוי כמובן, ר"ל דאם כתב לו פי' יקח החצי מן הכוי כיון דיש בו חי' וכן אם כתב לו בהמה ג"כ יקח החצי ואמאי קתני במתניתין דלא כתב לו את הכוי אע"כ כפי' הראשון, וכן למ"ד דכוי ברי' בפ"ע היא ג"כ עולה יפה כל השלשה דרכים דמתניתין, אמנם הפירוש הראשון של משנה י"א אינו עולה אליבא דאותו מ"ד, דהא לדידי' רישא דמתניתין יש בו דרכים שוה לחיה ויש בו דרכים שוה לבהמה ע"כ משום ספק והסיפא דמתניתין ויש בו דרכים שאינו שוה לא לבהמה ולא לחיה מפרש במשנה י"א בפירוש הראשון לענין הרבעה ובאמת לענין הרבעה אינו תלוי כלל משום ספק כקושית הר' אליעזר, אלא ע"כ למ"ד דכוי בב"ע היא יתפרש כפירוש השני דמשנה י"א לענין מתנה ועולה יפה כל השלשה דרכים דמשנה ח' המובא כאן בגמ' הכל משום ספק חי' או בהמה, ובמשנה י"א דמפרש בפי' הראשון לענין הרבעה הוא בודאי רק למ"ד דכוי הוא תיש הבא על הצביה, והפי' השני לענין מתנה הוא למ"ד דכוי ברי' בפ"ע הוא:
ומעתה לפי ההקדמה הנ"ל מבואר היטב קושית הר' אליעזר על רש"י דתפס בשני הקצוות, דהא כיון דרש"י פי' ברישא משום ספק ע"כ הוא רק למ"ד דכוי ברי' בפ"ע דלמ"ד זה הבא מן התיש ומן הצביה וחוששין לזרע אב לאו משום ספק הוא, וא"כ איך פירש רש"י אח"כ בסיפא לענין הרבעה כפי' הראשון דמשנה י"א הא זהו רק למ"ד דכוי זה הבא מן התיש ומן הצביה כמש"כ לעיל, א"כ פי' רש"י יהי' הרישא לחד תנא והסיפא לחד תנא, ע"ז תירצו התוס' דמזה שפירש"י הרישא משום דמספקא לן אין ראי' דפי' כן רק למ"ד דכוי בב"ע הוא, דאף אם נאמר כמ"ד דכוי זה הבא מן התיש ומן הצביה ג"כ משום ספק הוא, דאיתא שם בחולין עוד פלוגתא אם בוודאי חוששין לזרע אב או ספק, והנה הסוגיא דחולין אזלא לאותו מ"ד דמספקא לן חוששין לזרע אב או לא, א"כ גם למ"ד דכוי זה הבא מן התיש ומן הצביה ג"כ יתפרש כל המתני' משום ספק ובסיפא כפי' הראשון דמשנה י"א לענין הרבעה ויתיישב פי' רש"י היטב כנ"ל ברור לאחר העיון:
תוס' ד"ה ואשה וכו' ועוד כיון דתלי טעמא משום וכו', מתוס' דלקמן (דף י"א ע"א) ד"ה שכן וכו' נראה דהאי ועוד דהקשו הכא הכי פירושו דאפילו א"ת לתרץ קושיא ראשונה כיון דסתם אשה לא מיקדשה בפחות משו"פ להכי אפילו פשטה ידה וקבלה פמשו"פ ג"כ אינה מקודשת אכתי יקשה מבנתיה דר' ינאי ועיין בפנ"י:
בא"ד ועוד דלקמן בעי בתלמודא בשטר מנלן. ע' במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל בכוונתו דהנה יש לדקדק על קוש' התוס' דמנין להו להתוס' דלרש"י גמרי' קניני אשה מקניני שדה דהא גם לגי' רש"י י"ל כמו לגי' ר"ת דהמקשן סבר דחליפין נכלל בכסף. וכמו שבאמת פי' כן הר"ן בדעת רש"י. אע"כ צ"ל דהוכחת התוס' הוא מהתרצן דאמאי צריך לאסוקי ואשה בפמש"פ לא מקניא נפשה. דהיה די לומר רק דחליפין איתיה בפמש"פ כמו לר"ת. אע"כ דגמרי' קניני אשה משדה. ולפ"ז אין מקום עוד לקושית כיון דכל ההוכחה הוא מהתרצן. ממילא מוכח דסברא זו דילפי' קניני אשה משדה. באמת הוא אף לפי המסקנא:
(ע"ב) ברש"י ד"ה לאמה קרא יתירא הוא וכו' ובבתו נערה אשמעינן דאי בקטנה וכו', עיין במקנה דמדקדק מאי בעי רש"י בזה, ונ"ל בפשיטות דאם לימוד רב הונא מאמה רק בקטנה, א"כ עדיפא הו"ל לגמ' למיפרך על גוף הדין אמאי קאמר ר"ה דרק מעשה ידיה של קטנה לאביה הלא מבנעוריה ילפינן כל שבח נעורים לאביה ואמאי פריך תיפוק לי' כנלענ"ד: