יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת פסחים · דף עט.
בתוס' ד"ה או שהי' כו'. ובתוס' ד"ה אלא כו'. הנה ראיתי אשר שני דיבורי התוס' הללו נפרכים המה משני גאונים. וז"ל הצל"ח בקוטב דבריו על התוס' ד"ה או שהי'. דברי התוס' הללו ממני נפלאים ומכוסים מלהבין כוונתם הן בהקושיא והן בהתירוץ. כי מהקושיא לא ידעתי מה קשיא ומה בכך שלא נגעו בבשר והרי כבר אישתרי טומאת הגוף בכרת. שהכהן הטמא נכנס לפנים לזרוק הדם ומתחילה בטומאת הגוף שבכרת מתעביד. ולכך יעשו בטומאה כדברי רב חסדא בגמרא. וגם התירוץ של התוס' אזני כבדה משמוע. דהא דאמרינן בפרק מי שהי' דכל היכי דליתא לטומאת בשר ליתא לטומאת אימורין היינו באוכל אימורין בטומאת הגוף אבל כאן דאשתרי אימורין להקריבם בטומאה היכן אשכחן דאיתקש הקרבת אימורין בטומאה לאכילת בשר בטומאה ע"כ תוכן דבריו. וכתמיהת הצל"ח על קושית התוס' כמו כן מתמה הג' רע"א בגליון הש"ס. ובתוספת רע"א על משניות הוסיף עוד לתמוה ג"כ על התירוץ של התוס' אך באופן אחר לא כתמיהת הצל"ח יעו"ש:
ועל דיבור התוס' השני בד"ה אלא תמהו ג"כ שני גאונים הנ"ל כל אחד לפי דרכו. הגליון הש"ס מתמה מדברי התוס' גופי' שכתבו בדיבור השלישי בד"ה בטומאת הגוף כו' ע"ש. והצל"ח מתמה ממה שכתב הר"ש בפ"א דאהלות סוף משנה ב' דהא דמשמע מדברי רב חסדא דחייב על ביאת מקדש אף שלא נגע בשרץ או במת גופי' אלא רק נגע בכלים טמאין פלוגתא דתנאי היא. א"כ י"ל דקמ"ל ברייתא דכאן דאפילו נטמא בסכין ג"כ מחשב טומאה שבכרת ולכך עושין בטומאה. ורישא דכהנים טמאים היינו שנטמאו במת עצמו שחייבים כרת לכ"ע על ביאת מקדש. ע"כ קוטב תמיהתו יעו"ש באריכות:
והנה אחרי כל הנ"ל נתבררו דשני דיבורי התוס' הנ"ל לא יצאו זכאים מלפני הגאונים הנ"ל. ונראה מדבריהם אשר דברי התוס' הללו המה כדברים שאינם ראוי לאומרן כלל. והנה ראיתי בהגהת הרש"ש שמתרץ תמיה הגאונים הנ"ל בקושית התוס' הראשון דכוונת התוס' איננה לקושיא רק לדינא אשמועינן יעו"ש. וכל רואה יראה שלא יפה כיוון בכאן כי לדבריו יתחזק עוד יותר תמיהת הצל"ח בתירוץ התוס' כמובן. אמנם לענ"ד נראה אשר לחנם נתלבטו הגאונים הנ"ל בזה. כי אם רק נסביר בטוב מקודם דברי הגמרא עם פי' רש"י אז נבין בנקל כוונת התוס' וכל דבריהם יזהירו בלתי שום גימגום:
דהנה מה שאמור במשנה יעשו בטומאה פירש רש"י דעיקר כוונה לאשמועינן דאפילו טמאין יחידין יעשו בפסח ראשון בטומאה. אף דבהם כתוב מפורש בתורה דנדחו לפסח שני. על כן בא התנא לאשמועינן דזאת לא נאמר רק אם הרוב ציבור עושין בפסח ראשון בטהרה אז טמאין יחידין נדחין לפ"ש. אבל אם רוב ציבור עושין בטומאה אז גם טמאין יחידין עושין בפסח ראשון בטומאה וכן פי' רש"י בברייתא. ומה שפי' רש"י כן מובן בנקל דפירושו מוכרח דאם נפרש דכוונת התנא לאשמועינן דין ציבור לבד אשר יעשו בטומאה אף שהמה בעצמם טהורים רק שהכהנים וכלי שרת טמאין. לא הו"ל לומר יעשו בטומאה רק הי' לי' להתנא לומר יעשו בפסח ראשון כמובן. וכן נשמע להדיא מההיפוך שמסיק בסיפא נטמא מיעוט הקהל כו' והטמאין עושין את השני. וכן משמע מדמסיק בברייתא שאין קרבן ציבור חלוק ואם לא כפי' רש"י אין שייכות לטעם זה. וגם מש"ה שפיר אמר רב חסדא לא שנו כו' טהורין עביד טמאין לא עביד כו'. כי כל עיקר חידוש התנא רק דהיחידים טמאין נמשכים אחר רוב הציבור לעשות בפסח ראשון. וכמו שפי' רש"י במתניתין דהא פסח דטהורין גופיה בטומאה אתי משום כהנים. וגם נקדים מה שהסביר לן רש"י בד"ה טומאה דחויה היא בציבור כו' דבשני דברים יש חילוק בין הותרה לדחויה, דאם אפשר לאהדורי אטהרה לגמרי בודאי מהדרינן ואם לא אפשר לגמרי לפחות מהדרינן אטומאה קלה. ומעתה לפי הסבר קל הנ"ל דברי התוס' כראי מוצק יהיו וכקושית התוס' בדיבור הראשון קושיא חמורה היא. אמאי באם היו הכהנים טמאים אז גם היחידים טמאים עושין בפסח ראשון בטומאה כיון דהשחיטה יכול להיות בזר. כמש"כ המהרש"א יעו"ש. וגם הכהנים בעת שיקבלו הדם במזרק יכולין ליזהר שלא יגעו בבשר. וא"כ הציבור גופי' בודאי אין רשאין לאכול הפסח בטומאה. דכיון דטומאה דחויה היא א"כ בקושי הותרה לזאת אף דהזריקה ההכרח להיות בטומאת הגוף מ"מ כל כמה דאפשר לאהדורי אטהרה מהדרינן. דהא חזינן דרב חסדא לא רצה לאוקמי' בנטמא הסכין בטומאת שרץ משום כיון דטומאה דחויה היא מהדרינן אטומאה קלה. וגם רבא דפליג עליו רק משום דיליף מקרא דטומאת בשר וטומאת גברא חד הוא. א"כ כ"ש הכא דגם רבא מודה כיון דאפשר לאהדורי אטהרה לגמרי בודאי מהדרינן ואין הציבור רשאין לאכול בשר הפסח בטומאה. ואם כן הוא איך נדמה יחידין לציבור לעשות בטומאה. כיון דאינם שוים כלל דהא בציבור יאכלו הבשר בטהרה וביחידים יאכלו בטומאה. וקושית התוס' הוא ממש כדברי רב חסדא דאם נטמא הסכין בשרץ טהורין עביד הוא הטעם משום זביחה בשעת שמחה ואח"כ אמר הגמ' לא זה הוא עצם הטעם יעו"ש בצל"ח ביותר ביאור. וגם זאת ע"כ צ"ל דרבא בפירכתו סבר דלעולא הפירוש בברייתא כמו שרצה הגמרא לומר בהו"א לימא מסייע. דאל"כ בלא"ה לא שייך כלל פירכת רבא כמו שהקשה המהרש"א בתוס' ד"ה לאו משום כו' יעו"ש בדבריו בד"ה מיהו קשה כו'. ואף שהמהרש"א הניח זאת בקושי' עכ"פ מוכח מזה דרבא מפרש הברייתא לעולא כמאן דאמר בגמרא לימא מסייע. ומסתמא יש לרבא הכרח ע"ז [ולהכי כתב שם המהרש"א בלשון קשה ולא בלשון תמיה כי באמת על רבא אין לנו לתמוה כי בודאי יש לו הכרח ע"ז. אך כוונתו דלנו קשה להבין כוונת רבא מדוע לא רצה לפרש בדברי עולא כמו הסתמא דגמ' מדלא פריך הגמ' מהברייתא לעולא רק סייעתא אין לו]. ואולי יש לומר דהכריח רבא לומר כן משום דעולא סתם דבריו ולא חילק בדבריו בין אפשר לקיים זב"ש או לא אפשר כי אמורא צריך לפרש דבריו. א"כ לפי דברים הללו סותר המהרש"א שפיר משכ"ל דבליל יו"ט א' ליכא טעות משום דנדע זאת מהברייתא. אם כה תאמר גם פירכת רבא לאו פירכא. דהא לשיטת רבא הפי' בברייתא לעולא שמחה לפני' היינו זב"ש. א"כ אם רק נדע הדין מליל יו"ט א' אז יודע גם הדין כשחל שבת ביו"ט א'. כי חד טעמא בשניהם זב"ש:
וש"ל. כנ"ל ברור כוונת קושיתו לפי קוצר דעתי:
ואין להשיב ע"ז דא"כ הוא כוונת המהרש"א. הלא בקושיא זו כבר הקדימו הריב"א בתוס' ד"ה ליל יו"ט כו' שרוצה בזה לסתור שיטת רש"י. וגם הריב"א בעצמו חזר מקושי' זו בקושיא האחרונה שהקשה מכשחל יום שמיני באחד בשבת. משום די"ל דלשיטת רש"י המספר שמונה ששנויה במשנה הכוונה בכלל הימים עם הלילות. וכפי שהסביר לן המהרש"א שם דההכרח לפרש כן דברי ריב"א זה לא קשה כלל. דגם אם ניישב שיטת רש"י דכוונת המספר שמונה בכלל מ"מ הא עוד קשה איך לא פירש התנא את דבריו במקום שיש טעות. ותירוץ הריב"א עוד לא יספיק לפי מה שאנו מפרשים השתא כוונת פרכת רבא ואדרבה נאמר דקושית המהרש"א חל אף לשיטת ריב"א דליל יו"ט האחרון לאו דוקא. מ"מ יקשה מליל יו"ט א' כי אף שאין חסרון במספר שמונה מ"מ טעות איכא. ולפי"ז אין שום סתירה לפירושי בכוונת המהרש"א כי לא קרב זא"ז:
ומעתה כיון שבאנו לכוונת קושיתו נאמר גם כוונת תירוצו בנקל. דלעולם נחזיק בידנו את התירוץ השני שכ"ל לא כמש"כ הצל"ח. וכל עיקר פירכת רבא בכאן רק משום טעות. עכ"ז לא קשה קושיא השניה של המהרש"א משום דבליל יו"ט א' ליכא טעות כיון דקתני דומי' דהלל שעיקרו ביום ולא בלילה. א"כ במשנה לא נזכרת כלל דין שמחת לילה. אמנם לעולא פריך שפיר גם מיום ובודאי יש לטעות כן הוא ברור. ואם יערער המערער ע"ז הא כ"ז הוא לשיטת תוס'. דחיישי לדמיון דהלל. אמנם לשיטת רש"י הא לא חיישינן בזה כמבואר בתוס' שהבאתי לעיל ד"ה ליל, נאמר דגם זה ניחא. אך נקדים בזה מה שראיתי קושיא בס' כפות תמרים על התוס' בסוכה (דף מ"ב ע"ב) בד"ה לולב והשמחה כו'. ועיין שם בדברי התוס' שקיבלו וקיימו שם שיטת רש"י בכאן. דליל יו"ט האחרון דוקא יעו"ש על דבריהם במהרש"א ובמהר"ם דשניהם כוונו לדבר אחד בזה. ועל הקושיא האחרונה שהקשו בכאן בתוס' ד"ה ליל. מכשחל יום שמיני באחד בשבת. תירצו שמה די"ל משמחו בכסות נקיה ויין ישן יעו"ש. והקשה הכפ"ת דהא תירוצם שם עוד אין מספיק ליישב שיטת רש"י בזה. דאם כתירוצם שם דמשמחו בכס"נ ויין ישן. א"כ מאי פריך רבא דוקא לעולא דהא מתוך פירכא זו מתרץ רב פפא דלעולא משמחו בכס"נ ויין ישן. ולתירוצם בסוכה גם לכולי עלמא ההכרח לומר כן ובאמת קושיא חמורה היא. אמנם הוא בעצמו תירץ בטוב דרבא בפירכתו סבר כשיטת התוס' בכאן דליל יו"ט האחרון לאו דוקא ע"כ לכ"ע לא קשה לי'. אמנם אחר שמתרץ רב פפא לעולא דמשמחו בכסות נקיה ויין ישן. גם לדידן נוכל לומר כשיטת רש"י בכאן דליל יום טוב האחרון דוקא. ובל יקשה קושית התוספות כשחל יום שמיני באחד בשבת אז יחסר יום אחד. משום דיש לומר משמחו בכסות נקיה וי"י כמו שתירצו התוס' שם בסוכה זהו עיקר דבריו. ומעתה כיון שזכינו לזה דרבא בפירכתו ע"כ סובר כשיטת התוס' ממילא בטל העירעור הנ"ל כמובן:
אחר כותבי הנ"ל נתיישבתי אשר עוד לא יצאתי ידי חובתי בביאור דבריו כי מדברים הנ"ל נדע רק הכוונה. אמנם לא נדע עוד איה רמיז כל הנ"ל בהמשכת דבריו. ע"כ נחזיר הדברים הנ"ל בהסבר יותר מעט. כי לפי מש"כ לעיל כל קושיתו השני' הוא רק לחזק הראשונה ולבטל התירוצים שיש לתרץ על הקושיא הראשונה. ואם כדי לבטל תירוץ הצל"ח הי' די לו להקשות בקיצור מליל יו"ט א' ותו לא מידי. אמנם באשר רוצה לבטל גם תירוץ השני מטעות זה הכריחו להאריך. והראה בעוז קושיתו אשר כל מה שתוכל לומר בביטול הטעות מדין ליל יו"ט א' תמצא זאת ביתר שאת בשבת. כי אם משום שמחה לפניו המוזכר בברייתא ע"כ אין לטעות. הלא בשבת משום זו גופא ועוד יותר אין לטעות דהא לעולא איירינן והוא פי' לשיטת רבא אין שמחה לפניו המוזכר בברייתא היינו הוא הטעם זב"ש א"כ בשבת כ"ש דלא יהי' טעות. כי לבד מה שנדע מהברייתא שמוזכר בה אין שמחה לפניו. והכוונה הוא זב"ש עוד נדע דין שבת לשיטת עולא מהפסוק וזבחת ושמחת דדריש עולא מזה דבעינן זב"ש ומהסבר זה נבין שינוי הלשון במהרש"א כי בשבת כתב "ואין שם נמי זב"ש". מזה משמע דחילק זאת לשני דברים. ובליל יו"ט א' כתב שמחה לפניו "ואין זב"ש" כורכם יחד לדבר אחד מזה מפורש הכוונה כמו שכתבתי. אשר דבריו צריך להיות בלתי יתרון וגירעון כדרכו תמיד כנלענ"ד: