יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת פסחים · דף עא.
בגמ' זמנין סגיאין דלא משכחת לה כו'. עיין במהרש"א שהקשה כאן שני קושיות והניח שניהם בוי"ל. ולפרש בכאן כוונת ישובו ההכרח מקודם לבאר כוונתו בקושיתו השניה. אשר לכאורה דבריו סתומים בזה. כי גם אם נאמר דטעות הדפוס יש בדבריו ובתיבת אימא צריך להיות אמאי. עכ"ז אין פתרון לדבריו במושכל ראשון. אמנם אחר העיון היטב בכל הסוגיא נ"ל לפרשו ולגלות הלוטה פה עמקות כוונתו:
הנה הצל"ח מתרץ קושיא הראשונה משום דהתנא דמתניתין הו"ל לפרש דבריו ולמיתני השמחה שבעה ושמונה. כמו דתני שם החליל חמשה וששה ולא דמיא לדעיל ללשון המקרא זהו קוטב דבריו ביותר ביאור וכן מתרץ בס' ק"ת. אמנם לענ"ד נראה לתרץ יותר טוב כי הפירכא דפרכינן אם חל יו"ט הראשון בשבת ויחסר אז מהמספר שמנוי הן במקרא כמו שפריך רבין לעיל. והן בדברי התנא כמו שפריך רבא על עולא. שניהם שוים נגד פירכא זו. אמנם עיקר פירכא זו אין שייך לפרוך אלא במקום דיש לטעות אם לא יפורש הדבר בפרוטרוט. והיכא דליכא טעות אין שייך כלל להקשות כן. כי אם רק המספר המנוי יכול להיות עוד לא איכפת לן בזה שיהיו עת שיחסר יום מהימים המנוים. ע"כ לעיל בפירכת רבין שפיר צעק עליו אביי וקרא לי' אבין תכלא עבור זה. כי אחר שכבר גילה לנו המקרא דחגיגה אינה דוחה את השבת. מה טעות יכול להיות בזה שכתוב שבעה. דאם יהי' יו"ט א' בשבת נבין ממילא דיהיו רק ששה. אמנם בכאן בפירכת רבא שפיר פריך לעולא דהו"ל להתנא לפרש שבעה ושמונה דהא בנקל יש לטעות ולומר שמונה דוקא כמו שבאמת כולי פליגי עליו. והנה לפי הנ"ל י"ל דהמהרש"א בקושיתו השני' בא לחזק את הראשונה. כי אף אם ניישב פירכת רבא ולא יחוש מצעקת אביי לעיל. משום דלא דמיא לשון התנא ללשון המקרא כמו שתירץ הצל"ח. או גם אם נאמר דעיקר פירכת רבא משום טעות כמו שביארתי לעיל. ע"ז הוסיף המהרש"א לחזק קושיתו דאם כה תאמר. יקשה מה יענה רבא גופי' בליל יו"ט הראשון דלכ"ע לית בי' שמחה כיון דממעטין לי' מאך. א"כ לרבא דלא חש בכאן מצעקת אביי בין אם נאמר כמש"כ הצל"ח משום דתנא הו"ל לפרש דברי' כ"ש דקשה לדידי' גופא כמובן. ואף אם נאמר משום טעות וא"כ לכאורה י"ל דלדידי' גופי' לא קשה משום דאין טעות נושים דממשנה גופי' מוכח דבליל יו"ט הראשון אין שמחה. משים דהא על המשנה גופא קשה מנ"ל המנין שמונה בשמחה כי במקרא לא נזכר רק מנין שבעה. כמו שבאמת פריך הגמ' כן בסוכה (דף מ"ח ע"א) על המשנה מנה"מ יעו"ש ברש"י. ומתוך קושיא זו אין לך ליישב המשנה אך כמו שמתרץ הגמ' עם הברייתא והיית אך שמח. א"כ כאשר בלא"ה נבוא לברייתא זו ממילא נדע אשר המנין שמונה במשנה לאו דוקא בזה. אך יש חסרון ליל יו"ט א' כיון דמיעט לו הקרא מפורש. א"כ לכאורה הי' לנו לומר כן. אמנם המהרש"א סותר גם זה בקיצור דברי'. ולהסביר הכוונה נקדים מש"כ הצל"ח בפי' הגמ' אשר לכאורה קשה וכי מאן דאמר לימא מסייע לא ראה סוף הברייתא. ע"כ כתב הצל"ח דגם זה שאמר לימא מסייע ידע מהסיפא דברייתא. אלא שהי' סבור דהא דאמור בברייתא אין שמחה לפני' היינו נאמר כרשב"ל דהילפותא דתנאים הוא משני מקראות. עכ"ז יקשה לשיטתו דלא חייש לעיקר ההכרח דר"י מדלא כתיב לנפש ברישא. א"כ מנ"ל הדין דזבין משתלחין. וכי תימא הכי נמי פי' באמת הדין כן דזבין שוין לטומאת מת הלא הדין מפורש במתניתין להיפוך. אמנם בפירכא השניה דפריך עליו על ההו"א בזה שאמר רשב"ל דאם לא הכתוב השני דוישלחו הו"א דילמא המיעוט דאיש לחומרא ומנא ידעי התנאים דינם המבואר בדבריהם וידוע לכל. דילמא טומאת מת בציבור לית להו תקנתא ושאר טומאות יחיד נדחין גם מפ"ש. א"כ ממה שמבואר בברייתא הדין להיפוך לא קשה כלל. רק עיקר קושית אביי ממה שמסיק סוף דברי הברייתא. או דזהו דברי אביי גופא. לנפש דכתב רחמנא למה לי כו' וכמו שהסביר לן רש"י בזה:
וגם ניחא קושיתי השניה בפירכת אביי. דלא נוכל לומר דרשב"ל סובר כרבנן דר' נתן. דא"כ אכתי יקשה לרשב"ל מנ"ל לר"נ הדין דטומאת מת בציבור נדחה דהא בזה כ"ע לא פליגי וכל התנאים מודו בזה. וגם תמיהת הרשב"א השתא נכון מאד כמובן. דאין לתרץ דרשב"ל סובר כר' יהודה א"כ גם פירכת אביי לא קשה כלל דילמא סבר כרבנן דר' נתן:
ומעתה כיון שזכינו לדעת בבירור הסוגיא יש להבין בנקל ליישב מה שהקשיתי לעיל מדוע לא הביא רשב"ל דרשת ר"א וגם ממילא יסולק תלונת הצל"ח מהמהרש"א כי זה בזה תלוי כמובן:
אך מקודם יש להבין עוד דבר אחד מהו עיקר החילוק בין דרשת רשב"ל לדרשת ר"א. כיון ששניהם באו לתרץ המקרא דוישלחו דקשה יאמר טמא מת ואל יאמר כו'. וגם לשניהם יצא הדין שוה בזה דטומאת מת בציבור נדחה בפסח וכל חילוקם רק במשמעותא דקרא א"כ יש לדעת מאיזה טעם שינו הדרשות. ואף אם נאמר דגם לדינא יש נ"מ בינם לענין ביאת זבים למקדש בערב פסח. כמו שר"א פליג עם הת"ק לקמן (דף צ"ה ע"ב). עכ"ז יש להבין מהו הדוחק שדחוק לכל חד לשנות המשמעותא. כי לכאורה אין הכרעה בזה. אמנם לפי מה שביארתי לעיל פלוגתת ר"י ורשב"ל יבואר גם כאן על נכון. דרשב"ל אזיל לשיטתו דממקרא דאיש איש לחוד בלתי צירוף מקרא השני לא נוכל לדעת בבירור פירוש הכתוב כי יש פנים לכאן ולכאן לקולא וגם לחומרא. א"כ לפי"ז אין יכול רשב"ל לתפוס דרשת ר"א כי לדרשת ר"א לא ידעינן רק דהכתוב השוה שאר טמאין לטומאת מת. ואם לקולא או לחומרא לא ידעינן זאת. א"כ עדיין ישאר לנו הספק הראשון במקרא דאיש דילמא לעולם לחומרא הוא וכדי דלא נטעה לומר דבא למעט לקולא ע"כ בא הכתוב דוישלחו והשוה אותם. ובזה מלמדנו דהמיעוט מאיש לחומרא הוא דאם לקולא אינם שוים ממש אלא רק לכרת כמו שפירש רש"י בדרשת ר"א. ע"כ אמר רשב"ל כמו שאמר ושפיר מברר לנו הספק בפירוש המקרא דאיש. ומה שדחיק לר"א לדרוש המקרא דוישלחו דהכתוב בא להשוותם לקולא אף דאינם שוים ממש לקולא רק שאין בהם כרת. הלא לכאורה לפי משמעות ר"א במקרא דהכתוב לא בא אלא רק להשוותם. יותר הי' לי' להשוותם לחומרא ויהיו לגמרי שוים. מוכח מזה ע"כ דר"א קאי בשיטת ר"י דממקרא דאיש איש לבד מוכח קולת טומאת מת בציבור וכהכרחת ר"י בלתי סעד ועזר ממקרא שני דוישלחו ע"כ מוכרח ר"א לדרוש כן ולא כרשב"ל. כי לרשב"ל ילפינן מהכתוב קולת טומאת מת וחומרת שאר טמאין וזאת ידעינן כבר מהמקרא איש. וגם בחילוק מחנות סבר כר' יהודה דיליף ממחוץ למחנה מושבו:
ועל ציר זה סובב והולך קושית המהרש"א על התוס' באמרם הניחא לר"י כו' דהא למסקנת הגמ' דר"י סבר כר"א הך מילתא דרשב"ל מנליה. ומדייק המהרש"א במתק לשונו מילתא דרשב"ל ולא אמר דהדין מנ"ל. וכלשון התוס' בתמיהת הרשב"א. כי לדינא ר"י ור"ל לא פליגי כלל. רק קשה מילתא דר"ל רצונו מה שחידש לנו רשב"ל דממקרא חדא לא נדע עוד הדין רק משני כתובים הלא מדרשת ר"א מוכח היפך מזה כמש"כ. ומעתה נרויח בזה גם לכוון כוונת המהרש"א בישוב קושיתו. דהא דאמר הגמ' במסקנא דר"י סבר כר"א הוא אחר שנפרך דברי רשב"ל מקושית אביי ודברי ר' יוחנן יצא מקוים דדין התנאים מבואר לן ממקרא דאיש לבד. א"כ כשפריך הגמ' ור' יהודה שפיר קאמר ר"ש ההכרח לתרץ דר' יהודה סבר כר"א. ולפי"ז תמיהת הרשב"א יכול להיות גם מר"א כמו שהקשה מר"ש אך חדא מינייהו נקט. דאם כדרשת רשב"ל ל"ל המקרא דוישלחו הלא ידעינן זאת מהמקרא דאיש איש לבד. אמנם לרשב"ל גופא אין הכרח באמת לומר דר"י יסבור כר"א אך כדרש רשב"ל. כל הנ"ל נ"ל ברור:
אחרי כתבי כל הנ"ל ראיתי בשער המלך פרק ו' מה' קרבן פסח ה' ח' בד"ה הן אמת כו' מתמה על תמיהת הרשב"א כמו שהקשיתי לעיל בדקדוק השלישי מה מתמה הרשב"א מי לא נוכל לומר דרשב"ל סובר רק כר"י ולא כר"ש. ומתוך קושיא זו הבאתי סניף לדברי דע"כ פלוגתת ר"י ורשב"ל לכל התנאים. אמנם השער המלך סותר עיקר דברי התוס' מהתוס' לעיל ע"א בד"ה מה מועדו כו' דשם הכריחו בהוכחה גמורה דע"כ פליגי תנאי בזה ולהני תנאי דילפי ממשמעות דמועדו לא שייך כלל קושית הגמ' בכאן דדחו טומאה מנא לן. וכל השקלא וטרי' בכאן רק לאידך תנאי דלא מפקי לי' ממשמעות דמועדו. ומחזק עוד שם דבריו מרש"י בד"ה דדחו טומאה כו' נראה בהדיא כדבריו:
והנה במושכל ראשון בראותי דבריו רציתי להרוס כל הבנין שלי הנ"ל. דכיון שכשל עוזר נפל עזור. אמנם עוד ישאר קושיתי השני' לעיל מאי פריך אביי על רשב"ל דילמא סבר כרבנן דר' נתן. דאם כהנחת השער המלך לא איכפת לן בזה דבלא"ה פלוגתת ר"י ורשב"ל רק לאידך תנאי הוא דלא משמע להו ממשמעות דמועדו. ועוד היה קשה עלי הדבר דדברי התוס' יהי' כסותרין א"ע כמו שבאמת השער המלך הניח דבריהם בצ"ע:
ולזאת שמתי עיוני בזה וראיתי אשר תמיהת השעה"מ לא קשה כלל ותמיהת הרשב"א כראי מוצק ומדברי התוס' דלעיל אין סתירה כלל כי לא קרב זא"ז. כי גם להך תנא דנפיק לי' בכיצד צולין ממשמעות דמועדו ניחא. אם אין סתירה לזה ממקרא אחר. וזהו לר' יוחנן דאמר דממקרא דאיש איש אין לדייק רק לקולא כהכרחת אביי לדברי ר"י. אמנם לרשב"ל דאמר דיש לדייק לחומרא והוה כמפורש בכתוב דטומאת מת בציבור דוחה אה"פ. א"כ בטל המשמעותא דמועדו אף להך תנא דנפיק לי' ממועדו. והגע בעצמך טומאת מת ביחיד וטומאת זבין ומצורעין אף בציבור נידחת מפסח אליבא דאמת אף דממשמעות מועדו נשמע לכל טומאות. אלא ע"כ כמו שכתבתי דמועדו לא הועיל אלא היכא דליכא סתירה ממקרא. ולרשב"ל אם לא המקרא דוישלחו לא מצינן למילף להך תנא ממועדו ולאידך תנא מאיש. א"כ לפי"ז שפיר מתמה הרשב"א לרשב"ל פסח דדחי טומאה לר"ש מנ"ל. כי אף אם נאמר דר"ש סובר כהך תנא דכיצד צולין דנפיק לי' ממועדו דילמא הדיוק דאיש בא למעט לחומרא. וכדי דלא נטעה לומר ממשמעות מועדו אף בטומאה. ע"כ בא הכתוב דאיש ועקר לי' ממשמעותא וקאי רק על שבת. ולדברינו הא דכתבו התוס' לעיל דע"כ תנאי היא. זאת לא נאמר אלא לשיטת ר' יוחנן וגם אליבא דאמת לרשב"ל בצירוף מקרא השני וישלחו כו'. אמנם לרשב"ל אם לא הצירוף מהכתוב השני לא הוה ידעינן הדין דטומאה לכל אך אכתי לא נח דעתי בזה דהנה כאשר נבין דין הרמ"א שהבאתי לעיל מהו החילוק בין מונחים זה על זה או מונחים זה אצל זה. ומדוע במונחים זא"ז כתב הרמ"א דאין אסור אלא כדי קליפה. ע"כ יש לנו להסביר זאת כי במונחים זע"ז אז מאמת כובד שמונח עליו מחממו וכמו דאמרינן בעלמא אגב דוחקא דסכינא בלע וסברא ברורה היא בלתי שום גימגום. ועיין בט"ז סי' צ"א סק"ו. א"כ לפי"ז נסתר קושית המהרש"א לכאורה דהא כובד השפוד אין מונח על בשר התחתון אך כובד בשר העליון מונח על השפוד. א"כ לא שייך כאן לומר אלא עילאה גבר כקושית התוס' ולא תתאי גבר כקושית המהרש"א. אמנם לאחר החיפוש מצאתי דדברי מהרש"א ברורים כי המעיין בס' פרי תואר על יו"ד סי' ק"ה סק"ז הכריח בהכרחה מקוימת מהגמ' דכאן דגם בהניחם זא"ז צריך כדי נטילה. יעו"ש היטב בסוף ס"ק הנ"ל. א"כ קושית המהרש"א עולה יפה כמובן:
וכוונת תירוצו נ"ל להוכיח מדברי המהרש"א גופיה במה שהקדים לומר בתחילת דבריו הך קושיא היא אף לדברי המתרץ כו' והנה כוונתו בזה הוא פשוט. דאם קושית התוס' לא הי' שייך אלא לפי ההו"א דקאמר קס"ד בחרש צוננת ולא להמסקנא. אז אין מקום כלל לקושית המהרש"א די"ל דלהכי הקשו התוס' רק למ"ד עילאה גבר משום דלמ"ד תתאי גבר בלא"ה פריך הגמ' שפיר. אבל כיון דמשמע לכאורה דקושית התוס' עולה גם להמסקנא. א"כ שפיר קשה קושית המהרש"א הא גם למ"ד ת"ג ג"כ קשה משפוד כן הוא ברור כוונתו בזה. א"כ לפי"ז ממילא יובן כוונת תירוצו דבאמת נאמר דקושית התוס' אין עולה אלא להו"א דקס"ד בחרס צוננת. א"כ לפי"ז ע"כ צריכין אנו לומר דלמ"ד עילאה גבר העליון מחמם כל כך את התחתון עד שגם התחתון יכול לבשל את העליון דהא כן אמר הגמרא בשלמא לרב דאמר עילאה גבר כו' והדר חרס מרתח לי' לרוטב כו' א"כ לפי"ז שפיר יקשה לדידי' משפוד כקושית התוס'. אמנם להמסקנא דמתרץ הגמ' דמיירי בחרס רותח. אין אנו אחראין לומר שזה שגובר יגבור כל כך לחמם חבירו שיוכל שוב לבשל. אלא די לומר דשניהן חמין וכמש"כ רש"י בד"ה עילאה גבר כו'. ולהמסקנא לא קשה כלל משפוד כי גם למ"ד עילאה גבר מיירי בחרס רותח כנ"ל ברור בכל הנ"ל. ועיין בצל"ח דכוונתו ג"כ בתירוץ קושית המהרש"א כמש"כ יעו"ש: